קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קידום אחיות: סגן הנשיאה יגאל פליטמן לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר-שבע (השופט משה טוינה ונציגי הציבור מר יהודה דדון ומר משה פרג; עב' 3208/05, עב' 3209/05 ועב' 3210/05), בו נתן בית הדין האזורי צו הצהרתי לפיו זכאית המשיבה 1 לקידום בדרגה בדירוג האחיות המעשיות, והמשיבות 2 ו-3 זכאיות לשיבוץ בדירוג האחיות המעשיות ולקידום בהתאם. תביעתן של המשיבות לפיצוי כספי בשל אי קידומן נדחתה, וכן נדחתה תביעתן של המשיבות בכל הנוגע להמשך העסקתן במתכונת של שלוש שבתות בחודש. רקע עובדתי המערערת היא עמותה רשומה המעניקה שירות וסיוע לילדים ולמבוגרים מאותגרים שכלית ולבני משפחותיהם (להלן - אקים). המשיבה 1, אילנה טלקר (להלן גם - גב' טלקר), היא עובדת אקים מחודש יולי 1985, בתפקיד סגנית אם הבית בסניף אקים בדימונה. המשיבה 2, אודליה אזולאי (להלן גם - גב' אזולאי), היא עובדת אקים מחודש יוני 1994. המשיבה 3, כהן יפה (להלן גם - גב' כהן), היא עובדת אקים מחודש נובמבר 1992. גב' כהן וגב' אזולאי מועסקות בתפקיד של מדריכות בסניף אקים בדימונה. גב' טלקר סיימה קורס מטפלות מוסמכות ביום 21.5.1995, ובסמוך למועד זה שובצה על ידי אקים בדירוג האחיות המעשיות. גב' כהן וגב' אזולאי סיימו קורס מטפלות מוסמכות ביום 30.11.1999, אך אקים לא נענתה לדרישתן לשיבוץ בדירוג האחיות, ודירוגן נותר בדירוג האחיד. מאז סיום הקורס על ידן, מקבלות גב' כהן וגב' אזולאי תוספת מדריכות מוסמכות ותמריץ אחיות, תשלומים הממומנים בעיקר על ידי משרד הרווחה. בעקבות דרישותיהן החוזרות ונשנות של המשיבות בעניין תנאי שכרן מאקים, הציעה אקים למשיבות מספר פעמים במהלך השנים, עובר להגשת תביעתן, לחתום על חוזים אישיים, אשר יסדירו את תנאי העסקתן מכאן ואילך. המשיבות סירבו לחתום על חוזים אלה, בטענה כי אלו גורעים מתנאי העסקתן בהתאם להסכם הקיבוצי. תביעת המשיבות לבית הדין האזורי, ופסק הדין האזורי המשיבות הגישו לבית הדין האזורי שלוש תביעות, שאוחדו. תביעתן של המשיבות נסמכה בעיקרה על שני אדנים: האדן האחד היה תביעתן לשיבוץ בדירוג האחיות המעשיות ולקידומן בדרגות לפיו, בהתאם להסכם הקיבוצי המיוחד שנחתם על ידי אקים בחודש אפריל 1988 (להלן - ההסכם הקיבוצי). סעיף 7 להסכם הקיבוצי קובע לעניין זה כך: "מטפלות במעונות יום תקבלנה את שכרן על פי אחד מהדירוגים המפורטים: א) מטפלות ב) אחיד, מותנה בהכשרתן הפורמאלית.   תנאי העסקתן צמודים להסכם הקיבוצי של המטפלות (בין הסתדרות הפקידים ומרכז השלטון המקומי). היקף המשרה 40 שעות שבועיות, מבלי לפגוע בתנאי העבודה של המטפלות שהתקבלו לעבודה בתנאים שונים לפני דצמבר 1988. מטפלות מוסמכות תקבלנה שכר על פי דרוג אחיות מעשיות בתוספת כל התוספות להן זכאיות אחיות בריאות הציבור. מתח הדירוג נקבע על פי ההסכם הסקטוריאלי של האחיות. מטפלות בלתי מוסמכות (ללא כל הכשרה) תקבלנה שכר על פי הדרוג האחיד, מתח הדרגות: מדרגה טז' עד דרגה יח' - קידום בדרגה לאחר שנה ראשונה ובכל שנתיים."   כפועל יוצא של תביעתן זו, תבעה גב' טלקר, ששובצה בדירוג האחיות המעשיות, את הפרשי השכר המגיעים לה לטענתה עקב אי קידומה בדירוג האחיות כנדרש. גב' אזולאי וגב' כהן, ששובצו בדירוג האחיד ואשר אקים סירבה לשבצן בדירוג האחיות המעשיות, תבעו כי אקים תשבצן בדירוג האחיות, ותשלם את הפרשי השכר המגיעים להן עקב שיבוצן בדירוג האחיד ואי קידומן כנדרש. האדן השני של תביעת המשיבות היה תביעתן להמשך מתכונת ההעסקה לפיה עבדו עד לחודש פברואר 2006, של כשלוש שבתות בחודש, וקבלת תשלום בגין שעות נוספות עקב כך. באשר לעילת התביעה הראשונה של המשיבות, בחן בית הדין האזורי בפסק דינו, ראשית, את טענתה של אקים לפיה ההסכם הקיבוצי בוטל כדין, עוד בשנת 1996. באשר לכך הפנה בית הדין האזורי למכתב מיום 27.7.1995 שנשלח ממנכ"ל אקים דאז לנציגות העובדים, עם העתק לממונה על יחסי העבודה, לפיו: "הודעה על גמר תוקפו של ההסכם הקיבוצי המיוחד, כאמור בסעיף 3 לעיל ניתנת בזה על פי הוראות חוק הסכמים קיבוציים תשי"ז - 1957". במכתב מיום 1.1.1996, ביקשה הנהלת אקים מהממונה על יחסי העבודה, להאריך את מועד ההסכם הקיבוצי המיוחד, לאור משא ומתן שהתנהל בין הצדדים בניסיון לכרות הסכם חדש, עד לסוף חודש ינואר 1996. בהודעה משותפת נוספת, התבקש הממונה על יחסי העבודה להאריך את תוקפו של ההסכם הקיבוצי המיוחד עד ליום 1.3.1996. בפועל, הסכם קיבוצי חדש לא נחתם באקים עד היום. לאור האמור קבע בית הדין האזורי, כי התנהגות הצדדים מלמדת כי הם התייחסו להסכם הקיבוצי כהסכם שבוטל כדין. זאת גם בהסתמך על עדותן של המשיבות בבית הדין, לפיה הן אינן משלמות דמי טיפול ארגוני להסתדרות, על ידי הורדה בתלוש השכר, כפי שנהוג במקומות עבודה בהם יחסי העבודה מוסדרים בהסכמים קיבוציים וכפי שהיה נהוג באקים בעבר, ואף אין באקים כיום נציגות כלשהי של העובדים. במאמר מוסגר הוסיף בית הדין קמא, כי הוא אינו רואה מקום להחיות מחדש, בדרך של פרשנות, הסכם קיבוצי שבוטל, מקום שהצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים, הכירו בעובדה כי ההסכם הקיבוצי אכן בוטל בשנת 1996, ופעלו על בסיס אותה הנחה למעלה מעשור. לאור האמור קבע בית הדין כי ההסכם הקיבוצי בוטל כדין ביום 1.3.1996. עם זאת, קבע בית הדין האזורי, כי עם ביטול ההסכם הקיבוצי, ההוראות הנורמטיביות שבהסכם הקיבוצי שבוטל, ממשיכות לחול על הצדדים ליחסי העבודה כחוזה אישי, בהתאם לסעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957 (להלן - חוק הסכמים קיבוציים). בין אותן הוראות נורמטיביות שעם ביטול ההסכם הקיבוצי חלות על הצדדים כחוזה אישי שבין העובד למעביד - נכללות הוראות ההסכם הקיבוצי בדבר תנאי שכר ומסלולי קידום. באשר לטענת אקים בהקשר זה קבע בית הדין האזורי, כי סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים איננו קובע כי רק "זכויות מוקנות" מכוח ההסכם הקיבוצי שבוטל, ממשיכות לחול על הצדדים כחוזה עבודה אישי, אלא כי כלל הוראות ההסכם הקיבוצי שבוטל בדבר תנאי עבודה, סיום עבודה וחובות אישיות המוטלות לפי אותן הוראות על עובד ומעביד, הופכות לחלק מהחוזה האישי שבין המעביד לכל אחד מעובדיו עליו חל ההסכם הקיבוצי שבוטל. מכאן נובע כי הוראות בהסכם הקיבוצי בדבר תנאי שכר ומסלולי קידום, ממשיכות לחול על הצדדים כחלק מתנאי חוזה העבודה שבין כל עובד ומעביד. כך, בין אם מדובר בזכויות שהתגבשו ברגע הביטול; ובין אם מדובר בזכות המותנית בתנאי שטרם התקיים במועד הביטול. יוצא מכאן כי עם ביטולו של ההסכם הקיבוצי המיוחד, הוראות פרק 7 להסכם הקיבוצי המיוחד שבוטל, ולפיו מטפלת מוסמכת זכאית לשכר על פי דירוג ודרגה של אחיות מעשיות, ממשיכה לחול על המשיבות, מכוח הוראות סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים וכחלק מחוזה העבודה האישי של המשיבות.   באשר לטענתה החליפית של אקים לפיה המשיבות ויתרו על הזכויות המוקנות להן מכוח ההסכם על דרך ההתנהגות, בעצם המשך עבודתן אצלה כעשר שנים על פי חוזים אישיים, קבע בית הדין האזורי כי המשיבות לא ישנו על זכויותיהן בתקופה שעד להגשת התביעה, אלא להיפך, הן שבו ודרשו מאקים שיפור בתנאי שכרן, על בסיס הזכויות שלטענתן עומדות להן מכוח ההסכם הקיבוצי. כמו כן, מחומר הראיות שעמד בפני בית הדין הסיק, כי עמדת הנהלת אקים בשאלה זו היתה שונה - נערך להן חישוב הפרשי שכר ביחס לשנים 1998 ו - 1999, ופניותיהן להנהלת אקים במשך השנים לא נדחו מפורשות על ידי הנהלת אקים. סמוך להגשת התביעה פנתה אקים למשיבות בהצעה לחתום על חוזה עבודה חדש אשר יסדיר את זכויותיהן מכאן ולהבא, הצעה לה המשיבות סירבו. מן האמור הסיק בית הדין האזורי, כי מהתנהגות אקים עולה, כי למעשה חוזה העבודה שבין כל אחת מהמשיבות לבינה שמקורו בסעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים - לא שונה, והמשיבות לא ויתרו על זכות המנויה בו. באשר לטענתה האחרונה של אקים בהקשר זה, לפיה גם לפני ביטול ההסכם הקיבוצי וגם לאחריו, המעבר בין דירוג לדירוג ובין דרגה לדרגה, חייב את אישור הנהלת סניף דימונה, אישור שלא ניתן בעניינן של המשיבות, קבע בית הדין כי בהסכם הקיבוצי אין תנאי שעוסק בהתניית מעברן של העובדות מדירוג לדירוג ומדרגה לדרגה בהסכמת הנהלת הסניף, ולפיכך אישור זה אף אינו נדרש לאחר ההסכם, בהתאם לסעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים. בית הדין האזורי ציין לעניין זה כי הנהלת אקים אינה יכולה לשנות באופן חד צדדי את הוראות ההסכם האישי שבין המשיבות לאקים, בדרך של הוספת דרישה לקבלת אישור הנהלת הסניף למעבר מדירוג לדירוג, או לקידום בדרגה. לאור האמור נתן בית הדין האזורי צו הצהרתי לפיו זכאיות המשיבות לשכר בדירוג האחיות המעשיות כדלקמן: גב' טלקר זכאית לשכר על פי דרגה 11 בדירוג האמור, מיום 1.6.1998; ולשכר על פי דרגה 12 באותו דירוג, החל מיום 1.6.2002. גב' אזולאי וגב' כהן זכאיות לשכר על פי דרגה 10 בדירוג האחיות המעשיות החל מיום 1.12.1999, לשכר על פי דרגה 11 באותו דירוג, החל מיום 1.12.2002; ולשכר על פי דרגה 12 בדירוג המדובר, מיום 1.12.2006. באשר לסעדים הכספיים שביקשו המשיבות קבע בית הדין האזורי כי הם לא הוכחו, אף לא לכאורה, ומשכך דחה את התביעה ברכיב זה.   את עילת התביעה השניה של המשיבות, הנוגעת לעבודתן בשבתות, בחן בית הדין האזורי על יסוד העובדות הבאות, כפי שנקבעו על ידו:   בחודש נובמבר 2005 החליטה הוועדה המקצועית בסניף דימונה, על שינוי מתכונת העבודה בשבתות. הוועדה המקצועית כללה, לצד מנהל הסניף בדימונה, עובדים מקצועיים ובכלל זה עובד סוציאלי והמפקח המחוזי של משרד העבודה לטיפול באדם המפגר. האינטרס של המשיבות המתבטא בשמירת המצב הקיים של עבודה בהיקף של שלוש שבתות בחודש, קיבל ביטוי בוועדה המקצועית על ידי הגב' פבי פרז, אם הבית. בבסיס השינוי של מתכונת העסקה עמד הרצון לשחרר את המשיבות מעבודה בשבתות, שאז תפקידם מתמצה בהשגחה על הדיירים, להבדיל מטיפול אישי צמוד, לטובת עבודה בימי חול. בעקבות החלטת הוועדה המקצועית על שינוי מתכונת העסקה בשבתות, ובטרם הוצאתה לפועל, כינס מנהל סניף דימונה ישיבת צוות שעניינה נושא סידור העבודה. בישיבה הוצגה מתכונת העבודה החדשה בשבתות. בפתח הישיבה הבהיר המנהל לנוכחים ובכללם המשיבות, כי ההחלטה אינה סופית, וכי עמדתו של הצוות תישמע ותילקח בחשבון. לאחר שמיעת התנגדות המשיבות להצעה, קיבלו המשיבות הנחיה על שינוי מתכונת העסקתן בימי מנוחה שבועית. גם לאחר ההנחייה לשינוי מתכונת העסקתן של המשיבות בימי המנוחה השבועית, ממשיכות המשיבות להיות מועסקות בימי המנוחה השבועית, בהתאם לצרכי העבודה ובהיקף משתנה. נוכח האמור, ולאור קביעתו הקודמת של בית הדין האזורי לפיה הוראות ההסכם הקיבוצי המיוחד שבוטל, נשאבו לתוך חוזה העבודה של כל אחת מהמשיבות, הפנה בית הדין האזורי להוראות בהסכם הקיבוצי שעניינן העסקה בימי מנוחה שבועית. בהקשר זה נקבע בפרק 8 להסכם הקיבוצי, כי העסקה בימי מנוחה שבועית, תיעשה בהתאם לצרכי העבודה. מכאן, שהעסקתן של המשיבות בימי מנוחה שבועית, הוא עניין שנתון לשיקול דעת אקים ונקבע בהתאם לצרכי העבודה, ואין לומר כי למשיבות עומדת זכות קנויה לעבודה בימי מנוחה שבועית במתכונת כזו או אחרת על פי רצונן. עוד קבע בית הדין, כי השינוי במתכונת ההעסקה מקורו בשיקול מקצועי לגיטימי וסביר, וכי ההחלטה התקבלה לאחר שמיעת עמדתן של המשיבות, ולפיכך אין מקום להתערבותו של בית הדין באותה החלטה, או לפסיקת פיצוי כלשהו בגינה. בית הדין קמא העיר לעניין זה, כי נקודת המוצא של חוק שעות עבודה ומנוחה, היא שיש למנוע עבודה בימי מנוחה שבועית. לאור האמור דחה בית הדין האזורי את התביעה ככל שהתייחסה לשינוי מתכונת העבודה בשבתות.  נוכח תוצאת פסק דינו, לא עשה בית הדין האזורי צו להוצאות.   ההליך בפנינו ערעורה של אקים בפנינו וסיכומיה התמקדו בטענות הבאות: עם ביטולו של הסכם קיבוצי, התנאים שנקלטים לחוזה העבודה האישי של העובד בהתאם לסעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים הם התנאים שחלו בפועל על העובד במועד ביטול ההסכם, בבחינת צילום "תמונת מצב" של הזכויות המוקנות לצדדים עם ביטול ההסכם. זאת, בניגוד לזכויות שהתגבשו רק לאחר ביטולו של ההסכם. לפיכך, למשיבות לא קמה זכות מכוחו של ההסכם הקיבוצי שבוטל, לשיבוץ בדירוג האחיות, משזכות זו התגבשה רק במועד בו סיימו את קורס ההכשרה, כשלוש שנים לאחר ביטול ההסכם. המעבר בין דירוג לדירוג ובין דרגה לדרגה אינו אוטומטי וטעון החלטה ואישור של הנהלת אקים והנהלת סניף דימונה. כך פורש ההסכם הקיבוצי גם בתקופה בה היה תקף. לעניין זה הפנה ב"כ אקים לסעיף 7.2.1 להסכם הקיבוצי לפיו "קידום העובדים ייקבע במשא ומתן בין אקים לבין הוועד". הוראה זו מופיעה בפתח הפרק העוסק בסולמות דירוג השכר של העובדים באקים. לאחר ביטול ההסכם והתפרקותו של הוועד, נותר עניין הקידום מותנה במו"מ בין כל עובד לבין הנהלת הסניף. בהקשר של המשיבות, ההחלטה שלא להעלותן בדרגה היתה סבירה, שכן עלות שכרן גבוהה מאד יחסית לעובדים אחרים באותם תפקידים באקים בכלל, ובסניף דימונה בפרט. המשיבות לא זכאיות לסעדים שתבעו משום שויתרו על זכויותיהן והמשיכו לעבוד באותם תנאים משך שנים רבות לאחר ביטול ההסכם. אמנם המשיבות פנו להנהלת הסניף בעניינן פעמים רבות, אך נדחו. חרף זאת המשיכו המשיבות לעבוד באותם תנאים באקים, ולפיכך יש לראותן כמי שוויתרו על זכויותיהן. קביעתו של בית הדין קמא לעניין זה לפיה עצם פנייתן של המשיבות מלמדת על כי לא ישנו על זכויותיהן, מנוגדת לפסיקה לפיה עובד שאינו מגיש תביעה זמן קצר לאחר הפרת זכויותיו, ייחשב כמי שוויתר על זכותו, והשלים עם תנאי החוזה החדש, וזאת גם אם פנה למעסיק בעניין זה לאחר הפרת זכותו. המשיבות טענו בסיכומיהן את עיקרי הטענות הבאות: בית הדין צדק כאשר קבע כי סעיף 19 מחיל את ההוראות האישיות שבהסכם הקיבוצי על המשיבות כחלק מחוזה העבודה האישי שלהן, גם לאחר ביטולו של ההסכם הקיבוצי. אי קיומה של הוראה נורמטיבית שנעשתה חלק מחוזה העבודה האישי של המשיבות, משמעה הפרת חוזה העבודה. המשיבות הכשירו את עצמן לתפקיד אותו מילאו אצל אקים, ומשכך הזכות לשיבוץ בסולם השכר המתאים בהתאם להכשרתן, נובעת מההסכם הקיבוצי ומהווה זכות אישית לעניין סעיף 19. המעבר מדרגה לדרגה אינו מותנה על פי ההסכם הקיבוצי במו"מ בין העובד להנהלת אקים, אלא רק המעבר בין סולם שכר אחד למשנהו. כמו כן בענפים רבים מקובל כי המעבר בין דרגה לדרגה נעשה באופן אוטומטי על פי שהיה של פרק זמן מקסימלי בדרגה, וללא צורך בניהול מו"מ. המשיבות מעולם לא ויתרו על זכותן לשיבוץ בדירוג האחיות המעשיות ולקידומן בדרגה, שכן פעלו כל הזמן בעניין זה. ממילא ויתור מצד העובדים על זכות שמקנה משפט העבודה, אינו תופס, לא מראש ולא בדיעבד. היה על בית הדין קמא לחשב את הפרשי השכר המגיעים למשיבות עקב קביעתו לפיה הן זכאיות לדירוג ולדרגה שתבעו, משסולמות השכר הונחו בפניו, ולא היתה כל מניעה לערוך חישובים אלו. יצוין, כי המשיבות הגישו ערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי, אשר נמחק עקב הגשתו באיחור. לא למותר לציין טרם הכרעתנו, כי בית הדין עשה בהליך זה ככל יכולתו להביא את הצדדים לידי פשרה, שבעיני בית הדין היתה עדיפה, במקרה זה, על נסיבותיו המיוחדות, על פני פסיקה לדין. כך, בין היתר, בדיון בפני המותב הוצעה לצדדים הצעת פשרה. לאחר מכן התקיימו בתיק זה שתי ישיבות תזכורת במגמה לנסות ולהוציא אל הפועל את אותה הצעת פשרה, ולשכללה. ברם, נסיונות עיקשים אלו ואחרים לא צלחו. משכך, לא נותר מנוס בלתי אם ליתן את פסק דיננו. דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים בפנינו בכתב ובעל פה, ובחנו את חומר התיק הגענו לכלל מסקנה, כי דינו של הערעור להתקבל. על טעמינו לכך נעמוד להלן. ראשית ייאמר, כי לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי לפיה ההסכם הקיבוצי בוטל כדין ביום 1.3.1996. בית הדין בחן את הראיות שעמדו בפניו לעניין זה, המעידות על התנהגות הצדדים בתקופה שלאחר ההסכם, כולל אי תשלום לארגון העובדים, היעדרה של נציגות עובדים באקים, והתייחסותם של הצדדים להסכם כאל הסכם שבוטל, ונימק מסקנתו כנדרש. כך גם לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי לפיה ההוראות הנורמטיביות האישיות שבהסכם הקיבוצי "נשאבו" לחוזים האישיים של המשיבות לאחר ביטולו של ההסכם הקיבוצי, מכוח הוראתו של סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים. יוזכר , כי סעיף 19 לחוק קובע כך: "הוראות שבהסכם קיבוצי בדבר תנאי-עבודה, סיום-עבודה, וחובות אישיות המוטלות לפי אותן הוראות על עובד ומעביד וזכויות המוקנות להם (להלן - הוראות אישיות), יראו אותן כחוזה-עבודה בין כל מעביד וכל עובד שעליהם חל ההסכם, ותקפן אף לאחר פקיעת תקפו של ההסכם הקיבוצי, כל עוד לא שונו או לא בוטלו כדין; ... ." ובענייננו אין חולק, כי זכויות העובדים לשיבוץ בדירוג מסויים ולקידום בדרגה, יש לסווג כזכויות אישיות - נורמטיביות, בהתאם להוראות סעיף 19. עם זאת, טוען ב"כ אקים כי משמעותו של סעיף 19 היא "שאיבת" הזכויות המוקנות לצדדים על פי ההסכם, כלומר - זכויות שכבר עומדות לצדדים ערב ביטול ההסכם, ושיש להמשיך ולקיימן, או לכל הפחות זכויות שמימושן צפוי או ניתן לצפייה עקב ביטול ההסכם. לטענתו, אין הכוונה להקנות לצדדים להסכם זכויות עתידיות עד לאין סוף מכוח הסכם קיבוצי שבוטל, גם כאשר זכויות אלו תלויות בתנאי שטרם התקיים ערב ביטולו של ההסכם. במקרה שבפנינו, המשיבות 2 ו-3 דורגו בדירוג האחיד בתקופת ההסכם, והחלו ללמוד בקורס מטפלות מוסמכות, על דעת עצמן, אם כי בהסכמת אקים ובאישורה, בחודש נובמבר 1998, כלומר - למעלה משנתיים ומחצה לאחר שההסכם בוטל, וסיימו את הכשרתן זו למעלה משלוש שנים ומחצה לאחר ביטולו של ההסכם, בחודש נובמבר 1999. לאחר סיום הכשרתן דרשו המשיבות כי הכשרתן תזכה אותן בשיבוץ בדירוג האחיות, מכוח הוראותיו של ההסכם, שבוטל כאמור עוד בחודש מרץ 1996. בנסיבות אלה, לטענת ב"כ אקים, לא היה מקום להחיל את סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים, משבעת ביטול ההסכם, זכותן של המשיבות 2 ו-3 לשיבוץ בדירוג האחיות היתה זכות עתידית וספקולטיבית בלבד, המותנה בתנאי שטרם התקיים ערב ביטול ההסכם, והוא יציאתן להכשרה המתאימה. עוד טען ב"כ אקים בהקשר זה, כי מכוח הוראתו של סעיף 19, תנאי עבודתן של המשיבות 2 ו-3 כפי שהיו ערב ביטול ההסכם נשאבו לחוזיהן האישיים. לפיכך, משערב ביטול ההסכם דורגו המשיבות 2 ו-3 בדירוג האחיד, הרי שגם לאחר ביטול ההסכם יש להחיל עליהן את הדירוג האחיד. טענות אלו של ב"כ אקים טרם נדונו בפסיקתנו, ונשאירן בצריך עיון לעת הזו. שאלת זכאותן של המשיבות לדירוג ולדרגה שביקשו תיבחן על פי שאלה אחרת, והיא האם ויתרו המשיבות על זכויותיהן האישיות מכוח ההסכם הקיבוצי שבוטל, באופן התנהגותן לאחר ביטולו ושינוי תנאיו על ידי אקים, כמפורט להלן. אף אם ייאמר כי סעיף 19 אכן "שאב" את הוראות ההסכם הקיבוצי שבוטל בדבר דירוג ודרגה לתוך חוזי העבודה האישיים בין המשיבות לאקים, ואף אם ייאמר כי יש להחיל את סעיף 19 על נסיבות המקרה שבפנינו, הרי שמשעה שהוראות נורמטיביות שבהסכם הקיבוצי נשאבות אל החוזים האישיים של העובדים לאחר ביטולו, אזי- סעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים, הקובע כי "זכויות המוקנות לעובד בהוראות אישיות שבהסכם קיבוצי אינן ניתנות לויתור", אינו תקף עוד. המעביד, אמנם, אינו יכול לשנות או לבטל תנאי בחוזה האישי של העובד שנוצר מכח סעיף 19 באופן חד צדדי, וללא הסכמת העובד (ראה בג"צ 239/83 מילפלדר - בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ"א(2), 210). עם זאת, בפסיקתנו הכרנו באפשרות של ויתור של העובד על זכות המוקנית לו בחוזה האישי, שאינה זכות קוגנטית, גם על דרך ההתנהגות (ראה, למשל, לעניין זה ע"א 378/70 עזבון משה שהד - דרדיקמן, פד"י כ"ה(2) 182, וכן ספרה של פרופ' רות בן ישראל, דיני עבודה, כרך ג', עמוד 1205). כך, למשל, כאשר העובד ממשיך לעבוד בתנאים השונים, ואינו מתפטר או פונה בתביעה לבית הדין בסמוך להפרת זכותו. בענייננו, המשיבות אמנם לא שקטו, ופנו להנהלת סניף דימונה ולהנהלת אקים בדרישות להעברתן לדירוג האחיות ולקידומן בדרגה, אך בכך אין די. המשיבות הגישו לבית הדין האזורי את תביעתן רק בסוף שנת 2005. ההסכם הקיבוצי, כזכור, בוטל בשנת 1996. הגב' טלקר העידה בפני בית הדין האזורי כי פנתה לראשונה לאקים בעניין קידומה בדרגה בשנת 1998, לאחר שחלפו שלוש שנים מהיום שבו שובצה בדירוג האחיות, שכן לטענתה ידעה כי על פי ההסכם הקיבוצי וההסכמים הסקטוריאליים בענף, היתה זכאית לקידום בדרגה כל שלוש שנים. המשיבות 2 ו-3 פנו בעניין שיבוצן בדירוג האחיות בשנת 1999, סמוך לאחר שסיימו את קורס המטפלות המוסמכות. כלומר, המשיבות המשיכו לעבוד באקים שלא על פי הדירוג והדרגה שביקשו, למעלה משש שנים עד שהגישו את תביעתן לבית הדין. כאמור, בפסיקתנו קבענו במקרים דומים אחרים, בהם מדובר היה על פרקי זמן קצרים הרבה יותר, כי משעה שהעובד לא פנה לבית הדין למימוש זכויותיו אלא כעבור תקופת זמן, יש לראותו כמי שוויתר על זכויותיו על דרך ההתנהגות, וזאת אף אם פנה למעסיקו ועמד על זכויותיו באותה תקופה. השאלה היא, האם העובד התעכב פרק זמן סביר בהגשת תביעתו לאחר שפנה אל מעסיקו ונדחה על ידו, אם לאו. כך, למשל פסקנו בדב"ע נד/ 3-86 יוחנן גולן - אי.אל.די בע"מ (פד"ע כ"ז, עמ' 270), כזאת: "הכלל הוא, כי עיכוב של מספר חדשים בין הפרה יסודית של חוזה (ההורדה בשכר) לבין הגשת תביעה אינו מנתק את הקשר שביניהם, משום שטרם נקיטת צעד כזה יש לצפות מהעובד לבדוק את זכויותיו ולשוחח עם הממונים עליו. על-כן, עיכוב סביר בהגשת התביעה אינו מהווה ויתור של העובד על זכויותיו או כריתת חוזה עבודה חדש. עם זאת, עיכוב ארוך ובלתי סביר מצביע על השלמת העובד עם תנאי השכר החדשים...". יוער, כי בפסק דין זה מדובר היה על עיכוב בן שמונה חודשים בלבד, בין פיטוריו של העובד לבין הגשת תביעתו לבית הדין. ברוח דומה נפסק גם בע"ע 1397/02 קורקוס - שנאב (ניתן ביום 1.6.2004): "שאלה היא אם תנייה זו בוטלה בתנייה חדשה בהסכמה. המערערת וחברותיה שבתו כאשר המשיבה החליטה להפחית את שכר ימי ששי. אלא שנציגי ההסתדרות שיכנעו אותן להפסיק את השביתה. שלוש שנים המשיכה המשיבה לעבוד לאחר הפחתת השכר. מנימוק זה, ומנימוק זה בלבד, אין מקום בעיני להתערב בתוצאה אליה הגיע השופטת וימן באשר לתשלום הפרשי שכר. אכן השופטת וימן ציינה כי העובדות לא התפטרו ולא הגישו תביעה לבית הדין בגין אי התשלום. המערערת וחברותיה מחו אמנם על כך אך ביעוץ הארגון שלהם הן השלימו עם ההפחתה ופעלו על פיה במשך כשלוש שנים. הערעור באשר להשלמת שכר נדחה." בענייננו, מתצהירה של רחל גבאי-אזרזר (להלן - גב' גבאי), מנהלת משאבי אנוש והדרכה באקים, ומעדותה בבית הדין האזורי עולה, כי כאשר פנו אליה המשיבות בעניין דירוגן, היא העבירה את העניין לבדיקתה של היועצת המשפטית של אקים, אשר לא הצליחה לגבש עמדה בנושא. כמו כן מצהירה הגב' גבאי, כי עניינן של המשיבות הועבר לחשב שכר חיצוני, אשר מעולם לא סיים את בדיקתו, נוכח עלותה הגבוהה לאקים. גב' גבאי מדגישה בתצהירה, לאור האמור, כי מעולם לא ניתנה למשיבות תשובה חיובית כלשהי לגבי דרישותיהן, ובעדותה הוסיפה כי ממילא כל שינוי בשכר העובדים מותנה בהסכמת הנהלת הסניף, שכן כל סניף של אקים מהווה משק כלכלי אוטונומי. בהתאם, מתצהירו של מר יאיר ברגל, מנהל סניף אקים בדימונה (להלן - מר ברגל) עולה, כי במהלך השנים פנו אליו המשיבות בדרישות באשר לדירוגן, דרישות אשר נדחו על ידי הנהלת הסניף באופן מפורש ועקבי, וזאת בשל עלויות השכר הגבוהות שלהן ביחס למקובל בענף, ובשל מצבו הכלכלי של ההוסטל. כלומר, מחומר התיק עולה, כי אף שלהנהלת אקים היתה נכונות מסויימת לשקול את דרישותיהן של המשיבות כחלק ממשא ומתן עימן, להבדיל מהודאה בזכויותיהן, הנהלת אקים מעולם לא נתנה למשיבות תשובה חיובית כלשהי באשר לדרישותיהן ביחס לדירוגן. לעומת זאת, הנהלת סניף אקים בדימונה דחתה מפורשות את דרישות המשיבות בעניין דירוגן. לא למותר לציין בהקשר זה, כי עיון בחומר התיק כולו מעלה, כי אין בו ולו מסמך אחד בו ישנה הסכמה כלשהי עם טענות המשיבות ביחס לדירוגן. בית הדין האזורי הסיק מהעובדה שלמשיבות נערכו חישובי הפרשי שכר לשנים 1998 ו- 1999 כי עמדת הנהלת אקים, באופן עקרוני, היתה להכיר בדרישותיהן של המשיבות ביחס לדירוגן. דא עקא, שעיון באותו מסמך הפרשי שכר (נספח נ/11 לתצהירי העדות הראשית מטעם אקים), מעלה תמונה שונה. מדובר בהפרשי שכר שנעשו לאור קידומן של הגב' כהן והגב' אזולאי בדרגות בתקופה האמורה, בדירוג האחיד, וכן השלמה לשכר מינימום ביחס לחלקיות משרתן, שהיתה אז בהיקף של 50% (לאחר מכן, ביום 1.1.2002, הועברו המשיבות 2 ו-3 להיקף משרה של 75%). אין בכך משום הודאה כלשהי בזכותן של המשיבות 2 ו-3 לשיבוץ בדירוג האחיות. כמו כן אין בכך שאקים ביקשה לחתום עם המשיבות על חוזים אישיים משום הודאה כלשהי בזכותן, שכן בהתאם לעדותו של מר ברגל בבית הדין האזורי עולה כי כ-95% מעובדי אקים חתמו על חוזי עבודה אישיים מאז ביטולו של ההסכם, ובהתאם אקים היתה מעוניינת להסדיר גם את תנאי עבודתן של המשיבות. מהאמור עולה, כי משעה שהמשיבות התעכבו פרק זמן ארוך ובלתי סביר בהגשת תביעתן, על אף שהנהלת אקים מעולם לא נענתה לדרישותיהן בדבר הדירוג והדרגה להם הן זכאיות לשיטתן, וחרף דחיית דרישותיהן באופן מפורש על ידי הנהלת סניף אקים בדימונה, יש לראות בהמשך עבודתן באקים באותם תנאים משום ויתור על דרך ההתנהגות על הזכויות שדרשו. לפיכך, לא היה מקום להצהיר על זכאותן לדירוג ולדרגה שתבעו. באשר לקידום בדרגה, שהוא עיקר תביעתה של גב' טלקר, שכבר שובצה בדירוג האחיות, אלא שלא קודמה לפיו באופן אוטומטי כעבור התקופה שנקבעה לעניין זה בהסכם הקיבוצי ייאמר, כי כבר הגענו למסקנה כי יש לראות במשיבות כמי שויתרו על זכויותיהן לדירוג ולדרגה המבוקשים על ידן על דרך ההתנהגות. על האמור נוסיף, כי יש ממש בטענות אקים לעניין זה, לפיה הקידום אינו יכול להיות אוטומטי אלא הוא מותנה בהסכמת הנהלת הסניף, וכי כך היה נהוג עוד בתקופת ההסכם הקיבוצי. סעיף 7.2.1 להסכם הקיבוצי קובע מפורשות לעניין זה, כאמור, כי "קידום העובדים יקבע במשא ומתן בין אקים לבין הועד". לאחר ביטול ההסכם, כפי העולה מחומר התיק, התפרק ועד העובדים באקים, וכיום אין באקים נציגות עובדים מסודרת כלשהי. מה גם שלאחר ביטולו של ההסכם הקיבוצי, ומשהוראה זו היא בעלת פן אובליגטורי, ממילא ספק אם היתה מתקיימת לאחר ביטולו של ההסכם, אך מכל מקום יש בה כדי להעיד על האופן בו קודמו העובדים בזמן שההסכם חל. בסעיף 5.1 להסכם הקיבוצי נקבע כזאת: "רכש העובד הכשרה ו/או השכלה פורמלית בהתאם לעיסוקו ובאישור ההנהלה ישובץ בדירוג המקצועי ובדרגה המתאימים" (ההדגשה שלי - י.פ.). כלומר, נראה כי עוד בתקופת ההסכם היה המעבר מדירוג לדירוג ומדרגה לדרגה מותנה באישור הנהלת אקים ובמשא ומתן עם ועד העובדים, ולא נעשה באופן אוטומטי. קל וחומר שלאחר ביטולו של ההסכם, יש בסיס לטענת אקים לפיה הקידום בדרגות מותנה באישור ההנהלה, ואינו מתבצע באופן אוטומטי. סיכומם של דברים - לטעמנו, המשיבות לא היו זכאיות לשיבוץ בדירוג האחיות לאחר סיום הכשרתן כמטפלות מוסמכות מכוח ההסכם הקיבוצי שבוטל, ולא היו זכאיות לקידום אוטומטי בדרגות מכוחו. משכך, פסק הדין ההצהרתי שהוציא מלפניו בית הדין האזורי בעניין זה - בטל. בשולי הדברים נוסיף, כי בנסיבותיו המיוחדות של העניין, ונוכח פרישתה הקרובה לפחות של הגב' טלקר, ממליץ בית הדין לצדדים להמשיך במגעים לפשרה, מחוץ לכותלי בית הדין, ברוח הסכם הפשרה שהחל להתרקם ביניהם בחסותו של בית הדין. במסגרת ההסכם ממליץ בית הדין לאקים לשקול שלא לעמוד על השבת הסכומים שכבר שילמה למשיבות מכוח פסק הדין האזורי. סוף דבר- ערעורה של אקים מתקבל, באופן שבו פסק הדין ההצהרתי שנתן בית הדין האזורי, בדבר שיבוצן של המשיבות בדירוג האחיות ובדבר הדרגות להן היו זכאיות בכל תקופה - בטל. בנסיבות העניין, לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות. אחיותקידום עבודה