קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קיצוץ ימי חופשה לעובדים בהסכם קיבוצי: 1. התובע עבד במשרד האוצר מיום 12.5.60 עד פרישתו ביום 31.10.05. בעקבות המעבר לשבוע עבודה מקוצר בן חמישה ימים ביום 1.4.89, בעת השינוי במכסת החופשה השנתית מ- 26 יום ל- 22 יום, קוצצה בשישית מכסת ימי החופשה של התובע עד למועד האמור. בתביעתו עתר התובע לתשלום יתרת פדיון חופשה בגין שישית חופשה צבורה. 2. המדינה בכתב ההגנה טענה להתיישנות התביעה בהתאם לחוק חופשה שנתית, משחלה עילת התביעה במועד פרישתו של התובע. לגופו של עניין נטען כי במסגרת הסכם קיבוצי מיום 28.4.89 בדבר מעבר לשבוע עבודה מקוצר (נספח א') נקבעו מכסות חדשות לצבירת ימי חופשה כך שהמכסה קטנה בשישית. בהוראת מעבר נאמר כי חישוב פדיון החופשה יהא לפי המספר והכללים שנהגו לפני המעבר לחמישה ימים (סעיף 12 ד' להסכם). בעקבות ההסכם פרסמה נציבות שירות המדינה חוזר בענין יתרת חופשה צבורה והוראת המעבר, לפיו תוחזר שישית ימי החופשה אשר הופחתה בהתאם לכללים לחישוב פדיון חופשה לפני המעבר לשבוע עבודה מקוצר. עוד הוסיפה הנתבעת וטענה כי בהסכם קיבוצי מאוחר יותר מיום 26.3.92 (נספח ד') הוסכם לבטל את הוראת המעבר. ביום 2.6.92 פרסמה נציבות שירות המדינה הודעה נב/45 על ביטול פסקה 33.181 (ג) בתקשי"ר, הקובעת כי בעת פדיון חופשה תוחזר שישית ימי החופשה שהופחתה (נספח ה'). נוכח ביטול הוראת המעבר, נטען כי אין עוד אפשרות לעובד לפדות השישית אשר קוצצה מימי חופשה שנצברו לזכותו עקב מעבר לשבוע עבודה מקוצר, והובהר כי בצד ביטול הוראת המעבר הוגדל ערך פדיון יום חופשה שנצבר בטרם מעבר לשבוע עבודה מקוצר לחלק ה-22 משכר חודשי במקום חלק ה-25 מהשכר כפי שנהג בעבר. על בסיס זה חושב פדיון החופשה לתובע במועד פרישתו. 3. בדיון המוקדם טען התובע: "ברצוני להבהיר שהשישית שנוכתה לי אינה זהה לשישית שנוכתה מיתר העובדים וקבועה בהסכמים אלא מדובר בשישית נוספת אותה לא החזירו... אני הסכמתי לניכוי של שישית, אני מתנגד לניכוי של שישית נוספת". (פרוטוקול מיום 3.5.11). בשלב ההוכחות, בהיותו מיוצג משפטית, העיד התובע כי במסגרת תפקידו כיו"ר ועד העובדים נודע לו על ניכוי שישית ממכסת ימי חופשה שצבר, למיטב זכרונו בין 90 ל- 100 ימי חופשה. לטענתו אמור היה לקבל השישית כפדיון ימי חופשה עם סיום עבודתו. לצורך קבלת תחשיב הפדיון פנה למנהלת מינהל השכר באוצר. עד התובע, יעקוב מזרחי, המכיר את התובע מעבודתו במחלקת משאבי אנוש באוצר בתקופה הרלבנטית, העיד על מכסת החופשה השנתית שהופחתה לעובדים במסגרת המעבר לשבוע עבודה מקוצר, מ- 26 ל- 22 יום, וכן על הפחתת זכות הצבירה בשישית לתובע עצמו בעקבות כך מ- 65 ל- 55 יום. השישית אמורה היתה להתקבל על ידי התובע בחזרה, כטענתו, כפי שלא בוצע בפועל. העד הודה כי התקבלה הודעת נציבות שירות המדינה אודות ביטול סעיף 33.181(ג) לתקשי"ר בענין השבת יתרת החופשה, לטענתו מן הטעם שסברו כי השישית הוחזרה לכולם, בלא שהדברים נבדקו למעשה: "אבל הם סברו שכולם החזירו. אבל לא בדקנו את הדברים" כלשונו. העד אישר בעדותו את עלית ערך יום עבודה בעקבות המעבר לחמישה ימי עבודה, וכתוצאה מכך עלית ערך פדיון החופשה. דיון והכרעה 4. אין מחלוקת כי ממכסת חופשה שנצברה לתובע נוכתה שישית עקב מעבר לשבוע עבודה מקוצר. השאלה העומדת לדיון, הזכאי התובע להשבת הניכוי, ולתשלום הפרש פדיון חופשה בהתאם כטענתו, אם לאו. המצב המשפטי. נקודת המוצא היא כי אין מעביד רשאי לכפות שינוי דרסטי בתנאי עבודתו של העובד (ר' ד"ר י. לובוצקי / חוזה עבודה וזכויות העובד, פרק 19 עמ' 18 והאסמכתות). דרך המלך לשינוי חוזה עבודה או חלק מתניותיו במהלך תקפו היא דרך הסכמת הצדדים. כאשר שינוי תנאי חוזה העבודה הינו פרי הסכמה של הצדדים לחוזה או של חליפיהם, אין בית הדין מתערב ברצונם, והדברים נכונים הן בהקשר של חוזה עבודה אינדוידואלי והן בהקשר של הסכם עבודה קיבוצי. כך ניתן לבטל זכות מוקנית שנקבעה בהסכם קיבוצי, באמצעות הסכם קיבוצי מאוחר יותר - בין אם הוא לטובת העובדים ובין אם הוא לרעתם (דב"ע מז/ 3-130 חסן כמאל זועבי נ. מדינת ישראל ואח', פד"ע כ', 77). במקרה דנן, השתלשלות ההליכים בעקבות המעבר לשבוע עבודה מקוצר בן חמישה ימים, הרקע לתביעה הזו, היתה כדלקמן: (א) ביום 28.4.89 נחתם בשלב ראשון הסכם קיבוצי בין הסתדרות עובדי המדינה לבין הממשלה (להלן: "ההסכם") אשר קבע בענין צבירת חופשה עתידית: "מספר ימי החופשה שעובד רשאי לצבור לפי פסקה 33.132 בתקשי"ר, יוקטן בשישית". (סעיף 12); ובאשר למכסה הצבורה ערב ההסכם נאמר בו: "מספר ימי החופשה הצבורה של כל עובד ביום המעבר לשבוע עבודה של חמישה ימים יוקטן בשישית" (סעיף 12ג'). הוראת מעבר קבעה: "כהוראת מעבר מוסכם כי ימי חופשה שנצברו לעובד עד ליום המעבר שלו לשבוע עבודה בן חמישה ימים יחושבו בעת פדיון חופשה עפ"י סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 לפי המספר ועפ"י הכללים שנהגו לפני המעבר לחמישה ימים. למען הסר ספק מובהר כי הסדר זה הינו לצורך חישוב פדיון חופשה בלבד" (סעיף 12ד'). (ב) בעקבות כך פורסם ביום 30.4.89 חוזר נש"מ ב', הקובע לענייננו: "לצורך פדיון חופשה עפ"י החוק תשמר, כהוראת מעבר, יתרת החופשה כולה ללא קיצוץ בשישית, פדיון ימי החופשה הנ"ל יחושב לפי הכללים שנהגו לפני המעבר ל-5 ימים דהיינו, שכר יום עבודה לענין זה יחשב כשכר חדשי חלקי 25 (ולא חלקי 22)". (סעיף 5(2) ב'); וביום 1.1.90 פורסם חוזר נש"מ א', הקובע שתי מכסות חופשה צבורה נפרדות, האחת ערב ההסכם בהפחתת שישית (א'), השניה שתצטבר מאותה שנה (ב'), לאור העובדה שערך יום חופשה במכסה ב' גבוה מערכו במכסה א'. (ג) בשלב שני, נחתם ביום 26.3.92 הסכם קיבוצי חדש בין ממשלת ישראל לבין ההסתדרות הכללית (להלן: ההסכם החדש) הקובע: "מוסכם לבטל הוראת המעבר בסעיף 12(ד) להסכם". (סעיף 2); "התשלום תמורת ימי חופשה שנצברו לעובד עד ליום המעבר שלו לשבוע עבודה של חמישה ימים ולאחריו, (בעת פדיון חופשה עפ"י סעיף 13 לחוק חופשה שנתית התשי"א-1951), יחושב עפ"י פסקה 33.181 (א) (ב) בתקשי"ר". (הדגש נוסף - מ.מ.) (סעיף 4); "יתרת חופשה צבורה א' אוחדה במסגרת ההסכם החדש עם חופשה צבורה ב' "(סעיף 3). (ד) ביום 2.6.92 בטלה הודעת נש"ם את פסקה 33.181(ג) בתקשי"ר הקובעת: "יתרת החופשה הצבורה לעובד ביום המעבר לשבוע עבודה מקוצר הוקטנה בשישית לצורך ניצול החופשה בעין. לצורך פדיון החופשה על פי חוק תחושב היתרה מחדש כך, שמהיתרה המקוצצת ביום המעבר לשבוע עבודה של 5 ימים (חופשה צבורה א') ינוכו הימים שהעובד ניצל וליתרה החדשה של חופשה צבורה א' תתווסף שישית ועל כך יחושב פדיון ימי החופשה לפי הכללים שנהגו לפני המעבר לחמישה ימים, דהיינו, שכר יום עבודה לענין זה יחושב כשכר חדשי חלקי 25 (ולא 22)". 5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני קובעת: משבוטלה הוראת המעבר בהסכם, המזכה בהשבת שישית לצורך פדיון חופשה, והוחל "ההסכם החדש" על היחסים בין הצדדים, משמעות הדבר כי אין עוד לחשב את פדיון החופשה לפי הכללים שלפני המעבר לשבוע עבודה מקוצר. התוצאה היא שהתובע, כעובדים אחרים עליהם חלים ההסכמים הקיבוציים האמורים, אינו זכאי להשבת השישית שנוכתה ממכסת חופשתו הצבורה. טענת ב"כ התובע בסיכומיו, לפיה בעת ביטול הוראת המעבר היתה השישית חייבת להיות מוחזרת למאזן החופשה, אינה מוצאת ביטויה בהסכם החדש ולא נתמכה בתשתית ראייתית, אף לא שוכנעתי בדעתו כי הדבר עולה כמסקנה מעדות העד מזרחי. לפיכך דינה של הטענה להדחות. "ההסכם החדש", המאוחר יותר, הוא בלבד ההסכם הקובע בנסיבות הענין, באופן מוחלט ובלתי מותנה. הוראותיו בדבר תנאי עבודה אומצו כחוזה עבודה בין הצדדים, בהתאם לחוק הסכמים קיבוציים. טענת התובע אודות ניכוי שישית נוספת לא הוכחה, ולמעשה נזנחה בסיכומיו. בהעדר הוראה בדין או בהסכם המקנה לתובע זכות לפדות השישית אשר נוכתה ממכסת החופשה הצבורה, המסקנה היא כי לא קמה לתובע הזכות. יודגש, כי הוגדל ערך פדיון ימי החופשה שנצברו לתובע בטרם מעבר לשבוע עבודה מקוצר. 6. אשר לטענת ההתיישנות, ככל שזו רלבנטית לאור האמור, קיבלתי את טענת התובע בענין תביעתו לימי חופשה מכח הסכם שנערך בין הצדדים, המיטיב עימו לעומת חוק חופשה שנתית, כמו גם את טענתו בענין המגעים הממושכים שהתנהלו בינו לבין משרד האוצר בענין דרישותיו להחזר כספי, אשר בגינם נגרם השיהוי בהגשת תביעתו. סוף דבר 7. לאור האמור, בהעדר תשתית ראייתית לזכאות התובע להפרש פדיון חופשה בגין ניכוי שישית בעת המעבר לשבוע עבודה מקוצר, התביעה נדחית. ניתן לבקש רשות ערעור מנשיאת בית הדין הארצי לעבודה בירושלים או סגנה תוך 15 יום מקבלת פסק-הדין. משנדחתה התביעה, ישא התובע בהוצאות הנתבעת בסך -.1,000 ₪. דמי חופשה שנתית