קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קצבת שארים רטרואקטיבית: 1. התובעת, מלינה כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי, (להלן: "הנתבע"), לאשר את תביעתה לגמלת שאירים מיום 1.11.06 ולשלול את זכאותה לגמלה לתקופה קודמת וזאת בשל שיהוי בהגשת תביעתה. 2. עובדות רקע התובעת, ילידת 21.4.44, התאלמנה מבעלה, מר מנחם שר-אל ז"ל (להלן: "המנוח") ביום 26.12.01. ביום 6.12.07 הגישה התובעת לנתבע תביעה לגמלת שאירים בשל פטירת המנוח. במכתבו מיום 27.1.08 הודיע הנתבע לתובעת על אישור התביעה לתקופה שהחל מיום 1.11.06 ועל דחייתה לתקופה קודמת וזאת בשל שיהוי בהגשתה. 3. טענות הצדדים לטענת התובעת, עקב תאונת דרכים שעברה בשנת 1995, היא סבלה משכחה, פגיעה רב מערכתית ודיכאון וטופלה ביחידה הנוירו-פסיכולוגית לטיפול ושיקום, לטענתה מצבה החמיר לאחר פטירת בעלה, ביום 26.12.01, והיא הייתה במצב של חוסר יכולת לדאוג לענייניה. עוד טוענת התובעת, שהיא לא הייתה מודעת כלל לזכותה לגמלת שאירים ורק בשנת 2007, לאחר שהחלה לקבל קצבת זקנה, נודע לה על זכותה זו. מנגד, טוען הנתבע, כי בהתאם לסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995, (להלן: "החוק"), היה על התובעת להגיש תביעתה לקצבת שאירים, לא יאוחר מיום 26.12.02, אך משתביעתה הוגשה רק ביום 6.12.07 - דינה ומכוח סעיף 296 לחוק, בהתייחס לתקופה שקדמה לחודש 11/06 - להידחות. דיון והכרעה 4. נקדים אחרית דבר לראשיתו ונציין כי לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, מהטעמים כפי שיפורטו להלן: 5. סעיף 296 לחוק כנוסחו במועד הרלוונטי לתביעה זו הינו: "296. (א) כל תביעה לגמלת כסף, תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. (ב) הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים, שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסוימת, ישולמו המענק או הגמלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד, טרם חלפו 18 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה...." הלכה היא כי סעיף זה עניינו בשיהוי ולא בהתיישנות, (דב"ע לא/0-4 המל"ל - פרידנשטיין, פד"ע ב 88).   בנוסחו טרם תוקן במסגרת תיקון 19 בשנת תשנ"ח, העניק הסעיף שיקול דעת לפקיד התביעות אצל הנתבע להעניק גמלה רטרואקטיבית גם לאחר חלוף המועד האמור בו. שיקול דעת, שההלכה הפסוקה פירשה כמאפשר לתת גמלה עד 7 שנים אחורנית, כאשר מדובר היה בעילה המעוגנת במסמך רשמי, לגבי מבוטח אשר לא עיכב במודע את הגשת תביעתו מאחר ולא היה מודע לזכאותו (דב"ע נד/0-287 המל"ל - הררי, פד"ע כח, 121).   6. דא עקא, שלאחר תיקון 19, בוטל שיקול הדעת שהיה בידי הנתבע לשלם גמלה רטרואקטיבית, והפסיקה שהתייחסה לסוגיה לאחר התיקון בחוק קבעה כי "אין עוד טעם לרדת לבחינת הנסיבות שגרמו לשיהוי ובכל מקרה, המשתהה לא יהיה זכאי לתשלום גמלה, לתקופה העולה על 48 חודשים שקדמו בתכוף לחודש בו הוגשה התביעה." (עב"ל 1292/02 חיים - המוסד לביטוח לאומי, טרם פורסם) (יודגש כי בסעיף בנוסחו כיום, עומד המחסום על 12 חודשים בלבד) ומכאן שהן הנתבע והן בית הדין אינם יכולים לאשר תשלום גמלאות שלא על פי הוראות החוק או מכוחו. 7. עוד נקבע בהלכה הפסוקה כי הוראת סעיף 296(ב) מציבה מחסום קשיח בפני מבוטח המתמהמה בהגשת תביעתו לנתבע, ונמצאו המוסד והמבוטח כבולים יחדיו בהוראת השיהוי על פי החוק, תוך שניטל מהמוסד שיקול הדעת בקביעת פרק זמן של תקופת השיהוי (עב"ל 1281/00 אבו גאמע ואח' - המל"ל, טרם פורסם).   ויש להוסיף ולהפנות לדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון סעיף 296(ב), (ספר הצעות חוק התשנ"ז, עמ' 285), מהם עולה כי הטעם לביטול שיקול הדעת של הנתבע, נעוץ בכך שהמחוקק סבר שההלכה לפיה יש שיקול דעת לנתבע יוצרת תמריץ שלילי להגשת תביעות במועד, ועל כן הוחלט לתקן את החוק, על ידי ביטול שיקול הדעת שהיה נתון לנתבע, וקביעת כללי זכאות פשוטים ואחידים שניתן להביאם לידיעת אוכלוסיית הזכאים.   זאת ללמדך, שאין עוד מקום לשיקול דעת מצד הנתבע, וכאשר מוגשת תביעה בשיהוי לנתבע, זה אינו יכול להאריך את תקופת התחולה הרטרואקטיבית מעבר לקבוע בחוק.   8. ועוד, ההלכה הפסוקה מבחינה בין זכאות לגמלה לבין זכאות לתשלום גמלה: "על פי חוק הביטוח הלאומי יש לאבחן בין זכאות גמלה לבין זכאות לתשלום גמלה. הזכאות לגמלה משמעה - שהתובע עונה על תנאי הדין המזכים בגמלה. הזכאות לתשלום גמלה נבחנת לאחר שקמה הזכאות לגמלה והיא מותנית בתנאים נוספים, כגון: זכאות לכפל קצבה על פי סעיף 320(ג) לחוק; תשלום דמי ביטוח על פי סעיף 366 לחוק; מועד הגשת התביעה למוסד על פי סעיף 296 לחוק וכו'. מועד הגשת התביעה למוסד, כתנאי לזכאות לתשלום גמלה אינו חידוש של תיקון 19 לחוק, אלא מדובר בתנאי עתיק יומין, שמצא ביטויו לא רק בסעיף 296 לחוק בנוסחו הקודם, אלא גם בהסדרים ספציפיים אחרים.....התניית תשלום הגמלה, במועד הגשת התביעה לגמלה למוסד, עולה בקנה אחד עם תכלית תשלומה של הגמלה לשם מתן מענה לצרכי הקיום השוטפים של המבוטח; כך שאין באותה התנייה משום חקיקה רטרואקטיבית שוללת זכות" (עב"ל 13112/01 פלונית - המל"ל (ניתן ביום 4/10/04, טרם פורסם) וראו לעניין זה גם עב"ל 96/03 פריג' - המל"ל, טרם פורסם; עב"ל 1245/02 המל"ל - אעידן, טרם פורסם).     בהתאם להלכה הפסוקה יש להפריד בין הזכאות לקצבה ובין הזכאות לתשלום בגין הקצבה. מכאן ברי כי עצם העובדה שהתובעת היתה זכאית לגמלה כבר בשנת 2001 אין בה די כדי לזכותה בתשלום רטרואקטיבי של הקצבה בגין כל התקופה, אלא שלצורך כך היה עליה גם לעמוד בתנאי של הגשת התביעה למוסד במועד כפי שנקבע בסעיף 296(א) לחוק, ומשלא עשתה כן אלא בשנת 2007, חלה המגבלה שבסעיף 296(ב) לחוק שמגבילה את התשלום הרטרואקטיבי ל- 12 חודשים בלבד. 9. בהקשר זה נפנה להלכה הקובעת כי מימוש של הזכות, ראשיתה בהגשת תביעה למוסד, ובהעדר תביעה - לא קמה זכות (דב"ע מה/0-66 בראלי - המל"ל, פד"ע טז 404; דב"ע לח/ 0-95 המל"ל - בר פד"ע י 247). אופן הגשת התביעה נקבע בתקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), התשנ"ח-1998 קובע: "תביעה לגמלה וכן תביעה לקביעת דרגת נכות מהעבודה כאמור בסעיף 118 לחוק (להלן - תביעה) יוגשו בטופס שהורה עליו המוסד". בעניין עב"ל 162/07 אורי מור - המל"ל (ניתן ביום 27.11.07) (להלן: אורי מור) פסק בית הדין הארצי לעניין סעיף 296 (א) לחוק, כי: "הוראה זו קובעת לא רק את המועד להגשת התביעה (12 חדשים מהיום בו נוצרה עילת התביעה) אלא גם - ולענייננו, בעיקר - את עצם החובה להגיש תביעה כתנאי מוקדם להכרה בזכאות לגמלה. עצם החובה להגיש תביעה מעוגנת גם בהוראות אחרות שבחוק... הוראות אלה שבחוק ובתקנות משקפות הסדר מובנה ומחייב לפיו תשלום של גמלה מכח החוק מותנה לא רק בהגשת תביעה לגמלה אלא גם בהחלטת הגורם המוסמך וכך (פקיד תביעות) בדבר עצם הזכאות לגמלה ושיעורה. מדובר בזכות על פי חוק שדרך מימושה קבועה בחוק או בתקנות שהותקנו מכוחו. יותר מכך, מדובר בזכות שמימושה כרוך בקבלת החלטה מהותית- מעין שיפוטית של הגורם המוסמך ופשיטא שהחלטות מסוג שכזה מתקבלות על יסוד מסמך תביעה מפורט ומסודר המוגש למוסד כנדרש (ראו גם עב"ל 1096/04 המוסד לביטוח לאומי - בדעאן בסעיף 7 לפסק ; עב"ל 1069/04 ביתן- המוסד לביטוח לאומי בסעיף 5(ו) לפסק). ...כללי מינהל תקינים מחייבים את המוסד לשלם כספי ציבור על בסיס תביעה מסודרת לגמלה בה מוכיח המבוטח רצונו לקבל אותה והיא נבדקת כראוי ובמידת הצורך מאומתת בעזרת מידע אחר או נוסף הקיים במוסד..." (ההדגשה לא במקור - מ.ס.ע.) 10. התובעת הפנתה לתיק בל (אזורי - ת"א) 2530/08 יחזקאל דניאל - המל"ל (לא פורסם, 16.8.09) בו נפסק, כי משעה שהנתבע היה מודע לפטירת רעיית התובע, חלה עליו חובה למסור לתובע מידע אודות זכאותו לקצבת שאירים ומשלא עשה כן, עליו לשלם לתובע את הקצבה רטרואקטיבית ממועד הפטירה, אף שהתביעה הוגשה כ- 9 שנים לאחר הפטירה. אמנם, פסק הדין תומך בטענות התובעת, אלא שעל פסק הדין הוגש ערעור לבית הדין הארצי. בית הדין הארצי קיבל את ערעור המוסד לביטוח לאומי תוך שחזר על ההלכה, לפיה: "אין המוסד לביטוח לאומי רשאי לשלם גמלה מעבר לקבוע בחוק. עליו לשלם גמלה אך ורק על פי החוק.... ... אי ידיעת הדין אינה מקנה זכאות על פי דין. קצבת השאירים הינה קצבת קיום מחליפת שכר. תכלית תשלומה - דאגה לקיום השוטף. לאור האמור, הוגבלה על פי סעיף 296(ב) לחוק תקופת התשלום הרטרואקטיבית לשנה בלבד מאז הגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי." (עב"ל 551/09 המוסד לביטוח לאומי - יחזקאל דניאל, לא פורסם 4.11.10) 11. אין באפשרותנו גם לקבל את טענתה של התובעת, כי יש להתחשב במצבה הרפואי / נפשי ולהכיר בגינו בתביעתה גם בתקופה שקדמה ליום 1.11.06. ראשית, כאמור לעיל, הן למוסד לביטוח לאומי והן לבית הדין אין סמכות להאריך את המועד שנקבע בסעיף 296 לחוק. ושנית, נראה כי טיעונה של התובעת מסתמך על סעיף 11 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 הקובע, כי: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במניין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה.."   אלא שבנסיבות העניין אין בהוראה זו כדי להועיל לתובעת וזאת מהטעמים הבאים: א. כאמור לעיל, סעיף 296 לחוק עניינו בשיהוי ולא בהתיישנות, (דב"ע לא/0-4 המל"ל - פרידנשטיין, פד"ע ב 88), כך שאין כל רלוונטיות לסעיף זה. ב. אף אם היה הסעיף עוסק בשיהוי לא היה בכך כדי להועיל לתובעת, שכן נפסק לא אחת, כי המבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות, המצדיקות חריגה כאמור (ר' ע"ע 34/88 רייס נ' עזבון אברמן, פ"ד מב(1) 278). מהראיות שהיו בפנינו עולה שהתובעת לא הוכיחה כי בתקופה שבין 26.12.01 - 6.12.07, היא לא הייתה מסוגלת לדאוג לענייניה בשל ליקוי נפשי או שכלי. אמנם, התובעת הציגה מסמכים רפואיים מהם עולה, כי סבלה בשנים עברו מבעיות נוירו-פסיכולוגיות, אולם הם אינם מוכיחים חוסר מסוגלות לדאוג לענייניה. בנוסף, אף לנוכח עדותה בפנינו, לא ניתן לראות בתובעת כמי שאינה מסוגלת לדאוג לענייניה - התובעת העידה כי טיפלה בשנים אלה, בין היתר, בהוצאת צו ירושה באמצעות עו"ד, הגשת דו"חות למס הכנסה, ניהול חשבון בנק, קיום תערוכה של ציוריה, קבלת גמלת שאירים מצה"ל (פרוטוקול מיום 10.1.10, עמ' 3, ש: 11-32 - עמ' 4, ש: 1-13). ולאחרונה פסק בית המשפט העליון לעניין זה, כי: "הסעיף אינו מפרט האם נדרש כי התובע לא היה מסוגל לדאוג לכל ענייניו או רק למקצתם, אך מתכלית ההוראה וממיקומה בחוק ההתיישנות ברי כי למצער צריך להוכיח כי התובע לא היה מסוגל להחליט באשר לביצוע פעולות משפטיות כגון הגשת תביעה או ייפוי כוחו של עורך דין לצורך כך". (רעא 3266/07 פלוני נ' הראל-חברה לביטוח בע"מ, לא פורסם 30.7.09) משהתובעת סיפרה כי לאחר פטירתו של בעלה פנתה לעו"ד על מנת שיטפל בהוצאת צו ירושה, הרי שלא ניתן לראותה כמי שאינה מסוגלת לביצוע פעולות משפטיות. 12. סוף דבר- אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי בדין נדחתה תביעתה של התובעת לקצבת שאירים ע"י הנתבע, בכל הנוגע לתקופה שקדמה ליום 1.11.06, ועל כן דין תביעתה בפנינו אף היא להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. רטרואקטיביותשיהויקצבת שארים