קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רצף העסקה דיני עבודה: התובעת עבדה בנתבעת 1 ולאחר מכן בנתבעת 2 ותביעתה נוגעת לפיצויי פיטורים ולזכויות שונות בגין העסקתה בכל אחת משתי החברות. עיקר המחלוקת שבין הצדדים נוגעת לשאלה האם היה רצף בהעסקתה של התובעת בשתי החברות או שמא מדובר בתקופות העסקה נפרדות, כיצד הסתיימה כל אחת מהתקופות (פיטורים/התפטרות) והאם ניתן להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבעים 3-4 בתשלומים שיוטלו על נתבעות 1-2. עיקר העובדות הצריכות לעניין התובעת החלה לעבוד בנתבעת 1 באוגוסט 2002. הנתבעת 1 היא חברה שעיסוקה במתן שירותי שמירה ואבטחה. התובעת מילאה בה תפקידים שונים בתחום השיווק והגביה, ובנוסף לכך עבדה כמוקדנית (סעיף 44 לתצהיר התובעת). הנתבע 3 הוא בעל שליטה בנתבעת 1 וזאת מכח היותו בעל מניות בחברת זיוה ודב ספקטור בע"מ, שהיא בעלת השליטה בנתבעת 1. אין חולק כי בחלק מהמועדים הרלוונטיים לכתב האישום היה הנתבע 3 גם מנהל פעיל בנתבעת 1. להשלמת התמונה אציין כי בתקופה קודמת לזו הרלוונטית לכתב התביעה דנן, התובעת עבדה בנתבעת 1 (וקודם לכן בחברות אבטחה אחרות שהנתבע 3 קשור אליהן, ואולם היא פוטרה מעבודתה בשנת 1997 ולמשך מספר שנים עבדה במקום אחר אחר. בשנת 2002, ביזמתה, התובעת יצרה קשר עם הנתבע 3 וביקשה לשוב לעבודה בנתבעת 1. התובעת נקלטה שוב לעבודה בנתבעת 1 בחודש אוגוסט 2002. בשנת 2004 נחתם הסכם להעברת הפעילות של הנתבעת 1 לחברת אבטחה אחרת, "מוקד אמון", והנתבעת 1 הפסיקה למעשה את פעילותה במתן שירותי שמירה. מרבית העובדים הועברו להיות עובדי "מוקד אמון", ואולם חלקם, ביניהם התובעת, נותרו עובדים של הנתבעת 1 לצורך השלמת העברת הפעילות ומתן שירות למספר מצומצם של לקוחות של הנתבעת. על אף העברת הפעילות ל"מוקד אמון", הנתבעת 1 לא פורקה, ובמשך השנים היא צד להליכים משפטיים מסוגים שונים, לרבות הליכים שהיא מנהלת כתובעת, כנגד "מוקד אמון". עוד נזכיר בהקשר זה כי הנתבעת 1 אף נתבעה על ידי עובדיה בהליכים שונים, כאשר מי שהעיד באותם הליכים, היתה התובעת, אשר הציגה את עצמה כמנהלת האבטחה בחברה. מכל מקום, ביום 1/8/07 החלה התובעת לעבוד בנתבעת 2 שהיא חברה למתן שירותי יחסי ציבור ופרסום. המדובר בחברה שהוקמה בשנת 2005 על ידי הנתבע 3 והנתבעת 4. התובעת סיימה את עבודתה בנתבעת 2 ביום 4/8/09. נסיבות סיום העסקתה נתונות במחלוקת בית הצדדים. התביעה נגד הנתבעת 1 לטענת התובעת היא זכאית לפיצויי פיטורים ולזכויות נוספות בגין תקופת עבודתה בנתבעת 1, אליהן נתייחס להלן: האם מדובר בתקופת עבודה אחת או בשתי תקופות נפרדות, והאם התובעת זכאית לפיצוי פיטורים מהנתבעת 1 כפי שעולה מתאור העובדות, עבודתה של התובעת במשרדי נתבעת 1 הסתיימה בסמוך לתחילת עבודתה במשרדי הנתבעת 2. המדובר בשתי חברות שתחום עיסוקן שונה בתכלית, המשרדים של כל אחת מהחברות ממוקמים במקום אחר, וההרכב האנושי של העובדים בכל אחת מהחברות גם הוא שונה בתכלית (פרט לתובעת ולנתבע 3). הנתבעת 1 נשלטה על ידי הנתבע 3 ובני משפחתו ואילו הנתבעת 4 נשלטת על ידי הנתבע 3 והנתבעת 4. יאמר מיד כי גם התובעת לא סברה בזמן אמת כי יש זיקה בין שתי תקופות ההעסקה, ובתצהירה היא טוענת כי בעת שעבדה בנתבעת 2 התקיימו שיחות בינה לבין הנתבע 3 בדבר הסדרת זכויותיה הכספיות בגין תקופת עבודתה בנתבעת 1 (ראה סעיפים 63-64 לתצהירה). על רקע האמור לעיל, אינני רואה כל דרך לראות את הנתבעות 1 ו- 2 כמקום עבודה אחד ואני קובעת כי מדובר בשני מעבידים שונים, אשר העסיקו את התובעת בזה אחר זה. לא מן הנמנע כי המוטיבציה של הנתבע 3 להעסיק את התובעת בנתבעת 2, היתה קשורה לכך שנדרש סיועה של התובעת לצורך הליכים משפטיים שונים שבהם היתה מעורבת הנתבעת 1, כמו גם הרצון לדחות את גמר החשבון איתה בגין תקופת עבודתה בנתבעת 1, ואולם אין בכך כדי ליצור רצף של העסקה. ובפרט כאשר לנתבעת 4, שהיא הבעלים בנתבעת 2 אין כל זיקה לתקופת העסקתה של התובעת בנתבעת 1. בנסיבות שתוארו לעיל, עבודתה של התובעת בנתבעת 1 הסתיימה ללא מכתב התפטרות וללא מכתב פיטורים, בכך שהתובעת "עברה" לעבוד בנתבעת 2, שהיא כאמור מעביד אחר. בנסיבות העניין, יש לבחון את נסיבות סיום ההעסקה, על מנת לקבוע האם סיום ההעסקה היתה ביזמת התובעת או ביזמת הנתבעת 1. כפי שכבר הובהר, פעילותה של הנתבעת 1 באספקת שירותי שמירה ואבטחה הסתיימה, ולמעשה עבודתה של התובעת בשורותיה לא נדרשה עוד (למעט לצורך מתן עדות בהליכים משפטיים). אין חולק כי האחראי לכך שהתובעת התקבלה לעבודה בנתבעת 2 הוא הנתבע 3, הוא שקישר בינה לבין הנתבעת 4, אשר קלטה אותה לעבודה במשרדי הנתבעת 2. מכלול נסיבות העניין מלמד, כי היזמה לסיום העסקתה של התובעת בנתבעת 1 היתה של הנתבעת 1, אשר דאגה לכך שהתובעת תקלט לעבודה בנתבעת 2, מטעמים שעמדנו עליהם לעיל. לנוכח כל האמור לעיל, בגין תקופת העסקה בת 5 שנים, הנתבעת 1 תשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך 22,500 ₪. הפרשות לפנסיה בגין תקופת העבודה בנתבעת 1 התביעה להפרשות לפנסיה, מבוססת על צו הרחבה בענף השמירה. הנתבעת 1 טענה כי הוראות צו ההרחבה בענף השמירה אינן חלות עליה באשר היא איננה חברת שמירה אלה חברת מוקד והתקנת אמצעי מיגון ואבטחה, וכן טענה להתיישנות התביעה. מהראיות שהוצגו בפנינו עולה כי הנתבעת 1 העסיקה שומרים, ולפיכך בכל הנוגע להעסקתם של שומרים בוודאי שחלות עליה הוראות צו ההרחבה, הקובע את תחולתו על עובדים כדלקמן: "עובד" - כל עובד שכיר בעבודת שמירה ואבטחה, וכן כל עובד שכיר המועסק בעבודת כפיים אצל מעביד בענף השמירה". הנתבעת 1 לא חלקה על כך שהתובעת תפקדה בין יתר תפקידיה כמוקדנית, ולא טענה בפנינו כי תפקידה של התובעת כמוקדנית איננו חלק מעבודת האבטחה שמבצעת החברה. זאת ועוד, בהליכים שנוהלו בפני בית דין זה ייצגה התובעת את הנתבעת 1 תוך שהיא מציגה עצמה כ- מנהלת אבטחה בנתבעת 1 (ר' עב 3934/05 אגרונוב נ' ספקיוריטי - ת/4, , עב 11154/04 יוסף אללוף נ' ספקיוריטי - ת/5), . לנוכח האמור לעיל, ובהתאם להוראות צו ההרחבה בענף השמירה, התובעת היתה זכאית להפרשות לפנסיה בשיעור 6% משכרה. בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר לא ניתן לבצע את ההפרשות לקרן הפנסיה, לאחר ניתוק יחסי העבודה, מוקנית לעובד זכות לפיצוי כספי בגין אי העברת הכספים לקרן הפנסיה בשיעור גובה ההפרשות (ע"ע 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש קרל זינגר צפון (1986) בע"מ עבודה ארצי כרך לג, 23, 32). אשר על כן, ומשהנתבעת 1 לא חלקה על תחשיבי התובעת בעניין זה, ובשים לב למועד הגשת התביעה, ולטענות ההתיישנות ביחס להפרשות הנוגעות לחודשיים הראשונים לעבודתה, על הנתבעת 1 לשלם לתובעת פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה ותגמולים בסך 15,660 ₪. תוספת ותק בגין תקופת העבודה בנתבעת 1 לטענת התובעת, היא זכאית לסך 1,460 ₪ בגין תוספת ותק לכל תקופת עבודתה וזאת בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף השמירה. סכום זה איננו מפורט בכתב התביעה ולא ברור כיצד חושב על ידי הנתבעת 1. לא ברור כיצד הגיעה הנתבעת 1 למסקנה כי תוספת הותק עומדת על סך 1.1 ₪ ליום לכל תקופת עבודתה. זאת ועוד, מהעדויות שלפנינו עולה כי אין חולק על כך שהנתבעת 1 נעדרה למשך תקופות ממושכות מעבודתה בגין חופשות מחלה, ואילו חישוביה מתבססים על נוכחות מלאה לאורך כל תקופת העבודה. לנוכח האמור לעיל, התביעה לפיצוי בגין אי תשלום תוספת ותק נדחית. פדיון חופשה בגין תקופת העבודה בנתבעת 1 לטענת התובעת, עם סיום עבודתה בנתבעת 1 לא שולם לה פדיון ימי חופשה. לטענתה, בגין תקופת עבודתה בנתבעת 1 העומדת על 5 שנים היא זכאית ל - 63 ימי חופשה בסך של 193 ₪ ליום. הנתבעת 1 טוענת (סעיף 10 לתצהיר הנתבע 3) כי לאורך תקופת עבודתה, התובעת הרבתה להעדר בתואנות שונות, וזאת מבלי שהופחת שכרה, ולפיכך לא עומדים לזכותה ימי חופשה שניתן לפדות. עוד טענה הנתבעת 1 להתיישנות ולשיהוי, (ראה סעיף יב לכתב ההגנה) הגם שלא הפנתה במפורש לסעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951. הגם שבנסיבות העניין אפשר שיש ממש בעמדת הנתבעת 1, לפיה התובעת ניצלה את ימי החופשה המגיעים לה במהלך תקופת עבודתה בנתבעת 1, ובפרט בשים לב לכך שהחברה כלל לא היתה פעילה בשנתיים האחרונות לעבודתה של התובעת, הרי שבהעדר פנקס חופשה מסודר לא עלה בידי הנתבעת 1 להרים את הנטל ולהוכיח כי התובעת ניצלה את מלוא ימי החופשה המגיעים לה על פי דין. לנוכח כל האמור לעיל, ובשים לב להוראות סעיפים 3 ו-7 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, בגין תקופת עבודתה בנתבעת 1 התובעת זכאית לפדיון 37 ימי חופשה שנתית ( 1.23 חודשים ברצף). הנתבעת תשלם לתובעת בגין פדיון חופשה - 5,550 ₪. דמי הבראה בגין תקופת העבודה בנתבעת 1 טענתה של התובעת כי לא קיבלה דמי הבראה בגין תקופת עבודתה בנתבעת 1 לא נסתרה, באשר לא הוצגו בפנינו תלושי שכר הנוגעים לתקופת עבודתה של התובעת בנתבעת 1. לנוכח האמור לעיל, ומאחר שהנתבעת 1 לא הציגה תחשיב חלופי לזה של התובעת, אנו קובעים כי הנתבעת 1 תשלם לתובעת דמי הבראה בסך 4,760 ₪. דמי כוננות בגין תקופת העבודה בנתבעת 1 התובעת טוענת כי היא זכאית לתוספת כוננות בסך 250 ₪ לחודש, בגין כל אחד מחודשי עבודתה בנתבעת 1 ובסך הכל העמידה את תביעתה על סך 9,000 ₪. התובעת טוענת כי היו מקרים בהם הוזעקה מביתה על מנת לפתור תקלות שאירעו במשרד הנתבעת 1. גם אם נניח שיש ממש בטענתה, הרי שלא ברור מה הייתה תדירות הקריאות ומדוע יש בהן כדי לזכות את התובעת בתוספת שכר חודשית קבועה (לרבות בחודשים בהם היתה בחופשת מחלה ממושכת). התביעה לתוספת קבועה בגין כוננות הינה חסרת בסיס עובדתי ומשפטי ולכן החלטנו לדחותה. התביעה נגד הנתבע 3 ביחס לתקופת העבודה בנתבעת 1 התובעת טוענת כי, התקיימו הנסיבות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות ואת חיובו של הנתבע 3 באופן אישי בגין חובות הנתבעת 1. הנתבעים מאידך, טוענים כי לא התקיימו התנאים המצדיקים את הרמת מסך ההתאגדות ואת חיובו של הנתבע 3 בחובות הנתבעת 1. כידוע, נקודת המוצא בדיני חברות הינה כי יש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של חברה, באופן שרק בנסיבות חריגות, מוסמך בית הדין להרים את מסך ההתאגדות, ולייחס את חובות החברה לבעלי מניותיה. (ע"ע 1452/02 שלמה אביר נ' מחמוד חוסיין - ). ואולם, דוקטרינת הרמת המסך מבוססת על הרעיון שקיומה של חברה כאישיות משפטית נפרדת מבעליה, נועד לאפשר לה ניהול עסקים כדין ובתום לב ולא נועד להוות כסות מפני מעשה תרמית או התנהגות בלתי נאותה כלפי המתקשרים עימה או כלפי נושיה. כך בכלל וכך במיוחד כלפי נושים שהם עובדי החברה, עימם קיימים יחסים משפטיים קרובים. על רקע האמור לעיל אזכיר, כי סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999, קובע כדלקמן: 6. (א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, תיקון 3 לחוק החברות, במסגרתו הוחק בשנת 2005 סעיף 6 בנוסחו דהיום, צמצם את העילות בהן ניתן יהיה להרים את מסך ההתאגדות נגד בעלי המניות בתאגיד, והוא מחייב את בית הדין לנקוט במשנה זהירות, בטרם יטיל חובות של חברה על בעל מניות בה. אשר לנסיבות העניין דנן, נדמה שאין חולק על כך שכבר מאז שהתובעת עבדה בנתבעת 1, ועד היום, הנתבעת 1 נתונה במצב כספי אשר מקשה עליה במילוי התחייבויותיה, לרבות התחייבויות כלפי עובדים. כיום החברה איננה פעילה בתחום האבטחה, ואולם היא מנהלת הליכים משפטיים שונים, חלקם כתובעת, ולפיכך אין בידינו לקבוע כי הנתבע 3 נהג בחוסר תום לב בעת שנמנע מלפרק את החברה. מצבה הכלכלי של החברה, כשלעצמו, איננו עילה להרמת מסך ההתאגדות. בע"ע 34/03 שפרן נ' אלוש אורטופדיה , קבע בית הדין הארצי לעבודה כדלקמן: "המחשבה לפיה יש לנסות לפתור את בעייתם של העובדים בתאגיד חסר יכולת חשובה. עם זאת, הרמת מסך היא דרך בעייתית מהבחינה המשפטית ומהבחינה המעשית. משפטית התגמשה הגישה להרמת מסך בחוק החברות החדש. הכנסת סברה שלא היה מקום להגמשה ותקנה את הסעיף באופן שהוחמרו הקריטריונים להרמת מסך....ספק אם ניתן להרים את המסך בכל פעם שחברה היא חדלת פירעון. הדבר פוגע בהסתמכות של נושים אחרים, בהסתמכות של בעל המניות שחבותו האישית לא תבוא תחת חבותה של החברה. הנימוק להקמת החברה היתה ציפיתו שהוא לא יחוייב אישית אם לא תמצא במעשיו הונאה או תרמית. מהבחינה המעשית לרוב העובד הפונה לבית הדין אינו העובד היחיד. בעל המניות היחיד לרוב לא יוכל לעמוד בתשלום אישי לכל העובדים. אין לפסול אם כן את הגישה של הרמת מסך למרות שיש להשתמש בה בזהירות רבה, תוך לקיחה בחשבון את אלמנט ההסתמכות של בעל המניות ושל הנושים האחרים, כאשר לא מתקיימים התנאים בחוק להרמת מסך" התובעת הצביעה על כך שבתקופת עבודתה בנתבעת 1, שהיתה חברה משפחתית, שכרה שולם ממשאביו הפרטיים של הנתבע 3, באמצעות המחאות משוכות מחשבונו או מחשבון רעייתו, גב' זיוה ספקטור, אשר עבדה בהנהלת החשבונות של הנתבעת 1. לטענת התובעת, יש בכך כדי להצביע על עירוב נכסים שמהווה עילה להרמת מסך. כשלעצמי, אני סבורה כי בנסיבות בהן חברה מצויה בקשיים כלכלים, ובעליה משתמש במשאביו הפרטיים על מנת לשלם את חובות החברה לעובדיה, אין לראות בכך "עירוב נכסים" שמהווה כשלעצמו עילה להרמת מסך. לטעמי, על מנת ש"עירוב נכסים" יצדיק הרמת מסך עליו לעמוד בתנאים שנקבעו בסעיף 6 לחוק החברות, היינו, כי תכלית העירוב בין נכסי החברה לנכסיו הפרטיים של בעל החברה תהיה להונות נושים, לפגוע בחברה או לסכן אותה. בנסיבות בהן עולה מהראיות, שהובאו לפני בית הדין, כי בעל החברה השתמש בנכסיו הפרטיים על מנת לקדם אינטרס של החברה ושל עובדיה, בדרך כלל לא יהיה בכך כדי להוות עילה להרמת מסך ההתאגדות (השווה : תע"א (ת"א) 10622/07 כץ חיים נ' נופשים פלוס בע"מ - ). עם זאת יובהר, כי בענייננו נדמה שמשך התקופה בה שולם לתובעת שכר ממשאביו הפרטיים של הנתבע 3 היה ארוך יחסית, ונמשך חודשים רבים, באופן שאפשר שהוא חורג מפעילות ספורדית שתכליתה להגן על עניינם של העובדים כאשר החברה במשבר. זאת ועוד, מהראיות עולה כי בחלק מתקופת עבודתה של התובעת בנתבעת 1, ובטרם עברה לעבוד בנתבעת 2, שולם חשבון הטלפון שלה על ידי הנתבעת 2 ובאחד החודשים, שכר הדירה שלה שולם אף הוא על ידי הנתבעת 2 (ראה נספח 1 לתצהירו של מר און זבלודוביץ מנהל החשבונות של הנתבעת 2). הגם שאין בכך ללמד בהכרח על נסיבות בהן אישיותה המשפטית של החברה נוצלה לרעה, אפשר שיש בכך כדי להצביע, במידה מסויימת, על עירוב נכסים המצדיק הרמת מסך. אוסיף ואציין כי ב"כ התובעת הרחיב בעניין האופן בו ניהל הנתבע 3 את חברות האבטחה שהפעיל במהלך השנים, מאז שנות ה- 80, תוך שימוש במספר חברות, אלא שעניין זה איננו רלוונטי לתביעה דנן. בתקופת העסקתה של התובעת בשנים הרלוונטיות לכתב התביעה, ובכפוף לאמור לעיל לעניין תשלום שכרה של התובעת, אין בפנינו ראיות לכך שפעילות הנתבעת 1 התנהלה באמצעות חברות שנות פרט לנתבעת 1. בכל הנוגע להרמת מסך, במהלך השנים פסיקת בתי הדין לעבודה אימצה מודל גמיש, המאפשר הרמת מסך חלקית. ביסוד המודל של הרמת מסך חלקית עומדים שיקולים של צדק, אשר מתיישבים עם תכליתו של תיקון 3 לחוק החברות, ואשר יש בהם כדי לאזן את האינטרסים של בעל המניות בחברה מחד, ושל העובד מאידך, בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של העניין הנדון. כך, ניתן משקל לעוצמת העילה להרמת מסך (עד כמה בית הדין משתכנע כי מדובר בניצול לרעה של האישיות המשפטית ומה חומרתה של ההתנהגות המיוחסת לבעל המניות), ומנגד לעוצמת הזכות שעומדת לעובד, ולאינטרס הציבורי בהגנה עליה. הנטיה להרים את מסך ההתאגדות כאשר מדובר בפגיעה בזכות קוגנטית תהיה גדולה יותר, מאשר מקום שמדובר בזכות שמקורה בהסכם (ראה עב (ת"א) 911405/99 פוגץ' נ' מיקרו קול בע"מ - ), נראה כי בית הדין אף עשוי להבחין בין זכות של העובד, המבוססת על ראיות מוצקות, לבין זכות שנפסקה לעובד מטעמים של "נטל הוכחה" בלבד, או על רקע מחלוקת עובדתית של ממש (עב (ת"א) 3872/06 טלי איטון נ' מיילסטון השקעה בהון האנושי בע"מ-). עוד ניתן להבחין בין כלל חובות החברה, לבין חובות שניתן ליחס באופן ברור להתנהלות הפגומה על בעל המניות (תע"א (ת"א) 5448-07 קריסטינה יורצ'נקו נ' אלי קליין תכשיטנים בע"מ ואח' - ). על רקע כל האמור, אני סבורה כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולייחס לנתבע 3 את חובותיה של הנתבעת 1 בכל הנוגע לפיצויי הפיטורים של התובעת, ולהם בלבד. קביעתי זו מושתת על עצמתה של הזכות במישור המהותי ובמישור הראייתי, וכן על כך, שמהראיות שבפני עולה כי הנתבע 2 היה מעורב באופן אישי בהעברתה של התובעת לעבודה בנתבעת 2 מבלי לשלם לה פיצויי פיטורים מהנתבעת 1, תוך יצירת מצג כי העניין יוסדר, ומבלי לפרק את החברה באופן שיאפשר לה לקבל את כספי פיצויי הפיטורים מהמוסד לביטוח לאומי. לאחר שבחנתי את עוצמתה המוגבלת של העילה להרמת מסך נגד הנתבע 3, כפי שפירטתי לעיל, ומנגד שקלתי את עוצמת הזכויות שנפסקו לתובעת בנוסף על פיצויי הפיטורים, באיזון בין זכויות הצדדים ובשים לב לתכליתו של תיקון 3 לחוק החברות, לא מצאתי ליחס לנתבע 3 אל כל חובותיה של הנתבעת 1. משכך, הריני קובעת כי יש להרים את מסך ההתאגדות נגד הנתבע 3 וליחס לו את חובות הנתבעת 1 אך ורק ביחס לזכויות התובעת לפיצויי פיטורים. התביעה נגד הנתבעת 2 לטענת התובעת, היא זכאית לפיצויי פיטורים ולזכויות נוספות בגין תקופת עבודתה בנתבעת 2, אליהן נתייחס להלן: זכויות הנובעות מהפסקת העבודה בנתבעת 2 בין הצדדים קיימת מחלוקת ביחס לנסיבות סיום עבודתה של התובעת אצל הנתבעת 2. אין חולק כי במהלך חודש יולי 09 פנתה התובעת לנתבעים בדרישה לתשלום הפרשי שכר. מעדותה של התובעת עולה כי היה זה ביום 23/7/09 וכי התובעת הגישה לנתבעת 4 תחשיב מפורט של הכספים ששולמו לה בגין תקופת עבודתה, ממנו עולה כי הנתבעת 2 חייבת לה הפרשי שכר בסך 4,404 ₪ בגין כל תקופת עבודתה. נדמה כי אין חולק, שבתגובה לטענותיה, הועלו כנגדה טענות בעניין תפקודה הלקוי, וכן היא התבקשה להביא פירוט של חיסוריה וימי מחלתה מאז תחילת עבודתה, על מנת שמנהל החשבונות של החברה יבדוק את טענותיה. לטענת התובעת, באותה שיחה הנתבעת 4 החלה לצעוק עליה והפנתה אותה לנתבע 3. לדבריה, הנתבע 3 הטיח בה שהיא רוצה שהנתבעת 4 תפטר אותה, ולדבריה בתגובה היא הודיעה שהיא לא רוצה לעזוב, אבל אם היא עובדת כל כך גרועה אז למה לא מפטרים אותה? לטענת התובעת באותה שיחה אמר לה הנתבע 3 "טוב, אני מודיע לך את מפוטרת." טענה זו מוכחשת על ידי הנתבעים, אשר טוענים כי התובעת היא זו שביקשה לסיים את יחסי העבודה. התובעת טוענת כי בקשה מכתב פיטורים, ובתגובה אמר לה הנתבע 3 שתעזוב כאשר תמצא עבודה אחרת, וכך היא המשיכה להגיע לעבודה. לדבריה, כאשר שאלה את הנתבעת 4 מה עם הכסף שמגיע לה, נענתה כי הנתבעת 4 לא הספיקה לעבור על זה. כעשרה ימים לאחר אותו עימות, ביום 4/8/09 התובעת התיצבה לעבודה באיחור. לדבריה היה זה לאחר שלא ישנה טוב בלילה. כאשר הגיעה התובעת למשרד היא מצאה כי נשלח אליה המייל הבא (נספח ד' לכתב התביעה): " הי עפרה, שוב את מודיעה לפני דקות מספר שרק התעוררת ואת מאחרת כאשר כבר הגיעה הפגישה הראשונה של בוקר. להזכירך ביקשתי לקבל פירוט ואסמכתאות של כל ימי החופשה והמחלה שלך קרי פירוט כל הימים שלא הופעת לעבודה (ובכלל זה הנסיעות לנהריה ללא אישור) מאז תחילת עבודתך. אבקש לקבל זאת ואת כלל הנתונים המתבקשים לצורך גמ"ח בדחיפות על מנת שנוכל לסיים את הבדיקה וההתחשבנות כמו כן את מתבקשת להודיע מתי את מבקשת לסיים את העבודה. האם את צריכה זמן למצוא מקום עבודה או אם את רוצה לסיים ולהירשם וליהנות מדמי אבטלה. ככול שקשור בנסיבות של התקופה האחרונה, אנו נשמח כי תמצאי מקום עבודה אחר במהירות האפשרית ותסיימי את עבודתך בחברתנו. למותר לציין כי נבקש מהנהלת החשבונות לבצע בדיקה של הדיווח שהיגשת ולבצע את ההתחשבנות. תודה. דוד" לטענת התובעת, היא הבינה שמדובר במכתב פיטורים, ובתגובה השאירה לנתבעים 3-4 את המכתב הבא (נספח ה' לכתב התביעה): "לידי : - רחלי גולדבלט / דוד ספקטור ביום חמישי 23/7/09 בסופו של יום העבודה הודיע לי דוד ספקטור כי אני מפוטרת מהעבודה. הודעה אשר נמסרה בע"פ ולמרות בקשתי למכתב להודעה זו - טרם הומצא מכתב שכזה. הודעה זו מדוד נאמרה לי לאחר שיחתי עם רחלי גולדבלט באשר להפרשי שכר המגיעים לי עד יוני 2009. ביום שני 3/8/09 לשאלתי את רחלי באם הכינה עבורי את התשלום בגין אותם הפרשי שכר - סך - 4,404 ₪ אמרה האחרונה כי טרם בדקה את החומר. לאור זאת - הריני מודיעה כי אין בכוונתי להמשיך להגיע למשרד. הריני מבקשת כי יומצא לי מכתב פיטורין וכן ישולם לי לאלתר סך 4,404 ₪ הפרשי התשלום המגיעים לי. כמוכן במשכורת יולי 2009 אשר עפ"י חוק אמורה להיות מוכנה עד ה- 9 אוגוסט 2009 אני מבקשת כי ישולמו לי זכויותי בגין הבראה בגין שנתיים עבודה סה"כ 10 ימים וזכויות נוספות ע"פ חוק. בכבוד רב חמו עפרה" דומה כי במהלך חודש יולי 2009 היה ברור לשני הצדדים כי העסקת התובעת בנתבעת 2 הגיעה לידי מיצוי, ואולם, מטעמים ברורים, כל אחד מהצדדים העדיף שהיזמה לסיים את ההתקשרות תהיה של האחר. לאחר שעיינתי במכלול הראיות שהובאו בפני, הגעתי לכלל דעה כי בסופו של יום, סבלנותה של הנתבעת 2 היא זו שפקעה, והיא שהעבירה לתובעת מסר ברור בדבר רצונה בסיום קשר ההעסקה. שפשר שהאירוע שהיה "הקש ששבר את גב הגמל" היה איחורה של התובעת לעבודה ביום 4/8/10, ומכל מקום, המייל שנשלח לתובעת באותו יום מדבר בעד עצמו. לפיכך עניין לנו בפיטורים ולא בהתפטרות. אמנם ניתן למצוא בהודעת המייל נסיון להעביר את היזמה לתובעת לדוגמא בניסוח - "את מבקשת להודיע מתי את מבקשת לסיים את העבודה. האם את צריכה זמן למצוא מקום עבודה או אם את רוצה לסיים ולהירשם וליהנות מדמי אבטלה. ככול שקשור בנסיבות של התקופה האחרונה, אנו נשמח כי תמצאי מקום עבודה אחר במהירות האפשרית ותסיימי את עבודתך בחברתנו." ואולם, נסיון זה אין בו כדי להפוך את התובעת למי שהודיעה על התפטרות. על רקע האמור לעיל, במכלול נסיבות העניין, אינני סבורה כי המדובר בפיטורים שלא כדין. מערכת היחסים בין התובעת והנתבע 3 היתה ללא ספק מערכת יחסים מורכבת, אשר נדמה כי לא הובא בפני אלא קמצוץ ממנה. אפשר שהתמיכה לה זכתה התובעת מצידו של הנתבע 3 במשך שנים ארוכות, כפי שאף עולה מתצהירה וממכתבים שצורפו לתצהירו של הנתבע 3, הפכה ברבות הימים לתלות, והסתיימה באכזבה. ואולם תחושות אלה של התובעת מצויות במישור שהוא חיצוני למערכת יחסי העבודה שבין הצדדים להליך זה. בסיכומו של דבר, לא התרשמתי כי הנתבעים התנהלו כלפי התובעת בחוסר תום לב, כפי שלא התרשמתי כי התובעת היא כפוית טובה אשר ירקה לבאר שממנה שתתה. מערכת יחסי העבודה שבין הצדדים התקיימה כל זמן ששני הצדדים הפיקו ממנה תועלת, והסתיימה בנסיבות שבהן לאף אחד מהצדדים לא היה עניין להמשיך בה. לנוכח האמור לעיל תשלם הנבתע 2 לתובעת פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה שהחלה ביום 1/8/07 והסתיימה ביום 4/8/09 בסך : 9,000₪. בנסיבות הללו, לא מצאתי לחייב את הנתבעת 2 בפיצויי בגין פיטורים שלא כדין ובגין הלנת פיצויי פיטורים. כפי שעולה מהראיות, התובעת ויתרה על זכותה להודעה מוקדמת מהנתבעת 2 ועזבה את מקום העבודה לאלתר. בנסיבות העניין אין היא זכאית לדמי הודעה מוקדמת. הפרשי שכר מהנתבעת 2 התובעת הציגה תחשיב של תשלומים ששולמו לה בתקופת עבודתה, מהם עלה כי קיים חוב כלפיה בסך 4,404 ₪ בגין הפרשי שכר לתקופת עבודתה עד יוני 2009. בנוסף נתבע השכר עבור חודשים יולי ואוגוסט (עד 5/8/09). הנתבעים, מצידם, הציגו לבית הדין תחשיב שביצע מנהל חשבונות און זבלודוביץ ממנו עולה כי התובעת קיבלה תשלומים העולים על אלה שלהם היתה זכאית בתקופת עבודתה. יובהר, כי אין חולק על כך שלתובעת אין חשבון בנק, ולכן תשלומי שכרה בוצעו בדרך של מסירת סכומים במזומן וכן על דרך של תשלום שכר דירה לבעלת הבית של התובעת (ובמקרה אחד שבו שולם השכר על דרך של תשלום חשבון חשמל של התובעת על סך 2,462 ₪). החישוב שערכה התובעת צורף לכתב התביעה ולתצהירה של התובעת. ניתן לעקוב ולבדוק אותו בנקל. על אף האמור לעיל, הנתבעים לא הצביעו על סכום שלטענתם שולם לתובעת על חשבון שכר, ושנשמט מחישוביה. התחשיב שערך מר זבלודוביץ, מבוסס בחלקו על נתונים שנובעים מתקופה בה נוהלה הנהלת החשבונות בנתבעת 2 על ידי רו"ח אחר, והוא כולל את התשלומים עבור חשבון הטלפון הנייד של התובעת, לרבות ביחס לתקופה הקודמת לתקופת עבודתה בנתבעת 2, וכן תשלום עבור שכר דירה בתקופה שקדמה לתחילת עבודתה של התובעת בנתבעת 2, אשר לא ברור כיצד הם רלוונטיים לתמורה עבור עבודתה של התובעת בנתבעת 2. לנוכח האמור לעיל, עדיף עלי התחשיב שהוצג על ידי התובעת, ולפיו היא זכאית להפרשי שכר עד חודש יוני 2009 בסך 4,404 וכן לשכר בגין חודשים יולי-אוגוסט בסך 5,097 ש"ח. לנוכח האמור לעיל הנתבעת 2 תשלם לתובעת בגין הפרשי שכר סכום בסך 9,504 ₪. פדיון חופשה בגין תקופת עבודתה בנתבעת 2, היתה התובעת זכאית ל- 28 ימי חופשה (ברצף). התובעת העידה כי ניצלה ימי חופשה בודדים מדי שנה, לכל היותר 5 ימים (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 24-25). הנתבעת המציאה טבלה שערך מנהל החשבונות של החברה, מר און זבלודוביץ ולפיו התובעת נעדרה 38 ימים בגין מחלה, ועוד 25.5 ימים בגין חופשה. על רקע האמור, הנתבעים טוענים כי התובעת איננה זכאית לפדיון חופשה כלל. הטבלה עליה נסמכים הנתבעים הוכנה על ידי מנהל החשבונות מר זבלודוביץ על סמך אישורי מחלה שנמסרו לו, ועל סמך תדפיס של יומן Outlook ממחשבה של הנתבעת 4 אשר לפי הנטען נמסר לו לצורך הכנת תצהירו, ולא בזמן אמת. מר זבלוביץ העיד כי בזמן אמת הועברו אליו דיווחים הנוגעים להיעדרויות של עובדים על גבי פתקים, אחת לחודש. בפני בית הדין לא הוצגו הפתקים, ואף לא יומן ה- Outlook. עיון בתלושי השכר של התובעת מעלה, כי בזמן אמת חשבון החופשה שלה לא חויב במלוא הימים שנרשמו על פי הנטען ביומנה של הנתבעת 4. מעדויות הצדדים כפי שהובאו לפניי התרשמתי כי התובעת ניצלה לפחות חלק מימי החופשה להם היתה זכאית, ונדמה כי הרבתה להעדר מעבודתה מחמת מצבה הרפואי. על רקע האמור לעיל, ובשים לב לכך שרישום יתרת החופשה בתלושי השכר יכול להיחשב כפנקס חופשה, כאשר הוא מאפשר לעובד מעקב אחר ניהול צבירת החופשה שלזכותו, אני קובעת כי בעת סיום עבודתה, לזכותה של התובעת עמדו 9.5 ימים לפדיון (היתרה נכון לתלוש יוני 09 וצבירה לחודשים יולי - אוגוסט). אשר על כן הנתבעת 2 תשלם לתובעת בגין פדיון חופשה סכום בסך 1,943 ₪. דמי הבראה התובעת טענה כי לא קיבלה דמי הבראה בגין תקופת עבודתה בנתבעת 2. טענה זו של התובעת לא נסתרה בראיות מטעם הנתבעת 2. בגין תקופת עבודתה, זכאית התובעת ל- 11 ימי הבראה ולפיכך לתשלום בסך 3,740 ₪. הפרשות לפנסיה החל מ- 1/1/08 היתה הנתבעת 2 מחויבת להפריש לטובת התובעת תשלומים לקרן פנסיה בהתאם לצו הרחבה שניתן ביחס להוראות ההסכם הקיבוצי הכללי (7029/2007) שבין לשכת התאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות הכללית, שנחתם ביום 19/11/07. הנתבעים לא טענו כי ביצעו הפרשות על שם התובעת ולא הציגו חישוב נגדי לזה שהוצג על ידי התובעת, ולפיכך אני קובעת כי בגין תקופת עבודתה בנתבעת 2, התובעת זכאית לפיצוי בגין העדר הפרשות לפנסיה בסך 1,137 ₪ פיצוי בגין העברת תלושים לא מפורטים לאחר שעיינתי בתלושי השכר שנמסרו לתובעת, ובמכלול נסיבות העניין לא מצאתי לזכות את התובעת בפיצוי לפי סעיף 26א (ב) (1) לחוק הגנת השכר. גמול שעות נוספות לא מצאתי כל יסוד לתביעתה הכללית של התובעת לתשלום עבור ביצוע עבודה בשעות נוספות ולפיכך תביעה זו נדחית. התביעה נגד הנתבעים 3 ו- 4 בגין תקופת ההעסקה בנתבעת 2 הנתבעת 2 היא חברה פעילה, המעסיקה עובדים ואין כל יסוד להניח כי לא יעלה בידה לשלם את הסכומים שנפסקו לזכות התובעת. בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, הנתבעת 2 נוהלה בפועל על ידי הנתבעים 3-4, הם בעלי מניותיה, ואולם, ובהמשך לדברים שכבר קבעתי בהקשר זה ביחס לחובותיה של הנתבעת 1, לא ראיתי בנסיבות העניין עילה שיש בה כדי להצדיק הרמת מסך נגד מי מהם. התביעה נגד נתבעים 3-4 נדחית. כללו של דבר הנתבעת 1 תשלם לתובעת בתוך 30 יום את הסכומים הבאים, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל: פיצוי בגין העדר הפרשות לפנסיה - 15,660 ₪ פדיון חופשה - 5,500 ₪ דמי הבראה - 4,760 ₪ הנתבעת 1 והנתבע 3 ישלמו לתובעת בתוך 30 יום פיצויי פיטורים בסך 22,500 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1/8/07. הנתבעת 2 תשלם לתובעת בתוך 30 יום את הסכומים הבאים בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל: בגין פיצויי פיטורים - 9,000 ₪. בגין הפרשי שכר 9,504 ₪. בגין פדיון חופשה - 1,943 ₪. בגין דמי הבראה - 3,740 ₪. בגין הפרשות לפנסיה - 1,135 ₪. בגין שכ"ט והוצאות משפט, ישלמו הנתבעים 1-3 לתובעת 5,000 ₪. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום. דיני עבודה