האם תאונה בדרך לגן ילדים (כדי לשים את הילדים בגן) לפני הנסיעה לעבודה נחשבת ל"תאונת עבודה" ? ##תאונת עבודה בדרך לגן - הקדמה:## המפתח להכרה באירוע כ"תאונת עבודה" הוא שהתאונה אירעה תוך כדי העבודה ועקב העבודה. הגדרה זו של "תאונה בעבודה" הורחבה בסעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי על שורה של מצבים שאינם "תוך כדי" ו"עקב" העבודה. כך, לענייננו, קובע סעיף 80(1) לחוק כי רואים תאונת עבודה גם אם אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח ממעונו לעבודה או מן העבודה למעונו. אלא שבצד ההרחבה האמורה קיים סייג וסייג לסייג: לענייננו, הסייג הוא שתאונה שאירעה בנסיעה או בהליכה מן המעון לעבודה או מן העבודה למעון לא תוכר כ"תאונה בעבודה" אם חלה בנסיעה או בהליכה "הפסקה או סטייה של ממש מהדרך המקובלת כשההפסקה או הסטייה לא היתה למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי עבודתו..." (סעיף 81(א) לחוק - סעיף 2 לעיל). ##הסייג לסייג הוא שלא יראו הפסקה או סטייה של ממש לעניין סעיף 81(א) לחוק אם המבוטח ליווה את ילדו לגן ילדים או כדי לקיים מצוות התפילה (סעיף 81(ב)(1) ו-(ג) לחוק הביטוח הלאומי).## נדמה שהמפתח הנכון לפסיקה במקרים גבוליים של תאונת עבודה בדרך לגן ילדים הוא בחינת התכלית האמיתית של מהלכי המבוטח, תוך מתן משקל ועדיפות לעיקר על פני הטפל. ככל שבית הדין יתרשם במקרה שלפניו כי התמונה העובדתית מצביעה על התאמה כללית ואמיתית למסגרות הלא מדויקות הקבועות בחוק, כי אז הנטייה תהיה להכיר באירוע כ"תאונת עבודה", אף אם הייתה חריגה שולית וזניחה כלשהי בנסיבות האירוע. הבחינה אם תאונה בדרך לגן ילדים היא תאונת עבודה צריכה להיעשות בסבירות ובמידתיות, באופן שהמטרה העיקרית של החוק תושג ולא יקופחו זכויות מבוטח במקרים גבוליים. יש לזכור שעניין לנו בחוק סוציאלי שפרשנותו ויישומו במקרים של ספק נעשים תמיד לטובת המבוטח. ##האם תאונה במהלך סטיה מהדרך להסיע ילדים לגן הילדים היא תאונת עבודה ?## עב"ל 53174-09-12 המוסד לביטוח לאומי - עדי סימון בר, עסק במקרה של אישה שעבדה בביתה, יצאה להסיע את ילדיה לגן הילדים וכאשר היתה בדרכה חזרה לביתה, אירעה לה תאונה. בית הדין קיבל את ערעורו של המוסד לביטוח לאומי בקבעו, בין היתר, כך: "אמנם בהוראות החוק הורחבו גבולותיה של תאונה בעבודה למקרים בהם נפגע עובד בדרכו ממעונו למקום עבודתו או ממקום עבודתו למעונו, ואף נקבעו הוראות מיוחדות למקרה של סטייה מן הדרך, אך בענייננו אין מחלוקת כי המשיבה לא הייתה בדרכה ממעונה אל מקום העבודה, שהרי למעשה היא הייתה כבר בביתה – קרי "במקום העבודה" עוד בטרם יציאתה מביתה אל גן הילדים. איננו מקבלים את הניסיון ליצור הפרדה מלאכותית בין ביתה של המשיבה המשמש כמעונה, לבין ביתה המשמש כמקום עבודתה, כפי שניסתה המשיבה לטעון, וכי רק לאחר הסעת ילדיה לגן, הרי שביתה הופך למקום העבודה. משכך המשיבה איננה נכנסת בגדרי סעיף 80(1) לחוק הקובע כי רואים תאונה כתאונת עבודה אם "אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו". בעניינו המשיבה אף איננה נכנסת בגדרי סעיף 81(ב) כיוון שסעיף זה חל במקרים בהם ההפסקה או הסטיה מהדרך "היו למטרה הכרוכה ... בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי", ואילו במקרה הנוכחי לא ניתן להגדיר את הסעת הילדים לגן כשלעצמה, כחלק ממשלח ידה של העובדת. הרחבת הכיסוי הביטוחי גם למקרים כגון דא תביא לכך, שבכל מקרה שבו תהיה לדעתו של מבוטח השפעה על עבודתו, הפעילות הנלווית לכך תהיה אף היא חלק אינטגראלי מעבודתו, וברי כי לא לכך כיוון המחוקק." ועוד נקבע בהקשר תאונת עבודה בדרך לגן: "... המערערת כלל איננה באה בגדרי סעיף 79 לחוק, כיוון שאין מחלוקת כי התאונה לא ארעה בעבודה. גם הרחבת הסעיף ביחס למקרים בהם העובד נפגע בדרכו ממעונו למקום עבודתו או ממקום עבודתו למעונו, אין בה כדי להועיל למערערת, כיוון שהיא לא נפגעה בדרך ממעונה למקום עבודתה, וזאת מפני שבמקרה הנוכחי מעונה ומקום עבודתה חד הם, ומשכך כלל אין בנמצא "דרך" שהיא ממעונה למקום עבודתה. בגישתה של המערערת טמונה הרחבה שיש בה הרחקה משמעותית של האירוע התאונתי מכל קשר עם העבודה, שהרי אין מחלוקת כי המערערת הייתה במקום עבודתה, עוד בטרם יצאה להביא את ילדיה לגן, ולפיכך אין מקום להכיר ב"דרך" זו, כדרך שלגביה הורחב הכיסוי הביטוחי לנפגעי עבודה." ##האם תאונה בדרך לגן ילדים או בדרך חזרה מגן הילדים נחשבת "תאונת עבודה" ?## מקום בו המבוטח יוצא ממעונו למקום שאינו מקום העבודה ומשם פונה לעבודתו, עלינו לבחון את תכלית הנסיעה - האם נעשתה היא לעניינים פרטיים או לצרכי העבודה, ועל פי תכלית זו יוכרע הדבר (ראה: עב"ל 1396/04 דוד הררי – המוסד לביטוח לאומי, 10.7.15) . דברים הנכונים גם בדרך ההפוכה, קרי: אם המבוטח יוצא ממקום עבודתו למקום שאינו ביתו ומשם פונה לביתו. עוד נפסק כי: "הסטייה תיבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטייה. נסיעה בדרך עוקפת יכולה, בנסיבות מסוימות, להיחשב כסטייה "מקובלת" ובנסיבות אחרות כ"סטייה של ממש". כך אם סטייה מבוצעת בשל מצוקות תחבורה ופקקי תנועה והסטייה בנסיבות העניין סבירה, כי אז תיחשב הסטייה "מקובלת". לעומת זאת אם תוך כדי נסיעת העובד למקום עבודתו, הוא מבצע סטייה לצורך עניין שאינו קשור במקום עבודתו, ייראה הדבר כסטייה של ממש. המחוקק קבע שני מקרים בהם מוכרת הסטייה מן הדרך אל מקום העבודה. האחד – הובלת ילד אל גן ילדים והשני – קיום מצוות תפילה (סעיף 81 (ב) לחוק) הכרה בשני מצבים אלה שוללת את ההכרה בסטייה מן הדרך למטרות אחרות." (עב"ל 329/03 רחל אספיר – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע מ, עמ' 140, 143-144). יחד עם זאת, נפסק בדב"ע נז/0-148 המוסד – ארמי, גם כי במצב של סטייה, ניתן הדבר לרפוי, כאשר: "התאונה שארעה בדרך לעבודה לאחר שהמשיבה האריכה את דרכה הרגילה לעבודה...המשיבה נפגעה בתאונה בדרכה לעבודה לאחר ששבה מסטייה בדרך, מהארכת הדרך אל דרכה הרגילה, דרך בה הייתה נוהגת לנסוע לעבודה מידי יום, ואז ארעה לה התאונה. אין מחלוקת שבכך שהמשיבה שבה אל הדרך הרגילה, נרפאה הסטייה." נקבע כי סטייה מהדרך לעבודה כדי להסיע ילדים לגן, להבדיל מ"הפסקה", ניתנת לריפוי עם החזרה לתוואי הרגיל. אם ארעה התאונה לאחר שחזר הנפגע לדרך המקובלת – תוכר התאונה כתאונת עבודה (דב"ע מא/0-19 המוסד – משה אבניאלי, פד"ע יב 298). ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת עבודה בדרך לגן הילדים:## ##השופט שמואל צור## השאלה שבפנינו הינה האם הפגיעה שנגרמה למערערת ארעה במהלך נסיעתה מהעבודה למעונה לפי סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן- החוק) ואם כן, האם התקיימו בנסיעתה "הפסקה או סטייה של ממש" השוללים את תחולת הביטוח לפי סעיף 81 לחוק. נפתח בהוראות החוק הצריכות לענייננו, לאחר מכן נדון בעובדות המקרה, בפסיקת בית הדין האזורי ובטענות הצדדים בערעור ובסופו של דבר נחתום בהכרעתנו. ##המסגרת המשפטית## סעיף 79 לחוק מגדיר את המונח "תאונת עבודה" כך: "תאונת עבודה - תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמיו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלוח ידו ועקב עיסוקו במשלוח יד." סעיף 80 לחוק מרחיב הגדרה זו. ההרחבה הנוגעת לענייננו מעוגנת בסעיף 80(1) לחוק לאמור: "חזקת תאונה בעבודה 80. רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם- (1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו; (2) - (7) ..." על הרחבה זו קיים סייג הקבוע בסעיף 81 לחוק לאמור: "הפסקה וסטיה (א) תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4), (5) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לענין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על- ידיה אי - כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות. (ב) בנסיבות האמורות בפסקה (1) של סעיף 80 לא יראו כהפסקה או כסטיה של ממש, לענין סעיף קטן (א), אם עשה זאת המבוטח לאחת מאלה: (1) כדי ללוות ילדו לגן ילדים או למעון ילדים או למקום אחר שהשר קבע כמקום שבו נמצא ילד לפי הסדר קבע או להשיבו משם; (2) כדי לקיים מצוות תפילת בוקר בציבור בבית תפילה שבו הוא נוהג להתפלל". עד כאן תשתית הוראות החוק. 3. העובדות הנוגעות לעניין שאינן שנויות במחלוקת והן אלו : א. המערערת, עובדת בשירות המדינה, הינה אם לילד בן ארבע. מדי בוקר המערערת מביאה את בנה למעון ומשם היא נוסעת לעבודתה. ביום רגיל, המערערת מסיימת את עבודתה בשעה 15:30 ואז היא נוסעת לגן הילדים של בנה ואוספת אותו בדרכה הביתה. ב. ביום 8.2.09 יצאה המערערת ממקום עבודתה בשעה מוקדמת מהרגיל, 14:30, ונסעה למעון של בנה על מנת להשתתף במסיבת ט"ו בשבט שעמדה להתקיים שם ואשר צפויה הייתה להמשיך כשעה (עד לשעה 16:00). בסיום המסיבה, התכוונה המערערת לקחת את בנה הביתה, כמו בכל יום. בהגיעה למעון, החנתה המערערת את רכבה בסמוך. ביציאה מהרכב הניחה המערערת את רגלה השמאלית על המדרכה, הנעל של רגלה התעקמה וכתוצאה מכך היא נפלה ונחבלה ברגלה ובגבה (להלן- האירוע). למערערת נגרמו 18 ימי אי כושר עבודה. ד. המערערת הגישה למוסד לביטוח לאומי (להלן- המוסד) תביעה לתשלום דמי פגיעה בשל התאונה שאירעה לה. פקידת התביעות דחתה את התביעה בנימוק שלא אירעה למערערת "תאונת עבודה" בדרכה מעבודתה למעונה, כנדרש לפי סעיף 80(1) לחוק, אלא בשעת נסיעתה למסיבה בגן של בנה שתוכננה להימשך כשעה. לחילופין, קבעה פקידת התביעות, כי ביקורה ושהייתה של המערערת במעון של בנה בשל מסיבת ט"ו בשבט לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיה כלפי המעביד, ועל כן הן בגדר הפסקה של ממש מהדרך המקובלת (החלטה מיום 6.5.09). ההליך בבית הדין האזורי ופסק הדין 4. המערערת הגישה תביעה לבית הדין האזורי בירושלים, בה ביקשה להכיר בתאונה כתאונת עבודה מכוח ההוראה הקבועה בסעיף 80(1) לחוק, שעניינה תאונה שאירעה "תוך כדי נסיעתו או הליכתו של מבוטח לעבודה ממעונו". המערערת טענה כי לא הייתה הפסקה בנסיעתה מהעבודה למעון, שכן היא לא הגיעה למסיבה בעת שאירעה התאונה. המערערת טענה כי גם אם כוונתה הייתה להשתתף במסיבה, הרי שלא היה כל שינוי במסלול נסיעתה הרגיל שהיא מידי יום בדרך מעבודתה למעון של בנה. בנסיבות אלה, כך טענה המערערת, אין מקום לתת משקל מכריע לכוונת הנסיעה. לטענתה, גישת המוסד היא טכנית והיא מסתמכת על "החוק היבש". 5. המוסד טען כי האירוע אינו בגדר תאונת עבודה, שכן התאונה לא אירעה בעת שהמערערת הייתה בדרכה מעבודתה לביתה אלא בדרכה לגן הילדים של בנה על מנת להשתתף במסיבה שהייתה בגן. לחילופין, טען המוסד כי אם ייקבע שהמערערת הייתה בהליכה מעבודתה למעון בעת שאירעה התאונה, חלה בנסיעתה "הפסקה או סטייה של ממש מהדרך המקובלת", והן לא היו לצורך מילוי חובותיה כלפי המעביד ועל כן אין רואים בתאונה כ"תאונת עבודה" לפי סעיף 81(א) לחוק הביטוח הלאומי. עוד טען המוסד כי עניינה של המערערת לא נכנס לגדר הוראת סעיף 81(ב)(1) לחוק, לפיו לא יראו כהפסקה או סטייה של ממש הפסקה או סטייה שנעשתה כדי ללוות את ילדו של המבוטח לגן הילדים או להשיבו משם, זאת מאחר שמטרת המערערת לא הייתה לקחת את ילדה מן המעון לביתם אלא להשתתף במסיבה. 6. בית הדין האזורי (השופט דניאל גולדברג ונציגי הציבור מר קובי שלם ומר אילן לוי; ב"ל 10895/09) דחה את תביעת המערערת. בית הדין האזורי קבע כי בעת התאונה לא הייתה המערערת בדרך ממקום עבודתה למעונה אלא בדרך לגן הילדים של בנה במטרה להשתתף במסיבה שנערכה שם. בית הדין האזורי קבע כי הואיל ומטרתה של המערערת לא הייתה לאסוף את בנה ולשוב הביתה, הרי שלא חלה עליה ההרחבה להגדרת "תאונת עבודה" שבסעיף 80(1) לחוק, אף אם התוואי בו הלכה הינו התוואי הרגיל בו היא הולכת בדרכה הביתה. בפסיקה זו הסתמך בית הדין האזורי על פרשת סכנדריון ובפרשת אלגריה, בהן נקבע כי חרף הזהות בתוואי הדרך בין הדרך בה הלך או נסע מבוטח במועד התאונה לבין הדרך בה הוא הולך או נוסע באופן רגיל, אם מטרת ההליכה או הנסיעה איננה להגיע לביתו של המבוטח, לא תוכר התאונה כ"תאונת עבודה" לפי החוק. 7. בית הדין האזורי קבע כי גם אם נניח, לטובת המערערת, כי נסיעתה נכנסה לגדר "חזקת תאונת העבודה" שבסעיף 80(1), הרי שיש תחולה בענייננו להוראות סעיף 81(א) לחוק, שכן כוונתה של המערערת לשהות במעון הילדים של בנה למשך שעה לצורך השתתפות במסיבה היוותה "הפסקה או סטייה של ממש מן הדרך המקובלת", אשר לא הייתה למטרה הכרוכה במילוי חובותיה למעבידה. עוד קבע בית הדין האזורי כי אין גם בהוראת סעיף 81(ב) לחוק כדי לסייע למערערת, שכן מטרת הסייג שבסעיף היא שלא יראו בסטייה של איסוף ילד ממעון לשם השבתו לבית משום "הפסקה או סטייה של ממש". לדעת בית הדין, בעניינה של המערערת הייתה אומנם כוונה להשיב את בנה לביתה לאחר היציאה ממעון הילדים, אך זאת לאחר שהות של כשעה במסיבה במעון. ##הערעור## 8. בערעור בפנינו שבה המערערת וטוענת כי האירוע מיום 8.2.09 הינו בבחינת "תאונת עבודה". לטענתה, אומנם כוונתה הייתה ללכת למסיבה במעון הילדים של בנה שהוא חלק ממסלול הנסיעה הרגיל שלה, אך עקב הפגיעה שאירעה לה בדרכה, התבטלה הכוונה והיא לא השתתפה במסיבה אלא לקחה את בנה ושבה לביתה. בנסיבות אלה, כך טוענת המערערת, לא החלה "סטייה או הפסקה של ממש" מהדרך המקובלת והיומיומית שנהגה לחזור בה ממקום עבודתה. לטענתה, נגרם לה גם נזק כספי, בהיותה אמא חד הורית, בת 51 עם ילד קטן אשר נזקקה ל-18 ימי מחלה ונגרמו לה הוצאות רפואיות עבור תרופות. 9. המוסד תומך בפסיקת בית הדין האזורי מטעמיו. המוסד טוען כי בעניינה של המערערת לא מתקיימת הוראת סעיף 80(1) לחוק, זאת מאחר והיא לא הייתה בדרכה ממקום עבודתה למעונה. לטענתו, המערערת עזבה את מקום עבודתה מוקדם מהרגיל כדי להשתתף במסיבה שנערכה במעון של בנה. לטענת המוסד, תכלית הנסיעה מעבודתה של המערערת לא הייתה להגיע לביתה מייד לאחר לקיחת הבן מהמעון, כפי שנהגה לעשות מדי יום, אלא לשהות במסיבה שארכה כשעה, תכלית העומדת בפני עצמה. לטענת המוסד, מטרת הנסיעה מלכתחילה היא הקובעת ולא מה שאירע בפועל. המוסד מוסיף וטוען כי משכוונתה של המערערת הייתה לשהות במעון הילדים של בנה למשך שעה, לצורך השתתפות במסיבה, מהווה הדבר "הפסקה או סטייה של ממש מן הדרך המקובלת". לטענת המוסד, אף כי המערערת לא סטתה מתוואי הדרך, הרי שנסיעתה למעון של בנה כדי להשתתף במסיבה אינה סטייה לצורך מטרה הכרוכה במילוי חובותיה כלפי המעביד, גם אם בפועל לא נשארה בגן בשל נפילתה. המוסד טוען כי אף החלופה שבסעיף 81(ב)(1) לחוק לא מתקיימת בעניינה של המערערת, שכן המערערת התכוונה להשיב את בנה הביתה רק לאחר שהות של כשעה במסיבה במעון. לטענת המוסד, השתתפות המערערת במסיבה של בנה הינה סטייה או הפסקה שאינה של ממש, אף אם בפועל לא הייתה סטייה בשל התאונה שאירעה. ##דיון והכרעה## 10. חוק הביטוח הלאומי מעניק כיסוי ביטוחי לאירוע תאונתי המוגדר על ידו כ"תאונת עבודה" (סעיף 79 לחוק). המפתח להכרה באירוע כ"תאונת עבודה" הוא שהתאונה אירעה תוך כדי העבודה ועקב העבודה. תילי תילים של הלכות נקבעו בשאלה מה משמעות הביטויים "תוך כדי" ו"עקב" העבודה ואנו פטורים משאלות אלה בענייננו. 11. הגדרה זו של "תאונה בעבודה" הורחבה בסעיף 80 לחוק על שורה של מצבים שאינם "תוך כדי" ו"עקב" העבודה. כך, לענייננו, קובע סעיף 80(1) לחוק כי רואים תאונת עבודה גם אם אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח ממעונו לעבודה או מן העבודה למעונו (סעיף 2 לעיל). אלא שבצד ההרחבה האמורה קיים סייג וסייג לסייג: לענייננו, הסייג הוא שתאונה שאירעה בנסיעה או בהליכה מן המעון לעבודה או מן העבודה למעון לא תוכר כ"תאונה בעבודה" אם חלה בנסיעה או בהליכה "הפסקה או סטייה של ממש מהדרך המקובלת כשההפסקה או הסטייה לא היתה למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי עבודתו..." (סעיף 81(א) לחוק - סעיף 2 לעיל). הסייג לסייג הוא שלא יראו הפסקה או סטייה של ממש לעניין סעיף 81(א) לחוק אם המבוטח ליווה את ילדו לגן ילדים או כדי לקיים מצוות התפילה (סעיף 81(ב)(1) ו-(ג) לחוק). מערכת הוראות אלה אינה ברורה די צורכה, הן בשל המושגים המעורפלים כגון "הפסקה" או "סטייה של ממש", שאין להם שיעור וגבולות, והן בשל השילוב של הרחבות של הוראות בסיס וסייגים וסייגי סייגים המתלווים אליהם. אין פלא, אפוא, שהדין אינו ברור, במיוחד במצבי ביניים גבוליים. 12. כך, למשל, התעוררה במקרה אחר השאלה האם תאונה שאירעה למבוטח במהלך נסיעתו לעבודה לאחר שהות של 20-10 דקות בקופת חולים הנמצאת בדרכו לעבודה, הינה בבחינת "הפסקה" המוציאה את אירוע התאונה מגדר "תאונת עבודה". בית הדין האזורי בירושלים פסק באותו מקרה שמשך השהייה הקצר במרפאה, כמו גם העובדה שמדובר בתוואי רגיל של העובד בדרכו לעבודה, מלמד שמדובר במהלך אחד מהמעון לעבודה שלא נקטע על ידי הביקור במרפאה (בית הדין אזורי ירושלים, תיק ב"ל 10465/09 טגניה אדינה - המוסד לביטוח לאומי). באותו מקרה המוסד ערער על פסק הדין של בית הדין האזורי אך במהלך הדיון חזר בו מן הערעור (עב"ל 667/09; פסק דין מיום 24.6.10). 13. נדמה שהמפתח הנכון לפסיקה במקרים גבוליים שכאלה הוא בחינת התכלית האמיתית של מהלכי המבוטח, תוך מתן משקל ועדיפות לעיקר על פני הטפל. ככל שבית הדין יתרשם במקרה שלפניו כי התמונה העובדתית מצביעה על התאמה כללית ואמיתית למסגרות הלא מדויקות הקבועות בחוק, כי אז הנטייה תהיה להכיר באירוע כ"תאונת עבודה", אף אם הייתה חריגה שולית וזניחה כלשהי בנסיבות האירוע. הבחינה צריכה להיעשות בסבירות ובמידתיות, באופן שהמטרה העיקרית של החוק תושג ולא יקופחו זכויות מבוטח במקרים גבוליים. יש לזכור שעניין לנו בחוק סוציאלי שפרשנותו ויישומו במקרים של ספק נעשים תמיד לטובת המבוטח. 14. הוא הדין בענייננו. מידי יום נוסעת המערערת ממעונה למקום עבודתה וחזרה תוך שהיא סוטה מן הדרך לצורך הבאת בנה אל גן הילדים בבוקר ולקיחתו ממנו בסוף היום. מצב זה ברור ולמערערת קיים כיסוי ביטוחי מכוח הוראת סעיף 81(ב)(1) לחוק. אלא שבענייננו, כזכור, ארעה למערערת תאונה ביום בו היא נסעה אל הגן הילדים שעה לפני תום יום הלימודים כדי להשתתף בחגיגת ט"ו בשבט שנערכה בגן. אין חולק שבתום המסיבה אמורה הייתה המערערת לקחת את הבן לביתה. אין גם חולק שכתוצאה מן התאונה שאירעה למערערת בצאתה מן המכונית בדרכה לגן הילדים, היא לא השתתפה במסיבה ולקחה את הבן לביתה מייד. 15. עניין לנו במקרה גבולי, שפתרונו צריך לבוא בדרך סבירה ומידתית, תוך מתן עדיפות לעיקר על פני התפל. בית הדין האזורי נתן משקל לעובדה שהמערערת נסעה לגן הילדים לצורך השתתפות במסיבת ט"ו בשבט ולא לשם לקיחת הילד מן הגן. אני סבור שגישה זו נוקשה יתר על המידה. לדידי, יש בענייננו מספר אלמנטים הצריכים להביא לתוצאה שונה: מדובר בשגרת נסיעה כמידי יום ביומו ולא כאירוע חד פעמי; מדובר בנסיעה מוקדמת לגן הילדים למסיבה הנערכת סמוך לתום יום הלימודים; מדובר בהקדמה חד פעמית של ההגעה לגן בשעה אחת בלבד. בנסיבות אלה, אין לראות את חזות כל הנסיעה בהגעה למסיבה, אלא לראות את התמונה הכללית, שהמסיבה היא התפל בה והעיקר הוא לקיחת הילד מן הגן. מעבר לכך, יש לתת את הדעת לכך שבסופו של דבר, המערערת לא השתתפה במסיבה ולקחה את הבן מן הגן מיד. במקרה זה, יש להעדיף את בחינת האירוע על פי "מבחן התוצאה" (לקיחת הבן מהגן מייד) ולא על פי "מבחן הכוונה" (השתתפות במסיבה),שלא התממשה בפועל. 16. קראתי את חוות דעתו של חברי השופט רבינוביץ ואין דעתי כדעתו. גישתו של חברי פורמליסטית. לדידו די לבדוק את מטרת הנסיעה לפי היעד של "המסיבה", הצמוד כרונולוגית ליעד של לקיחת הילד מן הגן. כפי שהסברתי, יש במקרה זה לנקוט גישה תכליתית ולהשקיף על מטרת הנסיעה לפי המטרה העיקרית (לקיחת הילד מן הגן) להבדיל מן המטרה המשנית (השתתפות במסיבה). הדעת נותנת שהמסיבה נקבעה סמוך לתום יום הלימודים, כדי להקל על ההורים ולא להטריח אותם לגן פעמיים באותו יום. כאמור, לדידי, המסיבה היא הטפל ולקיחת הילד היא העיקר. טול, למשל, דוגמה אחרת: נניח שבבוקרו של יום היתה אומרת הגננת לאם שהיא מבקשת לשוחח איתה על הילד והיא מזמינה אותה לפגישה לצורך כך שעה לפני תום יום הלימודים. האם נסיעת האם בנסיבות אלה היא למטרת פגישה עם הגננת או למטרת לקיחת הילד מן הגן. האם בנסיבות אלה, בגלל פגישה הסמוכה לתום יום הלימודים של הילד בגן, תוסר הגנת החוק מן האם? תמהני. 17. לסיכום, לדעתי יש לבחון את המקרה הגבולי שלפנינו בדרך תכליתית וגמישה ולא בגישה פורמליסטית. יש להעדיף במקרה זה את ראיית התמונה בכללותה, תוך מתן עדיפות לעיקר על פני התפל. לכן, לדעתי, יש מקום לקבל את הערעור ולהכיר בתאונה שאירעה למערערת ביום 8.2.09 כ"תאונה בעבודה". המשיב יישא בהוצאות המערערת בסכום של 7500 ש"ח. ##השופט עמירם רבינוביץ## 1. קראתי את דעתו של חברי, השופט צור, בחנתי חזור ובחון את הדברים,ולאחר לבטים הגעתי למסקנה, כי יש לדחות את הערעור. 2. העבדות הרי הן מפורטות בפסק דינו של חברי, השופט צור, ורק נחזור עליהן לשם הנוחיות. "א. המערערת, עובדת בשירות המדינה, הינה אם לילד בן ארבע. מדי בוקר המערערת מביאה את בנה למעון ומשם היא נוסעת לעבודתה. ביום רגיל, המערערת מסיימת את עבודתה בשעה 15:30 ואז היא נוסעת לגן הילדים של בנה ואוספת אותו בדרכה הביתה. ב. ביום 8.2.09 יצאה המערערת ממקום עבודתה בשעה מוקדמת מהרגיל, 14:30, ונסעה למעון של בנה על מנת להשתתף במסיבת ט"ו בשבט שעמדה להתקיים שם ואשר צפויה הייתה להמשיך כשעה (עד לשעה 16:00). בסיום המסיבה, התכוונה המערערת לקחת את בנה הביתה, כמו בכל יום. ג. בהגיעה למעון, החנתה המערערת את רכבה בסמוך. ביציאה מהרכב הניחה המערערת את רגלה השמאלית על המדרכה, הנעל של רגלה התעקמה וכתוצאה מכך היא נפלה ונחבלה ברגלה ובגבה (להלן- האירוע). למערערת נגרמו 18 ימי אי כושר עבודה." 3. הפסיקה קבעה כמה כללים הקובעים את אמות המידה , להכרה בתאונה שארעה למבוטח ממעונו לעבודה ומן העבודה למעונו כתאונת עבודה.הבחינה הראשונית היא מה הייתה מטרת הנסיעה- האם הנסיעה הייתה כדי להגיע מן המעון לעבודה או מן העבודה למעון.פסק הדין בעניין סכנדריון מרים (להלן פס"ד סקנדריון) עליו סמך בית הדין האזורי את פסיקתו, הוא מורה הדרך העיקרי בנושא זה,כשהוא משבץ בתוכו פסיקה המדגימה היטב את כלל מטרת או כוונת הנסיעה כאבן בוחן מרכזית לבחינת ההכרה בתאונה שארעה במהלך נסיעה כתאונה בעבודה.בהקשר זה מן הראוי להביא את הדברים שנאמרו בעניין זה בפס"ד סכנדריון. "5. בפסקי-דין אלה נדונה השאלה אם נסיעה שנחזתה כנסיעה מן העבודה למעון או מן המעון לעבודה, אכן נפלה לתחומו של סעיף 36(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח - 1968(להלן - החוק), ובשלושתם ניתנה תשובה שלילית א) בדב"ע מא/160- 0[1],(פורסם בלקט פסקי דין בנפגעי עבודה בהוצאת המוסד לביטוח לאומי להלן- הלקט) נפסק כי תאונה שארעה למבוטח בדרך מן העבודה כשתכלית הנסיעה אינה מעונו, לא תיחשב כתאונת עבודה, אף אם ארעה בהיותו עדיין בדרך המקובלת - ובטרם הוציא את כוונתו מן הכוח אל הפועל. (ההדגשה הוספה- ע.ר) ובלשון פסק-הדין: "...מטרת הנסיעה במוצהר, היתה להגיע לבית-חולים על מנת להיבדק ולא לנסוע הביתה ובדרך 'לקפוץ' לבית-חולים. הבעיה שמעוררים כאן בשל זהות התוואי ואפשרות (עבור המערערת) להימלך בדעתה, היא בעיה מלאכותית. אילו היה בית-החולים בכיוון הפוך לכיוון נסיעה הביתה, הבעיה לא היתה יכולה להתעורר אף על-פי שגם כשמתחילים לנוע בכיוון הפוך לכיוון המעון, יכולים להימלך בדעתם, להפסיק את הנסיעה לבית-החולים, לחזור על העקבות, וכו'... ואין לדבר סוף" (שם [1], 62.47); ב) בדב"ע שם/26- 0[2](פורסם בלקט), נפסק שיש לראות הליכה לקופת-חולים כמטרה בפני עצמה ותאונה שאירעה בתום ביקור כזה אינה תאונה מהמעון לעבודה כמשמעותה בסעיף 36(1). וכך נאמר:השאלה הקובעת) היא אם בצאתה של המערערת מביתה בשעה 10.00בבוקר עת עבודתה מתחילה בשעה 11.00והמרחק מביתה למקום עבודתה הוא עשר דקות בערך, היתה לנגד עיניה מטרה העומדת בפני עצמה - הבטחת תור לרופא שניים. התשובה היא: המערערת הלכה תחילה לקופת-חולים ומשם, התכוונה ללכת לעבודה. לשון אחר התאונה אירעה בדרכה של המערערת מקופת חולים למקום עבודתה ולא ממעונה לעבודתה כמתחייב מסעיף 36(1) לחוק הביטוח הלאומי" (שם [2], 62.36) ג) בדב"ע מד/114- 0[3](פורסם בלקט), לא נתחדש מאומה מבחינה הלכתית אך יש עניין בכך שהמדובר היה הפעם בדרך ארוכה בין מקום העבודה (מצפה רימון) למעון ולתחנה של "טיפת חלב" (ירוחם). העובדת הקדימה את צאתה מן העבודה בשעה כדי להגיע בעוד מועד לתחנת "טיפת חלב" לפי התור שנקבעה לה. חרף אורכה של הדרך חזרו ופסקו שהקובע היא תכלית הנסיעה באותה שעה. טענה אחרת, שהנסיעה היתה למטרה כפולה (dual purpose), נדחתה אף היא שכן סוגיית הנסיעה הדו-תכליתית, עניינה נסיעה בתפקיד. .6ובחזרה לענייננו: אין מחלוקת על כך כי בצאתה ממקום עבודתה מוקדם מהרגיל, שמה התובעת את פעמיה למרפאה לשם בדיקה. מטרת צאתה באותה שעה לא היתה להגיע למעונה, כי אם להקדים ולתפוש מקום נוח בתור. תכלית הליכתה לאוטובוס שעה שנפגעה, היתה למטרה זו, כך שלא היה מקום, מלכתחילה, להיזדקק לסעיף 36(1) לחוק, וממילא גם לא היה מקום לבחון שמא נתקיים אחד הסייגים שבסעיף 37(א) (סטיה, הפסקה). כשהכלל אינו חל, מה לי יוצאים מן הכלל" (ההדגשות הוספו. ע.ר.). 4. המקרה הנוכחי הוא לכאורה, אבל רק לכאורה, מורכב יותר. מדי יום ביומו אוספת המערערת את בנה מן הגן בדרכה למעונה. אילו ארעה התאונה בנסיבות אלה, הייתה ודאי מוכרת כתאונת עבודה. ברם במקרה הנוכחי לא נסעה המערערת לגן כדי לאסוף את בנה. אילו זו הייתה כוונתה, לא הייתה מקדימה את נסיעתה לגן בשעה אחת. מטרת נסיעתה הספציפית הזו, ועל כך אין מחלוקת, הייתה להשתתף בחגיגת ט"ו בשבט של בנה בגן. זו הייתה מטרת נסיעתה, ובמהלך נסיעה זו ארעה התאונה. התאונה ארעה לא בדרך לאיסוף ילדה מן הגן, אלא בדרך למסיבת ט"ו בשבט בגן. זו מטרה העומדת בפני עצמה הנפרדת מן המטרה לאסוף את ילדה מן הגן,ולכן אינה יכולה לחסות בצילו של סעיף 80(1) לחוק, וגם לו בצילו של סעיף 81(ב)(1) לחוק (הסעיף האחרון עניינו ליווי ילדים אל הגן וממנו). במקרה כזה אין משמעות לכך שהמערערת לא ממשה את כוונתה להגיע למסיבת ט"ו בשבט מן הכח אל הפועל. "כשתכלית הנסיעה אינה מעונו, לא תיחשב כתאונת עבודה, אף אם ארעה בהיותו עדיין בדרך המקובלת - ובטרם הוציא את כוונתו מן הכוח אל הפועל. (דב"ע מא/0-160 הנ"ל.). 5. לאותה תוצאה נגיע גם אם נבחן את השאלה באספקלריה של הוראת סעיף 81(א) לחוק דהיינו האם הייתה במקרה זה "סטיה או הפסקה של ממש מהדרך המקובלת". ניצני פסיקתו של בית דין זה בשאלה, מהי הפסקה וסטיה של ממש. התייחסו דווקא למקרה של ליווי ילדים בדרך מהעבודה למעון, בה דן סעיף 81(ב)(1) לחוק, על אף שהפסיקה בעניין זה הייתה בהתאם לסעיף 81 (א) לחוק. העובדות במקרה זה היו אלה : "2(א) לעובדת שלושה ילדים, וביניהם תינוקת בת שנה בערך; (ב) בעלה של העובדת נהג להביא, מדי בוקר, את התינוקת לבית אמה של העובדת, ולהשאירה שם משך שעות היום; עם גמר עבודתה בבית החרושת, נהגה העובדת לבוא לבית אמה, על מנת להחזיר את התינוקת הביתה; (ג) על מנת להחזיר את התינוקת הביתה, עם גמר יום העבודה, נהגה העובדת שלא לרדת בתחנת האוטובוסים הקרובה לביתה, אלא, לעבור על פניה, להמשיך בנסיעה עד לתחנה הרחוקה מבית העובדת מרחק של כ- 300מ' יותר מהמרחק שמהתחנה הקודמת לבית העובדת, ומשם ללכת לבית אמה ולאסוף את התינוקת; (ד) ביום 14.9.1970עשתה העובדת כמתואר בפסקה הקודמת, ולאחר שירדה מהאוטובוס נפלה ונפגעה ברגלה. המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה, וטען בכתב ההגנה שהוגש לבית-הדין האזורי כי "התובעת נפלה בעת שהיתה בדרכה ממקום עבודתה לבית אמה, על מנת להביא את ילדתה בדרכה ממקום עבודתה לביתה". בית הדין זה אומנם קבע, כי במקרה הנוכחי לא חל סעיף 80(ב)(1) לחוק, משום שהמערערת לא לקחה את ילדה מן הגן אלא מבית אימה, אך הדיון התרכז בשאלה, האם הייתה במקרה זה סטייה או הפסקה של ממש בדרך המקובלת. על שאלה זו השיב בית הדין במילים הבאות: "7. מכאן השאלה השניה, והיא:והאירעה התאונה עת סטתה העובדת "סטיה" המוציאה את האירוע מגדר "תאונת עבודה", בשל ההוראות שבסעיף 37(א) לחוק. ראשית ללשון החוק. בסעיף 37(א)(הסעיף בנוסחו הקודם ע.ר.) לחוק נאמר שאין רואים תאונה כתאונה בעבודה "אם המבוטח הפסיק את הנסיעה או ההליכה הפסקה של ממש או סטה מהדרך המקובלת". יש ליתן את הדעת לכך שהמלה "של ממש" באה אחרי המלה "הפסקה" ולפני המלים "או סטה מהדרך המקובלת", ללמדך, כביכול, שתנאי להוצאת תאונה מגדר "תאונת עבודה" הוא, שההפסקה היא הפסקה של ממש אך לענין "סטיה" די בכל סטיה, אפילו הקלה שבקלות. תוצאה זאת ודאי שאינה רצויה, ואין בה כל הגיון. לא ייתכן שהמחוקק התכוון לכך שאדם היורד מביתו בדרכו לעבודה ועליו לפנות שמאלה, ייחשב כמי שסטה מהדרך המקובלת לעניין סעיף 37(א) לחוק, עת צעד תחילה צעדים מספר ימינה, על מנת לקנות עתון בדוכן שבקצה הבנין. את התשובה למצב בלתי רצוי זה, תמצא דווקא במרומז בסעיף 37(ב) חוק, באותו סעיף נאמר, בהקשר לסעיף קטן (א), כי התנהגות מסויימת "לא יראו כהפסקה או כסטיה של ממש" מהדרך המקובלת. כאן באות המלים "של ממש" אחרי הדיבור "כהפסקה או כסטיה", ללמדך שהן מתייחסות הן להפסקה והן לסטיה. פירוש הסעיף 37כשלמות מלמד כי אף בסעיף קטן (א) הכוונה היא ל"סטיה של ממש", ופירוש אחר יביא לתוצאות בלתי רצויות. טען בא-כוח המערער כי בסעיף 37(ב) לנוסח המשולב של החוק "נפלה (כאן) טעות ובית-הדין יפרש בהתאם לכוונת המחוקק". הטעות היא, לפי שנטען, במיקום המלים "של ממש" אחרי המלים "כהפסקה או כסטיה", במקום אחרי המלה "הפסקה". יש ופירוש הוראה של חוק בנוסח המשולב, יזדקקו לנוסח הקודם של החוק על מנת לעמוד על כוונת המחוקק, אך היות ובמקרה הנדון התוצאה תהיה חסרת היגיון פנימי, ואין לייחס למחוקק דבר שכזה, רואה בית-הדין לטוב את נוסח החוק המשולב, כפי שהוא, כמונע אבסורד, ועל כן כמתיישב עם כוונת המחוקק. 8. העובדה הצריכה לענייננו היא שהעובדת לא ירדה מהאוטובוס בתחנה הקרובה ביותר לביתה, אלא המשיכה לנסוע תחנה אחת נוספת, ובכך התרחקה מביתה מרחק של 300מטר בערך (ראה סעיף 2(ג) שבחלק iדלעיל). השאלה היא אם באותה נסיעה נוספת היה משום "סטיה של ממש". כשנאמר שרק "הפסקה או סטיה של ממש" מוציאים תאונה בדרך לעבודה או מהעבודה מכלל "תאונת עבודה", ודאי אין הכוונה לכך שלהפסקה או לסטיה "קלה" או "רגילה", תהיה אותה תוצאה. אין לקבוע מבחן כללי לפיו תסווג "הפסקה" או "סטיה" כ"קלה" או כ"רגילה", ומתי תסווג כ"הפסקה או סטיה של ממש". הכל תלוי בנסיבות. בכך, לעתים, היתרון הגדול של הזדקקות בחוק לתואר במקום להזדקק למספר או לדיבור הקובע כמות. הדרך הראשונה מבטיחה את הגמישות ההכרחית למניעת עוול גדול במקרי-גבול, והוא המקרה הנדון. בנסיבות המקרה, אין לראות בנסיעה עד לתחנת האוטובוסים הקרובה ובהתרחקות מהבית מרחק של 300מטר בערך, כשברור שפני העובדת היו לביתה מיד לאחר שתאסוף את התינוקת, "סטיה של ממש" מהדרך המקובלת. מהאמור אין כמובן ללמוד שכל סטיה של 300מטר אינה "סטיה של ממש". ייתכן ובנסיבות אחרות היה בית-הדין רואה סטיה כזאת כ"סטיה של ממש 6. עיצוב נוסף של ההלכה בשאלה מהי הפסקה או סטייה של ממש מצוי בפס"ד ורדה אהרנפלד בו נאמרו הדברים הבאים: "6. בדב"ע לא/68- 0[1] הנ"ל נפסק כי "אין לקבוע מבחן כללי לפיו תסווג 'הפסקה' או 'סטיה' כ'קלה' או כ'רגילה', ומתי תסווג כ'הפסקה או סטיה של ממש'. הכל תלוי בנסיבות". בדב"ע לח/0-67 מוסא - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); הביא בית-הדין את הדברים הבאים מתוך דב"ע לה/ 30-0 חתוכה - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם): "כדי לקבוע אם היתה 'הפסקה של ממש' יש לתת את הדעת לשני גורמים: מהות ההפסקה ואורך ההפסקה, ובכל מקרה יש להעריך את משקלו של בל אחד משני הגורמים. בדיון לא/ 037[2] ראינו כי מימד הזמן, לכעצמו, אף אם מדובר בהפסקה של בשעה, אינו שוקל כאשר ההפסקה לא היתה מרצונו החופשי של המבוטח. וכן להיפך, 'הפסקה מרצון לא תיחשב להפסקה 'של ממש', אם המבוטח נעצר לרגע לקניית עיתון או לשתיית כוס מיץ או אף לארוחה קלה, ובלבד שההפסקה תהיה איצידינטלית לדרכו של אדם בלכתו לעבודה". בית הדין קמא הסתמך על ההלכה האמור, והגיע למסקנה כי השיחות שניהלה המערערת לאחר שירדה מהאוטובוס אינן אינצידנטליות לדרכה לביתה, והיא התנהגה כמי שהפסיקה את דרכה לפעולות חברתיות עצמאיות. נימוקיו של בית-הדין קמא היו: "א. הפסקה 'קלה' לשיחה עם חברים בדרך מהעבודה יכולה להיות אנצדנטלית לדרכו של המבוטח, וזאת בל עוד שאורך השיחה והנסיבות האחרות אינם מעידים על כך שהוא הפך את השיחה לפגישה חברתית וכמטרה בפני עצמה. התנהגותה של התובעת מעידה על כך שהפגישות החברתיות עם החברות הפכו אותה עת למטרה עצמאית ולא כפעולה נילווית לדרך הביתה. ב. את ההפסקה שבה מדובר במקרה דנה יש לשקול ביחס לאורך הנסיעה בתנאים רגילים. נסיעתה של התובעת מהעיר אל ביתה ארכה בדרך כלל כחצי שעה עד שלושת רבעי השעה, ואילו במקרה דנה התעכבה התובעת בשיחות עם החברות, לאחר שירדה מהאוטובוס, יותר זמן מהנסיעה כולה. לאור זאת, ובהתחשב באמור בפסקה הקודמת, נראה לבית-הדין כי ישים לענייננו האמור בפסקי-דין הדנים בסטייה של ממש ואשר קבעו כי, בהתחשב במטרות הסטייה, יש לתת משקל לעובדה כי מרחק הסטייה שקול כנגד מרחק הדרך כולה או יותר מזה. דב"ע לו/78- 0המוסד לביטוח לאומי - סוכר, (לא פורסם); דב"ע לה/37- 0המוסד לביטוח לאומי נ' אלבז, (לא פורסם). ג. בפסיקה נקבע כי הפסקות ברצון המבוטח של כ- 40דקות עד לשעה מהוות "הפסקה של ממש". דב"ע לו/67- 0[3]; דב"ע לט/25-0, בר-נתן נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)".(ההדגשות הוספו ע.ר.). 7. ישום האמור בפסד" ורדה אהרנפלד מביא למסקנה, כי במקרה הנוכחי הייתה ההפסקה בדרך למעון רצונית, (לצורכי מסיבת ט"ו בשבט) לא אינצידנטלית במסגרת מטרה בפני עצמה ואמורה הייתה לקחת למעלה משעה (יציאה מהעבודה שעה קודם לשעת היציאה הרגילה לגן, ומסיבה שהייתה אורכת כשעה). כל אלה על פי הפסיקה מביאים למסקנה שהייתה זו הפסקה של ממש השוללת מן האירוע את סיווגו כתאונת עבודה. כך גם פסק בית הדין האזורי מפי הנשיא שפיצר בנסיבות כמעט זהות. יש לציין, כי בפסק הדין אזורי עליו נשען, חברי, השופט צור בל 10465/09) מדובר היה בהפסקה של בין 10 ל- 20 דקות ואף פחות מזה). קטיניםגן ילדים / פעוטון / משפחתוןתאונת עבודה