קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קצבת שאירים לידועה בציבור: 1. בתביעה שבפנינו עותרת התובעת להצהיר כי היא זכאית לקצבת שאירים, בהיותה אלמנתו של המנוח ז"ל, שנפטר לבית עולמו ביום 27/11/08 (וייקרא להלן: "המנוח"). לטענת התובעת, היא היתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח והתגוררה עמו. על כן, לטענתה, היא היתה בגדר "אשתו" של המנוח, כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"), ולאחר פטירתו - היא אלמנתו של המנוח, כמשמעות המונח האמור בסעיף 238 לחוק. הנתבע - במכתבו מיום 26/3/09 דחה את תביעתה של התובעת לקצבת שאירים, בטענה שהתובעת לא היתה אשת המנוח וגם לא היתה ידועה בציבור כאשתו. הערות בטרם קביעת העובדות 2. גרסת התובעת היא, כאמור לעיל, שהיא היתה בת זוגו של המנוח, וכי הם היו ידועים בציבור כבני זוג. הקושי העיקרי בקבלת גרסת התובעת, נעוץ בסתירות פנימיות בגרסתה, שכן התובעת מסרה בהזדמנויות שונות פרטים הסותרים זה את זה. 3. הסתירה המהותית ביותר בין גרסתה הנוכחית של התובעת לבין גרסאות קודמות שלה, מצויה בגרסאות שנגבו ממנה בטרם פטירת המנוח, כאשר התובעת היתה מעוניינת לקבל גמלת הבטחת הכנסה. בעת בדיקת זכאותה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה, בדק הנתבע את השאלה אם יש לתובעת בן זוג. הנתבע חקר את התובעת על קשריה דאז עם המנוח, והתובעת טענה אז כי המנוח אינו בן זוגה. לטענת התובעת דאז, המנוח ביקר אצלה בדירה, רק בשל כך שבין השניים יש קרבת משפחה כלשהי. (נעיר כי המנוח עצמו נחקר על ידי חוקר הנתבע, ואישר כי הוא אכן מתגורר ביחד עם התובעת, בדירתה). ראוי לציין כי הנתבע לא השתכנע מגרסתה האמורה של התובעת. הנתבע ראה את התובעת ואת המנוח כבני זוג, ולפיכך - דחה את תביעת התובעת לגמלת הבטחת הכנסה. התובעת הגישה לבית דין זה תובענה כנגד דחיית תביעתה לגמלת הבטחת הכנסה (בתיק ב"ל 2246/09), אך הנתבע החליט שלא להתגונן לגופה של אותה תביעה, אלא להעלות טענת התיישנות. טענה זו של הנתבע אכן התקבלה, ובשל כך - נדחתה תביעת התובעת. פרטים בענין תביעתה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה ודחיית תובענתה מחמת התיישנות, מצויים בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, בתיק עב"ל 177/10 (פסק דין מיום 3/10/10, שעליו נכתב כי הוא ניתן במועד כלשהו בספטמבר 2010), ונצטט כאן חלק מהם: "ביום 23.3.2005 הוציא המוסד למערערת מכתב, בו הודיע לה על דחיית תביעתה לגמלת הבטחת הכנסה החל מחודש ספטמבר 2004, מן הטעם שמצא כי המערערת חיה עם בן זוג במשך כחצי שנה כידועים בציבור (להלן- מכתב הדחיה או החלטת הדחיה). ... המערערת הגישה תביעה לבית הדין האזורי כנגד החלטת המוסד לדחות את תביעתה לגמלת הבטחת הכנסה, ביום 23.7.2009, כלומר, בחלוף ארבע שנים וארבעה חודשים ממועד הוצאת מכתב הדחיה. ב"כ המוסד ביקש לדחות את תביעת המערער על הסף מחמת התיישנותה. ... ב"כ המוסד הסביר, כי לאור העובדה שחלפו כחמש שנים מאז משלוח מכתב הדחיה ועד מועד הדיון בפני בית הדין קמא, לא עלה בידו לאתר את אישור המסירה, אולם טען כי מתוך רצף האירועים, שחלקם יפורטו להלן, ניתן להסיק כי המערערת ידעה והבינה את החלטת הדחיה ואת משמעותה: א.   בתוך פחות מחודש ימים לאחר החלטת המוסד על דחיית התביעה לגמלת הבטחת ההכנסה, פנתה המערערת אל סניף המוסד והצהירה בפני פקיד התביעות, לצורך קבלת הגמלה, כי האיש שעמו היא חיה הוא קרוב משפחה ולא בן זוג שיש לראותו כידוע בציבור. הצהרה זו ניתנה בפני פקיד התביעות ביום 17.4.2005, כלומר - שלושה שבועות לאחר החלטת המוסד. בית הדין קבע, כי הצהרה זו מובילה למסקנה, כי המערערת ידעה על החלטת הדחיה וביקשה להצהיר בפני פקיד התביעות את ההצהרה מתוך תקווה כי יהיה בכך כדי להביא לשינוי ההחלטה. ... לאור כל האמור, דחה בית הדין האזורי את תביעת המערערת מחמת התיישנות.". מכאן, כאמור, שעמדתו של הנתבע היתה כי התובעת היתה בת-זוגו של המנוח, החל מספטמבר 2004, ובשל כך - דחה הנתבע את תביעת התובעת לגמלת הבטחת הכנסה. לצערנו, הנתבע לא נותרה עקבי בעמדתו, ובדיון בתובענה שבפנינו - החליט הנתבע להכחיש את הוית התובעת בת זוגו של המנוח. 4. כאמור כבר לעיל, לא רק הנתבע לא היה עקבי בגרסתו, אלא גם התובעת. את חוסר העקביות העיקרי - כבר הזכרנו לעיל, אולם, כעת משהתובעת טענה כי היא אכן היתה בת זוגו של המנוח, נראה שבחלק מהזמן היא ניסתה ליישב בין גרסתה הנוכחית לבין גרסתה בעת שביקשה לקבל גמלת הבטחת הכנסה, ועל כן - היא העלתה גרסה שלפיה יחסי הזוגיות בין התובעת לבין המנוח, החלו רק ב-2006 (כלומר - לאחר שכבר נדחתה התביעה לגמלת הבטחת הכנסה). בחלק אחר מההזדמנויות (בטופס התביעה לקצבת שאירים), אישרה התובעת כי היחסי החלו כבר ב-2004. 5. העדויות של העדים שהתובעת הביאה לשם תמיכה בגרסתה (שכנה של התובעת וכן בן דודו של המנוח), כמו גם עדותה של התובעת עצמה - היו רחוקות מלהיות מופת לעקביות ולמהימנות. 6. עם זאת, התמונה שהצטיירה לנו בבירור מהגרסאות הסותרות שנמסרו לנו, מעלה כי אכן בין התובעת לבין המנוח היו יחסי זוגיות. יחסים אלה, החלו - כפי הנראה - עוד במועד שבו הנתבע סבר שהם החלו, כלומר - עוד בשנת 2004. הדבר מתיישב הן עם אמירותיו של המנוח לחוקר הנתבע והן עם האמור בטופס התביעה לקצבת שאירים. בעת שהמנוח היה בחיים והתובעת היתה מעוניינת לקבל גמלת הבטחת הכנסה, היא ניסתה להסתיר מהנתבע את יחסי הזוגיות האמורים ומסרה גרסאות מופרכות כדי לנסות למנוע מהנתבע לקבוע כי התובעת היא בת זוגו של המנוח. לאחר פטירתו של המנוח, בעת שהתובעת ביקשה לקבל קצבת שאירים, היא ניסתה להביא את הנתבע (ואותנו) להאמין לכך שהיא אכן היתה ידועה בציבור כזוגתו של המנוח. מאחר שהיה קשה ליישב בין גרסאותיה הסותרות, היא ניסתה ליישב את הסתירה, באמצעות דחיה של המועד הנטען של יחסי הזוגיות, כך שבמקום להודות כי הדבר היה כבר משנת 2004 (ושהגרסה שנמסרה לנתבע בעת בדיקת הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה לא היתה נכונה), היא בחרה לציין שהזוגיות החלה רק מאוחר יותר. 7. את העובדות שנפרט להלן, אנו קובעים תוך שאנו דוחים את גרסתה הנוכחית של התובעת על המועד שבו החלו יחסי הזוגיות בין התובעת לבין המנוח, אך תוך שאנו מאמצים את גרסת התובעת על עצם היותה בת זוגו של המנוח, זוגיות שהחלה עוד במהלך התקופה שבה התובעת ניסתה (ולא בהצלחה) להסתיר זאת מהנתבע. 8. על האמור לעיל נוסיף הערה; ברור שאין להשלים עם מצב שבו מבוטח מוסר לנתבע גרסה בלתי נכונה, במטרה לזכות בגמלה שהוא אינו זכאי לה. תופעה כזו - יש להוקיע. יחד עם זאת, גם בלי להשלים עם התופעה האמורה, ומבלי להצדיק אותה, ניתן לעתים להבין את המצוקה הכלכלית שגורמת למבוטחים לנהוג באופן כזה. מנגד, אין אנו יכולים להבין מדוע הנתבע מחליט שלא להיות עקבי בעמדתו. בעת שלילת זכאות התובעת לגמלת הבטחת הכנסה, החל מחודש ספטמבר 2004, היתה עמדת הנתבע כי החל מאותו מועד - התובעת היא בת זוגו של המנוח. הנתבע עמד על דעתו זו, למרות שהתובעת הכחישה אותה (ולדעתנו, הנתבע אכן צדק בכך). אולם, משלאחר פטירת המנוח, שינתה התובעת את טעמה והחלה לטעון כי אכן היתה בת זוגו של המנוח - החליט, משום מה, גם הנתבע לשנות את עמדתו, ולהכחיש זאת. את השינוי האמור בעמדת הנתבע, אין אנו יכולים להבין (ברור שהדבר אינו נובע ממצוקה כלכלית. אין אנו יכולים לשער מה הביא את הנתבע להחליט, לפתע, להכחיש את קיומם של יחסי הזוגיות בין התובעת לבין המנוח, רק בשל כך שהתובעת שינתה את עמדתה). אלה העובדות 9. התובעת, ילידת שנת 1968, עלתה לישראל מאתיופיה, בשנת 1991, עם שתי בנותיה. אביה של הבת הגדולה נותר באתיופיה. אביה של הבת השניה, הגיע לישראל (כנראה ביחד עם התובעת), אך בערך בשנת 2000 - התובעת נפרדה ממנו. התובעת רשומה במרשם האוכלוסין כגרושה. 10. המנוח, יליד שנת 1964, עלה לישראל מאתיופיה עוד בשנת 1984. המנוח היה נשוי ואב ל-3 ילדים. המנוח ואשתו התגוררו בנתניה. המנוח נפרד מאשתו במועד מסויים לפני ספטמבר 2004 (כנראה בשנת 2004), ועבר להתגורר בעפולה. המנוח ניסה להתגרש מאשתו, אך הוא לא התגרש, כנראה בשל התנגדותה של אשתו לקבל ממנו גט. 11. משהמנוח עזב את אשתו, הוא עבר להתגורר למשך זמן מה בדירת אחיו בעפולה. 12. לא ברור לנו אם המנוח הכיר את התובעת עוד בטרם עבר להתגורר בעפולה או אם לאו. אמנם, הן התובעת והן המנוח (בהודעתו לחוקר הנתבע) מסרו על קיומה של קרבת משפחה כלשהי ביניהם, אך גרסה זו נראית לנו מפוקפקת. לפיכך, אנו נמנעים מלקבוע כי היתה קרבת משפחה בין התובעת לבין המנוח ואנו נמנעים מלקבוע כי הם הכירו זה את זה עוד בטרם שנת 2004. ייתכן שאכן כך היה, אך ייתכן - באותה מידה של סבירות - שההיכרות ביניהם נולדה רק לאחר שהמנוח עבר להתגורר בעפולה. 13. מכל מקום, ברור לנו שלאחר שהמנוח עבר להתגורר בעפולה, נוצרו יחסי קרבה בין התובעת לבין המנוח. יחסים אלה הלכו והתהדקו עד שבערך בספטמבר 2004, עזב המנוח את דירת אחיו, ועבר להתגורר עם התובעת, בדירתה. נביא כאן ציטוט מהודעה שמסר המנוח לחוקר הנתבע ביום 15/3/05, בעת שהמנוח היה בדירתה של התובעת. "ש. ממתי אתה גר פה בדירה ... ? ת. חצי שנה, משהו כזה. ... ש. האם אתה משלם שכ"ד בבית פה? ת. לא. ש. האם יש תשלומים שאתה משלם בדירה ...? ת. לפעמים אני עוזר לה לשלם, גז. ... ש. האם יש ציוד שלך פה בבית? ת. יש לי בגדים. ש. אתה גר פה בדירה יחד עם צהיי מזה 6 חודשים כמו זוג באותו חדר? ת. כן. ... ש. איפה נמצאים כל הבגדים שלך? ת. בארון אצלה בחדר. ש. האם אתה וצהיי יוצאים יחד לארועים משפחתיים? ת. באזור כן, אבל לא משפחה שלי. ... ש. למה לא דיווחת בביטוח לאומי שאתה גר עם צהיי? ת. יש דברים יותר טוב לא להגיד. ...". 14. התובעת, אשר כפי הנראה ידעה טוב מהמנוח מה משמעות הדברים לגבי זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה, מסרה אז לחוקר הנתבע גרסה שונה. גרסה זו, כאמור כבר לעיל, אינה מקובלת עלינו. 15. היחסים בין התובעת לבין המנוח נמשכו מספר שנים. התובעת הרתה למנוח, וביום 12/8/08, נולד, במז"ט, בנם - לידור. 16. המנוח השתתף בעבודות הבית. הוא אמנם לא בישל, אך הוא כיבס ותלה כביסה (גם שכנתם של התובעת ושל המנוח היתה עדה לתליית הכביסה). 17. המנוח לקה בלבו. הוא סבל מאי-ספיקת לב. זמן לא רב לאחר לידת בנו, כנראה בספטמבר 2008, המנוח אושפז בבית החולים "העמק" בעפולה. בהמשך, כנראה בשל דרישת בתו של המנוח, שהתגוררה בנתניה, הועבר המנוח, כנראה באוקטובר 2008, להיות מאושפז בבית החולים "בילינסון" בפתח תקוה. גם כשהמנוח הועבר לשם, ולמרות שהתובעת היתה מטופלת בתינוק בן מספר שבועות, המשיכה התובעת לבקר את המנוח בבית החולים, בתדירות של פעמיים בשבוע. 18. למרבה הצער, כאמור לעיל, המנוח נפטר ביום 27/11/08. הלווייתו של המנוח נערכה בנתניה. התובעת היתה נוכחת בהלוויה. אשתו וילדיו הגדולים של המנוח ישבו שבעה בנתניה. התובעת ישבה שבעה בדירתה בעפולה. 19. אשתו של המנוח הגישה תביעה לקצבת שאירים, והנתבע משלם לה את הקצבה (ענין זה לא עלה בעת שמיעת העדויות, ובקביעה זו אנו נסמכים על הודעת ב"כ הנתבע שהוגשה לאחר מכן). גורל התביעה 20. סעיף 1 לחוק מגדיר את המונח אשתו, באופן של הרחבה, ככולל גם את "הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עמו". 21. סעיף 238 לחוק כולל הגדרות לפרק י"א העוסק בביטוח זקנה ושאירים. המונח "אלמנה", מוגדר בו כ"מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו", למעט חריגים שעל פי העובדות שנקבעו לעיל - אינם רלוונטיים לתובענה זו. 22. לדעתנו, על סמך העובדות שנקבעו לעיל, ניתן לקבוע בבירור שהתובעת והמנוח היו ידועים בציבור כבני זוג, וכי לפיכך, התובעת היתה ידועה בציבור כאשת המנוח, ומאחר שהיא גרה עמו, הרי שהיא היתה בגדר "אשתו" לפי סעיף 1 לחוק. בשל כך, היא היתה גם אלמנתו של המנוח, על פי סעיף 238 לחוק. 23. התובעת והמנוח ניהלו משק בית משותף. הם התגוררו ביחד, בילו ביחד, וחיו חיי משפחה לכל דבר. כתוצאה מכך - גם נולד בנם המשותף. העובדה שהמנוח לא היה ביחד עם התובעת בעת שהלך לארועים משפחתיים של הצד שלו במשפחה - יכולה להיות מובנת, נוכח העובדה שאשתו של המנוח לא הסכימה להתגרש ממנו, וכפי הנראה - המנוח נפרד ממנה בלא שהשניים שמרו על יחסים טובים. 24. סעיף 252 לחוק קובע שאלמנה זכאית לקצבת שאירים. זכאות זו אינה מושפעת מהשאלה אם נותרה גם אלמנה נוספת, וזאת נוכח האמור בסעיף 258 לחוק: "מבוטח שהניח אחריו יותר מאלמנה אחת, תהיה כל אחת מהן זכאית לגמלת שאירים לפי סימן זה כאילו היא אלמנה יחידה.". לסיכום 25. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מקבלים את התביעה, מצהירים כי התובעת היתה ידועה בציבור כאשת המנוח, התגוררה עמו, וכי לכן היא היתה "אשתו". התובעת היא גם אלמנתו של המנוח, ועל כן - היא זכאית לקצבת שאירים. 26. אין אנו מחייבים את הנתבע בהוצאות משפט, וזאת לא רק מאחר שהתובעת היתה מיוצגת על ידי עו"ד מטעם הלשכה לסיוע משפטי אלא גם בשל כך שהתובעת מסרה גרסה בלתי נכונה. 27. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. קצבת שאריםידועים בציבור