קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור פיצויים מביטוח מנהלים:   התובע עבד בנתבעת (להלן - החברה) מיום 1.3.1992 עד יום 15.3.2007, ולאחר מכן במשך תקופה קצרה נתן לה שירותים במעמד של "עצמאי". בתביעתו זו עותר התובע לחייב את החברה לשלם לו בעד תקופת עבודתו כעובד שכיר פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, חוב פרמיה בגין פוליסת ביטוח אובדן כושר עבודה, ולחתום על כל המסמכים הנדרשים לצורך העברת כל פוליסות ביטוח המנהלים שהונפקו עבור התובע לבעלותו של התובע. הרקע לתביעה: עיסוקה של החברה הוא אספקה והתקנת גדרות ורשתות. התובע ייסד את הנתבעת ביחד עם מר עובדיה בית און ז"ל ביום 1.3.1992. ממועד הקמתה עד יום 15.3.2003 שימש התובע כמנכ"ל משותף ביחד עם מר בית און ז"ל. ביום 15.3.2004 מכרו התובע ומר בית און ז"ל את חלק הארי מהחזקותיהם בחברה לחברת ר. ופ. אלון מתכת בע"מ, אשר שייכת למר רפאל (רפי) אלון (להלן - חברת אלון), כך שחברת אלון הפכה לבעלת מניות השליטה בחברה. ביום 15.3.2004 נחתם הסכם העסקה אישי בין החברה לבין התובע (להלן - הסכם ההעסקה; נספח א' לתצהירו של מר אלון). יחסי עובד מעביד בין החברה לבין התובע הגיעו לסיומם ביום 15.3.2007. ביום 15.4.2007 נחתם הסכם בין התובע לבין החברה, בו הוסכם כי התובע יוסיף לתת לחברה שירותים במעמד של עצמאי (להלן - הסכם התקשרות; נספח א' לתצהירו של התובע). ביום 15.8.2007 הודיעה החברה לתובע על הפסקת ההתקשרות ביום 14.9.2007. השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים: זכאות התובע לפיצויי פיטורים ולפיצויי הלנת פיצויי פיטורים: האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים או לשחרור מרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסות ביטוח המנהלים? אם כן, האם יש לחייב את החברה בתשלום פיצויי הלנה? זכאות התובע לתשלום פדיון חופשה: האם התובע זכאי לתשלום פדיון חופשה, ואם כן - מה שיעורו? חוב פרמיה בגין ביטוח אובדן כושר עבודה: האם יש לחייב את החברה לשלם חוב פרמיה בגין פוליסת ביטוח אובדן כושר עבודה? זכאות התובע לפיצויי פיטורים או לשחרור מרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים: התובע טען, בתמצית, כי סיום יחסי העבודה היה בהסכמה הדדית, תוך התחייבות החברה לשלם לו את כל הזכויות המגיעות לו עקב כך בחזקת מפוטר מהחברה. החברה מצדה טענה בסיכומי הטענות מטעמה כי התובע התפטר מעבודתו ולכן אינו זכאי לפיצויי פיטורים; התובע ויתר בהסכם ההתקשרות על כל טענה הנובעת מיחסי עובד מעביד; התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים כיון שהתחרה התחרות אסורה בחברה; התובע עיכב שלא כדין אופנוע שבבעלות החברה. נציין, כי בכתב ההגנה העלתה החברה טענות חמורות כנגד התובע לפיהן גרם נזקים לחברה וביצע עבירות של "גניבה ממעביד", "גניבה בידי מנהל" ו"גניבה מידי מורשה". על טענות אלה חזרה החברה בתצהירי העדות מטעמה, הן בתצהירו של מר רפאל אלון והן בחוות דעת, "דו"ח בדיקה מיוחד" שנערך על ידי רו"ח עליזה שרון, שכותרתו "חשד לאי סדרים לכאורה ושיטות ביצוע". בתחילת דיון ההוכחות ביקשה החברה למשוך את חוות הדעת וכן למחוק את הסעיפים בתצהירו של מר אלון המסתמכים על חוות הדעת, תוך שבא כוחה הצהיר כי את טענותיה של החברה כנגד התובע היא תעלה בתביעה נפרדת. ואכן, בסיכומי הטענות מטעם החברה נזנחו לחלוטין טענות אלה. האם התובע היה זכאי לפיצויי פיטורים או לשחרור מרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים בנסיבות סיום קשר העבודה: נקדים ונאמר כי על יסוד התרשמותנו מעדויות התובע ומר אלון ולאחר בחינת כלל חומר הראיות וטענות הצדדים הגענו למסקנה כי התובע היה זכאי לשחרור מרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים, הן על פי הוראות הסכם ההעסקה והן על פי הוראות ההתקשרות. זאת, בין אם קשר העבודה הסתיים בהסכמה הדדית כגרסת התובע (המקובלת עלינו, כפי שיפורט בהמשך), ובין אם קשר העבודה הסתיים בהתפטרות התובע, כגרסת החברה. התובע זכאי למרכיב פיצויי הפיטורים בביטוח המנהלים על פי הוראות הסכם ההעסקה: הוראות הסכם ההתקשרות הרלוונטיות להכרעה הן: בסעיף 8.1 להסכם ההעסקה הוסדר נושא ביטוח מנהלים של התובע, והוסכם כי מידי חודש תפריש החברה, בין היתר, סכום השווה ל- 8.33% מהמשכורת החודשית בגין פיצויי פיטורים. בסעיפים 8.2 ו- 8.3 להסכם נקבע כך: 8.2 מוצהר ומוסכם, כי הסכומים שיצטברו בחשבון הפיצויים בביטוח המנהלים מהפרשות החברה בשיעור של 1/3% 8 מהמשכורת החודשית המעודכנת, בצירוף הפרשי הצמדה ריבית ורווחים שיצטברו, אם יצטברו, על הפרשות אלה (להלן - סך צבירת הפיצויים בביטוח המנהלים) יבואו על חשבון חובתה של החברה לשלם לעובד (או לפי העניין, למוטבים, כהגדרתם להלן) פיצויי פיטורים על פי חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963. במידה ויימצא, כי קיים הפרש בין סכום פיצויי הפיטורין שהעובד (או לפי העניין, המוטבים כהגדרתם להלן) זכאי לו לפי דין, לבין סך צבירת הפיצויים בביטוח המנהלים, החברה תשלם לעובד רק את ההפרש האמור. ..... 8.3 למען הסר ספק, הסתיימו יחסי עובד מעביד בין העובד לבין החברה עקב נסיבות כמפורט בסעיף 10.3 להלן (בין אם העובד פוטר ובין אם התפטר ובין אם הסתיימו היחסים בהסכמה או אחרת), כי אז העובד לא יהא זכאי לקבל פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת או תמורתה והחברה תהא רשאית לקבלת החזר מביטוח המנהלים של סך צבירת הפיצויים בביטוח המנהלים. בסעיף 10.3 להסכם ההעסקה, אליו מפנה סעיף 8.3 להסכם ההעסקה, נקבע כך: למרות האמור בכל הוראה אחרת בהסכם זה, החברה תהא רשאית להביא את עבודת העובד בחברה לידי סיום מיידי, ללא הודעה מוקדמת או תשלום תמורתה, בכל מקרה שהעובד יבצע הפרה יסודית של הסכם זה או של חובותיו כעובד בין על פי הסכם זה ובין על פי דין, או אם יבצע עבירה שיש עמה קלון. החברה טענה בסיכומי הטענות מטעמה כי על פי סעיף 8 להסכם ההעסקה התובע זכאי למרכיב פיצויי הפיטורים רק במקרה של פיטורים, ולכן ככל שהתפטר מעבודתו אינו זכאי למרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים. אין בידינו לקבל טענה זו של החברה, ואנו סבורים כי על פי הוראות הסכם ההעסקה התובע זכאי לפיצויי פיטורים בכל מקרה של סיום קשר העבודה, למעט במקרה בו קשר העבודה הגיע לסיומו בנסיבות השוללות את זכותו לפיצויי פיטורים. סעיף 8.2 להסכם ההעסקה עליו מסתמכת החברה לא מסדיר את זכותו של התובע לקבל את מרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים, אלא מסדיר את היחס בין הפרשות החברה במרכיב פיצויי פיטורים לביטוח המנהלים לבין סכום פיצויי הפיטורים שהתובע (או שאיריו) עשוי להיות זכאי לו בעתיד. הוראת סעיף 8.2 להסכם ההעסקה נועדה להבהיר כי במקרה של זכאות לפיצויי פיטורים על פי החוק, מרכיב פיצויי הפיטורים שבפוליסת ביטוח המנהלים יבוא על חשבון פיצויי הפיטורים שהתובע יהיה זכאי להם על פי החוק, והתובע יהיה זכאי רק להפרש בין סכום פיצויי הפיטורים על פי החוק לבין הסכום שהצטבר בפוליסה על חשבון פיצויי פיטורים. אולם, הוראת סעיף 8.2 להסכם ההעסקה אינה קובעת, כנטען על ידי החברה, כי הזכאות למרכיב פיצויי פיטורים שבפוליסת ביטוח המנהלים קמה לתובע רק במקרה של זכאות לפיצויי פיטורים על פי החוק. כאמור, בסעיף 8.3 להסכם ההעסקה נקבע כי בנסיבות בהן קשר העבודה הגיע לסיומו בנסיבות המפורטות בסעיף 10.3 להסכם ההעסקה, דהיינו בנסיבות השוללות את זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, החברה תהא רשאית לקבל החזר של מרכיב פיצויי הפיטורים שהצטבר בפוליסת ביטוח המנהלים. אנו סבורים, כי הוראה זו של הסכם ההעסקה היא ההוראה המסדירה את זכאותו של התובע למרכיב פיצויי פיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים. מהוראה זו עולה כי כעיקרון מרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים שייך לתובע בכל מקרה של סיום קשר העבודה, למעט במקרה של סיום קשר העבודה בנסיבות השוללות את זכותו של התובע לפיצויי פיטורים. מסקנה זו גם מתחייבת מההקשר בו נחתם הסכם ההעסקה מיום 15.3.2004. כאמור, התובע היה מנכ"ל משותף בחברה משנת 1992 עד להעברת השליטה בה לחברת אלון, דהיינו במשך תקופה של 12 שנה. אין זה סביר כי התובע הסכים לוותר על זכותו לפיצויי הפיטורים שנצברו בתקופה בה כיהן בתפקיד מנכ"ל משותף של החברה. כללו של דבר: בניגוד לנטען על ידי החברה, אנו סבורים כי על פי הוראות הסכם ההעסקה התובע היה זכאי למרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים בכל מקרה של סיום קשר העבודה, למעט במקרה של סיום קשר העבודה בנסיבות השוללות את זכאותו לפיצויי פיטורים. התובע זכאי למרכיב פיצויי פיטורים בביטוח המנהלים על פי הוראות הסכם ההתקשרות: הוראות הסכם ההתקשרות מיום 15.4.2007 הרלוונטיות להכרעה הן: המבוא להסכם: הואיל ויחסי עובד מעביד בין החברה לבין לייכטר הסתיימו ביום 15.3.2007; סעיף 3 - התחייבות רשת כל: רשת כל מתחייבת בזאת, לחתום על מסמכים הדרושים לצורך העברת פוליסת ביטוח המנהלים על שמו של לייכטר. לייכטר מסכים ומאשר בזאת כי מלבד הסכומים שהצטברו לזכותו בפוליסה לא תהא לו כל תביעה ו/או דרישה כלפי החברה מכל מין וסוג שהוא. סעיף 10: לייכטר מאשר בזאת, כי כל זכויותיו הנובעות מיחסי עובד מעביד בינו לבין החברה כפי שהן עד למועד חתימת הסכם זה, שולמו לו במלואן והוא מוותר בזאת ויתור סופי ומוחלט על כל טענה, דרישה ו/או תביעה, מכל מין וסוג שהם, כלפי החברה והוא מתחייב בזאת שלא להעלות כל טענה ו/או דרישה בין במישרין ובין בעקיפין, בין בעצמו ובין בדרך של שיתוף פעולה עם אחרים, בין באמצעות הליכים משפטיים ובין בכל דרך אחרת כנגד החברה, בכל עניין הקשור לזכויות העובד נכון למועד החתימה ו/או כנובע מהן. אנו סבורים, כי בסעיף 3 להסכם ההתקשרות התחייבה החברה להעביר את פוליסת ביטוח המנהלים לבעלותו של לייכטר, כאשר התחייבותה חלה על כל הכספים שהצטברו בפוליסות ולא רק על כספי התגמולים (שגם אותם העבירה רק לאחר הגשת התביעה לבית הדין). אנו סבורים, כי אילו ההסכמה הייתה להעביר לבעלות התובע רק את כספי התגמולים שבפוליסת ביטוח המנהלים, היה הדבר מוצא ביטוי מפורש בהוראת סעיף 3 להסכם ההתקשרות. מסקנה זו גם מתחזקת מכך שבפסקה השנייה בסעיף 3, ההתייחסות היא "לסכומים שהצטברו לזכותו [של התובע] בפוליסה", ואין כל הבחנה בין הסכומים שהצטברו לזכותו של התובע במרכיב פיצויי פיטורים לבין הסכומים שהצטברו לזכותו של התובע במרכיב התגמולים. גרסתו של התובע לעניין נסיבות החתימה על הסכם ההתקשרות, דהיינו כי מטרתו הייתה לאפשר לו לקבל את הכספים שהצטברו בפוליסת ביטוח המנהלים, על מנת שהתובע יקבל כספים שיאפשרו לו לשלם חוב משכנתא שנטל והזרים את כספיה לחברה ללא פגיעה בתזרים המזומנים של החברה מהימנה בעיננו (ע' 11, ש' 10 - 20; ע' 15, ש' 1 - 6). לעומת זאת, עדותו של מר אלון, אשר טען בעדותו כי סעיף 3 להסכם ההתקשרות לא הטיל על החברה חובה להעביר לבעלות התובע את הפוליסה כי הפוליסות היו על שמו של התובע (ע' 23, ש' 7 - 25) היא בלתי אמינה, שכן היא סותרת את משמעותו הברורה של סעיף 3 להסכם ההתקשרות, וגם את האמור בסעיף 50 לתצהירו, בו נטען כי התובע אינו זכאי להעברת פוליסת ביטוח המנהלים בשל נסיבות סיום קשר העבודה. בהתייחס לטענות הנוספות של החברה בעניין זה נוסיף: העובדה שהתובע פנה בכתב לחברה בעניין העברת הבעלות על הפוליסות רק בחודש ספטמבר 2007 אינה מעידה לדעתנו על פרשנות אחרת של הסכם ההעסקה. בעניין זה מקובלת עלינו עדותו של התובע (ע' 12, ש' 16 - 24; ע' 13, ש' 8 - 10) כי ניסה להסדיר את העניין בדרכי שלום, באמצעות שיחות עם מר אלון ועם היועצת המשפטית של החברה. אכן, בסעיף 10 להסכם ההתקשרות הצהיר התובע כי אין לו תביעות וטענות בכל הנוגע לתקופת עבודתו וסיום עבודתו בחברה. אולם, הסכם ההתקשרות הוא מכלול אחד, וברור כי ההצהרה בסעיף 10 היא בכפוף להסכמה בסעיף 3 להעביר לבעלותו של התובע את פוליסות ביטוח המנהלים. כאמור, קבענו כי גם על פי הוראות הסכם ההעסקה זכאי התובע למרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים בכל מקרה של סיום קשר העבודה, למעט במקרה בו קשר העבודה מגיע לסיומו בנסיבות השוללות את זכותו של התובע לפיצויי פיטורים. מכל מקום, גם אילו היה נקבע אחרת בהסכם ההעסקה, הרי הוראות הסכם ההתקשרות שהוא ההסכם המאוחר יותר גוברות על הוראות הסכם ההעסקה. כמו כן, הוראות הסכם ההתקשרות מהוות תיקון תקף של הסכם ההעסקה, שכן הסכם ההתקשרות נערך בכתב ונחתם על ידי התובע והחברה, כנדרש בסעיף 13 להסכם ההתקשרות. סיכום ביניים: אנו סבורים כי הן על פי הוראות הסכם ההעסקה והן על פי הוראות הסכם ההתקשרות, התובע היה זכאי לקבל את מרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים עם סיום קשר העבודה. לאור האמור, עלינו להכריע בשאלות אלה: האחת - האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים לפי החוק, דהיינו להפרש בין סכום פיצויי הפיטורים המגיע לעובד על פי החוק לבין הסכום שהצטבר בפוליסת ביטוח המנהלים במרכיב פיצויי פיטורים, ככל שקיים הפרש כזה? השנייה - האם קיימת עילה לשלילת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים או למרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים? השלישית - האם יש לחייב את החברה בתשלום פיצויי הלנה? התובע זכאי למרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים בלבד: התובע העיד בתצהירו כי יחסי עובד מעביד בינו לבין החברה הגיעו לסיומם "תוך התחייבות החברה לשלם לי את כל הזכויות המגיעות לי עקב כך בחזקת מפוטר מהחברה". בהמשך לטענה זו, טען התובע כי על החברה לשלם לו פיצויי פיטורים מלאים, דהיינו לשחרר לזכותו את מרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים ולשלם לו את ההפרש בין סכום פיצויי הפיטורים על פי החוק לבין מרכיב פיצויי הפיטורים שהצטבר בפוליסת ביטוח המנהלים. אין בידינו לקבל את טענת התובע, בהיותה סותרת את הוראות סעיפים 3 ו- 10 להסכם ההתקשרות. בסעיף 3 להסכם ההתקשרות נקבע במפורש כי התובע מאשר ומסכים כי "מלבד הסכומים שהצטברו לזכותו בפוליסה לא תהיה לו כל תביעה ו/או דרישה כלפי החברה מכל מין וסוג שהוא". כמו כן, כאמור לעיל, בסעיף 10 להסכם ההתקשרות הצהיר התובע כי כל זכויותיו הנובעות מיחסי עובד - מעביד שולמו לו במלואן והוא מוותר על כל תביעה ו/או טענה בנדון. מכאן, כי בהתאם להסכם ההתקשרות העברת הסכומים שהצטברו בפוליסה לבעלותו של התובע ממצה את זכויותיו הנובעות מיחסי עובד מעביד והתובע אינו יכול לטעון לזכויות נוספות. נוסיף, כי התובע גם לא יכול היה להציג כל ראייה הן בכתב והן בעל פה (כגון- עדות היועצת המשפטית של החברה) כי החברה התחייבה לשלם לו את זכויותיו כמפוטר, וכאמור טענה זו אינה מתיישבת עם הוראת סעיף 3 להסכם ההתקשרות. בהתייחס לטענת התובע כי אין תוקף לויתור על הזכות לפיצויי פיטורים, בהיותה זכות קוגנטית: כאמור, לגרסתו של התובע יחסי העבודה בינו לבין החברה הגיעו לסיומם בהסכמה הדדית, כאשר שינוי מעמדו משכיר לעצמאי נעשה ביוזמתו (ע' 11, ש' 14). מכאן נובע, כי לא קמה לתובע זכאות לפיצויי פיטורים מכוח חוק פיצויי פיטורים, שכן התובע לא פוטר מעבודתו, והיקף זכאותו לפיצויי פיטורים היא בהתאם להוראות הסכם ההתקשרות. כאמור, בהתאם לסעיף 3 להסכם ההתקשרות כל אשר הוסכם הוא כי כל הכספים שבפוליסת ביטוח המנהלים יועברו לבעלותו של התובע. כללו של דבר: אנו קובעים כי על פי הוראות הסכם ההתקשרות ההסכמה בין התובע לבין החברה הייתה כי התובע זכאי לכל הסכומים שהצטברו בפוליסת ביטוח המנהלים, הן במרכיב פיצויי פיטורים והן במרכיב תגמולים. לעומת זאת, לא הייתה הסכמה בין הצדדים כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים על פי החוק. לפיכך, החברה אינה חייבת בתשלום ההפרש בין סכום שהצטבר בפוליסה במרכיב פיצויי פיטורים לבין סכום פיצויי הפיטורים שהגיע לתובע על פי החוק, ככל שיש הפרש כזה. לא הוכחה עילה לשלילת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים: כאמור, בכתב ההגנה ובתצהירי העדות מטעם החברה העלתה החברה טענות חמורות כנגד התובע, וטענה כי הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים לנוכח העובדה כי הפר את חובת הזהירות והנאמנות שהוא חב לחברה, ואף ביצע מעשים שהם בגדר "גניבה ממעביד", "גניבה בידי מנהל" ו"גניבה בידי מורשה". בהליך זה, החברה חזרה בה למעשה מטענות אלה, עת משכה את חוות הדעת של רו"ח עליזה שרון ומחקה את סעיפים 26 עד 33 לתצהירו של מר אלון וכל פרט בתצהיר המסתמך על חוות דעת זו. נציין, כי למרות האמור, מר אלון הוסיף והטיח בעדותו טענות והאשמות קשות כלפי התובע, בסגנון בוטה ולא ראוי. אולם, לא הובאה ראייה כלשהי לתמיכה בטענות אלה, הן לא הוכחו, ובסיכומים החברה זנחה לחלוטין טענות אלו ולא חזרה עליהן. מהאמור לעיל נובע כי החברה ויתרה על הטענה כי התובע לא זכאי למרכיב פיצויי הפיטורים בהתאם להוראת סעיף 8.3 להסכם ההעסקה, שכן החברה ויתרה על הטענה שהעסקתו של התובע הגיעה לסיומה בנסיבות השוללות את זכותו לפיצויי פיטורים. בסיכומי הטענות מטעמה טענה החברה כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים בשל העובדה שהתחרה בחברה תחרות אסורה, בניגוד להוראות הסכם ההעסקה ובניגוד להוראות הסכם ההתקשרות. אנו דוחים טענה זו, הן מטעם דיוני והן לגופה. כאמור, החברה טענה כי התובע אינו זכאי למרכיב פיצויי פיטורים בשל העבודה שקשר העבודה הגיע לסיומו בנסיבות השוללות את זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים. הן בכתב ההגנה והן בתצהירו של מר אלון לא הועלתה הטענה כי יש לשלול את זכאותו של התובע בשל העובדה שהתחרה תחרות אסורה בחברה, וטענה זו מהווה שינוי חזית שאין להתירו. מעבר לטעם הדיוני, יש לדחות את טענת החברה לגופה. גם על פי טענת החברה, התובע החל להתחרות בה תחרות אסורה החל משנת 2009 (סעיף 61 לסיכומי החברה). נוסיף, כי החברה לא הוכיחה כי התובע החל להתחרות בה במועד מוקדם יותר, ועדותו של מנהל החברה מר אלון בעניין זה (ע' 33, ש' 4 - 11) לא נתמכה בראייה כלשהי, ובכל מקרה לא ננקב בה מועד מדויק בו החל התובע להתחרות בחברה. זכאותו של התובע להעברת מרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים שלו קמה, לכל המאוחר, ביום 15.4.2007, המועד בו נחתם הסכם ההתקשרות. לפיכך, בחינת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים היא על פי הנסיבות והנתונים נכון ליום 15.4.2007. החברה אינה יכולה לשלול את זכאותו של התובע על פי הסכם ההתקשרות על יסוד אירועים שהתרחשו למעלה משנה וחצי לאחר שקמה לתובע הזכות לקבלת מרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים שלו. לעניין זה ניתן להקיש מפסיקת בית הדין הארצי בעניין זילבר [דב"ע (ארצי) לג/3 - 2 זילבר - גלוביס בע"מ, פד"ע ד' 153] בו נפסק כי לא ניתן לשלול זכאות לפיצויי פיטורים על פי סעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים על יסוד טענות שהועלו לאחר הפיטורים, אפילו אם מדובר בטענות המתייחסות לאירועים שהתרחשו לפני הפיטורים. לעניין זה אמר בית הדין הארצי: אין לקבל את הטענה כי תהא הסיבה ששימשה לפיטורים או להתפטרות אשר תהא, ישקלו לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים בהתפטרות ולעניין שלילת הפיצויים בפיטורים, לפי הסיבה והמניע שיעלה הטוען בעת ההתדיינות או בכל עת אחרת שאחרי סיים היחסים, כאשר אותה סיבה נודעה לטוען לאחר סיים היחסים, או כפי שנטען, אפילו לפני כן ולא גילה אותה. (שם, ע' 159). אם לא ניתן להעלות לאחר סיום יחסי העבודה טענות המתייחסות לאירועים שהתרחשו לפני סיום יחסי העבודה כהנמקה לשלילת פיצויי פיטורים, קל וחומר שלא ניתן להעלות טענות המתייחסות לאירועים שהתרחשו למעלה משנה וחצי לאחר סיום קשר העבודה כהנמקה לשלילת הזכאות המוסכמת לפיצויי פיטורים. לאמור לעיל נוסיף: על החברה היה להעביר לבעלות התובע את מרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים במועד חתימת הסכם ההתקשרות. החברה הפרה את התחייבותה ולא קיימה אותה במועד, ומצדיקה את אי ביצוע ההתחייבות באירועים שהתרחשו למעלה משנה וחצי לאחר המועד בו היה עליה לקיים את התחייבותה. גם מטעם זה אין לאפשר לחברה להסתמך על טענתה בדבר הפרת איסור התחרות כהצדקה לאי העברת מרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים. עיון בהסכם ההתקשרות מעלה כי העברת מרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים לתובע לא הותנתה בתנאי כלשהו, לרבות אי תחרות עם החברה. לפיכך, ההפרה הנטענת של איסור אי התחרות אינה מקנה לחברה זכות לבטל את התחייבותה להעברת מרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים. בכל מקרה, החברה לא פעלה לעניין זה כמתחייב מהוראות חוק החוזים (תרופות), תש"ל - 1970 ולא מסרה הודעה על ביטול ההסכם. ככל שלטענת החברה התובע גרם לה נזקים עקב הפרת הוראת אי התחרות, החברה הייתה רשאית להגיש תביעה לפיצוי על הנזקים שנגרמו לה, ולחלופין - להוכיח את זכותה לקזז מהכספים המגיעים לתובע את סכום הנזק שנגרם לה. אף כי בכתב ההגנה הועלתה טענת קיזוז, הרי שהחברה ויתרה על טענה זו. לאור האמור לעיל, בהליך זה אין צורך לדון אם ההוראה בדבר אי התחרות הכלולה בהסכם ההעסקה ובהסכם ההתקשרות היא סבירה, במיוחד לעניין משך האיסור להתחרות עם החברה, שלוש שנים לאחר תום ההתקשרות. נציין רק, כי לאור פסיקת בית הדין הארצי בעניין תוקף הוראה בהסכם הקובעת הגבלת חופש העיסוק, ספק אם ייקבע שיש תוקף להוראה זו בכלל ולמשך תקופה בת שלוש שנים בפרט. כמו כן, אין צורך לדון בשאלה אם אכן הפר התובע את הוראת אי התחרות, לאור טענתו כי החברה הפסיקה למעשה לעסוק בתחום הגידור, טענה הנתמכת גם בעדותו של מר אלון כי פעילות הגדרות בחברה הצטמצמה לעבודה של אדם אחד (ע' 23, ש' 1). טענה נוספת שהעלתה החברה היא שהתובע עיכב תחת ידיו אופנוע מסוג סאן יאנג שנת ייצור 2002 שבבעלות החברה. התובע טען כי אופנוע זה נרכש במהלך שנת 2002 מכספו, ושימש אותו לצורך נסיעותיו בשירות החברה באזור גוש דן; האופנוע נרשם בספרי החברה על מנת לאפשר לו לקבל מהחברה את החזר הוצאותיו בגין שימוש באופנוע; בכל מקרה, האופנוע נמכר לצד ג' לפני רכישת מניות החברה על ידי חברת אלון. גרסת התובע בעניין האופנוע מסוג סאן יאנג לא נסתרה. החברה לא הציגה כל ראייה כי שילמה עבור האופנוע מסוג סאן יאנג, והצגת חשבונית אינה בגדר ראייה המוכיחה זאת, ובעיקר לא הוכיחה כי האופנוע עדין היה בשימושו של התובע במועד סיום קשר העבודה. חלק מהראיות שהציגה החברה (נספח ד' לתצהירו של מר אלון) כלל לא מתייחסות לאופנוע מסוג סאן יאנג שנת ייצור 2002 שעל פי הנטען בתצהירו של מר אלון היה בשימושו של התובע, אלא לאופנוע אחר (מסוג קאוואסקי). בכל מקרה, גם על פי החשבונית הרלוונטית שוויו של האופנוע נמוך משמעותית משווי מרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים. לפיכך, נדחית גם טענה זו של החברה. כללו של דבר: אנו דוחים את טענת החברה כי התובע אינו זכאי למרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים בשל הפרת הוראת אי התחרות בהסכם ההתקשרות או בשל עיכוב אופנוע. האם יש לחייב את החברה בתשלום פיצויי הלנה: סעיף 20(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 קובע את המועד לתשלום פיצויי פיטורים. זכאותו של התובע למרכיב פיצויי הפיטורים מקורה בהסכם ההתקשרות, ולכן החלופה הרלוונטית היא חלופה (3) הקובעת כי - אם נקבעה, על פי חוזה עבודה או הסכם אחר, זכות לפיצויי פיטורים העודפת על זו הקבועה בחיקוק, בהסכם קיבוצי, בהסדר קיבוצי אחר או בצו הרחבה - היום שנקבע לתשלום פיצויי הפיטורים על פי אותו חוזה עבודה או הסכם, ואם לא נקבע יום כאמור והזכות כאמור נקבעה לאחר יום הפסקת יחסי עובד ומעביד - היום שבו נקבעה הזכות; לאור האמור, המועד להעברת מרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים של התובע היה יום 15.4.2007. בהתאם לסעיף 20(ה) לחוק הגנת השכר, על החברה היה למסור לתובע מכתב בעניין זה לא יאוחר מ- 15 יום לאחר המועד לתשלום פיצויי פיטורים, דהיינו עד יום 30.4.2007. החברה טענה בסיכומי הטענות מטעמה (סעיף 57) כי אין לחייב אותה בתשלום פיצויי הלנה "הן לנוכח העובדה כי התובע לא היה זכאי לפיצויי פיטורין והן התנהלותה של הנתבעת שפעלה בתום לב במסגרת המחלוקת שהתובע יצר". אין בידינו לקבל את טענת החברה, מנימוקים שיפורטו להלן. באשר לזכאות לפיצויי פיטורים: אנו סבורים, כי הוראת סעיף 3 להסכם ההתקשרות המחייבת את החברה להעביר לבעלותו של התובע את פוליסות ביטוח המנהלים היא ברורה וחד משמעית, ולא ניתן לקבל את טענת החברה כי סברה בתום לב שאינה חייבת להעביר לבעלותו של התובע את פוליסת ביטוח המנהלים. טענתו של מר אלון בעדותו כי "אני טוען שזו לא הייתה התחייבות. יכול להיות שהיו לו כמה סוגים ורצו לאחד אותם", כי "המשורר לא התכוון לבעלות" וכי "לא היינו אמורים להעביר את הבעלות" (ע' 23, ש' 10 - 11, ש' 17 ו - ש' 21) אינן סבירות. טענות אלה אינן מתיישבות עם הוראות הסכם ההתקשרות, עם האמור בתצהירו של מר אלון ועם התנהלות החברה שהעבירה לבעלותו של התובע את מרכיב התגמולים. לפיכך, אנו סבורים כי לא הייתה מחלוקת של ממש בדבר עצם ההתחייבות להעביר לבעלות התובע את מרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים. כאמור, בהליך זה ויתרה החברה על טענתה כי יש לשלול מהתובע את מרכיב פיצויי הפיטורים בשל מעשה גניבה ומרמה, ומשכה את הראיות הרלוונטיות להוכחת טענה זו. אנו סבורים, כי משויתרה החברה על טענה זו ועל הוכחתה, אין היא יכולה להסתמך עליה כנימוק לביטול או להפחתת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. בהקשר זה יש להזכיר כי בהתאם לפסיקה לנוכח העובדה שמדובר בטענות בעלות אופי פלילי מוטל על החברה נטל הוכחה מוגבר. יתר על כן. החברה העלתה כלפי התובע טענות חמורות ביותר, הפוגעות בשמו הטוב, ללא שהציגה כל ראייה לתמוך בטענותיה. אנו סבורים, כי התנהלות כזו מצדיקה גם כן חיוב בתשלום פיצויי הלנה. נוסיף, כי מעדותו של מר אלון עולה כי לגרסתו חשד לגניבה היה כבר בחודש אפריל 2007 וכי למעשה כבר בעת שחתם על ההסכם לא התכוון להעביר לבעלות התובע את פוליסת ביטוח המנהלים באומרו - "גם אז לא הייתה כוונה לשלם ואפילו בהסכם זה לא כתוב רצינו להעריך את הגניבות. זה היה בשלב חקירה" (ע' 28, ש' 18 - 19). נציין, כי גרסה זו של מר אלון אינה מתיישבת עם גרסתו בסעיף 24 לתצהירו כי אילו היה יודע את העובדות לא היה מתקשר עם התובע בהסכם ההתקשרות. מכל מקום, לא יכול להיות ספק כי חתימה על הסכם מתוך כוונה מראש שלא לבצע אותו היא התנהלות הנגועה בחוסר תום לב. כללו של דבר: אנו סבורים כי במקרה הנדון לא הייתה קיימת מחלוקת של ממש בדבר זכאותו של התובע למרכיב פיצויי פיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים, והתנהלותה של החברה נגועה בחוסר תום לב ומצדיקה חיובה בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. אשר לשיעור פיצויי ההלנה: על פי נספח ד' לתצהירו של התובע, מרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסות ביטוח המנהלים עמד על סך של כ- 210,000 ₪. אנו סבורים, כי נסיבות המקרה מצדיקות להעמיד את סכום פיצויי ההלנה על 15% לכל שנה (ובאופן יחסי לחלקי שנה). לפיכך, התובע זכאי לפיצויי הלנה בסך של 136,395 ₪, נכון להיום. זכאות התובע לפדיון חופשה: כאמור, בסעיף 10 להסכם ההתקשרות הצהיר התובע כי כל זכויותיו הנובעות מיחסי עובד מעביד עד למועד חתימת ההסכם ההתקשרות שולמו לו וכי אין לו כל טענה לזכויות המגיעות לו בקשר לעבודתו ובקשר לסיום עבודתו. אנו סבורים, כי לנוכח הוראת סעיף 10 להסכם ההתקשרות, התובע מנוע מלטעון לזכאותו לפדיון חופשה. מעבר לאמור, כעולה מנספח ה' לתצהירו של מר אלון, בתלוש משכורת חודש אפריל 2007 שולם לתובע פדיון חופשה בעד 48 ימי חופשה, יתרת ימי החופשה שלו במועד סיום קשר העבודה. התובע לא הוכיח כי הנתונים בתלוש השכר, המהווים ראייה לכאורה, אינם נכונים. חוב פרמיה אובדן כושר עבודה: אנו סבורים, כי יש לדחות גם תביעה זו בשל הוראת סעיף 10 להסכם ההתקשרות, כמוסבר בסעיף 47 לעיל. סוף דבר: תביעתו של התובע מתקבלת בחלקה, כמפורט להלן: בתוך 15 יום מהמועד בו יומצא לב"כ החברה פסק הדין תעביר החברה לבעלות התובע את מרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים ותחתום על כל מסמך הנדרש לשם כך. בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לב"כ החברה פסק הדין תשלם החברה לתובע פיצויי הלנה בסך של 136,395 ₪. מסכום זה רשאית החברה לקזז את החוב של התובע לחברה בסך של 57,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.3.2007 עד למועד התשלום בפועל, חוב בו הודה התובע בעדותו (ע' 20, ש' 10 - 15). ככל שהסכום המגיע לתובע לא ישולם בתוך 30 יום יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל. החברה תשלם לתובע הוצאות בסך של 15,000 ₪. בקביעת שיעור ההוצאות הבאנו בחשבון גם את העובדה שיום לפני דיון ההוכחות חזרה בה החברה מטענותיה החמורות כלפי התובע ומשכה את חוות דעתה של רו"ח עליזה שרון, כפי שנקבע בהחלטה מיום 4.2.2010. ככל שהסכום המגיע לתובע לא ישולם בתוך 30 יום יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל. ימי הפגרה באים במניין הימים לעניין המועדים הקבועים בסעיף זה. זכות ערעור: כל צד רשאי להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לו פסק הדין. פיצוייםביטוח מנהלים