קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רופא במרפאה שכיר או עצמאי: 1. האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע והנתבעת? זו השאלה המרכזית בה נדרשנו להכריע בפסק דין זה. הרקע העובדתי 2. התובע, בן 71 במועד הגשת התביעה, הינו ד"ר לרפואה החל משנת 1963, מנתח מומחה בכירורגיה כללית, כירורגיה פלסטית וכירורגיית כלי דם. 3. התובע עבד כרופא מנתח בשירות הנתבעת, קופת חולים לאומית, אם כי הצדדים חלוקים בדעותיהם באשר למתכונת העסקתו - אם הועסק כשכיר או שמא נתן שירותים לקופת החולים כעצמאי. מכל מקום, התובע עבד בשירות הנתבעת לכל הפחות משנת 1993 (כפי הודאת הנתבעת), או החל משנת 1976 (כגרסת התובע), ועד ליום 1.5.09, אז הופסקה ההתקשרות עימו. ממסמך סיכום הפגישה שנערכה עם התובע ביום 11.3.09, בה הודע לו על סיום ההתקשרות עימו, עולה כי לתובע הודע שהנתבעת מפסיקה את ההתקשרות "עקב שינוי פריסת השירותים במחוז". 4. במהלך שנות עבודתו של התובע עם הנתבעת, הוא נתן שירותים למבוטחיה באתרים שונים המצויים במחוז מרכז בנתבעת - בתל-אביב, רמת-גן ורמת השרון. בנוסף, נתן התובע שירותים למבוטחי הנתבעת גם במחוז דרום, בעיר רמלה. התובע נתן שירותים למבוטחי הנתבעת הן בתוך סניפי קופת החולים עצמם, והן במסגרת קליניקות עצמאיות שלו. הפסקת ההתקשרות בין הנתבעת לתובע, החל מיום 1.5.09, התייחסה אך לשירותים שנתן התובע למבוטחי מחוז מרכז של הנתבעת, ואין חולק כי לאחר סיום ההתקשרות הוא המשיך לתת שירותים למבוטחי הנתבעת בעיר רמלה, השייכת למחוז דרום של הנתבעת. בעיר רמלה, נתן התובע שירותים רפואיים למבוטחי הנתבעת במסגרת קליניקה פרטית. 5. במשך כל השנים בהם נתן התובע שירותים למבוטחי הנתבעת, הוא עשה כן מבלי שנחתם חוזה כלשהו בין הצדדים. זאת, עד ליום 25.9.05, אז חתמו הנתבעת והתובע על שני חוזים שכונו בכותרתם "הסכם התקשרות עם רופא עצמאי" (צורפו כנספחים א1 ו-א2 לכתב ההגנה). להסכם האחד שנחתם בין הצדדים צורף נספח בו נאמר כי התובע מתחייב להושיט עזרה רפואית לחברי קופ"ח לאומית במרפאות הקופה אשר בסניף רמת גן ובסניף רמת השרון, ואילו להסכם השני צורף נספח המתייחס להתחייבות התובע להושיט עזרה רפואית לחברי קופת החולים במרפאותיו הפרטיות אשר בתל-אביב וברמלה. בשני ההסכמים הוצהר ע"י התובע כי הוא "רופא עצמאי וכי ברצונו להישאר במעמד זה אף לאחר ההתקשרות עם קופ"ח" (סעיף 4(א)). בהסכם המתייחס לעבודתו של התובע בסניפי הנתבעת, הסכים התובע לשאת בהוצאות תקורה חודשיות הכוללות תשלום בעבור שירותי מזכירות, שימוש בטלפון, ציוד רפואי, מיסי ארנונה, ביטוח צד ג' ועוד. שני ההסכמים כוללים את התחייבויותיו המקצועיות של התובע, את תקופת ההסכם והתמורה שיקבל התובע, וכן פרק המתייחס ל"יחסי הצדדים". בפרק זה נאמר כי היחסים בין הנתבעת ובין התובע לא יהיו יחסי עובד ומעביד אלא התובע יהיה במעמד של קבלן עצמאי, ובנוסף נכללה בפרק זה "תניית גדרון" (בסעיף 34). 6. אין חולק כי בשנים בהן עבד התובע בשירות הנתבעת, הוא עבד, בנוסף ובמקביל, גם במקומות נוספים, ובהם בקופת חולים "מכבי", כעצמאי, ובביה"ח אסף הרופא, כשכיר. משני מקומות עבודה אלה פרש התובע עם הגיעו לגיל פרישה, ובהתאם להסכמים שהיו קיימים בינו ובין קופת החולים ובית החולים. אין חולק עוד כי בשנת 2007 ביקשה הנתבעת לראשונה לסיים התקשרותה עם התובע וזאת מפאת הגעתו לגיל 70, וכי הפסקת התקשרות זו נמנעה לאחר התערבותה של ההסתדרות הרפואית וטענתה כי הפסקת ההתקשרות נגועה באפליה מחמת גיל. 7. התובע הגיש תביעתו נשוא פסק-דין זה ביום 13.5.09, וטען - כפי שיפורט עוד בהמשך - כי בינו ובין הנתבעת התקיימו יחסי עובד ומעביד, וכי הנתבעת פיטרה אותו מעבודתו שלא כדין. בתביעתו ביקש התובע כי יינתן פסק דין הצהרתי לפיו התקיימו יחסי עבודה בינו ובין הנתבעת משנת 1976 ועד פיטוריו, וכן ביקש כי יוצהר שפיטוריו בטלים ויינתן צו להחזרתו המיידית לעבודה בנתבעת. לחלופין, באם ייקבע שפיטוריו תקפים, ביקש התובע כי בית הדין יפסוק לטובתו את כל התנאים והזכויות להם הוא זכאי מכוח יחסי העבודה בינו ובין הנתבעת - פיצויי פיטורים, דמי הסתגלות, דמי הבראה, פדיון חופשה, הפרשות לקופות גמל ופנסיה, וכן פיצויים בגין פיטורים בחוסר תום לב. תביעותיו הכספיות של התובע לא כומתו, והתובע ביקש בכתב התביעה כי יותר לו לפצל סעדיו שכן לא יכול היה, בשלב הגשת התביעה, לכמת את נזקיו. 8. לצד תביעתו, הגיש התובע גם בקשה למתן צווים זמניים בקשר עם פיטוריו, והנתבעת טענה כי יש לדחותה על הסף משום שבין הצדדים לא התקיימו יחסי עבודה, ועל כן בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בבקשה. בדיון שהתקיים בבקשה החליט בית הדין כי יש להכריע בשאלת הסמכות העניינית ולתת בה הכרעה, ולו לכאורה, אולם לאחר שב"כ התובע הפריע למהלך הדיון, החליט בית הדין כי אין מקום לקיים את הדיון בסעד הזמני, ואיחד את הדיון בבקשה הזמנית עם הדיון בתביעה העיקרית. 9. בדיון העיקרי שהתקיים בתובענה, העידו בבית הדין העדים הבאים: מטעם התביעה העידו התובע וד"ר זאב גוטקין, רופא העובד בנתבעת, וכן זומנו לעדות, לבקשת התובע, גיל ויינשטיין, משנה למנכ"ל ראש אגף משאבי אנוש בנתבעת, ד"ר אברהם מידן, מנהל המחלקה לרפואה תעסוקתית בנתבעת, ועפרה רמתי קפון, מנהלת שירות לקוחות במחוז מרכז בנתבעת. מטעם הנתבעת העידה גלית פולג, מנהלת ארגון ומשאבי אנוש במחוז מרכז בנתבעת. 10. להלן - יפורטו טענות הצדדים. טענות התובע 11. כאמור לעיל, טען התובע כי הוא הועסק ע"י הנתבעת כ"עובד" מאז שנת 1976 ועד פיטוריו: התובע עבד במרפאות הנתבעת, לפי מכסת שעות שהוכתבה לו על-ידה ובימים שהכתיבה לו הנתבעת; הנתבעת הכתיבה לתובע את אופן העבודה אצלה ושלטה על עבודתו; הנתבעת העבירה את התובע מסניף לסניף, כשהתעורר מחסור בכירורג פלסטי; לתובע לא היתה שליטה במטופלים שיקבל במרפאות הנתבעת אלא הוא קיבל רשימה ממוחשבת של מטופלים, שנקבעה דרך מוקד ההזמנות של הנתבעת, אותה חייב היה לקבל; הנתבעת היא שקבעה את מספר המוזמנים לטיפול אצל התובע; וכשעבד התובע במרפאות הנתבעת, וגם במרפאתו הפרטית ברמלה, נאסר עליו לתת שירות למטופלים אחרים מאלה שנכללו ברשימה הממוחשבת. התובע טען כי עבד באותה מתכונת בדיוק במשך כל שנות העסקתו בנתבעת, וכי מתכונת העסקה זו נמשכה גם לאחר שהנתבעת החתימה אותו על ההסכם המגדיר אותו כעצמאי בשנת 2005. התובע הודה כי לא ייחס חשיבות רבה לחתימתו על הסכם זה, שכן ראה עצמו כשכיר לכל דבר, והוא טען כי ההסכם הינו למראית עין בלבד, ועל כן - בטל. התובע הוסיף כי העובדה שעבד במקומות עבודה נוספים, והעובדה שקיבל מהנתבעת תשלום כנגד חשבוניות מס שהנפיק לה, אין בהן כדי לשנות את מעמדו כעובד הנתבעת. 12. בנוסף, טען התובע כי פיטוריו מעבודתו בנתבעת נעשו שלא כדין. לטענת התובע, הסבירה הנתבעת את פיטוריו ברה-ארגון שנערך בשורותיה, אולם למעשה, לא נערך כל רה-ארגון במועד פיטוריו ולא פוטר כל עובד אחר במסגרת רה-ארגון זה, ובנוסף - פיטוריו של התובע דווקא גרמו למחסור אדיר בתורים זמינים לכירורגים פלסטיים, כך שמבוטחי הנתבעת לא נהנו מהמהלך שביצעה, אלא נפגעו ממנה. לטענת התובע, משלא נערך רה-ארגון, ומשעבודתו של התובע בנתבעת היתה תמיד לשביעות רצון הנתבעת והמטופלים, הרי שהטעם האמיתי לפיטוריו היה גילו, שהרי הנתבעת כבר ניסתה לפטרו שנתיים לפני מועד הפיטורים הסופי מסיבה זו ממש. התובע טען, אם כך, כי פיטוריו היו שלא כדין משום שנעשו בחוסר תום לב, מטעמים לא ענייניים ובניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. כמו כן, טען התובע כי הנתבעת - המהווה גוף דו-מהותי הכפוף לכללי המשפט המנהלי - לא ערכה לו שימוע לפני הפיטורים. 13. לאור כל אלה, תבע התובע צו הצהרתי לפיו הוא "עובד" הנתבעת, צו לביטול פיטוריו והחזרתו לעבודתו, ולחלופין - באם לא תתקבל תביעתו לסעד זה - צו המורה לנתבעת לשלם לתובע את כל זכויותיו הכספיות, כעובד, משנת 1976 ואילך. כפי שכבר פורט לעיל, תביעותיו הכספיות של התובע לא כומתו, ולמעשה עד סיום הדיון בתובענה לא ביקש התובע לתקן את כתב התביעה ולכמת תביעותיו. טענות הנתבעת 14. הנתבעת טענה כי בינה ובין התובע לא התקיימו יחסי עבודה מעולם, וכי החל משנת 1993 - כך לפי הנתונים המצויים ברשות הנתבעת - ועד למועד סיום ההתקשרות עימו, נתן התובע שירותים לנתבעת כעצמאי, ואף חתם בשנת 2005 על חוזים המגדירים אותו ככזה. לטענת הנתבעת, התובע לא נקלט מעולם למשרה מסוימת כעובד, גם אם תפקידו דומה במהותו לזה של רופאים המועסקים כשכירים ע"י הנתבעת, הוא נהנה מהעסקתו במתכונת בה הועסק, ידע את ההבדל בין מעמדו של שכיר למעמדו של עצמאי, עבד במקומות עבודה נוספים ואף מתחרים לנתבעת, מבלי שנדרש לקבל אישור לכך, מעולם לא ביקש לשנות את מעמדו כעצמאי, וגם הבין היטב את האמור בחוזים עליהם חתם, בו הוגדר מעמדו כעצמאי. 15. באשר לסיום ההתקשרות עם התובע, טענה הנתבעת כי בין הצדדים קיים הסכם מסחרי למתן שירותים, ועל כן לא חלה על הנתבעת חובה לנמק את סיום התקשרותה עם התובע. לא זו אף זו, לטענת הנתבעת היא סיימה את ההתקשרות עם התובע רק בנוגע לשירותים שנתן לה במחוז מרכז, והוא ממשיך לתת שירותים בעיר רמלה כרופא עצמאי המקבל את מבוטחי הנתבעת בקליניקה פרטית השייכת לו. למען הסר ספק, פירטה הנתבעת כי שינתה את היקף ההתקשרות עם התובע לאחר שהוחלט ע"י הנהלת מחוז מרכז כי השירותים שניתנו עד לאותו מועד ע"י התובע יינתנו באמצעות בתי חולים, וזאת משיקולי יעילות כלכלית. לפיכך, הוזמן התובע לשיחה בה הודע לו על סיום ההתקשרות והוסברו לו השיקולים שהביאו להחלטה, וגם ניתנה לו התראה בת 45 ימים עד לסיום ההתקשרות בפועל, בהתאם לאמור בהסכם שנחתם בין הצדדים. גם ההסתדרות הרפואית שביקשה מהנתבעת הסבר לסיום ההתקשרות, קיבלה את הסברי הנתבעת ולא המשיכה לייצג את התובע בתביעתו. הנתבעת הבהירה כי אין כל קשר בין האירועים שאירעו בשנת 2007, אז ביקשה לראשונה לסיים את ההתקשרות עם התובע, ובין סיום ההתקשרות בסופו של דבר, בשנת 2009, וכי טענת התובע כי ההתקשרות עימו הופסקה מחמת גילו נטולת בסיס. הנתבעת הבהירה גם כי, מבלי לפגוע בטענותיה בדבר העדר יחסי עובד ומעביד בינה ובין התובע, הרי שאם אכן היו קיימים יחסי העסקה מעין אלו, רשאית היתה לחייב את התובע, כשכיר, לפרוש מעבודתו בגיל 67 וזאת מכוח הוראות סעיף 4 לחוק גיל פרישה. 16. הנתבעת ביקשה את בית הדין לדחות טענות התובע בדבר קיום יחסי עבודה בינו ובינה. ככל שתידחה טענתה זו, ביקשה הנתבעת לדחות טענות התובע בדבר בטלות פיטוריו; לדחות את בקשת סעד אכיפת יחסי העבודה ולפסוק כי לכל היותר, יש לפצות את התובע כספית; ולממש את תניית גדרון שנכללה בהסכם עליו חתם התובע, כך שהתובע יחויב בהשבת 25% מכל סכום שקיבל מהנתבעת בתקופת ההתקשרות עימה. בסיכומיה, הדגישה הנתבעת כי תביעותיו הכספיות של התובע לא כומתו על-ידו עד לסוף ההליך וזאת ללא כל הצדקה, כי הוא ביקש בכתב תביעתו לפצל סעדים ולא נענה ע"י בית הדין, וכי הוא המשיך בהליך לבירור הסעד ההצהרתי שתבע כשהוא נמנע מלבקש את תיקון כתב התביעה לגבי הסעדים הכספיים. דיון והכרעה 17. התובע נתן שירותים רפואיים למבוטחי הנתבעת במשך שנים רבות, מבלי שנכרת בין הצדדים הסכם כלשהו המגדיר את מעמדו של התובע, למעט ההסכמים שנכרתו ביניהם, בסופו של דבר, בשנת 2005. בתוקפם של הסכמים אלה נדון בהמשך, אולם נציין תחילה כי נפסק כבר פעמים רבות שהיותו של אדם "עובד" הוא דבר הקרוב לסטטוס, אשר הצדדים אינם יכולים להתנות עליו. כלומר, מעמד של אדם, כעובד או כעצמאי, אינו יכול להיקבע על-ידי הצדדים, אלא הוא ייקבע על-פי נסיבות העניין כהווייתן (ע"ע 283/99 שמעון ברק נ' כל הקריות בע"מ ואח'). 18. המבחן הנוהג לקביעת מעמדו של מבצע עבודה הוא המבחן המעורב, אשר בבסיסו מבחן ההשתלבות על שני פניו, ולצידו מבחני משנה נוספים כגון הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה, אופן הפיקוח על ביצוע העבודה, מקום ביצוע העבודה, אופן תשלום השכר וניכוי תשלומי החובה, ביצוע העבודה באופן אישי, משך ההתקשרות ורציפותה ועוד (ר' ע"ע 431/07 ד"ר יפתח סוכנובר נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון, אגף השיקום, מיום 6.4.08, ע"ע 1392/02 ד"ר מנצור טורבטי נ' שירותי בריאות כללית, ע"ע 300256/98 אורי אייזק נ' תה"ל - תכנון המים לישראל בע"מ, ע"ע 300021/98 עו"ד זאב טריינין נ' מיכה חריש ומפלגת העבודה). 19. התובע והנתבעת הצביעו על סממנים שונים בהתקשרות ביניהם המצביעים על היות התובע עובד או עצמאי, איש-איש לשיטתו. לאחר שבחנו את מהות היחסים שנוצרו בין התובע ובין הנתבעת הלכה למעשה, עפ"י מכלול נסיבות ההתקשרות ויישום מבחני הפסיקה, הגענו לכלל מסקנה כי התובע היה עובד הנתבעת. להלן - נפרט נימוקי מסקנתנו. 20. התובע הועסק אצל הנתבעת במשך שנים רבות - משנת 1993, כפי טענת הנתבעת, או משנת 1976, כטענתו של התובע - ברציפות, ובאופן אישי. התובע ביצע עבור הנתבעת עבודה שהיא חלק מעיסוקה של הנתבעת, כקופת חולים, בכך שנתן שירותים רפואיים למבוטחיה. את שירותיו למבוטחי הנתבעת נתן התובע, לפחות בעבודתו במחוז מרכז של הנתבעת, בתוך סניפי קופת החולים בערים תל-אביב, רמת-גן ורמת השרון. לפי עדותו של התובע בתצהירו הוא נתן שירותים למבוטחי הנתבעת, ולהם בלבד, בסניפי הקופה, תוך שהוא עושה שימוש בכל השירותים המשרדיים והמקצועיים של הקופה, לפי מכסת שעות שנדרשה ממנו ע"י הנתבעת, לפי ימים אותה הכתיבה לו הנתבעת, ובהתאם לרשימת מטופלים ממוחשבת אותה קיבל מהנתבעת, מבלי שיכול היה לסרב לקבל מי מהמבוטחים ברשימה ומבלי שיכול היה לקבל מבוטחים או מטופלים אחרים שאינם ברשימה. משלא נסתרה עדותו זו של התובע, סבורים אנו כי התקיים בו הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, בעבודתו עבור הנתבעת במרפאותיה במחוז מרכז, כמו גם חלק ממבחני המשנה המופיעים בפסיקה. 21. בפסק הדין בעניין ד"ר מנצור טורבטי שאוזכר לעיל, קבע בית הדין הארצי, לעניין הפן החיובי של מבחן ההשתלבות במקרה דומה, כי על אף שהרופא באותו מקרה ביצע עבודה שהינה חלק מליבת עיסוקה של קופת החולים, קרי מתן טיפול רפואי לחבריה - כמו במקרהו של התובע שלפנינו - הרי שקופת החולים רשאית לבצע את עיסוקה באמצעות קבלנים או גופים אחרים. ואולם, בית הדין הארצי המשיך עוד וקבע כי: "ביישום הפן החיובי של מבחן ההשתלבות עלינו להגדיר 'מעגלים' של עיסוק. במקרה שבפנינו, המעגל הפנימי של עיסוקה של הקופה הוא העסקת עובדים במרפאות ובבתי חולים שבבעלות הקופה, ואילו המעגל החיצוני של עיסוקה הינו זה של מסירת טיפול רפואי בחברי הקופה לרופאים עצמאיים, דוגמת המערער", אשר באותו מקרה ניהל מרפאה פרטית שהיתה בבעלותו, מחוץ לסניפי הקופה ((ההדגשה אינה במקור). 22. במקרה שלפנינו, כאמור, בכל הנוגע לעבודתו של התובע במחוז מרכז של הנתבעת - עבד התובע בתוך סניפיה של קופת החולים, כלומר במעגל הפנימי של עיסוקה של הנתבעת. עדת הנתבעת, גב' פולג, ניסתה להסביר בהזדמנויות שונות במהלך חקירתה הנגדית את ההבדלים בין רופאיה השכירים של הנתבעת ובין רופאים עצמאים שנתנו לה שירותים, אולם לא שוכנענו כי אכן היתה אבחנה מהותית בין שני סוגי הרופאים: כך, בהזדמנות אחת העידה גב' פולג כי "רופאים עצמאיים יכולים לשבת בסניף" אולם מיד אחר כך העידה ש" קליניקה פרטית זה קליניקה שהרופא מתחזק בעצמו... אם הוא שכיר הוא יושב אצלנו בסניף. הוא יכול להיות עצמאי בקליניקה עצמאית" (עמ' 79-80 לפרוטוקול). בהזדמנות אחרת, העידה גב' פולג כי "לרופא שכיר יש תוכנית עבודה מסודרת, יש לו אחוזי משרה, יש לו תנאים פנסיוניים, קרן השתלמות, תוספת אם הוא עובד פיצול או לא, יש לו ימי חופשה, ימי מחלה", ולעומתו - "רופא עצמאי מקבל תשלום פר ביקור... רופא שכיר יכול לשבת במשרד שלו, לא לראות אף לקוח והוא יקבל שכר. הרופא העצמאי יישב במרפאה ולא יראה לקוח - לא יקבל שכר... (עמ' 91-92). מעבר לעובדה שאין בעדות זו כל התייחסות לאופן עבודתו של הרופא, להבדיל מתנאי שכרו ותנאי עבודתו אותם קובעת הנתבעת כראות עיניה, הוסיפה והעידה גב' פולג כי "רופא עצמאי לא יכול לקבל לקוחות פרטיים במתקני הקופה" וכי שעות עבודתו של רופא עצמאי העובד בסניף הקופה נקבעות בהתאם לפעילות הסניף, ותוכנית העבודה "נקבעת" עבורו ע"י הקופה (שם). 23. אם כך, לא מצאנו בעדותה של עדת הנתבעת כל אבחנה מהותית בין רופא המועסק ע"י הנתבעת כשכיר העובד בסניפי הקופה, ובין רופא שנקבע על-ידה מעמדו כ"נותן שירותים עצמאי", והעובד אף הוא בסניפי הקופה. גם טענת הנתבעת, לפיה רופא עצמאי שעבד בסניפי הקופה, כדוגמת התובע, התחייב לשלם לה סך 10% מתעריף הטיפול בגין שימוש במתקניה - לא הוכחה. קיבלנו את עדות התובע לפיה הנתבעת מעולם לא דרשה ממנו בפועל לשלם לה תקורה זו (עמ' 12 לפרוטוקול חקירתו הנגדית מיום 3.9.09), וזאת בניגוד לקופת החולים "מכבי", לה נתן התובע שירותים כעצמאי ושילם לה תמורה בגין שימוש במתקני הקופה (עמ' 16 לחקירתו הנגדית מיום 19.11.09). בנוסף, גם הנתבעת עצמה לא הציגה כל ראיה לתמיכה בטענתה כי אכן גבתה את הסכומים הללו מהתובע, וגב' פולג העידה בחקירתה הנגדית כי היא אינה יכולה להציג כל חשבונית המוכיחה כי נגבה תשלום מהתובע עבור שימוש במכשירי ומתקני הנתבעת (עמ' 92). 24. באשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, הרי שכפי שפירטנו לעיל עבד התובע, במקביל להעסקתו בסניפי הנתבעת, גם במקומות עבודה נוספים ובהם קופת החולים "מכבי" ובית החולים אסף הרופא, וגם עבד - לפחות בעיר רמלה - במרפאה עצמאית מחוץ לסניפי הנתבעת. הנתבעת טענה כי יש בכך כדי להצביע על כך שהפן השלילי של מבחן ההשתלבות מתקיים בתובע, שכן הוא נתן לה שירותים במסגרת עסק שהיה בבעלותו; ובנוסף, טענה הנתבעת בהקשר זה כי עבודתו הנוספת של התובע מוכיחה כי היה במעמד של "עצמאי" - שהרי לו היה התובע שכיר של הנתבעת, היה נדרש לבקש ולקבל אישור לעבוד במקומות עבודה נוספים, וסביר להניח שלא היה מקבל אישור לעבוד בקופת חולים מתחרה לנתבעת, מפאת קיומו של ניגוד עניינים (כך לפי עדותו של מר ויינשטיין בחקירתו הנגדית בעמ' 63). 25. לא קיבלנו טענות הנתבעת לעניין זה. ראשית, השירותים שנתן התובע לנתבעת בסניפי הקופה במחוז המרכז (וזאת להבדיל מהשירותים שהוא נותן לה עד היום במרפאה עצמאית ברמלה), לא היו שירותים שניתנו במסגרת מרפאה עצמאית שניהל, כחלק מעסק שהוא שלט בהוצאותיו והיה בו "אדון לעצמו" ולהכנסותיו (ר' פסק הדין בעניין מנצור טורבטי, וגם ע"ע 615/05 ד"ר שמואל פרידלנד נ' שירותי בריאות כללית, מיום 3.8.06). את השירותים שנתן התובע לנתבעת במחוז המרכז הוא נתן בתוך סניפי הנתבעת, בהתאם ללוח הזמנים של הנתבעת, תוך שימוש בציוד הנתבעת, ולמבוטחי הנתבעת בלבד. העובדה שנתן שירותים כעצמאי גם לקופת חולים נוספת, ניהל מרפאה עצמאית בעיר אחרת, והועסק כשכיר במקומות עבודה אחרים, אין בה כדי להעלות או להוריד לעניין מעמדו כ"עובד" בנתבעת. 26. ובנוסף, באשר לטיעונה האחר של הנתבעת לעניין זה, לפיו רופאיה השכירים - להבדיל מנותני השירותים העצמאים - לא יכולים היו לעבוד במקומות עבודה אחרים, הרי שד"ר זאב גוטקין, שהעיד לפנינו, העיד מפורשות בתצהירו כי הוא עובד כרופא שכיר בנתבעת החל משנת 1992, בתוך סניפי הנתבעת; וכי במשך כל תקופת עבודתו עבורה, עבד בנוסף כרופא כירורג מומחה בחצי משרה גם בקופת חולים כללית. לפי עדותו של ד"ר גוטקין בתצהירו, לא צריך היה לקבל אישור, מראש או בדיעבד, מהנתבעת כדי שיוכל לעבוד כרופא בקופת חולים כללית, ומעולם גם לא נאמר לו כי עליו לבקש אישור כזו או שחל עליו איסור לעבוד בקופת חולים נוספת. ד"ר גוטקין כלל לא נחקר בחקירה נגדית משמעותית על עדותו, ועל כן - דחינו את טענות הנתבעת בהקשר זה. 27. לקביעותינו עד עתה נוסיף כי לא ייחסנו נפקות לכך שהתובע קיבל תשלום מהנתבעת כנגד חשבוניות מס שהנפיק, או כי קיבל תשלום משתנה כל חודש, ולא תשלום קבוע. כמו כן, מנגד, כן מצאנו לייחס משקל-מה למסמך מהמוסד לביטוח לאומי אותו הגיש התובע (נספח 1 לתצהירו המשלים), וממנו עולה כי לפחות בשנים 1984-1989 נתקבלו דיווחים על העסקתו של התובע בנתבעת, והנתבעת היתה "מעסיקתו הרשומה" במוסד לביטוח לאומי. כשהוצג מסמך זה לעדת הנתבעת בחקירתה הנגדית, היא העידה רק כי: "אני לא הפרשתי לביטוח לאומי. אנחנו לא מפרישים לרופאים עצמאיים... יכול להיות שבאותה תקופה התובע היה רופא שכיר ואז הופרשו לו לביטוח לאומי" (עמ' 74). 28. למעשה, הנתבעת לא הגישה כל תיעוד בכתב לגבי מעמדו של התובע למן תחילת העסקתו עבורה, וזאת למעט פלט תשלומים ששולמו לתובע משנת 1993 ואילך - אשר גב' פולג אישרה כי אין עליו כל סימון או קוד המעיד על כך שהתובע נתן לה שירותים כעצמאי (עמ' 79 לפרוטוקול), ושני חוזים בודדים שנחתמו עם התובע לראשונה בשנת 2005, לאחר למעלה מעשור או שני עשורים שעבד עבורה. הסכם זה, שתוכנו הובא לעיל במסגרת הרקע העובדתי להגשת התביעה, הוגש בשנת 2005 לחתימתם של רופאים שעבדו בשירות הנתבעת ללא חוזים, ולמעשה, כך לפי עדותה של גב' פולג הוא נחתם על מנת "לעשות סדר" בהעסקתם של רופאים אלו (עמ' 78). 29. האמור בהסכם משנת 2005 אכן ברור ומפורש, ועולה ממנו הסכמת הצדדים, לכאורה, על כך שהתובע נותן לנתבעת שירותים כעצמאי ולא כשכיר. אין חולק כי התובע חתם על הסכם זה, ולא הלין מעולם על האמור בו, לא במעמד חתימת ההסכם ולא לאחר מכן. עם זאת, לפי עדותו של התובע, הוא קרא את ההסכם "באופן רופף" בלבד וחתם עליו מבלי להתייעץ עם איש (עמ' 12 לדיון מיום 3.9.09), וגם נראה כי לא ייחס משמעות לאמור בו שכן תמיד חשב וראה עצמו כשכיר של הנתבעת (עמ' 27 לפרוטוקול הדיון מיום 19.11.09). אין אלא להצר על בחירתו של התובע, אדם חכם ומשכיל, לחתום על הסכם כלשהו מבלי לעיין בו ולהתעמק בתוכנו, אולם על אף שבנסיבות רגילות ייתכן שהיינו מייחסים חשיבות להסכם מעין זה בהצביעו על כוונת הצדדים ועל האופן שבו הם רואים את יחסיהם - לא ראינו לעשות כן במקרה זה. 30. כאמור, ההסכם שנחתם בשנת 2005 נחתם ע"י הצדדים לא משום שהם ראו את יחסיהם כיחסי נותן ומקבל שירותים ורצו לעגן את מערכת היחסים כפי שהתקיימה בפועל, בכתובים; אלא ההסכם נחתם בעיקר בשל רצונה של הנתבעת "לעשות סדר" במסמכי הרופאים שעבדו בשירותה ללא חוזה. עד לחתימת ההסכם עבד התובע בשירות הנתבעת במשך שנים רבות, ללא כל הסכם כתוב המסדיר את מעמדו או מצביע על האופן בו ראו הצדדים את היחסים ביניהם. לאור כל שפירטנו לעיל עד עתה, מצאנו כי מכלול נסיבות העסקתו של התובע מצביע על כך שמהות מערכת היחסים בין הצדדים עד לחתימת ההסכם היתה כשל מערכת יחסי עובד ומעביד. חתימתו של ההסכם, בשנת 2005 בלבד, אין בה כדי לשנות מהות זו. בנוסף, לאחר חתימת ההסכם לא השתנו נסיבות העסקתו של התובע, כך שאין לראות בו - גם לאחר חתימת ההסכם - "עצמאי", להבדיל מ"עובד". אף גב' פולג, עדת הנתבעת, העידה כי "לפי דיווחי המחשב, אין שינוי בעבודתו לפני ואחרי ההסכם" (עמ' 94 לפרוטוקול הדיון מיום 14.3.10). 31. לאור כל האמור לעיל, אם כן, ולאחר שערכנו איזון בין הסממנים השונים במערכת היחסים בין התובע והנתבעת, אנו קובעים כי התובע השתלב בעסקה של הנתבעת כשנתן שירותים רפואיים למבוטחיה בתוך מרפאות הנתבעת במחוז המרכז, וכי הוא לא נתן לה שירותים אלו במסגרת עסק עצמאי שניהל, אלא כ"עובד" של הנתבעת. מעבר לכך, גם בחינתם של סממנים נוספים במערכת יחסיהם של הצדדים, תוך שקילת מבחני המשנה המעוגנים בפסיקה, הביאה למסקנה כי הכף לעניין קביעת מעמדו של התובע נוטה לעבר הכרה בו כ"עובד" הנתבעת. משכך, מתקבלת תביעתו של התובע לעניין זה, ואנו קובעים כי התובע היה "עובד" הנתבעת עת עבד בתוך מרפאותיה, ולא נתן לה שירותים כ"עצמאי". 32. יצוין, טרם נחתום את הדיון בסוגיה זו, כי דחינו את טענת הנתבעת לפיה חוסר תום ליבו של התובע גובר על הקוגנטיות שבסטטוס. בניגוד לטענת הנתבעת, לא מצאנו כי התובע "בחר" להתקשר עם הנתבעת בהסכם קבלני, אלא הוא עבד עבור הנתבעת במשך עשורים ללא כל חוזה, ובנסיבות המצביעות על כך שהוא היה "עובד" הנתבעת דווקא, ולא קבלן עצמאי. הנתבעת היא שבחרה, בשנת 2005 בלבד, לעגן את היחסים בהסכם קבלני, סטנדרטי, אותו הגישה לכל הרופאים שעבדו עבורה עד אז ללא חוזה. התובע אמנם חתם על הסכם זה, באופן שאינו חף מביקורת, ואולם כפי שקבענו לעיל אין בבחירתו זו כדי להפוך את מערכת היחסים בין הצדדים למערכת יחסים של נותן ומקבל שירותים. תקופת העסקתו של התובע כ"עובד" 33. התובע טען כי הועסק ע"י הנתבעת משנת 1976. הנתבעת, מצידה, טענה כי יש לה רישומים לגבי תשלומים ששולמו לתובע רק משנת 1993 ואילך. 34. התובע לא הציג כל ראיה באשר למועד בו הוא טוען שהחל לעבוד עבור הנתבעת. מאידך, הנתבעת הגישה רישומים משנת 1993 בלבד וזאת רק משום שבשנה זו היא החלה לתעד רישומיה באופן ממוחשב (עמ' 75 לפרוטוקול חקירתה הנגדית של גב' פולג). גב' פולג העידה כי לא פנתה לארכיון או למחלקת התיעוד בנתבעת כדי לבדוק אם קיים תיעוד כלשהו לגבי התובע מהתקופה שלפני שנת 1993, וזאת על אף שהתובע הציג מסמך מהביטוח הלאומי לפיו הנתבעת היתה מעסיקתו כבר בשנות ה-80'. 35. בהכרעתנו לגבי תקופת העסקתו של התובע נעזרנו בעדותו של ד"ר מידן, שכיהן כמנהל אגף רפואה בנתבעת וקיבל את התובע לעבודה בה. בחקירתו הראשית העיד ד"ר מידן כי: "אני קיבלתי אותו לעבודה מבית חולים אסף הרופא כשהייתי מנהל אגף רפואה בערך ב-80' או 80' ומשהו" (עמ' 66 לפרוטוקול). 36. לאורה של עדות זו, כמו גם המסמך מהמוסד לביטוח לאומי שהגיש התובע, והתרשמותנו כי הנתבעת לא עשתה דיה על מנת לאתר את רישומיה לגבי העסקתו של התובע, אנו קובעים כי התובע הועסק בנתבעת החל משנת 1980, קרי יום 1.1.80, ועד לפיטוריו שנכנסו לתוקפם ביום 1.5.09. סיום העסקתו של התובע - האם פיטורים שלא כדין? 37. התובע טען, כאמור, כי פוטר מעבודתו שלא כדין, שכן פיטוריו נגועים באפליה מחמת גילו. 38. לא מצאנו בסיס לטענת התובע בדבר הסיבה, לכאורה, לפיטוריו. גב' פולג, עדת הנתבעת, הסבירה בעדותה באופן משכנע את השינויים שערכה הנהלת מחוז מרכז בשירותים שהעניקה למבוטחיה, וכיצד שינויים אלה הביאו לסיום ההתקשרות (קרי, לפיטוריו) של התובע. גב' פולג גם הסבירה באריכות את סדרי העדיפויות של הנתבעת לעניין זה, פירטה שמותיהם של רופאים נוספים שההתקשרות עימם הופסקה בעקבות השינויים שביצעה, והעידה לגבי ההליך שהביא להחלטה לסיים את ההתקשרות עם התובע. 39. דחינו גם את טענות התובע לגבי כך שלא נערך לו שימוע, שכן אין חולק כי הוא זומן לפגישה עם גב' פולג ביום 12.3.09, במהלכה הוסברו לו הסיבות לסיום ההתקשרות ונשמעו ונענו כל טענותיו. ראוי לציין, עם זאת, שבאותו מועד, סברה הנתבעת כי היא מסיימת התקשרותה עם "נותן שירותים" בהתאם להסכם מסחרי עליו חתם אותו נותן שירותים - הוא התובע - ולא מבצעת הליך פיטורים של "עובד". מעמדו של התובע כ"עובד" נקבע רק בפסק דין זה. 40. יצוין עוד, כי בסעיף 4 לחוק גיל פרישה, תשס"ד-2004, נקבע כי "הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו הוא גיל 67 לגבר ולאישה...". קבענו לעיל כי אכן לא נמצא קשר בין גילו של התובע ובין פיטוריו וקיבלנו את גרסתה של הנתבעת באשר לסיבה הנכונה לפיטורי התובע, ואולם מצאנו לציין בכל זאת שלאור קביעתנו כי התובע היה "עובד" הנתבעת, הרי שככזה, רשאית היתה הנתבעת לחייבו לפרוש מעבודתו עוד בגיל 67; כשבפועל, היא סיימה את ההתקשרות עימו כשמלאו לו 70 שנים. הסעדים 41. לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את תביעתו של התובע וקובעים כי הוא היה "עובד" הנתבעת מיום 1.1.80 ועד ליום פיטוריו, 1.5.09. מעמדו של התובע כעובד נקבע רק באשר לעבודתו במרפאות הנתבעת במחוז המרכז. 42. תביעתו של התובע לקבוע כי פיטוריו מעבודתו במרפאות במחוז המרכז היו שלא כדין - נדחית. משכך, נדחות גם תביעותיו של התובע לסעד של החזרתו לעבודה בנתבעת, ולסעד של קבלת פיצויים בגין פיטורים שלא כדין. 43. משקבענו כי התובע היה עובד הנתבעת, הרי שהוא זכאי, לכאורה, לזכויות ולתנאים הסוציאליים של "עובד" מהנתבעת, בגין שנות עבודתו ובגין פיטוריו. עם זאת, במסגרת תביעתו נשוא פסק-דין זה לא כימת התובע את סעדיו הכספיים. התובע גם לא הגיש בקשה נפרדת לפיצול סעדים, וממילא לא ניתנה החלטה המתירה לו לעשות כן. התובע רשאי להגיש בקשה לפיצול סעדים, ובאם תתקבל בקשתו, יכמת תביעתו הכספית ובית הדין ידון ויכריע בה לגופה. 44. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪ וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. רפואהשכיריםעצמאים