קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שכר עידוד לעובדים: מבוא: במוקד פסק דין זה, מחלוקת בין הצדדים בשאלת הכללת רכיב "תוספת הכוננות" ורכיב "שכר העידוד" בבסיס השכר בעת קביעת ערך שעת עבודה לתשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות ודמי פדיון חופשה. הצדדים: 1. "בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ" (להלן: "הנתבעת") הוקמה כחברה ממשלתית בשנת 1980 והיא עוסקת במתן שירותי טלפוניה. קודם להקמתה ניתנו שירותי הטלפוניה בישראל, באמצעות משרד התקשורת ועובדיו. עם הקמת הנתבעת, בעקבות חקיקת חוק התקשורת (בזק ושידורים) תשמ"ב-1980 (להלן: "חוק הבזק"), עובדי משרד התקשורת אשר עסקו במתן שירותי הטלפוניה בפברואר 84', עברו לעבוד בנתבעת באותו מועד. המעבר הוסדר בשורה של הסכמים קיבוציים אשר קבעו את זכויותיהם של אותם עובדים לאור השינוי. 2. בחודש מאי 2005 הסתיים הליך הפרטתה של הנתבעת ומאותו מועד הנתבעת הינה חברה ציבורית אשר איננה כפופה להוראות חוק החברות הממשלתיות תשל"ה-1975 על כל המשתמע מעובדה זו. 3. מר יהודה יצחקי (להלן: "התובע 1") החל את עבודתו במשרד התקשורת בשנת 1977. בפברואר 84' עבר התובע 1 לעבוד בנתבעת והוא עבד בשורותיה עד לפרישתו בספטמבר 2004. 4. הגב' דניאלה בר טל (להלן: "התובעת 2") הינה אשת המנוח משה בר-טל ז"ל (להלן: "המנוח"). המנוח החל את עבודתו במשרד התקשורת בשנת 1975. בפברואר 84' עבר המנוח לעבוד בנתבעת והוא עבד בשורותיה עד לפרישתו בינואר 2007. 5. מר יוסף כהן (להלן: "התובע 3") החל את עבודתו במשרד התקשורת בשנת 1973. בפברואר 84' עבר התובע 3 לעבוד בשירות הנתבעת והוא עבד בשורותיה עד לפרישתו בדצמבר 2005. 6. מר יעקב פרץ (להלן: "התובע 4") החל את עבודתו במשרד התקשורת בשנת 1972. בפברואר 84' עבר התובע 4 לעבוד בשירות הנתבעת והוא עבד בשורותיה עד לפרישתו בדצמבר 2007. 7. התובעים 1, 3,4 והמנוח יקראו להלן "התובעים". המחלוקת: 8. על פי כתבי התביעה שילמה הנתבעת לתובעים לאורך השנים, תוספות שונות ובכלל זה "תוספת כוננות" ו"שכר עידוד" להן מתייחסות התביעות נשוא פסק דין זה. 9. לטענת התובעים היה על הנתבעת לכלול את "תוספת הכוננות" ותוספת "שכר העידוד", בבסיס השכר בעת קביעת ערך השעה לתשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות, ובשעת קביעת בסיס השכר לתשלום דמי פדיון חופשה; במועד סיום העסקתם של התובעים בנתבעת; דבר שבפועל לא נעשה. על רקע זה טוענים התובעים, כי בפועל שולם להם גמול בגין העסקה בשעות נוספות ודמי פדיון חופשה - בחסר. 10. בנסיבות אלו הוגשו התביעות נשוא פסק דין זה, במסגרתן ביקשו התובעים לחייב את הנתבעת לשלם להם הפרשים על העסקתם בשעות נוספות ודמי פדיון חופשה. 11. לטענת הנתבעת את התביעות יש לדחות על הסף, לאור קיומו של כתב ויתור עליו חתם כל אחד מהתובעים במועד סיום העסקתו בנתבעת; ובטענת התיישנות ושיהוי. הנתבעת טוענת עוד, כי התביעות נגועות בחוסר תום לב קיצוני המחייב את דחיית התביעות על הסף. 12. לגרסת הנתבעת בתביעות לגופן אין ממש, שעה שהטענה האומרת כי יש לכלול את "תוספת הכוננות" ו"תוספת שכר העידוד" בבסיס השכר לצורך תשלום גמול בגין שעות נוספות ודמי פדיון חופשה - עומדת בניגוד למערך ההסכמי בנתבעת (ובכלל זה אישור שנתן הממונה על השכר לתשלום תוספות אלה לעובדי הנתבעת ובכללם התובעים), מכוחו שולמו אותן התוספות לתובעים. 13. בנוסף העלתה הנתבעת טענות של העדר כימות וקיזוז המכוונת נגד העתירה לסעדים הכספיים המבוקשים בתביעות. 14. את הדיון בתביעות ובטענות הצדדים, אפתח בהצגת העובדות שהן הבסיס לדיון בטענות הצדדים השונות. משם אפנה לטענות הנתבעת לדחיית התביעה על הסף; ובסיום שלב זה אדרש לטענות המהותיות המתעוררות בהליך נשוא פסק הדין - הדרישה להכללת "תוספת הכוננות" ו"תוספת שכר העידוד" בבסיס השכר בעת תשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות ודמי פדיון חופשה. בשלב שלאחריו אדרש לטענות הנתבעת לפיהן לא עמדו התובעים בנטל הוכחת הסעדים הכספיים המבוקשים על ידם ובטענות הקיזוז. העובדות: 15. יחסי העבודה בנתבעת מוסדרים במישור הקיבוצי, בהסכמים והסדרים קיבוציים. מכוחם של הסכמים והסדרים אלה, היו התובעים זכאים לתוספת כוננות ולשכר עידוד, עליהם אעמוד להלן; ואלו (תוספת הכוננות ושכר העידוד) שולמו לתובעים בפועל, כמפורט בתלושי השכר. 16. תוספת הכוננות שולמה לתובעים מכוח הסדר קיבוצי (אשר צורף כנספח ב' לתצהירה של העדה מורן קיטה) לפיו עובדים בדרגי הניהול זכאים לתוספת כוננות. על פי אותו הסדר: "בתמורה לתשלום זה (תשלום עבור שעות הכוננות, הוספה שלי-ט.מ.) על הזכאים לו להימצא בביתם בשעות הכוננות." ההסדר קובע עוד, כי: "תשלום עבור שעות כוננות איננו נחשב כשכר לכל דבר ועניין" 17. הזכות לשכר עידוד נשוא המחלוקת נקבעה בהסכם קיבוצי משנת 1994 (להלן: "הסכם 94"; ההסכם צורף כנספח ד' לתצהירה של עדת הנתבעת, הגב' מורן קיטה). 18. הסכם 94' בא על רקע שיטה שהייתה נהוגה בשעתו במשרד התקשורת, ולאחריו בנתבעת; לתשלום שכר עידוד על בסיס מדדים כמותיים, אשר נקבעו בידי מועצות ייצור פריטטיות; ובעקבות הליך התייעלות שעברה הנתבעת בשנת 94', במסגרתו פוטרו באותה שנה כ-900 עובדים. 19. הסכם 94' ביטל את שיטת תשלום שכר העידוד על בסיס מדדים כמותיים. במקומו נקבעה הזכות לתשלום שכר עידוד בתנאים שנקבעו בהסכם, לאותם עובדים אשר היו זכאים לשכר עידוד ערב חתימת ההסכם (ולהם בלבד). לעניין זה נקבע בסעיפים 4.4 ו-4.5 להסכם 94', כי: "השיטה החדשה לתוספת תופעל בו זמנית על כל עובדי החברה, המכוסים בשכר עידוד ביום ההפעלה. השיטה החדשה המוצעת בהסכם זה, תחול אך ורק על העובדים המועסקים כיום בשכר עידוד. למען הסר ספק, עובדים חדשים ו/או שאינם כלולים כיום במערכת שכר עידוד, לא יהיו זכאים כאמור, לתוספת זו (הדגשה שלי-ט.מ.)." 20. לעובדים הזכאים לשכר עידוד על פי הסכם 94', שולם שכר עידוד בשיטה הבאה: עבור כל עובד ערכה הנתבעת חישוב הממוצע החודשי של הישגי היחידה בה היה העובד מוצב בשנה שקדמה לחתימת ההסכם. על בסיס התוצאה נקבע גובה שכר העידוד לו היה העובד זכאי, בהתאם לשיטה שהייתה נוהגת ערב הסכם 94'. הסכום שהתקבל בדרך זו תורגם לאחוז מערך שעת העבודה של העובד, ערב חתימת ההסכם; ומשנקבע היה צמוד לעובד הזכאי לאורך המשך תקופת עבודתו. כך נקבע בסעיף 4.7 להסכם 94' כי: "עובד שינויד למשרה אחרת מכל סיבה שהיא, ימשיך לקבל את התוספת ברמה שקיבל קודם לניוד." בהתאם שילמה הנתבעת לעובדים הזכאים לשכר עידוד על פי הסכם 94', שכר עידוד אשר נקבע על בסיס אחוז מערך שעת עבודה בפועל. 21. בדרך זו הומרה שיטת תשלום שכר העידוד, משיטה של תשלום תמורה על בסיס מדדים כמותיים לתוספת אחוזית המשולמת על כל שעת עבודה של העובד. 22. הסכם 94' קבע עוד, כי שכר העידוד (הפרמיה) איננו מהווה חלק מהשכר הרגיל. גם כאן מבקש אני להפנות להסכם ולפיו: "התוספת הנ"ל לא תהווה, בכל מקרה, שכר לכל דבר ועניין ותשולם נגד דיווח חודשי בטופס תשלום ש"נ ותשלומים אחרים, בעמודה המתאימה. למען הסר ספק, תוספת זו לא תהווה מרכיב לפנסיה, לקרן השתלמות, לקופת כלל, לחישוב ערך שעה, לחישוב תוספות אחוזיות. אלא אם כן יסוכם אחרת בהסכם קיבוצי ארצי שיקבע הכללת תשלומי שכ"ע או חלק מהם כרכיב לפנסיה". סעיף 4.1 להסכם 94'. 23. לתובעים שולם שכר עידוד בהתאם להוראות הסכם 94', המחושב כאחוז מערך שעת עבודה לכל שעת עבודה, וכך עד למועד פרישתם. 24. רכיבי השכר המדוברים - "תוספת כוננות" ו"שכר עידוד" - לא נכללו בחישוב ערך השעה בעת תשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות. 25. תשלום רכיב "תוספת הכוננות" קיבל ביטוי בגמול לו זכאי עובד הנתבעת, בעת יציאתו לחופשה בפועל במהלך תקופת העבודה - אך לא בעת תשלום דמי פדיון חופשה. 26. רכיב "שכר העידוד" קיבל ביטוי בעת חישוב הגמול להם זכאים עובדי הנתבעת בעת צאתם לחופשה (חופשה בפועל במהלך תקופת העבודה) ובתשלום דמי פדיון חופשה במסגרת רכיב שכר המופיע בתלושי השכר של התובעים תחת הכותרת "מ.עיד" (מענק עידוד חופשה). 27. מענק עידוד החופשה שולם בהתאם להוראות סעיף 27.79 לתקשי"ר אשר הוחל על עובדי הנתבעת וקובע את העיקרון ולפיו: "עובד לרבות עובד ארעי המקבל שכר עידוד, זכאי לתוספת למשכורתו או לשכרו הרגיל בתקופת חופשת המנוחה שלו (להלן: "מענק עידוד")...". ולהוראת סעיף 27.794 הקובע כי: "חדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו חופשה שנתית, ישולם לו, נוסף על פדיון החופשה, גם מענק עידוד בעד מספר ימי החופשה להם היה זכאי, לפי המכסה השנתית יחסית למשך עבודתו." 28. באוגוסט 94' (במקביל לחתימת הסכם 94' לתשלום שכר עידוד) חתמה הנתבעת על הסכם קיבוצי מיוחד הקובע תנאי פרישה מועדפים לעובדים אשר יסיימו את עבודתם בנתבעת במסגרת הליך התייעלות (להלן: "הסכם הפרישה המוקדמת 94"). תנאי הפרישה שנקבעו בהסכם הפרישה המוקדמת משנת 94', ניתנו לעובדים אשר עבודתם בנתבעת הופסקה במסגרת הליכי התייעלות בתקופות שונות, לאחר אוגוסט 94'. הסכם הפרישה המוקדמת משנת 94' לא התנה את קבלת תנאי הפרישה המועדפים בהתחייבות העובד לפיה עם קבלת תנאי הפרישה המועדפים, מוצו תביעותיו ביחס לתקופת העסקתו בנתבעת. 29. הליכי ההתייעלות להם נדרשה הנתבעת במהלך השנים, נעשו בשיתוף עם ארגון העובדים ועוגנו במישור הקיבוצי בהסכמים בהם נקבעה רשימת העובדים שעבודתם תופסק במסגרת הליכי ההתייעלות והזכאים לתנאי פרישה משופרים. 30. על מנת ליהנות מתנאי הפרישה המשופרים על פי הסכם הפרישה המוקדמת משנת 94', עובד - ששמו נכלל ברשימת העובדים אשר עבודתם בנתבעת תופסק במסגרת הליכי ההתייעלות - נדרש להסכים לפרישתו בתנאים המוצעים. עובד אשר לא נתן את הסכמתו לפרישה, עבודתו בנתבעת הופסקה בהליך חד צדדי של פיטורים. עובד כזה לא היה זכאי לתנאי פרישה משופרים. בהקשר זה מבקש אני להפנות לעדותה של עדת הנתבעת, הגב' קיטה, אשר נשאלה והשיבה: "ש. זאת אומרת שמי שלא הסכים (לפרוש, הוספה שלי-ט.מ.), נעשה לו שימוע ואז מוצאים לו מכתב סיום העסקה. ת. תהליך הפרישה נעשה בהסכמה מול הנציגות. נקבעה מכסה של עובדים שצריכים לסיים את עבודתם בבזק, ברגע שהוחלט על שמות העובדים, התחיל התהליך מול העובד. ש. מי מחליט? ת. הנהלת החברה. ש. בשיתוף וועד העובדים? ת. כמובן. ש. לעובד אין עמדה? ת. אין דבר כזה, יש עמדה. יש כאלה עם בעיות כאלה ואחרות שההנהלה שוקלת את המשך צעדיה, ברגע שההחלטה החליטה שיש תהליך התייעלות ומחליטים שצריכים לפרוש עובדים, זה נעשה בהסכמה עם נציגות העובדים. ש. ואז בשלב הזה לעובד הספציפי יש שתי אפשרויות, או שהוא מסכים ת. וחותם על חוזה פרישה מרצון. או שהוא לא רוצה ונכנסים להליך חד צדדי על כל המשתמע מכך. ... ש. הנה לך ארבעה תובעים שכל אחד מהם לא רצה לפרוש ובכל זאת בלחץ של וועד העובדים והוא יודע שאם הוא לא יחתום, הוא יעלה לאותו שימוע ואז בסופו של השימוע הוא יודע שהוא מקבל מכתב פרישה. ת. מכתב סיום העסקה שאומר שהוא מקבל את תנאי הפרישה, אבל הוא לא מקבל את האקסטרה. ש. אבל זה לא לפי רצונו. ת. לא הכל בחיים לפי הרצון. חשוב להבהיר את הנקודה שנעשה פה שיקול כלכלי" עמ' 14 לפרוטוקול מיום 5.10.2010 שורה 27 עד עמ' 15 שורה 23. 31. הסכמתו של העובד אשר שמו נכלל ברשימת העובדים שעבודתם תופסק במסגרת הליכי ההתייעלות לפרוש בתנאים המוצעים, קיבלה ביטוי בהסכם פרישה אישי עליו חתום כל עובד ועובד ואשר העניק לעובד את תנאי הפרישה המועדפים שנקבעו במישור הקיבוצי. גם כאן מבקש אני להפנות לעדותה של הגב' קיטה אשר נשאלה והשיבה: "ש. יש הסכם קיבוצי שקובע מה כל אחד יקבל, מה התנאים, נכון? ת. נכון. ש. ובנוסף לפני שכל אחד פרש, נתתם לו לחתום על הסכם פרטני. ת. חוזה פרישה. ש. מה ההבדל? ת. אין הבדל, חוזה פרישה שעליו כל אחד חתם, משקף את ההסכם הקיבוצי." עמ' 11 לפרוטוקול מיום 5.10.2010 שורה 27 עד עמ' 12 שורה 4. 32. הסכם הפרישה האישי כלל תניה האומרת כי זכויותיו של העובד הפורש ביחס לתקופת העסקתו בנתבעת, מוצו עם חתימתו על הסכם הפרישה. כך לדוגמא, בהסכם הפרישה מחודש יוני 2004 שבין התובע 1 לנתבעת נאמר כי ההסכם משקף הסכמה בין הצדדים לפיה: "על מכלול תנאי פרישתו של העובד אשר מהווים סילוק סופי ומלא של כל דרישותיו ותביעותיו של העובד הנוגעות לתקופת עבודתו של העובד בחברה". בדומה נאמר בהסכם הפרישה שנחתם בין המנוח לנתבעת באוקטובר 2006, כי: "מוסכם בין הצדדים כי מכלול תנאי הסכם זה מהווים סילוק סופי ומלא של כל דרישות העובד ותביעותיו כנגד החברה ו/או מי מטעמה..." סעיף 11 להסכם. 33. התובעים כולם הפסיקו את עבודתם בנתבעת במועדים שונים המצוינים לעיל, במסגרת הליכי התייעלות ונהנו מתנאי פרישה מועדפים שנקבעו בהסכם הפרישה המוקדמת 94'. 34. התובעים כולם חתמו על הסכם פרישה ובו לצד פירוט תנאי הפרישה המועדפים להם זכאי כל אחד מהתובעים עם סיום עבודתו בנתבעת, תניה האומרת כי תביעותיו ביחס לתקופת העסקתו בנתבעת מוצו במעמד חתימתו על הסכם פרישה. 35. על רקע האמור לעיל אפנה להלן לטענות הנתבעת לדחיית התביעות על הסף. הטענות לעניין דחיית התביעות על הסף: 36. תחת ראש פרק זה אדרש לטענות הנתבעת לדחיית התביעות על הסף מטעמים של מניעות, השתק וויתור; העדר כימות; התיישנות ושיהוי וחוסר תום לב; בסדר המצוין לעיל. מניעות השתק וויתור: 37. טענות הנתבעת לדחיית התביעות על הסף מטעמים של מניעות, השתק וויתור נסמכות על התניה בהסכמי הפרישה עליהם חתמו התובעים המופיעה בנוסחים שונים ולפיה, בהסכמתו לפרוש בתנאים שנקבעו בהסכם הפרישה, מוצו תביעותיו ביחס לתקופת העסקתו בנתבעת (להלן: "תנית הויתור"). 38. דין טענות אלו להידחות ולו רק מהטעם, כי קבלת עמדת הנתבעת עומדת בסתירה להוראות סעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים תשי"ז-1957, הקובע שאין בכוחה של הוראה בחוזה אישי לגרוע מזכות שקיימת לעובד מכוח הסכם קיבוצי. 39. כך יש לציין כי זכאותם של התובעים לתנאי פרישה מועדפים, עומדת להם מכוח הסכם קיבוצי אשר לא התנה את קבלת תנאי הפרישה המועדפים בחתימה על תנית הויתור. בנסיבות אלה הוספת תנית הויתור להסכם הפרישה האישי כתנאי למתן הזכויות להם זכאים התובעים מכוח ההסכם הקיבוצי, בלא תנאי - היא בגדר פגיעה בזכויותיהם של התובעים מכוח הסכם קיבוצי ומכאן שאין לה תוקף. 40. זאת ועוד. כידוע, ההלכה הנוהגת בבית הדין מכירה בתוקפם של כתבי ויתור בנסיבות חריגות בלבד ובמצבים בהם הוכח כי משמעותו של כתב הויתור הוסברה לעובד וזה הבין את משמעותו במעמד החתימה (ראה: דב"ע 2-10/98, אלדד קנטי נ' דיגיטל אקוויפמנט (ז'ק) בע"מ). בהתאם לאותה הלכה, על הטוען לקיומו של כתב ויתור להוכיח את קיומם של התנאים בהם ניתן תוקף לכתב הויתור. 41. תנאי להתקיימות הדרישה המתנה את תוקפו של כתב הויתור במודעות העובד למשמעות הנודעת לו (לכתב הויתור), היא היותו של העובד ער לתביעות עליהן ויתר בעקבות חתימתו על כתב הויתור; ובכלל זה למשמעויות הכספיות של אותן תביעות. 42. אוסיף כי ראיה לקיומה של המודעות הנדרשת למשמעות הנודעת לחתימת על כתב ויתור היא בקבלת תמורה בגין ויתור העובד על תביעותיו, המלמדת על קניית סיכון של כל אחד מהצדדים, המוצא ביטוי בכתב הויתור - ומכאן על מודעות הצדדים שניהם (ובפרט העובד) למשמעויות הנודעות לכתב הויתור. 43. ובחזרה לענייננו. אין מחלוקת כי הטענות העומדות במוקד התביעות נשוא פסק דין זה, לא קיבלו ביטוי בעת החתימה על הסכמי הפרישה בידי מי מבין התובעים; ולפיכך לא ניתן לטעון כי התובעים היו מודעים למשמעות תנית הויתור בהסכמי הפרישה במעמד החתימה. 44. כאמור לעיל, הסכמי הפרישה העניקו לתובעים זכויות שעוגנו בהסכם קיבוצי אשר העניק תנאי פרישה מועדפים לעובדים שעבודתם בנתבעת תופסק וזהותם נקבעה במשא ומתן עם נציגות העובדים. תנאי הפרישה המועדפים אשר נקבעו כאמור במישור הקיבוצי, נקבעו מבלי להתייחס לתביעות פרטניות שיכול ועומדת למי מהעובדים הפורשים בגין תקופת העסקתו בנתבעת. בנסיבות אלה לא יכולה להיות מחלוקת על המסקנה האומרת כי התובעים שבפנינו לא קיבלו כל תמורה בעד הויתור על תביעות העומדות להם מכוח עבודתם בנתבעת; ובכלל זה התביעות נשוא פסק דין זה. 45. במצב דברים זה - העובדה כי במסגרת הסכמי הפרישה לא קיבלו התובעים כל תמורה על זכויות העומדות להן מכוח עבודתם בנתבעת - ובשעה שעל מנת ליהנות מאותם תנאים שנקבעו בהסכמים הקיבוציים נדרשו התובעים לחתום על הסכמי הפרישה ובהם תנית הויתור על מיצוי תביעות - חתימת התובעים על הסכמי הפרישה, הכוללים את תנית הויתור - איננה מבטאת הסכמה מודעת להשלכות הנובעות מחתימתם. 46. משנמצא כי חתימתם של התובעים על הסכם פרישה הכולל בתוכו תנית ויתור, מבלי שהם מודעים למשמעויות ולהשלכות של חתימתם על הסכם הכולל תניה כאמור - הטענות לעניין מחיקת התביעות מטעמים של מניעות, השתק וויתור - נדחות. הטענה לעניין העדר כימות: 47. לגישת הנתבעת דין התביעות להידחות בנימוק כי התביעות אינן מכומתות ובכך נפגעה זכותה להליך הוגן. 48. עיון מקרוב בטענות הנתבעת בסיכומיה, תחת ראש הפרק שעניינו דחיית התביעות על הסף בנימוק כי "דין התביעות להידחות, מהטעם כי התביעות לא פורטו, לא כומתו ולא הוכחו הסכומים הנתבעים על פיהן" - מעלה כי טענות הנתבעת בפרק זה הן בשני מישורים שונים. 49. המישור הראשון, מישור הטענות לדחיית התביעות על הסף ששלב העלאתן טרם שמיעת ההוכחות. בהקשר זה הפנתה הנתבעת לפסק הדין בדב"ע נב/3-217, אגודה ארצית של מנהלי ומורשי החתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון בישראל בע"מ ואח' (להלן: "פסק דין הבנק הבינלאומי") - שם עמד בית הדין הארצי על חובתו של תובע לבסס ולכמת את תביעתו בשלב הגשת התביעה. 50. המישור השני מתייחס לטענות לדחיית התביעה מנימוק כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה לביסוס הסעד הכספי, לאחר תום שלב ההוכחות. טענות במישור זה, אינן ראויות להיות נדונות כטענות סף. 51. בענייננו; בשלב הגשת התביעה, כימת כל אחד מהתובעים את הסעד הכספי המבוקש על ידו. בנסיבות אלה אין מקום לטענת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף בהעדר כימות, על בסיס ההלכה שנקבעה בפסק הדין הבנק הבינלאומי. 52. לטענות הנתבעת במישור השני - שעניינן כי דין התביעה להידחות משלא עמדו התובעים בנטל הוכחת הסעד הכספי המבוקש על ידם, אתייחס לאחר קיום הדיון בשאלות המהותיות המתעוררות בתביעה. הטענה להשבה: 53. במסגרת הטענה להשבה, מבקשת הנתבעת את דחיית התביעה על הסף בנימוק כי הסכם הפרישה שנערך עם כל אחד מהתובעים, הינו "בגדר עסקת חבילה הממצה את מלוא זכויות התובעים" סעיף 58 לסיכומי הנתבעת; ומשכך תנאי מוקדם לדיון בתביעת התובעים הוא השבת מלוא תנאי הפרישה המועדפים לנתבעת. בהקשר זה טענה הנתבעת כי: "'בזק' תטען, כי שומה על התובעים להשיב ל'בזק' את מלוא עלותם של תנאי הפרישה המועדפים אשר הוקנו להם מכוח הסכמי הפרישה המוקדמת, כתנאי מוקדם להעלאת כל דרישה לתשלומים נוספים מ'בזק', בניגוד למכלול ההסכמות שעמדו ביסודם של אותם הסכמים..." הנתבעת סבורה עוד כי: "התובעים אינם יכולים לאחוז במקבל בשתי קצותיו, כאשר מחד הם נהנים ממלוא הזכויות העודפות אשר הוקנו להם על פי הסכם הפרישה המוקדמת, ומאידך הם מגישים תביעה העומדת בניגוד גמור להצהרותיהם והתחייבויותיהם על פי הסכם זה וכן למצגים שהציגו בהתנהגותם כלפי "בזק", אשר בהסתמך עליהם חתמה "בזק" ויישמה את הסכם הפרישה המוקדמת. ככל שהתובעים מתכחשים להסכמי הפרישה המוקדמת, הרי שעל פי סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 והפסיקה, עליהם להשיב ל"בזק" את מלוא הסכומים ששולמו להם מכוחם של הסכמי הפרישה המוקדמת." 54. סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 מתייחס למצבים בהם ראשי צד לחוזה לבקש את ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו; על פי הסעיף: "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה..." 55. בענייננו, לא התובעים ולא הנתבעת מבקשים את ביטול החוזה (הסכמי הפרישה). מכאן שאין לסמוך את טענת הנתבעת להשבה הנסמכת על הוראת סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973. 56. אוסיף עוד. כמפורט בפרק העובדות, הסכמי הפרישה שנחתמו עם כל אחד מהתובעים הם ביטוי להסכמה שגובשה בין הנהלת הנתבעת לנציגות העובדים וקיבלה ביטוי בהסכם הפרישה המוקדמת משנת 94'. הסכם מכוחו הוענקו תנאי פרישה משופרים לעובדים אשר סיימו את עבודתם בנתבעת במסגרת הליך של התייעלות. הסכם זה יש להבין על רקע משטר העבודה הקיבוצי הנהוג בנתבעת המצריך את הסכמת נציגות העובדים לפיטורי עובד קבוע. הסכמה אשר נציגות העובדים התנתה מתן תנאי פרישה מועדפים, לעובדים אשר סיימו את עבודתם בנתבעת במסגרת הליך של התייעלות. 57. תנאי פרישה אלה אין ביניהם ובין תביעות התובעים כאן, לא דבר ולא חצי דבר. אזכיר עוד, כי במסגרת תנאי הפרישה שנקבעו, תביעות התובעים כאן לא נלקחו בחשבון בעת קביעת זכויותיהם בפרישה. 58. לפיכך הטענה העובדתית האומרת, כי "עסקת חבילה הממצה את מלוא זכויות התובעים", היא טענה שאין לה בסיס עובדתי. 59. זכותם של התובעים לתנאי הפרישה המועדפים היא מכוח הוראות הסכם הפרישה משנת 94' ובעקבות סיום העסקתם בנתבעת במסגרת הליך של התייעלות. בנסיבות אלה אין לקבל את הטענה לפיה ניתנו לתובעים תנאי פרישה משופרים על יסוד מצג שהציגו בפני הנתבעת ולפיו כתנאי לקבלת תנאי פרישה משופרים, מוצו כל תביעותיהם ביחס לתקופת העסקתם בנתבעת. 60. מהמקובץ עולה כי דין הטענה לעניין השבת ההטבה הגלומה בתנאי הפרישה המשופרים כתנאי מוקדם לדיון בתביעות התובעים - להידחות. התיישנות ושיהוי: 61. מקובלת על התובעים הטענה לפיה התביעה להפרשי שכר המתייחסת לגמול בגין העסקה ושעות נוספות, בתקופה שקדמה ליום 26.1.2002, התיישנה. 62. כך גם מקובל על התובעים 1 ו-3 (מר יהודה יצחקי ומר יוסף כהן) הטענה לפיה תביעתם לתשלום דמי פדיון חופשה התיישנה. 63. בהתאם, טענת ההתיישנות ככל שמתייחסת להפרשי שכר שתבעו התובעים ביחס לתקופה שלפני חודש ינואר 2002 ולתשלום דמי פדיון חופשה לתובעים 1 ו-3 - מתקבלת. 64. לא הונחה בפני תשתית עובדתית המלמדת כי התובעים שבפני היו מודעים לטענות המקבלות ביטוי בתביעות נשוא פסק הדין, והשהו את הגשת התביעות באופן שמצבה של הנתבעת השתנה לרעה עקב אותו שיהוי. 65. אשר על כן, דין הטענה לדחיית התביעות על הסף בשל שיהוי - להידחות. הטענה לעניין חוסר תום לב: 66. לטענתה של הנתבעת במסגרת התביעות נשוא פסק הדין מבקשים התובעים שינוי בדיעבד של מערך הזכויות לפיו שולם לתובעים שכר בגין תקופת העסקתם בנתבעת - "לאחר סיום עבודתם ולאחר פרישתם, תוך קבלת תנאי פרישה מועדפים העולים על הקבוע בחוק. ככזו נוגדת התביעה באופן מובהק את חובת תום הלב וההגינות המוטלת על כל אחד מהתובעים כלפי "בזק" על כל הנובע מכך." פסקה 223 לסיכומי הנתבעת. בנסיבות הללו ביקשה הנתבעת את דחיית התביעות בטענה כי נגועות בחוסר תום לב קיצוני. 67. אקצר ואומר, כי אין בידי לקבל טענות אלה שעה שתנאי הפרישה המועדפים ניתנו לתובעים, ללא קשר לסוגיות המתעוררות בהליך זה ומקום שמבקשים התובעים זכויות העומדות להם מכוח חוקי מגן. 68. לאור האמור לעיל, אפנה לבחינת תביעת התובעים לגופה. התביעה להכללת תוספת הכוננות ושכר העידוד בבסיס השכר: 69. בקצירת האומר טוענים התובעים, כי מכוח הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א-1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה") יש לכלול את רכיב הכוננות ורכיב שכר העידוד בבסיס השכר לצורך תשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות; כן טוענים התובעים, כי מכוח הוראות חוק חופשה שנתית תשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") יש לכלול רכיבים אלה בבסיס השכר לצורך תשלום דמי פדיון חופשה. בטענות אלה אדון להלן. 70. סעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע את זכותו של העובד לגמול בגין העסקה "בעד שתי השעות הנוספות הראשונות שבאותו יום לשכר עבודה שלא יפחת מ-1/4 1 מהשכר הרגיל, ובעד כל שעה נוספות שאחריהן לא פחות מ- 1/2 1 מהשכר הרגיל." סעיף 18 לחוק האמור קובע כי: "לעניין הסעיפים 16 ו-17 "שכר רגיל" כולל כל התוספות שהמעביד משלם לעובדו." 71. בפסק דין שניתן בע"ע 1089/02 יוסף ברנע נ' בזק בע"מ (להלן: "פסק דין יוסף ברנע"), קבע בית הדין הארצי כי תשלום תוספת הכוננות ששולמה לעובדי הנתבעת מכוח ההסדר לפיו שולמה תוספת הכוננות לתובעים כאן - נופל בהגדרת "שכר רגיל" כמשמעותו בסעיף 18 לחוק שעות עבודה ומנוחה. בהתאם נפסק כי יש לכלול את תשלום תוספת הכוננות בבסיס השכר לצורך קביעת ערך שעה לתשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות. 72. אשר על כן ובהתאם לאמור בפסק הדין בעניין יוסף ברנע, התביעה לכלול את תוספת הכוננות ששולמה לתובעים בבסיס השכר בעת קביעת ערך השעה לתשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות - מתקבלת. 73. מכוח הוראת סעיף 18 לחוק שעות עבודה ומנוחה, גם תוספת אשר כשמה כן היא, תוספת ממש (תוספת אשר תשלומה מותנה בתנאי), נכללת בהגדרת "שכר רגיל". בהקשר זה נקבע כי השכר הרגיל לעניין גמול שעות נוספות מכוון לשכר שמשתלם בעד השעות שקדמו לשעות הנוספות ומכאן "תוספת משמרות" (תוספת אשר מותנית בתנאי) נופלת בהגדרת "שכר רגיל" ויש להוסיפה בעת קביעת ערך השעה לצורך תשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות (ראה: בג"ץ 613/79, בתי הזיקוק לנפט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד לד(2) 317); ובדומה משולמת לעובד תוספת על העסקה שעות נוספות בימי מנוחה שבועית על בסיס שכר השעה בצירוף גמול בגין העסקה בימי מנוחה שבועית (300175/97, דניאל כהן נ' עיריית נהריה, פד"ע לז' 49). 74. כאמור בפרק העובדות, שכר העידוד אשר שולם לתובעים מכוח הסכם 94', קבע את זכותם לתוספת אחוזית על כל שעת עבודה; ומשכך היו התובעים זכאים לאותה תוספת אחוזית (שכר העידוד שנקבע על פי הסכם 94') בעד השעה שקדמה להעסקתם בשעות נוספות. 75. בנסיבות הללו יש לכלול את רכיב שכר העידוד אשר שולם לתובעים מכוח הסכם 94' בעת קביעת השכר הרגיל לצורך תשלום שעות נוספות אף מבלי להזדקק למחלוקת בין הצדדים לעניין מהותו של רכיב זה - חלק מהשכר לכל דבר כטענת התובעים, תוספת אמיתת המשולמת בעד מאמץ יתר כטענת הנתבעת. שהרי גם אם מדובר בתוספת אמיתית המשולמת בעד מאמץ יתר, עדיין זכאים התובעים לכלול את אותה התוספת בעת קביעת השכר הרגיל המשמש בסיס לקביעת שיעור התשלום בגין העסקה בשעות נוספות, מקום שהתוספת משולמת באותו שיעור, עבור שעת העבודה שקדמה להעסקה בשעות נוספות. 76. סעיף 10(א) לחוק חופשה שנתית קובע את זכותו של העובד לתשלום דמי חופשה ולפיו: "המעביד חייב לשלם לעובד בעד ימי החופשה דמי חופשה, בסכום השווה לשכרו הרגיל. סעיף 10(ב)(1) לחוק חופשה שנתית קובע את הגדרת "שכר רגיל" לעובד חודשי, דוגמת התובעים שבפנינו. הסעיף קובע: "לגבי עובד שגמול עבודתו, כולו או חלקו, משתלם על בסיס של חודש או תקופה ארוכה מזו - שכר העבודה שהעובד היה מקבל בעד אותו פרק זמן אילו לא יצא לחופשה והוסיף לעבוד." 77. מכוח סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, זכאי עובד עם סיום העסקתו לפדיון חופשה "בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד". 78. בפסק הדין יוסף ברנע נקבע כי לאור הנוהג אשר היה קיים בנתבעת ולפיו נכללה תוספת כוננות בעת תשלום דמי חופשה לעובד שיצא לחופשה במהלך תקופת עבודתו בנתבעת - חייבת הנתבעת לכלול את תוספת הכוננות בעת חישוב זכותו של עובד לדמי פדיון חופשה במועד סיום העסקתו בשירותה. 79. ההלכה שנקבעה בפסק הדין יוסף ברנע, מחייבת בית דין זה ולפיכך הטענה לפיה יש לכלול את ערך תוספת הכוננות, בעת חישוב תשלום דמי פדיון חופשה לתובעים; מתקבלת. 80. התוספת האחוזית לערך שעה אשר הוגדרה כ "שכר עידוד" בהסכם 94' - נופלת להגדרת "שכר רגיל" בהתאם לסעיף 10(ב)(1) לחוק חופשה שנתית, שהרי אילו היה העובד עובד בפרק הזמן בו יצא לחופשה, הוא היה זכאי לאותה תוספת על כל שעת עבודה. 81. מכאן שיש לקבל את טענותיהם של התובעים ולפיהם יש לכלול את שכר העידוד אשר שולם במסגרת הסכם 94' בערך השעה לצורך קביעת זכותם לדמי פדיון חופשה. 82. בטרם אסיים פרק זה אבקש להתייחס למקצת מטענות הנתבעת. 83. התוספת האחוזית לערך השעה אשר הוגדרה כ"שכר עידוד" בהסכם 94', משולמת על כל שעת עבודה. מכאן שעניינה איננה דומה לתוספת הכוללת לשכר אשר נדונה בפסק הדין ע"ע 300370/97, זבידי נ' אי.בי.אי טכנולוגיות בע"מ, תוך מיקוד ההתייחסות לסוגיית הכללת התוספת האמורה בקביעת השכר לצורך תשלום פיצויי פיטורים. אשר על כן אין לראות בפסק הדין בעניין זבידי, תקדים מחייב לעניינם של התובעים כאן. 84. לטענת הנתבעת תוספת הכוננות, והתוספת האחוזית המוגדרת כ"שכר עידוד" בהסכם 94' היו צריכים את אישור הממונה על השכר ואושרו על ידו - בהנחה כי רכיבים אלה אינם נכללים בעת קביעת בסיס השכר לצורך תשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות ודמי פדיון חופשה. 85. בנסיבות אלה טוענת הנתבעת כי קבלת התביעה מחייבת את אישור הממונה על השכר ומשזו לא ניתנה קבלת התביעה עומדת בניגוד לאישור הממונה על השכר. 86. משלא התייצב הממונה כאן, אין לקבל את הגישה האומרת כי עמדת הממונה היא כי יש לדחות את התביעות מאחר וקבלתן עומדת בניגוד לאישור שניתן לנתבעת לתשלום רכיבי שכר אלה לעובדיה. 87. אוסיף עוד כי אין מחלוקת על העובדה לפיה נתן הממונה את אישורו לתשלום רכיבי השכר נשוא התביעה. לפיכך, ככל שטעה הממונה בהערכת ההשלכות הכלכליות של האישורים שנתן - טעותו היא "בכדאיות העסקה"; וזו לכשעצמה איננה מצדיקה את ביטול האישור למפרע. 88. ההיררכיה הנורמטיבית במשפט העבודה ולפיה אין בכוחו של הסכם קיבוצי, קל וחומר הסדר קיבוצי או נוהג לגרוע מזכויותיו של עובד על פי חוק מגן, מחייבת את דחיית טענת הנתבעת האומרת - כי יש לדחות את תביעות התובעים תוך הסתמכות על הוראות ההסדר לתשלום תוספת כוננות, וההוראה בהסכם 94' ולפיהן רכיבי שכר אלה אינם חלק מהשכר הרגיל. מהטעם האמור יש לדחות את הטענה לפיה דין התביעות להידחות בהיותן עומדות בניגוד לנוהגים אצל הנתבעת ולפיהם רכיבי השכר נשוא התביעה אינם נכללים בעת קביעת ערך שעה לצורך תשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות ובשעת חישוב שיעורם של דמי פדיון חופשה להם זכאי העובד הפורש. הסעד הכספי: 89. משנדחו טענותיה המקדמיות של הנתבעת ומשהתקבלה העמדה האומרת כי יש לכלול את רכיב תוספת הכוננות ורכיב שכר העידוד בעת חישוב ערך שעה לצורך גמול בגין העסקה בשעות נוספות, ובשעת תשלום דמי פדיון חופשה עולה שאלת הסעד הכספי לו זכאים התובעים. אזכיר כאן כי לטענת הנתבעת יש לדחות את העתירות לסעד הכספי, משאלה לא הוכחו לגופן ולאור טענת הקיזוז. 90. במסגרת עדויותיהם לא הגישו התובעים חוות דעת מטעמם המפרטת ומכמתת את המשמעויות הכספיות מקבלת העמדה הנטענת בכתב התביעה ולפיה יש לכלול את רכיב "תוספת הכוננות" ו"רכיב שכר העידוד" בעת קביעת ערך השעה לצורך תשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות ובשעת תשלום דמי פדיון חופשה. 91. את החסר בהצגת חוות דעת ובפרטי החישוב לא ניתן להשלים בדרך של הגשת טבלאות וצירופם בשלב הסיכומים. טבלאות שמהותן איננו ברור ועל הדרך שבה נערכו, לא נחקר עורך הטבלה. טבלאות שקבלתן בשלב הסיכומים, יש בהן משום פגיעה בזכותה של הנתבעת לקיום הליך הוגן שהרי נמנעה ממנה האפשרות לבחון ולחקור אחר האופן שבו נערכו הטבלאות ואת נכונות הנתונים שהוזנו לאותן טבלאות. 92. מכאן כי הטענות באשר לשיעור הסעד הכספי להם זכאים התובעים, לא הוכחו לגופן. 93. לזאת יש להוסיף כי במסגרת התביעות נשוא פסק דין זה, טענו התובעת 2 והתובע 4 כי הנתבעת שילמה דמי פדיון חופשה בחסר, שעה שתוספת הכוננות ושכר העידוד לא נכללו בבסיס השכר בעת תשלום דמי פדיון החופשה למנוח ולתובע 4. טענות הנטענות על בסיס הוראות חוק חופשה שנתית. 94. לפיכך ובשעה שהטענות לעניין תשלום דמי פדיון חופשה בחסר מבוססות על הוראות חוק חופשה שנתית, היה על התובעים להיצמד להוראות חוק חופשה שנתית ולבסס את טענותיהם לעניין שיעור דמי פדיון חופשה להם הם זכאים, בהתאם להוראות החוק; ומזה לקזז סכומים ששולמו להם בפועל המבוססים על דרגת שכר שהיא גבוהה מדרגת השכר של המנוח והתובע 4 במועד סיום העסקתם בנתבעת ועל מכסת ימי חופשה שנפדתה בשיעור העולה על מכסת ימי החופשה אותה זכאי עובד לצבור במהלך תקופת עבודתו בנתבעת. 95. חישוב כאמור לא נעשה. כך אין ביטוי בחישובי התובעים 2 ו-4, לעובדה לפיה שולמו למנוח ולתובע 4 דמי פדיון חופשה על בסיס דרגת שכר שהיא גבוהה מדרגת השכר נכון למועד סיום העסקתם בנתבעת. 96. יתרה מזו. אין בחישוב שנערך כל ביטוי לעובדה כי רכיב שכר העידוד אשר אמור לקבל ביטוי בתשלום דמי פדיון החופשה - קיבל ביטוי בפועל, מקום שהוא נכלל בתשלומים שמשולמים לעובד בתקופת החופשה ובעת תשלום דמי פדיון חופשה תחת הכותרת "מ.עיד". 97. בנסיבות הללו, לא ניתן לפסוק לתובעים את הסעדים המבוקשים על ידם, מקום שהתביעות אינן מכומתות ולא הונחה תשתית ראייתית לסעד הכספי הנתבע ובנסיבות הללו לא ניתן להתייחס לטענת הקיזוז. סוף דבר: 98. בהעדר תשתית ראייתית לסעדים הכספיים המבוקשים על ידי התובעים, ניתן בזה פסק דין הצהרתי הקובע כי יש לכלול את "תוספת הכוננות" ואת "תוספת שכר העידוד" בבסיס השכר לצורך קביעת גמול בגין העסקה בשעות נוספות ובשעת חישוב תשלום דמי פדיון חופשה. 99. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. 100. הערעור על פסק דין זה הוא בזכות. ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש. פסק הדין ניתן בדן יחיד בהתאם להחלטה מיום 5.10.2010 משהוזמנו נציגי ציבור כדין ולא התייצבו. שכר עידוד