קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שלילת זכאות לגמול השתלמות של עובד מדינה: פתח דבר התובעת, אחות במקצועה, עובדת מדינה, השתתפה בקורס שנמשך 270 שעות הוראה, לאחר שקיבלה אישור שהקורס יוכר לגמול השתלמות. בשלוש השנים הראשונות שלאחר סיום הקורס קיבלה תוספת גמול השתלמות שגובהה כ-90₪ לחודש. בשלב זה גילתה הנתבעת שהאישור ניתן בטעות, שכן הקורס אינו כלול ברשימת הקורסים המאושרים לגמול השתלמות. לפיכך, הוחלט לבטל את זכאותה. האם כדין נשללה מהנתבעת זכאותה לגמול בגין הקורס? ככל שכך, הזכאית הנתבעת לקבל מהתובעת בחזרה את הסכומים ששולמו לה בטעות? אלה הן השאלות בהן עלינו להכריע בפסק-דין זה. תביעה זו הוגשה כתביעה כספית "להחזיר את הנקודות של גמול ההשתלמות", תוך שהתובעת מכמתת את תביעתה ל-7,500₪. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד להחזר סך 9,110₪. על אף שהונחו בפנינו תביעות כספיות הדדיות, בפתח הדיון בפנינו התמקדו הצדדים בשתי שאלות בהן נתבקשנו להכריע: האם הפסקת גמול ההשתלמות נעשתה כדין? וככל שההפסקה נעשתה כדין, הזכאית הנתבעת לקבל בחזרה את ששילמה לתובעת ברכיב שכר זה מיוני 2003 עד אוקטובר 2006? (עמ' 3 ש' 12 לפרוטוקול). בדיון שהתקיים ביום 4.5.11 העידה התובעת בלבד. המדינה ויתרה על הבאת עדים מטעמה, והסתפקה במסמכים בכתב שצורפו לכתבי טענותיה. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל-פה. מאחר שבמהלך עדותה הגישה התובעת מספר מסמכים נוספים בתמיכה לטענותיה, המדינה ביקשה וקיבלה את רשותנו להגיב למסמכים אלה, וביום 15.5.11 הגישה הודעה משלימה מטעמה. התשתית העובדתית התובעת מועסקת בתפקיד אחות במרכז הגריאטרי בראשון לציון החל מיום 16.11.94. ביום 2.12.02 פנתה התובעת ב"בקשה של מועמד להשתלמות" לפי פרק 52 לתקנון שירות המדינה (התקשי"ר). בקשתה היתה לאישור השתתפות ומימון של משרד הבריאות בימי היעדרות, שכר לימוד נסיעות ואש"ל, בקורס מינהל בסיעוד הניתן על ידי בית הספר לסיעוד קפלן שברחובות, המהווה שלוחה של בית הספר לסיעוד של האוניברסיטה העברית. הבקשה נדונה בוועדת ההדרכה ביחידה, שאישרה את השתתפותה של התובעת ביום 8.12.02 (הבקשה והאישור צורפו לכתב התביעה). האישור ניתן לאחר שהובאו בחשבון הקריטריונים הרלוונטיים, שהם לפי הצהרת המדינה אילוצי תקציב, מעמד העובד, רלוונטיות נושא הלימוד לתפקיד, היקף המשרה ועוד (סעיף 8 לכתב ההגנה). 60% מעלות הקורס מומנה על ידי הנתבעת, ואילו 40% מעלותו (כ- 3,700 ₪) מומנו על ידי התובעת (עמ' 4 ש' 14). התובעת השתתפה בקורס, שמתכונתו היתה יום לימוד בן 8 שעות רצופות אחת לשבוע (עמ' 4 ש' 15). זאת, החל מיום 8.12.02, ועד לסיומו בהצלחה, לרבות מעבר בחינת סיום ועבודה גמר, ביום 29.6.03 (עמ' 4 ש' 19). עם סיום הקורס אושרה לתובעת תוספת גמול השתלמות בשיעור 2.4% משכרה, כ-90 ₪ לחודש. בשנת 2006 התברר שתוספת גמול ההשתלמות בגין הקורס אושרה לתובעת בטעות, מאחר שהקורס הספציפי כלל אינו מופיע ברשימת הקורסים המאושרים. המדינה הסבירה את טעותה בכך שקורס בעל שם דומה, שמיועד לאחיות בתפקידי ניהול בלבד (התובעת אינה ממלאת תפקיד ניהולי) נכלל ברשימה. עם גילוי הטעות, נשלח אל התובעת ביום 30.11.2006 המכתב הבא, על ידי המנהל האדמיניסטרטיבי של בית-החולים: "כידוע לך עם סיום הקורס הנ"ל אושר לך גמול השתלמות בשיעור 2.4% החל מיום 29.3.06. אישורנו זה ניתן בטעות מאחר ועל פי הנחיות המשרד הראשי הקורס הנ"ל מוכר רק לאחיות בתפקידי ניהול. אי לכך אנו נאלצים לבטל את זכאותך לגמול השתלמות לקורס הנ"ל מיום 1.11.06" (נספח ג' לכתב ההגנה). בעקבות ההודעה, הופחתה משכורתה של התובעת בהתאם, וזאת החל ממשכורת נובמבר 2006 ששולמה לתובעת ביום 1.12.06. להשלמת התמונה, נציין שהמרכז הגריאטרי דיווח על הטעות למנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות, עוד קודם שבוצעה ההפחתה, ואף ביקש לבחון בצורה פרטנית את האפשרות לאשר את הגמול לתובעת, כמו גם למספר אחיות נוספות שאף הן השתתפו בקורס על פי אותו האישור (נספח ה' לכתב ההגנה). ועדת גמול ההשתלמות של דירוג האחיות החליטה לאשר את זכאותן לגמול של שתי אחיות בלבד, בשל היותן בתפקידי ניהול. לא הוכרה זכאותן של יתר האחיות שהשתתפו בקורס, וביניהן התובעת (החלטה מיום 13.11.06 נספח ו' לכתב ההגנה). באשר לתשלום שכבר קיבלו העובדות - נציבות שירות המדינה וועדת התשלומים החליטה לגבות את החוב וביקשה לכך את הסכמת האחיות להן אושרה התוספת בשגגה. ביום 15.7.07 נשלח לתובעת מכתב המבקש את הסכמתה בכתב להחזר חוב על סך 7,459₪. התובעת, בניגוד לשתיים מחברותיה, סירבה לחתום. ביום 9.3.09 נשלח לתובעת מכתב דרישה מהמחלקה המשפטית במשרד הבריאות. ביום 18.3.09 נשלח מכתב תשובה מאת התובעת ושתי אחיות נוספות (ת/6). ביום 6.6.10 הגישה התובעת את התביעה שבפנינו. כאמור, בד בבד עם כתב ההגנה הגישה המדינה הנתבעת כתב תביעה שכנגד. טענות הצדדים לטענת המדינה, הקורס אותו למדה התובעת מעולם לא נכלל ברשימת הקורסים המוכרים לגמול. הטעות בעניינה של התובעת אירעה מכך שברשימת הקורסים משנת 2002 הופיע קורס בעל שם דומה, שהיקפו גדול מעט יותר (350 שעות בקורס המאושר לעומת 275 בקורס שבו השתתפה התובעת), ואף אותו קורס מאושר לאחיות בתפקידי ניהול בלבד. לטענת המדינה, מכוח סעיף 21.254(א) לתקש"יר, היא רשאית לבטל אישור לתשלום שכר או גמול אם נתברר כי ניתן תוך הפרת הוראה בחוק, הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי, הוראות התקשי"ר או כל נוהל אחר בשירות המדינה. לטענתה, לפי ההלכה הפסוקה, אין בשגגה או בטעות שטועה מי מהצדדים ליחסי עבודה כדי להקנות זכות משפטית לצד שכנגד להנצחת הטעות. עוד טוענת המדינה שהתובעת בחרה שלא לממש את זכותה לערער על ההחלטה לשלול לה את גימלתה, ולפיכך יש לראות את ההחלטה כסופית. התובעת טוענת שההבטחה שניתנה לה על ידי המדינה ניתנה כדין, ולפיכך היא מחייבת את המדינה. עוד טוענת התובעת שבפועל מאושרים קורסי מינהל בסיעוד, כדוגמת זה בו השתתפה, גם לאחיות שאינן בתפקידי ניהול. היא מדגישה שבעבור הקורס הספציפי שבו השתתפה מקבלות שתי אחיות הממלאות תפקידים ניהוליים גמול השתלמות. זאת, לאחר שהקורס אושר להן באותה הפרוצדורה שאושרה לה. כן העלתה התובעת טענת התיישנות לגבי חלק מחובה הנטען, שכן כתב התביעה שכנגד הוגש ביום 2.11.10, בעוד שהתובעת החלה לקבל את גמול ההשתלמות בספטמבר 2003, דהיינו שבע שנים וחודשיים קודם להגשת התביעה להחזר. דיון והכרעה סקירת הפסיקה המדינה תמכה את טיעוניה בפנינו בשלושה פסקי דין: עע 39/99 יהושע אסרף נ' מדינת ישראל פד"ע לז 179 (2001) (להלן: פרשת אסרף); עע(ארצי) 704/06 קרן מחקרים רפואיים פיתוח תשתית ושרותי בריאות נ' לורין קדם (23.9.08) (להלן: פרשת קדם) וכן בג"צ 11244/03 רס"ן מריו פרגר נ' שר הבטחון (29.6.10)(להלן: פרשת פרגר). להלן נסקור בקיצור את העובדות והקביעות המשפטיות בשלושת פסקי הדין. בפרשת אסרף דן בית הדין הארצי בעניינו של רב פקד במשטרת ישראל, ששולמה לו בטעות במשך 10 שנים משכורת לפי דרגת סגן ניצב. מקורה של הטעות היה בהחלה של נוהל המקנה זכות שידרוג שכר שכזו לבעלי תואר שני או שלישי בדירוג שכר מדעי החברה והרוח או מהנדסים או משפטנים. לא הייתה מחלוקת שהנוהל לא היה אמור לחול על אסרף, בהיותו רופא. בית הדין הארצי קבע שתשלום בטעות, אפילו שולם במשך תקופה ארוכה, אינו הופך לתנאי מכללא בחוזה האישי של עובד, שכן הוא משולם בהיסח דעת ובטעות, ולכן נעדר את יסוד הכוונה. עם זאת, נקבע שאין לחייב את אסרף בהשבת הסכומים שקיבל בטעות. נקבע שבחיוב רטרואקטיבי מסוג זה, אפילו חלקי ביותר, יהא משום דרישה בלתי מוצדקת בנסיבות העניין, שכן סביר שאסרף כלכל צעדיו לאורך השנים בהתאם לשיעור שכרו, ובהעדר כל ראיה בדבר חוסר תום ליבו בקבלו את התשלום. בפרשת קדם נדון עניינה של מזכירה במכון רפואי בבית חולים איכילוב, שבמשך תקופת עבודתה שארכה שנתיים ושמונה חודשים קיבלה בטעות "תוספת מאמץ" הניתנת אך ורק למי שעובדים במשמרות אחר צהריים. קדם דרשה שפיצויי הפיטורים להם הייתה זכאית עם סיום עבודתה יחושבו לפי משכורתה כולל התוספת, ואילו המעבידה דרשה שיחושבו לפי שכר הבסיס. כן תבעה השבה של הסכומים ששולמו בטעות. בית הדין הארצי פסק, בין היתר בהסתמך על הלכת אסרף, שאין לקדם זכות להנצחת הטעות, ולפיכך יש לחשב את זכויותיה עם סיום עבודתה (פיצויי הפיטורים וכן פדיון חופשה) לפי משכורתה ללא התוספת. יחד עם זאת, גם כאן נדחתה התביעה להשבה. נפסק שבנסיבות העניין, חיוב קדם בהשבת תשלומי היתר ששולמו לה בטעות יהיה בלתי צודק. בפרשת פרגר קיבל רב סרן בצה"ל משכורת גבוהה משמעותית מזו לה היה זכאי, לאחר שהמשיך לקבל תשלום לפי דירוג מחקר, גם לאחר שהועבר לתפקיד שלא סווג כמקנה זכאות לדירוג שכזה. שופטי בג"צ קבעו שפרגר לא ביסס במישור העובדתי את טענתו בדבר הסתמכותו ושינוי מצבו לרעה, באופן המצדיק הכרה בזכות הנטענת על ידו. לא הוכחה טענתו שהושפע בהחלטתו לצאת ללימודים ממצבם של קצינים אחרים ששכרם המשיך להשתלם להם על פי דירוג מחקר. אשר על כן, נקבע שלא נתקיימו התנאים לגיבוש הבטחה מינהלית מחייבת. עם זאת, המדינה הודיעה שלא תעמוד על דרישת השבה של הסכומים ששולמו לעותר ביתר, עקב הטעות. מעבר לפסקי הדין שלעיל, אליהם כאמור הפנתה אותנו המדינה, מן הראוי שנסקור בקצרה פסקי דין נוספים שניתנו בשנים האחרונות אשר להם, כפי שנראה בהמשך, חשיבות לענייננו. בבג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865 (2004) (להלן: פרשת מוסטקי) דן בית המשפט העליון בהחלטת המדינה להקפיא אישורים לצורך הטבות שכר אשר ניתנו למאות עובדי מדינה שסיימו לימודי תואר אקדמי בשלוחה הישראלית של אוניברסיטת לטביה. זאת, בעקבות חקירה פלילית מקיפה שנפתחה בנוגע לדרכי הפעולה של השלוחה וחשדות לעניין הענקת תארים במרמה. בפסק דין מקיף שניתן על ידי כב' המשנה לנשיא תיאודור אור הוחלט על ביטול החלטת המדינה, שכן נתקבלה בלא שניתנה לכל אחד מן העובדים הנפגעים זכות שימוע אינדיבידואלית. בית המשפט העליון עמד על מקומה המיוחד של זכות השימוע במערכת היחסים שבין עובד למעביד בכלל, ובין עובד למעביד ציבורי בפרט, ודחה את טענת המדינה לפיה עריכת שימוע אינדיבידואלי לכל אחד מן העותרים היא בלתי מעשית. בבג"צ 1398/07 ד"ר יעל לביא-גולדשטיין נ' משרד החינוך (10.5.10) (להלן: פרשת לביא-גולדשטיין) נדון נוהל הכרה בתארים שלישיים שנרכשו על ידי ישראלים ממוסדות אקדמיים בחו"ל כתארים השקולים לתואר ישראלי לצרכי דירוג ושכר במגזר הציבורי. על בסיס המלצותיה של ועדה שעסקה בנושא, פורסמו תנאים חדשים לשם קבלת אישור שכזה, הכוללים, בין היתר, דרישה חדשה להתייצבות בפני ועדת מומחים לבחינת התואר. דרישה חדשה זו הוחלה גם על העותרים, שסיימו את לימודיהם והגישו בקשות לאישור שקילות לפני פרסומם של הכללים החדשים. בג"צ התערב וביטל את החלטת המדינה. בפסק דינו של כב' השופט חנן מלצר נקבע שעל אף שרשות מינהלית רשאית בכל עת, ולעיתים מחויבת, לשנות את מדיניותה, הרי שבהינתן שמדובר בהחלטה מינהלית, עליה להיעשות על יסוד שיקולים עניינים, ללא הפליה, לעמוד במתחם הסבירות, בדרישת המידתיות ובחובת ההגינות. במסגרת שיקוליה, קבע בג"צ, על הרשות לשקול את "מימד הזמן" שבתחולת כל החלטה חדשה שלה, תוך התחשבות באנשים הנפגעים מכך. בעיקרון, על שינוי מדיניות לחול מעתה והלאה, דהיינו להיות צופה פני עתיד ולא פני עבר. מקום בו הרשות המינהלית מעוניינת להחיל שינויים באופן רטרואקטיבי, עליה להצביע על נימוק מיוחד וכבד משקל המצדיק זאת. במקרים שבהם עצם החלת השינוי למפרע על מי שכלכל את צעדיו לאור המדיניות הישנה פוגעת בו במידה העולה על הנדרש, עשוי בית המשפט להתערב לשם הגנה על זכויות האזרח הנפגע. נוכח כל האמור, ובין היתר נוכח הסתמכותם של העותרים על המדיניות הנוהגת, והשקעת המשאבים הכספיים והאנושיים שהתלוותה להסתמכות זו, נקבע שציפיותיהם הפכו לציפיות הראויות להגנה. לפיכך, התקבלה העתירה במובן זה שלא הוחלה עליהם הדרישה החדשה להתייצבות בפני ועדת מומחים לצרכי בחינת התואר (בכפוף לסייגים מסוימים המפורטים בסעיפים 43-44 לפסק הדין). בעע (ארצי) 772/06 אליאס נ' משרד החינוך (26.5.08) דן בית הדין הארצי בעניינם של מורים למקצועות טכנולוגיים בבתי ספר על יסודיים, שבמטרה להרחיב את השכלתם ולשפר את שכרם החלו ללמוד בשלוחה של אוניברסיטת ניופורט בישראל. לאחר סיום לימודיהם, ולאחר שניתן להם דירוג שכר בהתחשב בתואר, החליט משרד החינוך לבטל בדיעבד את ההכרה בתעודות. הנימוק לביטול היה תוצאות בדיקה נוספת שהעלתה כי אוניברסיטת ניופורט איננה מוסד מוכר להשכלה גבוהה. בית הדין הארצי קיבל את טענת משרד החינוך לפיה היה רשאי לבטל את ההכרה בתואריהם של המערערים, משהשתכנע שההחלטה לא התקבלה על ידי הגוף המוסמך לכך במשרד החינוך. לעניין טענת ההסתמכות שהעלו העותרים, נקבע כי לא הוצגה תשתית מספקת לטענת המערערים כי הוטעו על ידי משרד החינוך. עם זאת, בית הדין הארצי הדגיש שראוי בעתיד שבמדריכים הרלוונטיים תודגש העובדה שתארים של אוניברסיטה זו מוכרים אך ורק לצרכי גמול השתלמות, ולא לצורך דירוג שכר או הטבות שכר אחרות. חרף העובדה שנקבע שהחלטת משרד החינוך ניתנה בסמכות, אישר בית הדין הארצי את קביעת בית הדין האזורי לפיה נוכח הפגמים שנפלו בהתנהלות משרד החינוך, יקבל כל אחד מהמערערים פיצוי בסך 25,000₪. בנוסף לפיצוי זה, ותוך שהוא מסתמך על הלכת מוסטקי, קבע בית הדין הארצי שנוכח ההוצאות הכספיות שנגרמו למערערים, הפגיעה במשכורתם ובמעמדם בבתי הספר, בקרב משפחותיהם ובקרב מעבידיהם, הייתה חובה ליתן זכות טיעון למערערים בטרם קבלת החלטה סופית, ובגין הפרת זכות זו פסק לכל אחד מהם פיצוי נוסף בסך 15,000₪. בבג"צ 8634/08 שם טוב אלחננוב נ' משטרת ישראל (16.11.10), נדחו עתירות נגד החלטה על הפסקת הטבות שכר לעותרים שנשללה מהם ההכרה בתעודות השכלה תורנית שקיבלו. במקרה זה, נשללה ההכרה והופסק תשלום ההטבות לאחר חקירה פלילית ארוכה ומסועפת, שהעלתה חשדות נגד גורמים שונים, לרבות גורמים ברבנות הראשית ובמערכת המשטרתית, למתן אישורים כוזבים, שהיוו תשתית למתן ההטבות. בעקבות החקירה אף הוגשו כתבי אישום נגד מספר גורמים. שופטי בג"צ קבעו שהעותרים לא עמדו בנטל להראות שניתנה להם הבטחה מינהלית. השופטים הוסיפו וקבעו שאפילו ניתנה הבטחה שכזו, בנסיבות הפרשה היה לרשות צידוק חוקי לחזור בה מההבטחה ולבטלה, שכן הפסקת התשלומים היוותה תיקון של פרקטיקה מעוותת ופסולה. יישום ההלכות על עניינה של התובעת אין מחלוקת שהאישור שקיבלה התובעת להשתתף בקורס לצרכי גמול השתלמות ניתן לה בטעות. הקורס אינו נכלל בטבלת הקורסים שהוכרו לגמול השתלמות במועד הרלוונטי שבו ביקשה התובעת וקיבלה את האישור (הטבלה מיום 12.12.2002). גם הסיבה לטעות ברורה ואין מחלוקת לגביה, והיא העובדה שקורס בעל שם דומה נכלל באותה הרשימה (קורס מספר 02219 "מינהל"). היקף הקורס המאושר גדול מעט יותר מהקורס בו השתתפה התובעת (350 שעות במקום 275) ובמועד הרלוונטי הוא אושר לאחיות בתפקידי ניהול בלבד. מהן התוצאות המשפטיות של טעות זו? מסקירת הפסיקה שלעיל אנו מגיעים למסקנה, שיש מקום למיין את המצבים שבהם ניתנת לעובד מדינה הטבת שכר בטעות לשתי קטגוריות עיקריות: הראשונה כוללת את המצבים שבהם הטבת השכר מאושרת בטעות לאחר לימודיו של עובד המדינה, וללא כל קשר אליהם, ואילו השנייה כוללת מצבים שבה האישור המוטעה ניתן מראש, עוד קודם ליציאת העובד ללימודיו, ויציאתו של העובד ללימודים נעשית בין היתר בהסתמך על אותו האישור. פרשות אסרף ופרגר, עליהן מבקשת המדינה להסתמך כאן, שבהן נקבעה ההלכה לפיה אין בטעות או שגגה בשכרו של אדם כדי להקנות לו "זכות להנצחתה", שייכות באופן מובהק לקטגוריה הראשונה. לא נטען בהן שניתנה לעובד איזושהי הבטחה בעניין תוספת שכר שיקבל אם יצא ללימודים. גם פרשת קדם אינה מסייעת למדינה, שכן בה ניתנה תוספת שכר ללא כל קשר ללימודים. המקרה של התובעת, כפי שעולה בבירור מן התשתית העובדתית אותה פירטנו מעלה, שייך לקטגוריה השנייה. התובעת ביקשה וקיבלה מראש רשות מהגוף המוסמך ביחידתה לאשר השתלמויות לצרכי גמול השתלמות. היא מימנה מכיסה ובלא מעט כסף (3,400₪), בוודאי ביחס למשכורתה, קורס לא קל (8 שעות שבועיות במשך למעלה מחצי שנה), שהיה אמור להקנות לה, לצד מיומנויות מקצועיות, גם תוספת שכר צנועה בגובה של כ-90₪ לחודש. תחשיב פשוט מעלה שנדרשו לה יותר משלוש שנות עבודה על מנת להחזיר את ההשקעה, ורק בשלב זה הייתה אמורה ההשקעה להתחיל לשאת פרי מבחינה כלכלית. כיצד היה על המדינה לנהוג בעניינה של התובעת, בשים לב לכל האמור? מהפסיקה אותה סקרנו מעלה עולה, שבמקרים השייכים לקטגוריה השנייה, תהליך ביטול הטבת השכר שניתנה, ועל אחת כמה וכמה החלטה לדרוש החזר תשלומים ששולמו כביכול ביתר, אינו מובן מאליו, ובוודאי שאינו יכול להיעשות בצורה אוטומטית. ראשית, יש להפעיל שיקול דעת פרטני, ולא רק שיקולים מערכתיים; שנית, בטרם תתקבל החלטה יש ליתן לעובד זכות טיעון מלאה (על פי הלכות מוסטקי ואליאס); שלישית יש ליתן משקל ממשי לתשובה לשאלה האם האישור המוטעה ניתן בתום לב, לקורס שאין מחלוקת של ממש לגבי רמתו המקצועית, לעומת מצבים שבהם קיים ספק בעניין זה, שלא לדבר על מצבים, שגם הם לא נדירים במקומותינו למרבה הצער, בהם קיימת ידיעה שהאישור ניתן בדרכים פסולות ולא כשרות (השוו לפרשת שם טוב אלחננוב, כן ראו את פסק דינה של כב' השופטת חנה טרכטינגוט, עב 8226/06 עמנואל יעקב נ' מדינת ישראל (16.3.10)); ורביעית וחשוב מכל יש להביא בחשבון את הרציונאל של הלכת ד"ר יעל לביא גולדשטיין, לפיו יש להימנע ככל הניתן מפגיעה במי שכלכל את צעדיו על בסיס ההחלטה שניתנה בעניינו. "מימד הזמן" עליו עומד כב' השופט חנן מלצר בפסק דינו באותה הפרשה חשוב במיוחד במקרים שכאלה. בהקשר זה יש להביא בחשבון מצד אחד את מידת הפגיעה בקופה הציבורית כתוצאה ממתן גושפנקא בדיעבד לתשלום גמול השתלמות בגין קורס שהמשתתף בו לא אמור לקבל גמול עבורו. מצד שני, יש לשקלל את התמריץ השלילי שיוצרת שלילת ההטבה מרגע איתור הטעות, ועל אחת כמה וכמה דרישה להחזר הסכומים שכבר שולמו. יש לזכור שצעד כזה עשוי לפגוע בצורה בלתי מידתית דווקא בעובדים היותר טובים בתוך המערכת, בעובדים שמוכנים להשקיע זמן וכסף על מנת לקדם את עצמם מבחינה מקצועית, והכל בהסתמך על פניה מוקדמת לקבלת אישור לקורס הספציפי, ויציאה לקורס רק לאחר קבלת האישור לו. דומה שאין מחלוקת שבמקרה של התובעת, לא נהגה המדינה בהתאם לאמות המידה שלעיל. נהפוך הוא. המדינה הציגה בפנינו את "נוהל החזר חובות תשלומי יתר לעובדים" (נספח י' לכתב התביעה שכנגד), והצהירה שפעלה על פיו. לפי הנוהל, מיד עם גילוי תשלום יתר יש להודיע על כך לחשב המשרד, וזה מצידו יורה מיד על ביטול הזכאות לתשלום ועל ניכוי מידי של הסכום ששולם ביתר ממשכורת של העובד. כמו כן, ובהתאם לנוהל, זכאי אמנם העובד לערער על חוב, אך ערעור שכזה עוסק רק בהחזר הסכומים ששולמו לכאורה ביתר, להבדיל מהמשך הזכאות לסכום שלכאורה שולם בטעות. זאת ועוד. המדינה ניסתה במקרה של התובעת לטעון שהתובעת לא ערערה, ובכך ויתרה למעשה על זכות הטיעון. איננו מקבלים טענה זו. במכתב הראשון שנשלח לתובעת (נספח ח' לכתב התביעה שכנגד) היא נדרשה לחתום על כתב "הסכמה להחזר חוב למשרד" בלא שיש במכתב זה כל התייחסות לזכות ערעור. חיפשנו ולא מצאנו בכל המסמכים שצירפו הצדדים ראיה אחרת לכך שהמדינה הודיעה לתובעת על זכותה לערער על ההחלטה. נהפוך הוא. התובעת העידה, ועדותה זו לא נסתרה: "הגעתי לכוח אדם כמו אדם פשוט. אמרתי להם מדוע אני צריכה לשלם עבור 3 השנים האלה ונאמר לי שככה זה. שאלתי אם יש לי הזדמנות לערער והם אמרו לי שלא ושאני צריכה לשלם" (עמ' 10 ש' 5). להשלמת התמונה ולמען הסר ספק, נבהיר שאין לראות במכתב הפניה הקולקטיבי שנשלח ביום 27.2.06 על ידי בית-החולים בשם כל האחיות שאושר להם הגמול, בבקשות לאישורים "פרטניים" לגמול ההשתלמות למרות הטעות (סומן נ/2, ע' 9 ש' 9), משום מתן זכות טיעון אינדיבידואלי לתובעת. העובדה שבית החולים פעל והשתדל לטובת התובעת וחברותיה שנפגעו, וטוב שפעל, אין בה כדי לממש את זכות הטיעון, שכפי שהסברנו בפירוט, מהותה וטיבה חייב להיות אינדיבידואלי, ויש לתיתה באופן אישי לעובד שנפגע. הסעדים המשפט המינהלי נותן בידינו שיקול דעת נרחב יחסית לקבוע את הסעד לו זכאית התובעת בגין הפרת כלליו: קבלת החלטות תוך הפרת כלליו של המשפט המינהלי (הן הכללים בנושא הסמכות, הן הכללים בדבר ההליך המינהלי והן הכללים בדבר שיקול הדעת עצמו) משפיעה על תוקפן. עם זאת, מידת ההשפעה משתנה בהתאם לחומרתו של הפגם ושיקולים נוספים... ככלל , הגישה העדכנית המושלת בכיפה לעניין תוצאותיו של הפגם המינהלי היא הבטלות היחסית. גישה זו מעניקה לבית המשפט שיקול דעת באשר לתוצאות הפגם, תוך התחשבות במכלול הנסיבות של ההפרה והתמקדות בשאלה מהוה העוול שנגרם (לפרט הנוגע בדבר או לציבור בכללותו) כתוצאה ממנה. דפנה ברק ארז משפט מינהלי כרך ב' (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, 2010), עמ' 795 אין בעינינו ספק שנוכח הפגמים שתיארנו, והסתמכותה של התובעת על האישור שניתן לה בטרם יצאה לקורס, וכן נוכח ההוצאות שהוציאה בקשר אליו, המדינה אינה זכאית להחזר הכספים ששולמו ביתר (וראו לעניין זה: פרשת אסרף כמו גם פסקי הדין שהזכרנו לעיל בפרק הסקירה המשפטית, וכן עע (ארצי) 288/06 בן ציון סורוצקין נ' קרן קיימת לישראל (29.11.07), בפיסקה 16 לפסק דינו של הנשיא סטיב אדלר;). לפיכך אנו דוחים את התביעה שכנגד שהגישה המדינה. באשר להמשך מתן גמול ההשתלמות לתובעת בגין הקורס בו השתתפה, כאן הגענו למסקנה, שאין זה נכון שנחליף את שיקול דעתה של הועדה המקצועית המוסמכת בשיקול דעתנו. ספק אם אנו מוסמכים לקבל החלטה שכזו, אבל אפילו נניח כך, אין בידינו את כל המידע לצורך קבלת החלטה שכזו, לרבות בחינת השלכות רוחב אפשריות. הדרך הנכונה לילך בה הינה להחזיר את הנושא לוועדה, שתשקול ותחליט מחדש בעניין, כמובן לאחר מתן זכות טיעון לתובעת. במסגרת ההליך המחודש שיתקיים בפני ועדת גמול ההשתלמות, על הוועדה ליתן זכות טיעון מלאה לתובעת, וכן להביא במניין שיקוליה את ההלכות שנפסקו בפסקי הדין עליהם עמדנו קודם לכן, שחלקן מטות את הכף לכיוון עמדת התובעת. יחד עם זאת, ללא כל קשר להחלטה החדשה שתתקבל אצל הגורמים המוסמכים בנתבעת, ובהסתמך על פסיקת בית הדין הארצי בעניין אליאס, אנו סבורים שמן הראוי לקבל את תביעתה הכספית של התובעת באופן חלקי. אנו קובעים שללא כל קשר להחלטה החדשה שתתקבל בעניין זכותה של הנתבעת לקבל את שהופחת משכרה החל מחודש אוקטובר, על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי כספי בגובה 5,000₪ על הפגיעה בשכרה שנעשתה בהליך אוטומטי כמעט, הליך שבו לא ניתנה לה הזכות להישמע ובו לא נלקחה כלל בחשבון הסתמכותה של התובעת. סוף דבר נוכח כל האמור אנו קובעים כך: הגורמים המוסמכים אצל הנתבעת יקיימו דיון מחודש בשאלת זכותה של התובעת לקבלת גמול ההשתלמות בגין הקורס בו השתתפה, לרבות זכותה לקבלת הגמול רטרואקטיבית, החל מאוקטובר 2006 שהוא המועד שבו הופסק התשלום. קודם שתתקבל החלטה חדשה תישמע עמדתה של התובעת בסוגיה, וכן יילקחו בחשבון מכלול השיקולים לכאן ולכאן עליהם עמדנו בפסק דיננו זה. התביעה שכנגד, להחזר הסכומים שקיבלה התובעת החל מיוני 2003 ועד לאוקטובר 2007, נדחית. בנוסף, וללא קשר לתוצאות ההליך המחודש, הנתבעת תשלם לתובעת סך 5,000₪ (פיצוי על הפרת זכות השימוע של התובעת) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בסך 1,000₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. על פסק דין זה ניתן לבקש לערער בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. בקשת רשות ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 15 ימים ממועד קבלת פסק הדין. גמול השתלמותהשתלמותעובדי מדינה