קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קצבת ילדים התיישנות / התיישנות תביעה לקצבת ילדים: עניינה של החלטה זו - האם יש לדחות על הסף את תביעת התובעת לתשלום קצבת ילדים ביחס לתקופה הקודמת לשנת 2000, מחמת השיהוי בהגשתה. פתח דבר התובעת, ילידת 1962, נישאה בשנת 1984 למר מוסטפא חציב, תושב השטחים, ומנישואים אלה נולדו לבני הזוג 6 ילדים. מיום היוולדה של בתה הבכורה של התובעת, ביום 28.7.87 ועד ליום 27.8.00, לא קיבלה התובעת קצבת ילדים בעבור אף אחד מילדיה. במכתבו מתאריך 11.3.01 הכיר הנתבע בתובעת כתושבת הארץ מתאריך 27.8.00, והחל לשלם לה קצבאות ילדים בהתאם (נספח ת/4 לכתב התביעה. להלן - מכתב הדחייה). התובעת מאשרת כי קביעת מעמדה כתושבת הארץ נסמכה על מועד מעברה להתגורר בשטחי ישראל (סע' 10,12 לתשובת התובעת). בתאריך 14.10.01 הגישה התובעת תביעה לבית דין זה (ב"ל 3046/01, להלן - התביעה המקורית) כנגד מכתב הדחייה וביקשה לקבל קצבת ילדים עבור תקופה הקודמת ליום 27.8.00. בתאריך 12.6.03, ולאחר שמיעת הוכחות בתיק, נמחקה תביעת התובעת עקב אי הגשת סיכומיה במועד, וזאת חרף הארכת המועד שניתנה לה על ידי בית הדין. התובעת לא הגישה בקשה לביטול פסק-הדין המורה על מחיקת התביעה. בחלוף שנים ארוכות, ביום 15.2.11 הגישה התובעת את תביעתה הנוכחית, העוסקת באותן העובדות ובאותן העילות של התביעה המקורית (סע' 19 לתשובת התובעת). לאחר הדיון המוקדם שהתקיים בתיק, הגישה התובעת את תגובתה הכתובה לבקשת הנתבע לדחיית התביעה על הסף. טענות הצדדים בתמצית הנתבע בכתב הגנתו ובבקשה לדחייה על הסף, טען כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנותה, שכן החלטת הנתבע לדחות את תביעת התובעת לקצבת ילדים רטרואקטיבית הינה מתאריך 11.3.01, והתובעת הגישה את תביעתה הנוכחית לבית הדין רק ביום 15.2.11, בחלוף כ- 10 שנים, כאשר במכתב הדחייה צוין כי התובעת רשאית להגיש תביעה נגד ההחלטה לבית הדין בתוך 6 חודשים. כן טען הנתבע כי דין התביעה להידחות על הסף בשל מעשה בית דין, שכן התביעה המקורית נמחקה על פי פסק-הדין מיום 12.6.03, והתובעת לא הגישה כל בקשה לביטולו ומשכך הרי שמדובר בפסק דין חלוט. לגופו של עניין, טען הנתבע כי קביעת מעמד התובעת כ'תושבת' מיום 27.8.00 נסמכה על מסמכי משרד הפנים לפיהם התובעת עזבה את הארץ ביום 24.1.88 ושבה לארץ רק ביום 27.8.00, ומשכך הרי שהתובעת לא היתה זכאית לקצבת ילדים עובר ליום 28.7.00, שכן לא היתה תושבת הארץ עובר למועד זה. בתשובתה, טענה התובעת כי תביעתה המקורית נמחקה ומחיקה אינה יוצרת מעשה בית דין; משהוגשה תביעתה המקורית בתוך המועד הקבוע בחוק, אין להחיל על תביעתה הנוכחית את כללי ההתיישנות. לשיטת התובעת, אשר הסכימה כי מדובר באותן עובדות ובאותן עילות שנתבררו במסגרת תביעתה המקורית, אין כל נפקות למועד הגשת תביעתה השנייה כל עוד תביעתה המקורית הוגשה במועד, וזאת משלגרסתה אין בתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל- 1969, התייחסות למועד הגשת התביעה השנייה. מוסיפה התובעת וטוענת, כי אין זה ראוי שהמדינה תתנער מחובותיה בהעלאת טענת התיישנות, במיוחד משמדובר בקצבאותיהם של ילדים קטנים; וכי לגופו של עניין, עובר לשנת 2000 השטחים היו מוחזקים על ידי צבא הגנה לישראל, ומשכך הרי שיש לקבוע כי מקום מגורי התובעת עובר לשנת 2000 היה בשטחי מדינת ישראל לצורך קביעת תושבות התובעת. דיון והכרעה לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענת הנתבע בנוגע להתיישנות התביעה להתקבל, מהנימוקים שיפורטו להלן. ראשית נסיר מהדרך את טענת הנתבע בדבר מעשה בית דין, שכן הכלל הוא כי מחיקת תביעה, להבדיל מדחיית תביעה, איננה יוצרת מעשה בית דין ואיננה חוסמת את שערי בית הדין בפני התובע. יחד עם זאת, הוראות החוק אינן מאפשרות לדון בתביעה זו נוכח המועד בו הוגשה. תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969 קובעת את המועד להגשת תובענה לבית הדין האזורי כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי, כך: "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך ששה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר". במאמר מוסגר נציין כי התקופה הנקובה בתקנה זו הוארכה, לפי תיקון שנכנס לתוקפו ביום 13.1.10, ל - 12 חודשים, אך תיקון זה אינו חל על המקרה שלפנינו. סוגיה דומה נדונה בדב"ע מט/0-170 אוריאל פרת - המוסד לביטוח לאומי (פדע כא 132 (1989), להלן - עניין אוריאל פרת), וכך נקבע (בעמ' 138-137): "20. מהי המטרה בקביעת מועד התיישנות קצר בהגשת תובענה נגד המוסד לביטוח לאומי בעניין כגון זה שבפנינו? נביא בקשר לכך מדבריו של בית-דין זה בדב"ע לח/0-95: 'ביטוח סוציאלי, מעצם טיבו ומהותו, מחייב שזכותו של המבוטח תמומש מהר ככל האפשר. וכשם שנדרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגמלה המגעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו. למעבר הזמן משקל סגולי משלו, המחייב דחיפות ושקידה ככל שהמדובר במועד הפניה למוסד, בבירור הנתונים והפרטים הדרושים למתן הגמלה, בתהליך קבלת ההחלטה - כולל הפעלת שיקול הדעת. והוא הדין במה שנוגע לפניה לערכאה שיפוטית... אחר המבוטח בהגשת התובענה, בלא שיהא לכך צידוק מן הצידוקים המנויים בחוק ההתיישנות, אין לתובענתו תקומה' (שם, בע' 252)." בפסקי דין נוספים, ציין בית הדין הארצי כי אחד הטעמים העיקריים לקביעת תקופת ההתיישנות המקוצרת בתביעות המוגשות נגד הנתבע, הוא הקושי בהתגוננות הנתבע מפני תביעות המוגשות נגדו לאחר שעבר זמן רב (עב"ל 31/98 אליהו סולן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 481; עב"ל 681/08 סמיר אבו רמוז - המוסד לביטוח לאומי, מיום 25.6.09). הלכה היא, כי אין לבית הדין סמכות להאריך את המועדים אשר ננקבו בתקנות בכל הנוגע להגשת תובענות וערעורים. שעה שמדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא עניין לבית הדין, להבדיל מעשיית פעולה פעולה בזמן ההתדיינות המשפטית עצמה, לא חלה תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991, המאפשרת הארכת מועדים "מטעמים מיוחדים שירשמו" (עניין אוריאל פרת; דב"ע נו/0-156 יעקב זילברמן - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, מיום 19.3.97; דב"ע לו/0-11 חיים בר אילן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז', עמ' 340)). מן הכלל אל הפרט אין מחלוקת בין הצדדים, כי מכתב הדחייה נשוא התביעה המקורית והתביעה הנוכחית הינו מיום 11.3.01, כאשר במכתב הדחיה צוין שהתובעת רשאית להגיש תביעה לבית הדין נגד ההחלטה תוך 6 חודשים. עוד אין חולק, כי התובעת הגישה את תביעתה המקורית לבית הדין ביום 14.10.01 והתביעה נמחקה, כאמור, בפסק דין מיום 12.6.03; דהיינו, לאחר כשנתיים ושלושה חודשים ממועד הגשת התביעה. אין בידי לקבל את טענת התובעת, לפיה אין כל נפקות למועד הגשת התביעה השנייה כל עוד תביעתה המקורית הוגשה בזמן, שכן אף התביעה השנייה צריכה להיות מוגשת לבית הדין בכפוף לתקופת ההתיישנות הרלוונטית, דהיינו תוך 6 חודשים ממועד קבלת מכתב הדחייה נשוא התביעה, בהתחשב בפרק זמן ניהול התביעה המקורית בבית הדין. משהוגשה התביעה נשוא החלטה זו לבית הדין רק ביום 15.2.11, כ- 8 שנים לאחר מתן פסק הדין המורה על מחיקת התביעה המקורית, וכ-10 שנים לאחר קבלת מכתב הדחייה נשוא התביעה ואף לו נפחית את פרק הזמן בו היתה התביעה המקורית תלויה ועומדת, עד לפסק הדין, הרי שמדובר בחריגה ניכרת מהתקופה הקבועה בחוק לצורך הגשת תביעה כגון דא ועל כן, דינה להדחות מחמת השיהוי בהגשתה. נציין, כי התובעת לא העלתה כל טיעון המצדיק את השיהוי בהגשת התביעה, אלא ביקשה אך ורק להסתמך על מועד הגשת התביעה המקורית. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, יש לדחות את תביעת התובעת לקבלת קצבת ילדים ביחס לתקופה הקודמת ליום 27.8.00 על הסף מחמת התיישנותה. כמקובל, אין צו להוצאות. ערעור בזכות לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. קטיניםקצבת ילדיםהתיישנות