קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שכר עבודה בתקופת השעיה עקב חקירה פלילית: 1. עניינה של התביעה שבפני תשלום שכר עבודה בגין תקופת הרחקת התובע ממקום עבודתו בגין חקירה פלילית וכן תביעה לתשלום זכויות סוציאליות הנובעות מתקופת הרחקתו. ההליך: 2. נעיר תחילה כי התובע ניהל בבית הדין מספר הליכים בשלושה תיקים, אשר בחלקם נתבקשו סעדים חופפים. נסקור הליכים אלה בתמצית: א. תיק עב 11295/09 (חיים ליבוביץ- מדינת ישראל) עניינו בחישוב גמלת המשיב לפי 231 חודשי עבודה ולא 201, כלומר חישוב הגימלה על בסיס תקופה הכוללת בתוכה גם את תקופת הרחקתו. כמו כן, ביקש התובע סעד הצהרתי לפיו היה על המדינה לנקוט נגדו בהליך של השעיה חלף הליך ההרחקה שננקט כנגדו ושבגינו לא שולם לו שכר במשך 30 חודשים. ב. תיק עב 2161/10 שבפנינו (חיים ליבוביץ- מדינת ישראל) עניינו בתביעה כספית לתשלום שכר עבודה, תשלום בגין אי ניצול ימי חופשה ותשלום דמי הבראה; כן נתבע בו גם סעד לעניין בסיס חישוב הגימלה, בדומה לסעד שנתבע בתיק עב 11295/09. ג. תיק עב 2162/10 (מרים ליבוביץ- מדינת ישראל) עניינו בקשת התובעת, שהינה רעיית התובע, להורות לממונה על הגמלאות לתקן את החלטתו על גימלה חלקית כך שהגימלה תשולם למשיבה ולבתה במלואה - 100% מהגמלה המגיעה למשיב. 3. ביום 16.5.2010 קבעה סגנית הנשיא (כתוארה אז) כב' השופטת אורלי סלע, כי הדיון בתיקים עב 2162/10 ו- עב 11295/09, שעניינם בערעור על החלטת הממונה על הגמלאות יאוחד. נקבע כי התביעה לסעד הצהרתי לפיו על המדינה היה לנקוט בהליך השעיה ולא להותיר את התובע ב'הרחקה' וכן התביעות ל-30 חודשי שכר בגין תקופת ההרחקה, קצובת דמי הבראה וימי חופשה ידונו במסגר ההליך שבפנינו. 4. לשלמות התמונה נציין כי ביום 12.12.2010 ניתן פסק דין חלקי בתיקים המאוחדים ע"י אב בית דין זה. בהתאם לפסק הדין, דין הערעור נגד הממונה לעניין בסיס חישוב הגמילה להימחק על הסף. נקבע כי יתר החלטות הממונה ידונו במסגרת תיק עב 2162/10. ביום 10.2.2011 הגיעו הצדדים לכדי הסכמה שייתרה את המשך הדיון בערעור נגד החלטות הממונה במסגרת תיק תיק עב 2162/10 ולהסכמות ניתן תוקף של פסק דין. 5. בעקבות פסקי הדין האמורים הסכימו בהודעה משותפת שהגישו ביום 3.2.2011, כי הסעיפים הרלוונטים לשאלת בסיס חישוב הגימלה (סעיפים 28 - 30 לכתב התביעה) יימחקו מכתב התביעה. הסעיפים נמחקים בזה, ושאלה זו לא נתונה, איפוא, להכרעתנו. נוסף על כך, הסכימו הצדדים על נכונות האמור בכתב ההגנה בנוגע לקצובת דמי ההבראה (ס' 73 לכתב ההגנה). מכאן, שדין התביעה לקצובת דמי ההבראה להידחות. נותרה, איפוא, מחלוקת רק בשאלה אם היה על הנתבעת להשעות את התובע תחת הרחקתו, ובשאלות הנגזרות ממנה - שאלת שכרו של התובע בתקופת הרחקתו ושאלת ימי החופשה. 6. ביום 3.2.11 הודיעו הצדדים כי לא קיימת ביניהם מחלוקת עובדתית מהותית הדורשת קיומו של הליך הוכחות ולפיכך ביקשו כי התיק יועבר לסיכומים. בהחלטה מאותו יום נדרשו הצדדים להגיש רשימת עובדות מוסכמות שעל בסיסן ניתן יהיה לעבור לשלב הסיכומים ורשימה כאמור הוגשה ביום 15.5.2011, והצדדים הונחו להגיש סיכומים בכתב. הרקע העובדתי על פי הסכמות הצדדים: 7. כאמור, הצדדים הגישו רשימת עובדות מוסכמות שעל בסיסה נפרוש את הרקע העובדתי. 8. התובע הועסק בשירות המדינה החל מיום 25.12.1989 ועד ליום 2.7.2009. החל מיום 1.2.2004 כיהן התובע בתפקיד מנהל תחום (רכז בכיר) באגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין, פקיד שומה גוש דן. 9. הנתבעת, מדינת ישראל, הינה מעסיקתו של התובע בתקופה הרלוונטית. 10. ביום 5.9.2006 נעצר התובע על ידי משטרת ישראל בחשד להוצאה שלא כדין של פרטי מידע חסויים ממאגרי המידע ברשות המסים והעברתם לגורם חיצוני. יומיים לאחר מכן התקבל באגף המשמעת של נציבות שירות המדינה (להלן: "אגף המשמעת") דיווח משטרתי לפיו נגד התובע נפתחה חקירה פלילית בגין חשד לביצוע עבירות של פגיעה בפרטיות, מרמה והפרת אמונים, נטילת שוחד וחדירה למחשב בכדי לבצע עבירה. כן דווח כי התובע עצור. 11. ביום 13.9.2006 שוחרר התובע על ידי בית משפט השלום בתל אביב בתנאים מגבילים, ובין היתר הורה בית המשפט על מעצר בית למשך 30 ימים (נספח א' לכתב ההגנה). ביום 4.10.2006 הוגש כתב אישום נגד התובע ובו יוחסו לו עבירות של קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים, קשירת קשר לביצוע פשע, הוצאת מסמך ממשמורת חוקית, פגיעה בפרטיות, הפרת חובת סודיות, שימוש שלא כדין במאגרי מידע וחדירה לחומר מחשב. ביום 5.10.2006 התקיים דיון בבית משפט השלום בתל אביב וסניגורו של התובע, אשר טען כי עילת המעצר היא מניעתית, ציין כי "...חברותיי צריכות לשכנע את בית המשפט שהם ימנעו מלבצע עבירות נוספות. הפסקת העיסוק זה תנאי מספיק שמעקר את התנאי". בית המשפט קבע כי "לגבי כל המשיבים, אני קובע כי ייאסר עליהם כל עיסוק במאגרי מידע וכל גישה למאגרי מידע וזאת עד לתום ההליכים הפליליים בתיק זה... אין סיבה למנוע ממשיבים אלה להתפרנס בעבודה שאין לה קשר למאגרי מידע". 12. לנוכח החלטת בית משפט השלום לאיסור עיסוק במאגרי מידע על ידי התובע עד לתום ההליכים הפליליים, הופסק תשלום שכרו של התובע. 13. החל מיום 5.9.2006 לא בא התובע למקום עבודתו, תחילה בעקבות מעצרו ובהמשך, בשים לב לצו שניתן על ידי בית משפט השלום ביום 5.10.2006. ממועד מעצרו ועד למועד תחילת ריצוי מאסרו של התובע, ביום 22.2.2009, לא שולם לתובע שכרו. בתקופה שבין יום 5.10.2006 ועד לסיום עבודת התובע, ניתנו לתובע ימי חופשה בשכר, ימי חופשה ללא תשלום וימי מחלה בהתאם לפסקאות 45.334 ו-45.335 לתקשי"ר (לפי פירוט כמצויין בסעיף 17 לכתב ההגנה). 14. ביום 19.2.2008 הורשע התובע במסגרת הסדר טיעון בעבירות שיוחסו לו בכתב אישום מתוקן שהוגש נגדו. במסגרת ההסדר התובע הודה והורשע בעבירות מרמה והפרת אמונים, קשירת קשר לביצוע פשע, פגיעה בפרטיות, הפרת חובת סודיות ושימוש שלא כדין במאגרי מידע (ר' הכרעת הדין, נספח ד' לכתב ההגנה). ערעור לבית המשפט המחוזי ובקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון נדחו (נספח ים ו' ו-ז' לכתב ההגנה). 15. בהמשך להרשעת התובע הוגשה ביום 19.3.2009 נגד התובע תובענה (בד"מ 35/09) לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בירושלים (להלן: "בית הדין למשמעת"). 16. ביום 1.7.2009 נערך דיון בעניינו של התובע בפני בית הדין למשמעת ובית הדין הרשיע את התובע על סמך אימוץ ממצאי ומסקנות בית המשפט הפלילי, על פי סמכותו. בעת הדיון ובטרם החלו הצדדים לטעון לעונש, שאל בית הדין לסטטוס שבו מצוי התובע והמדינה ציינה כי התובע מורחק ממקום עבודתו ואינו מקבל שכר בתקופה זו. לנוכח זאת ציין יו"ר בית הדין: "אני מנחה את התביעה לשקול את המדיניות לצווי הרחקה של נאשמים, שיש להם את הכלי השגרתי של ההשעיה. כשמדובר בצו הרחקה מעין השעיה הזכות לשכר לא מתבטלת, ואם נשלל שכרו עליכם לבחון את הענין ולהשיב את שכרו. תקופת הרחקה זה מעין צו הגבלה וזאת לא השעיה" (עמ' 2 לפרו' הדיון, ש' 1 - 5, נספח ז' לכתב התביעה). 17. כאמור, ביום 1.7.2009 ניתנה הכרעת הדין של בית הדין למשמעת (נספח ח' לכתב התביעה) וביום 2.7.2009 גזר בית הדין על התובע נזיפה חמורה, פיטורים לאלתר משירות המדינה, פסילה מלכהן בתפקיד בשירות המדינה לפרק זמן של 15 שנים מיום מתן גזר הדין, ופסילה לצמיתות מלכהן בכל תפקיד ברשות המסים (נספח ט' לכתב התביעה). 18. ביום 2.8.2009 פנה התובע אל רשות המסים בבקשה להשיב לו את שכרו (נספח ג' לכתב התביעה) והפנייה הועברה לממונה על אגף התביעה ומשמעת בנציבות שירות המדינה, עו"ד אסף רוזנברג. 19. ביום 8.9.2009 פנה התובע באמצעות בא כוחו אל גב' חנה שוורץ, מנהלת תחום בכיר לגמלאות במשרד האוצר (נספח ב' לכתב התביעה) ופירט את המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעו הוא ובני משפחתו עקב אי-תשלום שכרו של התובע בתקופת הזמן האמורה, בגינו אף נדרשו למכור את ביתם המשותף. 20. ביום 22.9.2009 נשלח מכתבו של עו"ד רוזנברג, לאב בית הדין, בו ביקש להפנותו להוראות התקשי"ר לעניין אי-תשלום שכר בעת הרחקה (נספח ט' לכתב ההגנה). ביום 23.9.2009 השיב עו"ד רוזנברג גם לב"כ התובע (נספח ו' לכתב התביעה). גם בתשובתו זו הסתמך עו"ד רוזנברג על הוראת נסמן 45.332 לתקשי"ר המעוגנת גם בהודעת נציבות שירות המדינה סד/27, לפיהן עובד המצוי במאסר או במעצר, לא תשולם לו משכורת בעד התקופה בה היה מנותק ממקום עבודתו. טענות הצדדים: 21. לטענת התובע, בהחלטה להרחיקו תוך שלילת זכאותו לשכר עבודה ולא להשעותו פעלה המדינה שלא כדין. נטען כי הליך ההרחקה ואי-תשלום השכר על פי הוראת נסמן 45.332 לתקשי"ר אינו מידתי, ופוגע בעובד מעבר לנדרש. כן נטען כי הליך ההשעיה הוא שמגלם את האיזונים הנכונים בין הבטחת אמון הציבור ותדמית השירות הציבורי לבין מניעת שרירות ומניעת פגיעה בעובד המושעה. 22. התובע טען עוד כי המדינה לא פעלה לפי קריטריונים מנחים בהחלטה על הרחקתו ואי-נקיטת הליך השעיה ומכאן שנפל פגם מינהלי בהחלטתה ועולה חשש כי המדינה פעלה משיקולים זרים. 23. לבסוף, התובע טען כי נפל פגם בהחלטת המדינה שעה שהאחרונה לא נתנה דעתה להמלצותיו של בית הדין המשמעתי מיום 1.7.2009 (נספח ז' לכתב התביעה) ולא שקלה מחדש השעייתו של התובע תחת הרחקתו, וזאת בפרט לנוכח החשיבות שיש לתת להמלצותיו של בית הדין למשמעת. 24. למעלה מן הצורך נציין כי התובע ביקש גם להיתלות בטענה לפיה החלטת הנתבעת שלא להשעותו ולא לשלם את שכרו בגין ההרחקה מפלה אותו לעומת הדרך בה נקטה למול עובדים אחרים. בהודעתו מיום 18.11.2010 חזר בו התובע מטענה זו, משציין כי אין בידיו להמציא תימוכין לטענה או ראיות כלשהן לתמוך בה. לפיכך לא נידרש לטענה זו. 25. עוד נציין כי בסיכומיו העלה התובע טענה חדשה ולפיה תנאי שחרורו לא מנעו ממנו להתייצב לעבודה כלל, אלא מנעו ממנו רק גישה למאגרי מידע. לשיטתו, הנתבעת היא שבחרה לפרש את התנאי כאילו הוא מונע לחלוטין את הגעתו של התובע לעבודה. 26. לטענת הנתבעת התובע שהה בחלופת מעצר מכוחה של החלטה שיפוטית, וההחלטה האמורה היא זו שמנעה ממנו להגיע למקום עבודתו, ומכאן שמדובר בנסיבות שאינן בשליטת המדינה ועל כן הוחלה עליו פסקה 45.332 לתקשי"ר. 27. נטען כי במקרה הנדון לא היה מקום להשעות את התובע מעבודתו לנוכח העובדה שבית המשפט, במסגרת ההליך הפלילי, ניתק את התובע ממקום עבודתו בנסיבות שאינן בשליטת המעסיק. 28. בנוסף, טענה המדינה כי התנאי הבסיסי לתשלום שכר הינו ביצוע עבודה או נכונות לביצוע עבודה וכי עובד שנבצר ממנו להתייצב לעבודה שלא מאותן סיבות המוכרות על פי משפט העבודה המגן, אין חלה חובה לשלם לו שכר. הנתבעת הפנתה לנוהל "השעיה והעברה זמנית לעבודה אחרת על ידי נציב שירות המדינה" (נספח י' לכתב ההגנה, להלן: "נוהל ההשעיה") וכן להודעת נציב שירות המדינה סד/27 (נספח יא' לכתב ההגנה), המעגנים עמדה זו. 29. עוד טענה הנתבעת כי על פי חוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק המשמעת") הגורם המוסמך להחליט על השעיית עובד מדינה מתפקידו הינו נציב שירות המדינה, ובמקרים מסויים גם השר הממונה על עובד המדינה. לפיכך, המלצת בית הדין למשמעת ניתנה בחוסר סמכות ומקורה בטעות. נטען כי היא סותרת את הדין החל לגבי תשלום שכר בגין עבודה, ואת הוראת סעיף 45.332 לתקשי"ר ואת נוהל ההשעיה. 30. לבסוף, נטען כי התובע מושתק מלטעון נגד הסטטוס בו שהה בתקופת הרלוונטית לכתב התביעה, משהסטטוס האמור נוצר בהחלטת בית משפט השלום ועקב הצעת ב"כ התובע והסכמתו. כמו כן, התובע היה מיוצג לאורך כל הדרך ולא פנה מעולם לבית המשפט הדן בעניינו בהליך הפלילי על מנת לבקש את ביטול חלופת המעצר. 31. לחילופין נטען כי ממילא, אף אם התובע היה מושעה מעבודתו הרי שבששת החודשים הראשונים לתקופת השעייתו היה זכאי למחצית ממשכורתו הקובעת, ורק לאחר מכן למשכורת מלאה. דיון והכרעה: 32. נקדים את המאוחר ונציין כי לאחר שעיינו בעובדות המוסכמות ובטענות הצדדים, אנו קובעים כי דין התביעה להדחות. להלן נבהיר טעמינו. 33. הסמכות להשעיית עובד מדינה נתונה, על דרך הכלל, לנציב שירות המדינה מכוח סעיף 47 לחוק המשמעת, המאפשר לנציב להשעות ממשרתו עובד שכנגדו החלה חקירה פלילית, בהתקיים התנאים המנויים בחוק. כמו כן, רשאי הנציב להעביר את העובד זמנית לעבודה אחרת. בהתאם, פורסם נוהל ההשעיה. הנתבעת נהנית מחזקת התקינות המינהלית ולפיכך, חזקה כי הנתבעת פעלה על פי נהליה, ובכללם הנוהל האמור. סעיף 7.1 לנוהל קובע כי: "עובד המנוע מלהגיע לעבודה, מסיבה כלשהיא (כגון... מעצר, מעצר בית או הרחקה למקום אחר), אין צורך בהשעייתו, נוכח ניתוקו ממקום עבודתו". הוראה זו שואבת כוחה מסעיף 45.332 לתקשי"ר ולפיו: "עובד הנמצא במאסר, לרבות בעבודת שירות כמשמעותה בסימן ב1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, או עבודה צבאית כמשמעותה בחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, או נתון במעצר, או בחלופת מעצר המונעת ממנו להגיע למקום עבודתו וכן בגין ניתוק ממקום העבודה בנסיבות אחרות, שאינן בשליטת המעסיק, לא תשולם לו משכורת בעד התקופה בה היה מנותק ממקום עבודתו". הוראת התקשי"ר ברורה וחד משמעית וקובעת כי שעה שאדם נתון בחלופת מעצר המונעת ממנו להגיע למקום עבודתו, הרי שלא תשולם לו משכורת בעד תקופה זו. הגיונם של הדברים ברור, ולמעלה מהדרוש נוסף כי בכל מקרה מדובר בנסיבות שאינן בשליטת המעסיק, שעה שבית משפט הוא זה שקבע את תנאי חלופת המעצר, ובמיוחד שעה שהדבר נעשה לבקשת סניגורו של התובע בהליך המעצר, כפי שכבר הבאנו את הדברים מפיו לעיל. לא זו אף זו, הנתבעת איפשרה לתובע לנצל ימי חופשה ככל שביקש לעשות כן וככל שעמדו לרשותו ימים כאמור, ולחילופין איפשרה לתובע לשהות בחל"ת. 34. הפעלת הביקורת השיפוטית על החלטה כאמור - בין אם מדובר בהחלטה להשעות את התובע ובין אם בהחלטה שלא לפתוח בהליך השעיה - הרי שמדובר בביקורת שיפוטית על הפעלת סמכות מנהלית ולפיכך אין בית הדין בא בנעלי המשעה אלא בוחן בחינה מנהלית את ההחלטה. בהקשר זה כבר נפסק כי: "הפיקוח השיפוטי על החלטת ההשעיה, ייעשה לאור הכללים המקובלים להתערבות בהחלטה מנהלית "על-פיהם בוחן בית המשפט האם ההחלטה חורגת מסמכות, או פוגעת בכללי הצדק הטבעי, האם היא נגועה בשיקול זר, או באי-סבירות קיצונית היורדת לשורשם של דברים". אשר להיקף הביקורת השיפוטית: ככלל, שיקול הדעת הנתון לרשות הממנה רחב הוא ותחום ההתערבות השיפוטית בשיקול דעת הרשות, צר ושמור למקרים קיצוניים וחריגים בלבד. "כלל זה חל באשר למערך המינויים בשירות הציבורי דרך כלל" וחל הוא אף בענייננו, המכוון נגד החלטת השעיה. ודוק. הרשות השופטת אימצה "לכל רוחב הקשת של הביקורת השיפוטית על פעולותיהן ועל החלטותיהן של הרשויות השלטוניות, כללים שונים, אשר המכנה המשותף להם מבטא ריסון עצמי שיפוטי" ובהם "מיתחם הסבירות", הכלל לפיו בית- המשפט אינו מחליף את שיקול-דעת הרשות בשיקול-דעתו שלו; עילות הסף של המשפט המינהלי; ו"חזקת הכשרות" של המינהל" (ע"ע (ארצי) 478/07 שוקי ויטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.2008) וההפניות שם). 35. כמו פעולתה של הרשות המינהלית, כך גם מחדלה מלפעול - ובמקרה דנן הטענה בדבר מחדלה של הרשות באי-השעיית התובע - נתון לביקורת שיפוטית על דרך של בחינת המחדל דרך הפריזמה של המשפט המינהלי. לאחר בחינת הדברים, סבורים אנו שהחלטת הרשות שלא להשעות את התובע מתחייבת מהוראות התקשי"ר ואין בה חריגה מסמכות או פגיעה בכללי הצדק הטבעי, והתובע אף לא הצביע על שיקול זר כלשהו המצדיק התערבותינו בשיקול דעתה של הנציבות. 36. מטרתה של ההשעיה הינה בעיקרה שמירה על תדמית שירות המדינה ועובדיו בעיני הציבור ומניעת העובד החשוד בביצוע עבירה לחזור על מעשיו - היתה זו עבירת משמעת או עבירה פלילית (דב"ע נא/4-23 מועצת פועלי ירושלים נ' מדינת ישראל, פד"ע כג' 158, עמ' 163). בענייננו, העובד הורחק כבר ממקום עבודתו מכוח החלטת בית משפט השלום. מטרתה של ההשעיה כבר הושגה בהחלטה השיפוטית בדבר חלופת המעצר, ועל כן בנסיבות אלו, לא היה על המדינה צורך לבחון את שאלת השעייתו של התובע, שכן ממילא נגישותו למקום העבודה, בוטלה. עוד נוסיף כי השעיה אינה זכות המוקנית לעובד ונושא זה נתון לשיקול דעתו של המעסיק, וזכויותיו של התובע בהקשר להליך השעייה הינן כי ההליך יינקט על פי כללי הסבירות המינהלית. מאליו מובן כי במסגרת בחינת סוגיית ההשעיה ילקחו בחשבון, גם נסיבותיו האישיות של העובד, מצבו הכלכלי, המשפחתי והבריאותי וכיו"ב, כמשתקף מהוראות נוהל ההשעיה. אשר לטענה כי המדינה לא פעלה לפי קריטריונים מנחים בהחלטה בשאלת אי-נקיטת הליך השעיה, הרי שדי ב"נוהל השעיה והעברה זמנית לעבודה אחרת על ידי נציב שירות המדינה" שכותרתו הינה "העדר צורך בהשעיה עובד במקרים מיוחדים" וכאמור סעיף 7.1 לנוהל קובע כי אין צורך בהשעייה שעה שמדובר בחלופת מעצר. 37. אף המלצת בית הדין למשמעת, והעובדה כי המדינה לא פעלה בהתאם לה, אינן משנות מהחלטתנו דלעיל. ונסביר. המלצת יו"ר בית הדין למשמעת קבעה כדלקמן: "אני מנחה את התביעה לשקול את המדיניות לצווי הרחקה של נאשמים, שיש להם את הכלי השגרתי של ההשעיה. כשמדובר בצו הרחקה מעין השעיה הזכות לשכר לא מתבטלת, ואם נשלל שכרו עליכם לבחון את הענין ולהשיב את שכרו. תקופת הרחקה זה מעין צו הגבלה וזאת לא השעיה". 38. הנציבות ענתה במכתב מיום 22.9.2009 לאב בית הדין, בו הבהיר עו"ד רוזנברג כי הנציבות פעלה על פי ההנחיה האמורה, והבהיר את המצב המשפטי לרבות הוראת נסמן התקשי"ר 45.332 לפיה עובד אשר הורחק מתפקידו בהחלטת בית משפט, אין לשלם לו שכר בגין תקופה זו. 39. בהקשר זה נוסיף כי הנתבעת טוענת כי המלצתו של בית הדין למשמעת הנ"ל ניתנה תוך חריגה מסמכות ומקורה בטעות. ואמנם, תפקידו של בית הדין למשמעת הינו "לשפוט על עבירות שהן עבירות משמעת של עובדי המדינה" (ס' 2 לחוק המשמעת). סעיף 34 לחוק המשמעת קובע את מגוון סמכויותיו העונשיות של בית הדין למשמעת, בהן הוראה על פיטורים, פסילה משירות וכיו"ב. נקבע כי "לאור מגוון אמצעי המשמעת שהחוק מאפשר להטיל ודווקא לאור שיקול-הדעת המצוי בידי בית הדין בהטלתם, מתבקשת המסקנה כי את שהחוק אינו קובע, אין ליצור יש מאין" (עש"מ 9433/07 מדינת ישראל נ' מרינה אבשלומוב, לא פורסם 21.5.2008, להלן: "פרשת אבשלומוב"). עולה איפוא, כי אין בסמכותו של בית הדין לקבוע הנחיות בנוגע להשעיית העובד או בנוגע לתשלום שכרו. אכן, בפרשת אבשלומוב הנ"ל נקבע כי ראוי ליתן משקל נכבד ומשמעותי להמלצות בית הדין למשמעת, אך עם זאת נקבע כי אין המלצות אלו בגדר המלצות מחייבות. כמו כן, שעה שהמלצות סותרות את האמור בתקשי"ר ובנוהל, ואף בפסיקת בתי הדין לעבודה בעבר (ד"מ 1787/98 זוהיר מרואת - מדינת ישראל, לא פורסם, 6.8.2001) לא ניתן להעדיפן. 40. כאמור, בסיכומיו העלה התובע טענה חדשה ולפיה תנאי שחרורו לא מנעו ממנו להתייצב לעבודה אלא מנעו ממנו רק את הגישה למאגרי מידע. לשיטתו, הנתבעת היא שבחרה לפרש את התנאי כאילו הוא מונע לחלוטין את הגעתו של התובע לעבודה. 41. לשם הנוחות, נביא את ההחלטה כלשונה: "לגבי כל המשיבים, אני קובע כי ייאסר עליהם כל עיסוק במאגרי מידע וכל גישה למאגרי מידע וזאת עד לתום ההליכים הפליליים בתיק זה. נראה לי כי ניתן לאזן בין האינטרסים השונים אם תינתן אפשרות למשיבים 1 עד 3 להימצא (במעצר - מ.ש.) בית מוחלט משעה 19:00 עד שעה 07:00 בבוקר. אין סיבה למנוע ממשיבים אלה ( בהם התובע - מ.ש.) להתפרנס בעבודה שאין לה קשר למאגרי מידע" (נספח ב' לכתב ההגנה). 42. הנתבעת טענה כי מדובר בהרחבת חזית שהועלתה רק בסיכומים ודי בכך כדי לדחותה על הסף ולהורות על מחיקתה מסיכומי טענות התובע. כמו כן טענה כי מדובר בטענה שיש להוכיחה בראיות. נטען כי לו היתה מועלית במועד, היה מתאפשר לנתבעת להציג ראיות לכך שאיסור על התובע בעיסוק ובגישה למאגרי מידע משמעו בהכרח ניתוקו של התובע ממקום העבודה, משהעבודה ברשות המסים מחייבת, מעצם מהותה, את גישת העובדים למאגרי מידע. לגופו של עניין טענה הנתבעת כי יש להבין את החלטת בית משפט השלום כניתוקו של התובע ממקום העבודה גם על סמך הראיות הקיימות - פרוטוקול הדיון שבו ניתנה ההחלטה - במסגרתו טען לא אחר מאשר בא כוחו של התובע כי "הפסקת העיסוק זה תנאי מספק..." וכי "מותר להם (לנאשמים, בהם התובע - מ.ש.) לחפש עבודה אחרת כדי שיוכלו להתפרנס" (עמ' 2 - 3 לנספח ב' לכתב ההגנה, ההדגשה הוספה). 43. הוספת טענה אחרת המצריכה בירור עובדתי בשלב הסיכומים הינה מעשה שאינו מקובל. אין חולק כי מדובר בהרחבת חזית, משבכתב התביעה צויין, ולא פעם אחת, כי התובע "הורחק ממקום עבודתו בעקבות מעצרו" (ר' למשל בסעיף 4 לכתב התביעה) וכן עולים הדברים מסעיף 6 לעובדות המוסכמות. לפיכך, אין מקום להידרש לטענה זו. למעלה מן הצורך נציין כי לא הובאה בפנינו כל טענה כי בשלב כלשהו לפני הגשת התביעה או הגשת הסיכומים, חלק התובע על פרשנות הנתבעת לפיה בית משפט השלום הרחיקו ממקום עבודתו בזמן אמת. ההיפך הוא הנכון - התובע בחר שלא הגיע לעבודתו למחרת החלטת בית משפט השלום על איסור העיסוק במאגרי מידע, ואף ניצל ימי חופשה בשכר וימי מחלה לאורך מרבית תקופת ההרחקה. לא נטען ולו ברמז כי התובע פנה אימתי לנתבעת עם טענה כי יש להשיבו לעבודה, או פנה לבית משפט השלום על מנת שהלה יבהיר החלטתו. 44. מכל האמור עולה כי הנתבעת פעלה כדין, וכי כדין הופסק תשלום שכרו של התובע על פי הוראות התקשי"ר. לפיכך, תביעתו של התובע ברכיב תשלום השכר נדחית, וכך גם תביעתו לסעד הצהרתי לפיו על הנתבעת היה להשעותו. חופשה שנתית: 45. על רקע הרחקתו של התובע ממקום עבודתו, בחר התובע לזקוף חלק מתקופת מעצרו על חשבון ימי חופשה שנזקפו לזכותו עד אותה עת, בהתאם לסעיף 45.334 לתקשי"ר. במסגרת תביעה זו טען התובע כי הוא זכאי לקבל מהמדינה תשלום בגין זקיפת ימי מעצרו על חשבון ימי חופשה שנתית שנצברו לזכותו. זאת, בהסתמך על טענתו כי היה זכאי אף לתשלום שכרו באותה עת. 46. הנתבעת טענה כי סעיף 45.332 לתקשי"ר מאפשר לעובד המצוי בחלופת מעצר ומנותק ממקום עבודתו לנצל בתקופה זו ימי חופשה בשכר ונטען כי התובע ניצל זכות זו וקיבל שכר עבור ימים בהם היה מורחק כאמור מעבודתו, כאילו שהה בהם בחופשה. לטענת הנתבעת, תביעתו של התובע ברכיב זה הינה תביעה לקבל בכפל תשלום בעבור ימים אלה. 47. אנו בדעה כי הדין עם הנתבעת. שעה שקבענו לעיל כי התובע אינו זכאי לשכר, הרי שאינו יכול לקבל את ימי חופשתו בכפל. לפיכך, הטענה נדחית. סוף דבר: 48. התביעה נדחית על כל רכיביה. משפט פלילישכר עבודההשעיה