קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תחולת צו ההרחבה בענף הדפוס:   התובע עבד אצל הנתבעת כדפס מיום 7.11.06 עד יום 8.11.2007, מועד בו נכנסה התפטרותו לתוקף. התובע עתר לחייב את הנתבעת לשלם לו זכויות שונות מכוח צו ההרחבה בענף הדפוס, הכריכה והליטוגרפיה (להלן - צו ההרחבה) וכן פיצויי פיטורים. הנתבעת טוענת כי צו ההרחבה לא חל עליה, לנוכח העובדה שעיסוקה הוא ייצור ושיווק של מוצרי פרסום שונים, בעיקר ייצור ושיווק שלטים. כן טענה כי בנסיבות סיום עבודתו התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים. בנוסף, טענה הנתבעת כי אם בית הדין יקבע שצו ההרחבה חל על הצדדים, קמה לנתבעת זכות להשבה של כספים ששולמו לתובע ביתר, דהיינו תשלומים החורגים מטבלאות השכר על פי הוראות צו ההרחבה ותשלומים נוספים ששולמו לתובע. השאלות בהן עלינו להכריע הן אלה: תחולת צו ההרחבה על הצדדים. זכאות התובע לזכויות השונות שנתבעו על ידו ושיעורן. זכאות התובע לפיצויי פיטורים. אם התובע זכאי לזכויות על פי צו ההרחבה - טענת הקיזוז של הנתבעת. העדים: בפני בית הדין העידו התובע ומר יעקב מזרחי, נשיא ובעל מניות בנתבעת. תחולת צו ההרחבה בענף הדפוס, הכריכה והליטוגרפיה על הצדדים: מסגרת הדיון: כאמור, המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא תחולת צו ההרחבה בענף הדפוס על הנתבעת. התובע הסתמך בסיכומיו על שני פסקי דין שניתנו בבית דין זה בהם נקבע כי צו ההרחבה בענף הדפוס חל על הנתבעת, וציטט בהרחבה את הממצאים העובדתיים והמסקנות שנקבעו בשני פסקי דין אלה, והם: עב (ת"א) 5906/01 אברהם גבאי - סהר תעשיות שלטים (1986) בע"מ - מותב בראשות השופט לובוצקי, מיום 3.9.2006; עב (ת"א) 1434/07 פיליפ אטיאס - סהר תעשיות שלטים (1986) בע"מ - מותב בראשות השופטת צדיק, מיום 30.5.2010. על פסק הדין בעניין גבאי הגישה הנתבעת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, ובמסגרת הדיון בבית הדין הארצי הגיעו הצדדים להסדר מוסכם לפיו הערעור התקבל במלואו ותבוטלנה קביעותיו של בית הדין האזורי. נציין, כי על פי ההסדר המוסכם, מר גבאי לא חויב להשיב את הסכומים ששולמו לו על פי פסק הדין, והנתבעת אף השתתפה בתשלום שכר טרחת בא כוחו של מר גבאי בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. להסדר המוסכם בין הצדדים נתן בית הדין הארצי תוקף של פסק דין (נספח א' לתצהיר מר יעקב מזרחי). על פסק הדין בעניין אטיאס הגישה הנתבעת ערעור, התלוי ועומד בבית הדין הארצי לעבודה וטרם נדון. לנוכח העובדה שפסק הדין בעניין גבאי בוטל בהסכמת הצדדים שניתנה לה תוקף של פסק דין, ועל פסק הדין בעניין אטיאס תלוי ועומד ערעור, יש לדחות את טענת התובע כי יש לקבוע בהסתמך עליהם כי חל על הצדדים צו ההרחבה. שונה היה המצב אילו היה נקבע בפסק דין חלוט כי צו ההרחבה חל על הנתבעת, שאז לטעמנו קביעה זו הייתה מחייבת את הנתבעת, באשר היה לה יומה בבית הדין בעניין זה (דב"ע מח/120 - 3 אל על - רובינשטיין, פד"ע כ', 493]. לפיכך, הממצאים העובדתיים שנקבעו בעניין גבאי ובעניין אטיאס אינם חלק מהתשתית העובדתית בהליך זה, וההכרעה תיעשה על יסוד העדויות והראיות בפנינו. המסגרת הנורמטיבית: בהתאם לפסיקה - שאלת תחולתו של צו הרחבה "היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד" .. ולעניין זה ניתן גם להזדקק לסיווג האחיד של משלחי יד, שנקבע על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.... כמו כן כאשר קיים ספק אמיתי בעניין תחולתו של צו הרחבה, יש לבחון את מכלול העניין ולתת משקל גם לפעילותו העיקרית במפעלו של המעביד. ע"ע [ארצי] 18/99 יפה אפרימי - ליליה עבד לעיל, מיום 9.7.2000. מכאן, כי עלינו לבחון על יסוד העדויות וחומר הראיות בפנינו מהו עיסוקה העיקרי של הנתבעת, ומהו הענף של עיסוקה העיקרי על פי הגדרות הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) 1993. נקדים ונאמר כי על יסוד העדויות והראיות בפנינו הגענו לכלל מסקנה כי יש לסווג את עיסוקה של הנתבעת בענף "שירותי פרסום ויחסי ציבור" ולא בענף הדפוס. להלן, נפרט את הטעמים לקביעתנו. בטרם נתייחס בפירוט לעדויות ולראיות בפנינו נציין כי התובע בתצהירו כמעט ולא התייחס לעיסוקה של הנתבעת, אלא טען כי הוראות צו ההרחבה חלות עליו "כיון שעבדתי בבית הדפוס של הנתבעת כדפס (בשיטת הדפסה דיגיטלית)". ככלל, תחולת צו ההרחבה נקבעת על פי עיסוקו העיקרי של המעסיק ולא על פי עיסוקו של העובד. לפיכך, העובדה שהתובע עבד כדפס אין די בה כדי להחיל על הצדדים את הוראות צו ההרחבה בענף הדפוס. לעניין עיסוקה של הנתבעת צירף התובע לתצהירו פרסומים שונים מאתרי אינטרנט, מהם עולה כי עיסוקה של הנתבעת בענף הדפוס, וכן הסתמך בתצהירו על הפסיקה בעניין גבאי. מר מזרחי העיד בתצהירו כי עיסוקה של הנתבעת הוא ייצור ושיווק אביזרי פרסום שונים ובהם: ייצור ושיווק שלטים ממתכת, בד, פלסטיק, קרטון וחומרים נוספים; שילוט חוצות על ענפיו השונים; שילוט מכוניות לצורכי פרסום ולצרכים אחרים. לאור זאת, תחום עיסוקה העיקרי של הנתבעת הוא שיווק ופרסום; במסגרת השירות ללקוח, הנלווה לעיסוק העיקרי, הנתבעת מספקת שירותי גרפיקה ועיצוב גרפי, הדפסה ממוחשבת והשכרת שטחים לפרסום על גבי שלטי חוצות; אכן, מתקיימת גם פעילות של הדפסה דיגיטלית, אולם זאת במסגרת פעילותה העיקרית של ייצור מוצרי הפרסום והשלטים. זאת, כשם שיש בחברה פעילות של אנשי מכירות, נהגים, מתקיני שלטים, חשמלאים ומגוון עיסוקים נוספים; הנתבעת מספקת פתרון כולל ללקוח אשר נעזר בחברות פרסום לגיבוש חבילת הפרסום. תפקידה של הנתבעת אינו יצירת תוכן הפרסום כגון סלוגן, אלא הוצאת רעיון הפרסום מהכוח אל הפועל - אספקת שטח פרסום, תכנון השלט, בניית השלט לרבות קונסטרוקציה, עיצוב, גרפיקה והדפסה דיגיטאלית, תחזוקת השלט ופירוקן. עבודת ההדפסה המתבצעת במפעל היא שלב אחד מתוך הפתרון הכולל בתחום הפרסום שנותנת הנתבעת ללקוח; הנתבעת העסיקה בשנת 2007 80 עובדים וכן 10 קבלני משנה. מכלל המועסקים, 10 עובדים בלבד הועסקו במחלקת הדפוס, שהיא מחלקה אחת מבין מספר מחלקות בנתבעת. בהקשר זה צוין כי שתי הגרפיקאיות שמועסקות בנתבעת נותנות מענה לכלל פעילות הנתבעת ולא רק למחלקת הדפוס. על יסוד התרשמותנו מעדויות הצדדים אנו קובעים כי הוכחו בפנינו עובדות אלה: לנתבעת מספר מכונות דפוס. לגרסת מר מזרחי, חלק מהמכונות שציין התובע בעדותו אינן מצויות בשימוש, אולם גם לגרסתו יש לפחות 4 מכונות פעילות, כאשר שווי המכונה היקרה ביותר הוא 1,000,000 ₪. כן יש לנתבעת מנהל דפוס (עדות מר מזרחי, ע' 11, ש' 26 - 27; ע' 12, ש' 1 - 10). מכונות הדפוס במפעל הן דיגיטליות בלבד, ואין בנתבעת דפוס אופסט (עדות התובע, ע' 2, ש' 21 - 24). הדפוס הוא מחלקה בעסקה של הנתבעת, ובלשונו של התובע "מחלקה דיגיטלית", לצד קיומן של מחלקות אחרות, כגון שילוט (עדות התובע, ע' 7, ש' 10). מספרם של עובדי הדפוס מכלל עובדי הנתבעת הוא קטן יחסית. על פי עדותו של מר מזרחי מספר העובדים במחלקת הדפוס בה עבד התובע עמד על 10 - 12 עובדים מתוך 80. התובע העיד כי עבדו בנתבעת כ- 70 עובדים, אך אישר שיתכן שעבדו 80 עובדים (ע' 1, ש' 18 - 20). לגרסתו הועסקו במשמרת בוקר 15 עובדים אולם הוא יכול היה למנות שמות של חמישה עובדים בלבד (ע' 2, ש' 3 - 17), ו- 4 עד 6 דפסים במשמרת לילה אך הוא מנה שמות של ארבעה בלבד (ע' 3, ש' 3 - 11). בעניין זה אנו מעדיפים את גרסתו של מר מזרחי, שכן התובע יכול היה לנקוב בשמות בודדים בלבד של עובדים. כמו כן, ברור כי יש חפיפה בין עובדים שעבדו במשמרת לילה לבין עובדים במשמרת יום, שכן גם התובע העיד כי כל העובדים עבדו במשמרות שונות (ע' 3, ש' 12). בכל מקרה, גם אם עבדו 15 עובדים כגרסת התובע, מספר העובדים שעבדו בדפוס מכלל עובדי הנתבעת הוא קטן יחסית. מעדותו של התובע עצמו עולה כי עיסוקה של הנתבעת הוא ייצור מוצרי פרסום שונים. התובע העיד כי ביצע הדפסות על "קאפות (חומר מוקצף, לוח שעליו מדפיסים סטנדים שעומדים בתוך החנויות ומחוץ לחנויות), קירות קרטון שאיתם בונים תערוכות, הדפסה ישירה על קרטון או על קפא, הדפסה על PVC (ע' 7, ש' 22 - 24) וכן הדפסות ענק לשלטים (שם, ש' 27). עדות זו של התובע תומכת בעדותו של מר מזרחי כי הנתבעת מייצרת מוצרי פרסום שונים. עוד עולה מעדותו של התובע כי ההדפסות שביצע היו על מוצרי הפרסום שמייצרת הנתבעת בלבד, והנתבעת לא עסקה בהדפסות של מוצרים אחרים כגון ספרים, הזמנות לחתונה, פנקסי חשבוניות, ניירות פירמה וניירות מכתבים (ע' 8, ש' 3 - 12). הנתבעת מייצרת שלטים מסוגים שונים, אשר רק בחלקם נעשה שימוש בדפוס (עדות מר מזרחי, ע' 9, ש' 14 - 20). על פי עדותו של מר מזרחי בתצהירו הכנסות החברה הן כמפורט להלן: מפרסום חוצות עבור לקוחות קבועים בשטחים בהם התובעת זכתה במכרז כזכיינית, כאשר הנתבעת משכירה, מתחזקת, מחליפה ומתפעלת את שטחי הפרסום - 21%; מוצרי פרסום וקידום מכירות ומתקני תצוגה - 38%; בניית שלטים והתקנתם, לרבות חיבורם לרשת חשמל, תחזוקה, בטיחותם והטיפול בקבלת רישיון להצבתם, עיטוף מוצרים ושילוט על גבי כלי רכב - 32%; הכנסות מימון ושונות - 9%. מר מזרחי לא נחקר על סעיף זה בתצהירו והאמור בו לא נסתר. בפרסום באתר האינטרנט של דפי זהב (נספח א(1) (ע' 1) לתצהיר התובע) תיאור החברה המופיע הוא "קבוצת סהר הינה החברה המובילה בישראל בתחומי השילוט והדפוס הדיגיטלי. פתרונות שילוט מסוגים שונים, שילוט חוצות, מתקני תצוגה, מוצרי קד"מ ופרויקטים מיוחדים, הדפסות דיגיטליות, הדפסות ע"ג בד (סובלימציה), שילוט ועיטוף רכבים". על פי הפרסום בדפי זהב מופיעה הנתבעת בסיווג "בתי דפוס", בסיווג "קידום מכירות", בסיווג "שלטים" ובסיווג "תערוכות וירידים". בפרסום באתר האינטרנט של indunet-israel מופיעה הנתבעת בענף "דפוס" (נספח א(1) (ע' 2) לתצהיר התובע). בפרסום באתר האינטרנט של חברת דנסגייד - מדריך העסקים של ישראל סיווגי הנתבעת הם "שלטים ואמצעי פרסום מיוחדים; פרסום חוצות; שלטים חשמליים; פוסטרים: דפוס שקע" (נספח א(1) (ע' 3) לתצהיר התובע). עיסוקה העיקרי של הנתבעת אינו בדפוס אלא בתחום פרסום חוצות, שילוט וייצור מוצרי פרסום שונים: על יסוד העובדות המפורטות לעיל, אנו סבורים כי עיסוקה העיקרי של הנתבעת אינו בדפוס. אכן, לנתבעת מחלקת דפוס דיגיטלי, בבעלותה ציוד דפוס, היא מעסיקה עובדים העוסקים בדפוס ואף מפרסמת את עצמה כנותנת שירותי דפוס. כמו כן, חלק מהשירותים הניתנים על ידה ללקוחותיה הם שירותי דפוס, דהיינו הדפסה על חומרים שונים. אולם, כפי העולה מהעדויות, עיסוקה של הנתבעת בדפוס, אינו עיסוק עצמאי העומד בפני עצמו אלא עיסוק נלווה לפעילויותיה האחרות ומרכיב אחד מפעילויות אלה. כך למשל, הדפסת שלטי החוצות הגדולים היא חלק מפעילותה של הנתבעת בתחום פרסום חוצות, הכוללת השכרה, תחזוקה ועוד. הדפסת שלט היא מרכיב אחד בפעולה הכוללת של ייצור השלט - בניית השלט, הצבת תאורה, שינוע השלט, התקנת השלט וכו' (עדות מר מזרחי, ע' 9, ש' 14 - 17). הוא הדין בהדפסה על סטנדים למוצרים, קירות קרטון לתערוכות, שילוט על גבי רכבים וכיו"ב. עצם העובדה שמבוצעות בנתבעת עבודות דפוס אינה הופכת אותה לעסק בענף הדפוס. כאשר עבודות הדפוס הן מרכיב בפעילות אחרת (פרסום חוצות, ייצור שלטים, פרסום על גבי רכבים) העיסוק העיקרי הוא הפעילות האחרת ולא דפוס. ויובהר: גם אם לא ניתן לייצר את המוצרים ללא עבודת הדפסה, אין בכך כדי להפוך את הנתבעת לבית דפוס. הקובע הוא מהות פעילותה של הנתבעת. בכל מקרה, הדפוס הדיגיטלי הוא אחד מתחומי פעילות שונים של החברה - ייצור שלטים, ייצור מתקני תצוגה להשכרה ולמכירה, פרסום חוצות, שילוט על גבי כלי רכב. מהעדויות והראיות בפנינו, לא הוכח כי הדפוס הדיגיטלי הוא תחום פעילותה העיקרי של הנתבעת, הן בהיבט של ההכנסות והן בהיבט של מספר העובדים המועסקים בתחום פעילות זה. על פי הגדרות הסיווג האחיד לענפי הכלכלה 1993 הנתבעת היא מעסיק בענף "פרסום ויחסי ציבור" ולא מעסיק ב"ענף הדפוס": כידוע, בהתאם לפסיקה, ניתן להיעזר בהגדרות של הסיווג האחיד לענפי הכלכלה 1993 בסיווג פעילותו של המעסיק לצורך תחולת צו הרחבה. הגדרת ענף הדפוס: ענף הדפוס מצוי בסדר B - תעשייה, ענף ראשי 22 - הוצאה לאור ודפוס, ובו ענפי משנה אלה: ענף משנה 2220 בתי דפוס כולל: הדפסת עיתונים, ספרים, מפות, אטלסים וחומר אחר עבור הוצאות לאור או גורמים אחרים; שכפול, הדפסה במחשב מבוקר, הדפסות משי, ייצור לוחות אופסט; הדפסה על מוצרים מחומרים שונים (כולל הדפסה על חולצות). ענף משנה 2221 פעולות שירות הקשורות לדפוס כולל: ייצור גלופות - לצינקוגרפיות, לליטוגרפיות; הטבעת חומר אחר לשימוש בדפוס. הגדרת ענף שירותי פרסום ויחסי ציבור: ענף הפרסום ויחסי ציבור מצוי בסדר I "נכסי דלא ניידי, פעילויות השכרה ושירותים עסקיים", ענף ראשי 76 "פעילויות עסקיות אחרות", ענף משנה 764 - "שירותי פרסום ויחסי ציבור", ובו ענפי משנה אלה: ענף משנה 7640 - שירותי פרסום ויחסי ציבור (כולל פרסום באינטרנט) כולל: שירותי פרסום, פעילויות של סוכנויות פרסום הכוללות יצירת פרסומות בכתבי עת ובערוצי תקשורת, פרסום על לוחות מודעות, הפצת עלוני פרסומת וחלוקת חומר פרסומי, קישוט חלונות ראווה, עיצוב אולמות תצוגה, פרסומת על גבי מכוניות, אוטובוסים וכו', מכירת זמן ומקום עבור פרסומת בכלי התקשורת, פרסום אווירי, השכרת שטחים לפרסום, יחסי ציבור ובניית תדמית לעסקים, תקשורת אסטרטגית וחזותית, פרסום באמצעות דיוור ישיר. אינו כולל: הדפסה והוצאה לאור של חומר פרסומי (22); חקר שווקים ומשאלי דעת קהל (7620); הפקת סרטוני פרסומת (9400); שירותי גרפיקה (7641). ענף משנה 7641 - שירותי גרפיקה כולל: שירותי גרפיקה, עיצוב גרפי, גרפיקה ממוחשבת. בחינת פעילותה העיקרית של הנתבעת כאמור לעיל מעלה כי פעילויות רבות יותר מפעילויותיה הן בענף "שירותי פרסום ויחסי ציבור" ובכלל זה - פרסום על לוחות מודעות; עיצוב אולמות תצוגה (שכן התובעת מייצרת קירות לתערוכות וסטנדים למוצרים); פרסומת על גבי מכוניות; השכרת שטחים לפרסום. לפיכך, יש לסווג את הנתבעת כמעסיק בענף שירותי פרסום. אנו סבורים, כי אין בעובדה שנקבע בסיווג האחיד שענף "שירותי פרסום ויחסי ציבור" אינו כולל "הדפסה והוצאה לאור של חומר פרסומי" כדי להביא למסקנה כי עיסוקה של הנתבעת אינו בתחום הפרסום אלא בתחום הדפוס. כמובהר בהרחבה לעיל, עיסוקה העיקרי של הנתבעת אינו "הדפסה והוצאה לאור של חומר פרסומי" (כגון - הדפסת קטלוגים, הדפסת פלאיירים וכו') אלא הוא פרסום חוצות, ייצור שלטים, פרסום על גבי אוטובוסים וכו' - פעילויות בענף "שירותי פרסום ויחסי ציבור" על פי הסיווג האחיד. לעומת זאת, מכל הפעילויות בענף הדפוס מבצעת הנתבעת "הדפסה על מוצרים מחומרים שונים". כאמור, לדעתנו כאשר ההדפסה היא מרכיב אחד בפעילות של ייצור מוצרים אחרים, "הדפסה על מוצרים מחומרים שונים" אינה בגדר פעילות בענף הדפוס אלא פעילות בייצור אותם המוצרים. כללו של דבר - רוב פעילויותיה של הנתבעת הן בתחום בענף "שירותי פרסום ויחסי ציבור" ולא "בענף הדפוס" על פי הסיווג האחיד לענפי הכלכלה, ולכן אין לסווג אותה כמעסיק בענף הדפוס. הנתבעת אינה מפעל ב"תעשיית הדפוס" גם על פי ההגדרה בצו ההרחבה: בצו ההרחבה בענף הדפוס, כריכה וליטוגרפיה נקבע כי צו ההרחבה יחול על כל העובדים בענף "תעשיית הדפוס". בצו ההרחבה מוגדרת "תעשיית הדפוס" כ- "כל מפעל בתחום: דפוס הבלט, האופסט, פוטוליטו וכל מפעל העובד בשיטת דפוס אחרת והכריכה". מההגדרה בצו ההרחבה משתמע כי הצו חל על מפעלים שעיסוקם הבלעדי או לפחות העיקרי הוא הדפוס, ולא על מפעלים שהדפוס מהווה מרכיב בפעילותם האחרת או חלק קטן מפעילותם. להלן, נתייחס לטענות התובע בסיכומים, ככל שלא ניתנה להן התייחסות באמור לעיל. פסקי הדין בעניין גבאי ואטיאס: כמובהר לעיל, ההכרעה בהליך זה היא על יסוד העובדות והראיות שהיו בפנינו, ולא על בסיס הממצאים העובדתיים שנקבעו בהליכים אחרים. בכל מקרה, פסק הדין בעניין גבאי בוטל בהסכמה, כאשר להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין, ולכן אין לממצאיו ולמסקנותיו תוקף מחייב. פסק הדין בעניין אטיאס תלוי ועומד בערעור, ולכן לא ניתן להסתמך הן על ממצאיו העובדתיים והן על מסקנותיו. העדר מחלקת קריאטיב בנתבעת: אנו סבורים, כי אין בעובדה שלנתבעת אין מחלקת קריאטיב, דהיינו היא אינה עוסקת ביצירת הרעיון לפרסום אלא רק מייצרת שלטים על פי הזמנות כדי להביא למסקנה שעיסוקה אינו בתחום הפרסום. עיסוק בתחום הפרסום כולל שני תחומים: האחד - יצירת תוכן הפרסום, דהיינו יצירת הסיסמא, לוגו, תוכן המודעה, תוכן סרט הפרסומת; השני - הביצוע, דהיינו ייצור שילוט, הדפסת המודעה, הפקת סרט הפרסומת. הן מי שעוסק ביצירת תוכן הפרסום והן מי שעוסק בביצוע, דהיינו הפקת מוצרי הפרסום עוסק בפרסום, ואין הכרח כי מי שעוסק בביצוע יעסוק גם ביצירת תוכן הפרסום. פרסומים באינטרנט שצורפו לתצהירו של התובע: הפרסום מדפי זהב - כאמור, הנתבעת מפורסמת בדפי זהב בארבעה סיווגים - "בתי דפוס", "קידום מכירות", "שלטים" ו - "תערוכות וירידים". גם בהצגת הנתבעת בפרסום זה יש פירוט של תחומי עיסוק אחרים של הנתבעת (שילוט, שילוט חוצות, מתקני תצוגה, מוצר קידום מכירות ומוצרים מיוחדים). העובדה שהנתבעת מפרסמת עצמה גם בתחום הדפוס אין בה כדי להעיד על היותה בית דפוס, לאור העובדה שהיא מפרסמת עצמה גם בסיווגים אחרים ומפרסמת גם תחומי פעילות אחרים, ולאור קביעותינו כמפורט לעיל לעניין עיסוקה העיקרי. באשר לפרסום באתרים האחרים: ראשית, לא ברור אם הנתבעת אחראית למידע המפורסם בהם, או שמדובר במידע שסיפקו מנהלי האתרים; שנית, ובכל מקרה, בפרסום השלישי (אתר דנסגייד) תחומי הפעילות העיקריים המפורטים הם "שלטים ואמצעי פרסום מיוחדים; פרסום חוצות; שלטים חשמליים; פוסטרים: דפוס שקע", כך שגם בו אין להעיד על עיסוקה העיקרי של הנתבעת. משקל מספר העובדים המועסקים בדפוס מכלל עובדי הנתבעת: אכן, מספר העובדים המועסקים בדפוס אינו חזות הכול, וייתכן מצב בו עיסוקו העיקרי של מפעל יהיה דפוס, למרות שעובדי הדפוס יהיו במיעוט ביחס לעובדים אחרים (אנשי מכירות, אנשי הנהלת חשבונות וכו'). אולם, במקרה הנדון, מספר העובדים העוסקים בדפוס ביחס לכלל עובדי הנתבעת מעיד לדעתנו על עיסוקה העיקרי של הנתבעת. כללו של דבר: על יסוד כל האמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי הנתבעת אינה מעסיק ב"ענף הדפוס" וכפועל יוצא מכך לא חל עליה צו ההרחבה בענף הדפוס. להלן, נתייחס לתביעותיו הפרטניות של התובע. הפרשות לקופת גמל: התובע תבע פיצוי בגין אי הפרשה לקופת גמל, כחובתה של הנתבעת על פי צו ההרחבה בענף הדפוס. לנוכח קביעתנו כי צו ההרחבה בענף הדפוס אינו חל על הצדדים, אנו דוחים תביעה זו. נציין, כי התובע לא טען לזכאות להפרשות לקופת גמל מכוח מקור אחר, כגון צו הרחבה בענף התעשייה מסגרת לביטוח פנסיוני מקיף בתעשייה 2006. אמנם, צו הרחבה הוא בגדר ידיעת דיינים [ע"ע (ארצי) 1142/04 נעמה כץ - גביש שלטים בע"מ, ניתן ביום 22.11.2005]. אולם, אנו סבורים כי לא ניתן לפסוק לתובע הפרשות לקופת גמל מכוח צו זה, לנוכח העובדה שהתובע לא העלה טענה זו כלל בשום שלב של הדיון, ולא הוכיח את שיעור הפיצוי על פי הוראות צו זה. גמול שעות נוספות: התובע אינו זכאי לגמול שעות נוספות בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף הדפוס. יחד עם זאת, התובע זכאי לגמול שעות נוספות על פי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה וצו ההרחבה הכללי לפיו עומד שבוע העבודה הרגיל על 43 שעות בשבוע, שהם בגדר ידיעת דיינים. זאת, על יסוד דו"חות הנוכחות, אשר ב"כ הנתבעת אישר כי הנתבעת אינה חולקת על תוכנם (ע' 15, ש' 24; עדות מר מזרחי, ע' 11, ש' 16). על יסוד העדויות בפנינו, אנו קובעים כי הוכח שהתובע יצא להפסקה אחת בלבד בת חצי שעה, ולא שעה כנטען על ידי הנתבעת (עדות התובע, ע' 8, ש' 17). לאור האמור, במשמרת יום התובע היה זכאי לתשלום גמול שעות נוספות בעד שעות העבודה שמעבר לשעה התשיעית. לעומת זאת, ב"עבודת לילה" כמשמעותה בחוק שעות עבודה ומנוחה, דהיינו עבודה ששעתיים לפחות ממנה הן בתחום השעות 22:00 עד 06:00, היה התובע זכאי לגמול שעות נוספות בעד שעות העבודה שמעבר לשעה השמינית. ככל שהתובע עבד בימי שישי התובע זכאי לגמול שעות נוספות כמפורט להלן: אם התובע עבד באופן מלא בימים א' עד ה' באותו שבוע, דהיינו הוא עבד באותו שבוע בימים א' עד ה' 43 שעות רגילות (לרבות שעות חופשה, מחלה, חג ומילואים שבעדן הוא זכאי לשכר), הוא זכאי לגמול שעות נוספות משעת העבודה הראשונה ביום שישי. ככל שהתובע לא עבד באותו שבוע בימים א' עד ה' 43 שעות רגילות, הוא זכאי לגמול שעות נוספות בעד שעות העבודה שביום ו' שמעבר ל- 43 שעות באותו שבוע. ככל שהצדדים לא יגיעו בתוך 15 יום להסכמה על הסכום המגיע לתובע על פי העקרונות המפורטים לעיל, יגיש ב"כ התובע תחשיב מתוקן על יסוד העקרונות המפורטים לעיל בתוך 30 יום; ב"כ הנתבעת יהיה רשאי להגיב לתחשיב המתוקן בתוך 30 יום; תינתן פסיקתא בנוגע לסכום המגיע לתובע. לנוכח מועד הגשת התביעה, למעלה משנה לאחר סיום קשר העבודה, התביעה לפיצויי הלנת שכר התיישנה. לכן, הסכומים המגיעים לתובע יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד ממועד תשלום שכר כל חודש עד למועד התשלום בפועל. מענק חג (משכורת יג'): התביעה למענק חג נדחית, לנוכח הקביעה כי צו ההרחבה בענף הדפוס לא חל על התובע. פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות: התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות נדחית, לנוכח הקביעה כי צו ההרחבה בענף הדפוס לא חל על התובע. פיצויי פיטורים: לעניין נסיבות סיום קשר העבודה העיד התובע בתצהירו כך: "ביום 8.11.07, לאחר שנה ויום של עבודתי בנתבעת, ולאחר התראה מראש, סיימתי את עבודתי בנתבעת בשל נסיבות אשר בגינן לא ניתן היה לדרוש ממני להישאר בעבודתי בנתבעת, בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963, לאור העובדה שלאורך כל תקופת עבודתי בנתבעת לא קיבלתי מלוא זכויותיי, וכל פניותיי בעניין נפלו על אוזניים ערלות". התובע לא פירט בתצהירו איזה זכויות לא שולמו לו וכן לא פירט את פניותיו לנתבעת בעניין זה. כמו כן, התובע הודה בתצהירו כי לא נתן התראה לנתבעת על כוונתו להתפטר בשל אי תשלום זכויותיו, וטען לעניין זה כי על פי ייעוץ משפטי שקיבל "כבר נקבע בפסיקה כי מכתב התראה זה לא תנאי שבלתו אין". במכתב ההתפטרות של התובע מיום 25.10.2007 (נספח ד' לתצהירו) לא פורט נימוק כלשהו להתפטרות, והתובע רק ביקש מכתב המלצה. בעדותו בחקירה נגדית העיד התובע כי פניותיו לתיקון חישוב השכר בשל טעויות ברישום השעות טופלו, אולם נדחתה פנייתו לתשלום גמול שעות נוספות בעד שעות העבודה שמעבר לשעה השביעית (במשמרת לילה), כפי שהוסבר לו על ידי ההסתדרות; הוא קיבל העלאת שכר רק לאחר 7 - 8 חודשים לאחר תחילת עבודתו, למרות שהובטח לו כי שכרו יועלה לאחר 3 חודשים, אך ההעלאה הופיעה כ"בונוס" ולא כשכר יסוד. כן אישר התובע כי בתקופת עבודתו לא העלה טענות לעניין אי תשלום זכויותיו על פי הוראות צו ההרחבה, כי גילה כי לא שולמו לו זכויותיו על פי צו ההרחבה לאחר התפטרותו (ע' 6 ש' 1 - 20) וכי בתקופת עבודתו לא פנה בעניין תשלומים לקרן פנסיה או לקופת גמל, קרן השתלמות או מענק חג (ע' 6, ש' 23 - 27; ע' 7, ש' 1 - 4). כן העיד כי בטרם התפטר מעבודתו לא נימק בכתב או בעל פה את סיבת התפטרותו בפני מי ממנהלי הנתבעת (ע' 7, ש' 10 - 12). על יסוד עדותו של התובע כמפורט לעיל אנו קובעים כי התובע לא הוכיח זכאות לפיצויי פיטורים, מנימוקים שיפורטו להלן. כבר נפסק, כי עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963 צריך לעמוד בשלושה נטלים שונים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית" או "נסיבות אחרות שבהן לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההפרה ככל שהיא ניתנת לתיקון [דב"ע (ארצי) שנ/10 - 3 כהן - הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238]. התובע לא עמד בשלושת הנטלים כמפורט להלן: ראשית, התובע מבסס את תביעתו בעיקר על כך שלא שולמו לו זכויותיו על פי הוראות צו ההרחבה בענף הדפוס. משהגענו למסקנה כי צו ההרחבה לא חל על הנתבעת, הרי שאי תשלום הזכויות על פיו אינו יכול להוות הצדקה להתפטרות התובע תוך זכאות לפיצויי פיטורים על פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. שנית, התובע לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי בין התפטרותו לבין הנסיבות של אי תשלום זכויותיו על פי צו ההרחבה, שכן על פי עדותו גילה שלא שולמו לו זכויות על פי צו ההרחבה לאחר התפטרותו (ע' 6, ש' 18). שלישית, התובע לא נתן לנתבעת התראה סבירה על כוונתו להתפטר עקב אי תשלום זכויותיו ולא נתן לה הזדמנות נאותה לשנות את תנאי עבודתו. אכן, בהתאם לפסיקה יש מקרים בהם אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים, אולם מדובר במקרים בהם ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת. המקרה הנדון אינו נמנה עם מקרים אלה, ועל כן התובע היה חייב לתת התראה לנתבעת על כוונתו להתפטר בשל העובדה שההעלאה בשכרו ניתנה כ"בונוס" ולא ב"שכר היסוד" ועקב אי תשלום זכויות המגיעות לו. משלא עשה כן, הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים. כללו של דבר: התביעה לפיצויי פיטורים נדחית. להשלמת התמונה נתייחס בקצרה לטענות הנתבעת בסיכומים: אין לקבל את טענות הנתבעת בדבר שיהוי, יצירת מצג על ידי התובע כי אין לו תביעות נוספות, שינוי מצבה של הנתבעת לרעה וכיו"ב בשל אי העלאת התביעות לתשלום גמול שעות נוספות וזכויות מכוח צו ההרחבה במהלך תקופת העבודה. טענות שיהוי, מצג שווא וכיו"ב אינן יכולות לשלול את זכויותיו הקוגנטיות של העובד. העובדה ששולם לתובע שכר העולה על השכר המפורט בטבלאות השכר בצו ההרחבה אינה רלוונטית, וככל שהיה חל על התובע צו ההרחבה הוא היה זכאי לכל הזכויות מכוח צו ההרחבה. תשלום שכר העולה על השכר המגיע לעובד על פי הוראות חוק שכר מינימום או הוראות צו ההרחבה, אינו עילה לאי תשלום הזכויות המגיעות לעובד מכוח חוקים אחרים או צו ההרחבה [השוו ע"ע (ארצי) 1144/04 אברהם מרחיב - מוקד אמון סביון (1981) בע"מ, מיום 21.12.06; ע"ע (ארצי) 623/06 בוטלז'י - מלון שלום פלאזה אילת בע"מ, מיום 11.2.2010]. לא נגרם לנתבעת כל "נזק ראייתי" בשל הגשת התביעה לאחר סיום עבודתו של התובע. ראשית, בידי הנתבעת נתונים מלאים על עבודתו של התובע, שכן יש בידיה דו"חות נוכחות מפורטים. שנית, מחובתה של הנתבעת לנהל תיעוד על עבודתו של התובע בהתאם להוראות החוק ולשמור על תיעוד זה למשך כל תקופת ההתיישנות. סוף דבר: למעט תביעתו של התובע להפרשי גמול שעות נוספות כמפורט לעיל, התביעה נדחית. לא מצאנו לנכון לחייב את התובע בהוצאות, הן בשל העובדה שלא שולם לו גמול שעות נוספות בהתאם להוראות החוק והן בשל העובדה שסמך תביעתו על פסקי דין של בית הדין לעבודה בעניין תחולת צו ההרחבה בענף הדפוס על הנתבעת. זכות ערעור: כל צד רשאי להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לו פסק הדין. צו הרחבהענף הדפוסצווים