קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שלילת דמי פגיעה בגלל עבודה בתקופת ימי מחלה: 1. התובע הגיש לנתבע תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין תאונת דרכים, בה היה מעורב ביום 29.12.08. הבקשה נדחתה על ידי הנתבע שהודיע לתובע, כי "מעיון בפרטי תביעתך ומברורים שנערכו עולה, שפגיעתך הנ"ל אירעה בשעת נסיעתך באופנוע, מחוץ למקום העסק, ובנסיבות אלו לא שוכנעתי כי התאונה אירעה תוך כדי ועקב עיסוקך במשלח יד". כנגד החלטה זו הוגשה התביעה שבפנינו. 2. התובע טען בתביעתו כי התובע נפגע ביום 29.12.08, בשעה 10:00 או בסמוך לכך, עת נסע על אופנוע מהחנות שלו לבנק הפועלים בנצרת עילית על מנת להפקיד כספים בבנק, כאשר הוא איבד שליטה על האופנוע, נפל תוך כדי עצירה ונפגע ביד ימין. על כן, ביקש התובע להכיר בתאונה כפגיעה בעבודה ולשלם לו דמי פגיעה בהתאם. 3. הנתבע טען בכתב ההגנה שהוגש מטעמו, כי ביום 29.12.08 לא אירעה לתובע פגיעה בעבודה כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 (להלן:"חוק הביטוח הלאומי"). לגרסת הנתבע, התאונה אירעה שעה שהתובע נסע באופנוע מחוץ למקום עסקו, שלא תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו, אלא מדובר בנסיעה פרטית. כן, טען הנתבע כי התובע עבד בעסקו בתקופת אי הכושר הנטענת ומכאן שאינו זכאי לדמי פגיעה. 4. ראיות שנשמעו בדיון: מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע עצמו, אשתו- גב' נרג'ס סאלם (להלן: "נרג'ס" או "אשת התובע"), בנו איליא ובתו איליאנה. כן, הוגש תשאול שנערך לתובע על ידי פקיד תביעות של הנתבע ביום 4.1.10. מטעם הנתבע הוגשו מסמכים שונים: הודעה למשטרה על התאונה, טופס תביעה, תעודות רפואיות ותעודות אי כושר וחשבוניות מעסקו של התובע בתקופת אי הכושר. 5. עובדות שאינן במחלוקת: א. התובע הוא עובד עצמאי, בעל עסק למכירת חומרי בניין בנצרת, שנמצא מתחת לביתו. ב. ביום 29.12.08 נפצע התובע בתאונה, כאשר הוא רכב על אופנוע, איבד שליטה ונפל. נגרם כתוצאה מהתאונה לתובע שבר ביד ימין, בגינו הוא גובס. ג. העסק שבבעלות התובע לא היה סגור בתקופת שהותו באי כושר, על אף שהוא לא העסיק עובדים. 6. תאונת עבודה: לגבי עצם קרות התאונה שבה נפגע התובע, אין חולק כי התובע נפגע בתאונת דרכים, עת רכב על אופנוע שהיה בהחזקתו, על אף שלא היה רשום על שמו. התובע הצהיר בעדותו וכן ב"טופס תשאול", כי בעת התאונה הוא נסע מהחנות לבנק לאומי בנצרת עילית לשם הפקדת כספים. הנתבע הכחיש את גרסת התובע וטען, כי הוא היה בנסיעה פרטית ולא "תוך כדי עבודתו". הנתבע מתבסס על כך שבתיעוד הרפואי לא הוזכר כי מדובר בפגיעה בעבודה ואף הוצאו תעודות מחלה רגילות עד ליום 1.6.2009 (כחצי שנה מן האירוע), אז הוצאה התעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה. אין בחומר הרפואי של התובע גרסה פוזיטיבית אשר יכולה לשלול את גרסת התובע. אכן לא הוזכר כי מדובר בפגיעה במסגרת העבודה, אך עם זאת גם לא הוזכרו נסיבות אחרות. גרסת התובע הייתה עקבית, הן בעדותו והן בתשאול בפני פקיד התביעות של הנתבע, ולא נסתרה על ידי הנתבע. אין הצדקה שלא לקבל את גרסת התובע, שהייתה אמינה עלינו בנקודה זו, על כך שהוא נפגע בתאונה כאשר היה בדרך לבנק, למען הפקדת כספים מן העסק. לכן, אנו קובעים כי התובע נפגע בתאונת עבודה ביום 29.12.08. 7. זכאות לדמי פגיעה: סעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי קובע: (א) מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה. טענת הנתבע היא שהתובע עבד בפועל בתקופת אי הכושר הנטענת ועל כן, בהתאם לאמור בסעיף 92 (א) לחוק הביטוח הלאומי, הוא אינו זכאי לדמי פגיעה. התובע הצהיר כי החנות שבבעלותו עבדה באופן רגיל, על אף מחלתו, אך הוא לא עבד בה, אלא שהה במנוחה בביתו מאחר והוא היה עם גבס וסבל מכאבים והחנות הופעלה על ידי בני משפחתו - אשתו בשעות הבוקר וילדיו איליא ואיליאנה בשעות אחר הצהריים ובשבתות שבהן הם לא לומדים. איליא היה בן 14 בזמן התאונה ואיליאנה הייתה בת 15. אשתו של התובע הינה עקרת בית, אם לשישה ילדים, ובאותה תקופה היה לה תינוק בן שנה, כאשר לדבריה היא לקחה אותו עימה לחנות בשעות הבוקר, עד שהילדים החליפו אותה. התובע הצהיר בתצהירו, כי הוא ישב בביתו רוב הזמן, והוא היה מבקר בעסק מדי פעם לתקופות קצרות, על מנת לבדוק שהכל בסדר ועל מנת להדריך את אשתו והילדים, במידה והדבר נדרש, או שהם היו פונים אליו טלפונית. כשנשאל התובע בחקירתו בדיון מה מנע ממנו לשבת בחנות, במקום בבית, הוא השיב: "אני יודע שעל פי החוק אסור" (ראו ע' 5 ש' 21 לפרוטוקול הדיון). כן הוסיף התובע שיש אינטרקום בין הבית לחנות וכך היה מדריך את אשתו והילדים במידת הצורך. התובע הסביר, כי הוא לא היה מסוגל לסחוב דברים כי הוא היה עם גבס, אך גם אשתו לא יכלה לעשות זאת ולכן, במידת הצורך, הלקוחות העמיסו את החומרים. נרג'ס העידה בדיון כי היא עשתה את כל עבודות הבית וגם עבדה בחנות משעה 08:00-08:30 ועד לשעה 13:30-14:00, אבל היא לא מתמצאת בענייני החנות, ואם היה צורך היא קראה לתובע (ראו ע' 9, ש' 17 לפרוטוקול הדיון). לפי דבריה, הילדים איליא ואיליאנה היו מתחלפים בעבודה ביניהם (ראו ע' 9 ש' 28). מאידך גיסא, אמרו איליא ואיליאנה שהם היו ביחד בחנות (ראו ע' 11, ש' 4 לפרוטוקול הדיון). איליאנה העידה שהיא לא הייתה אף פעם לבד בחנות, היא לא מכירה את המוצרים שבחנות ואת המחירים, וכשהיו צריכים מחיר הם התקשרו לאביה "כמעט כל פעם" (ראו ע' 12, ש' 21 לפרוטוקול הדיון). לדבריה, האב היה בחנות כשעתיים בכל יום, בממוצע. המסקנה שמתקבלת משמיעת העדויות היא, שעל אף שהתובע היה זקוק לעזרה, בעיקר בביצוע המטלות הפיזיות הקשורות לעבודה בחנות, הוא המשיך לנהל את העסק, לעיתים כשהוא נמצא בחנות ולעיתים מהבית, דרך טלפון או אינטרקום. אף אם התובע לא היה בחנות במהלך כל השעות שבהן היא הייתה פתוחה, אין לנו ספק שהוא הגיע לשם בכל יום, במידת הצורך והוא נתן הנחיות לגבי המכירות, קבע מחירים וכו'. סעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי "נפגע בעבודה יהיה זכאי לדמי פגיעה אם לא עסק למעשה בכל עבודה". אין זה המצב של התובע, שעסק בעבודה כלשהי. לא ניתן לומר, בהתאם לראיות שנשמעו, שהוא לא עסק למעשה בכל עבודה. על כן, לא מתקיימים התנאים לזכאות לדמי פגיעה ודין התביעה להידחות. לא מן המיותר לציין, כי סעיף 102 לחוק הביטוח הלאומי קובע אפשרות של דמי פגיעה מופחתים, לעובד או לעובד עצמאי שצמצמו את מספר שעות עבודתם, מחמת אי כושר חלקי לעבודה, שנגרם מפגיעה בעבודה. אולם, תנאי בל יעבור לקבלת דמי פגיעה מופחתים הוא קביעה באישור הרפואי בדבר היקפו של אי הכושר. משנקבע למבוטח אי כושר מלא, ועבד חלקית באותה תקופה, לא יהיה זכאי לדמי פגיעה מופחתים (ראו עב"ל 101/98 המוסד - ראסם מוחמד מחמיד, פד"ע לד 545). בענייננו, מאחר והתובע הציג תעודות על אי כושר מלא, סעיף 102 אינו ישים לגביו. 8. לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע נפגע בפגיעה בעבודה מיום 29.12.08, אך הוא אינו זכאי לדמי פגיעה, מאחר שהוא עבד בתקופת אי הכושר. אין צו להוצאות. 9. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. רפואההכרה בתאונת עבודהדמי פגיעהדמי מחלה