קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חישוב הכנסה של עובד שנפגע בתאונת עבודה שעבד כשכיר ועצמאי גם יחד: השופטת רונית רוזנפלד 1. המשיב, ד"ר מרק אידלמן, נפגע ביום 28.9.03 בתאונה שהוכרה כתאונה בעבודה. בבית הדין האזורי בחיפה התבררה תביעתו כנגד המוסד לביטוח לאומי לעניין חישוב הקצבה לה הוא זכאי. בית הדין האזורי (השופטת מיכל אריסון חילו, ונציגי הציבור מר מוריס שגיא ויאיר רון; ב"ל 462/07), קיבל את תביעתו, וקבע כי הכנסתו לצורך חישוב הקצבה תחושב על בסיס הכנסותיו כעובד שכיר, כמו גם על פי הכנסותיו כעצמאי, המחושבות על פי השומה הסופית של מס הכנסה לשנת 2002. בערעור שלפנינו טוען המוסד כנגד קביעת בית הדין האזורי לפיה קצבת המשיב כעצמאי, תחושב על פי השומה הסופית של מס הכנסה לשנת 2002. לטענת המוסד, הכנסת המשיב כעצמאי צריכה להיות מחושבת לפי הוראות תקנה 2(ג) ותקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) תשמ"ד- 1984 (להלן גם- תקנות המקדמות), על סמך הצהרה עדכנית שמסר ביום 3.3.03 ולא על פי השומה הסופית לשנת 2002. התשתית העובדתית הרלוונטית 2. המשיב יליד 1962, רופא מומחה לכירורגיה אורטופדית, עובד כשכיר בבית החולים רמב"ם, ובנוסף, עובד כרופא עצמאי בקופות החולים מכבי וכללית. בהצהרה שהגיש המשיב למוסד לביטוח לאומי ביום 20.10.02 (להלן - טופס ההצהרה), הצהיר המשיב כדלקמן: "אני מצהיר בזאת שבין התאריכים 01.07.2002 לבין 31.12.2002 ההכנסות שלי יהיו רק כשכיר בלבד ומתאריך 01.01.2003 אני אמשיך את עבודתי כעובד שכיר ועצמאי". במכתב מיום 3.3.03 הודיע המשיב למחלקת ביטוח וגבייה במוסד לביטוח לאומי כי טרם קיבל פנקס לתשלום דמי ביטוח כעצמאי. במכתב זה ציין: "ברצוני להודיע שעד היום טרם קיבלתי פנקס לתשלום דמי ביטוח. בפניה למוקד של ביטוח לאומי נאמר לי שהתיק שלי כעצמאי נסגר, למרות שלא ביקשתי לעשות זאת. אמנם תקופה של חצי שנה (מ 01.07.02 ועד 31.12.02) הייתי בהשתלמות בארצות הברית ולא עבדתי כעצמאי, אלא כשכיר בלבד (מכיוון שהייתי בהשתלמות מטעם בית חולים רמב"ם). צריך לציין שכל התקופה הזו שילמתי דמי ביטוח ולא סגרתי את התיק שלי. מצ"ב טופס דין וחשבון רב שנתי, צילומים מפנקס תשלום דמי ביטוח עבור התקופה הנ"ל, הודעה על פתיחת התיק, אישורים מחודשים ממס הכנסה. אבקש להעביר אלי בדחיפות את פנקס לתשלום דמי ביטוח בצירוף אישור שנתי למס הכנסה." (ההדגשות במקור). בטופס דין וחשבון רב שנתי מתאריך 3.3.03, הצהיר המשיב, כי: "בין התאריכים 31.12.02 - 01.07.02 הייתי בהשתלמות בארצות הברית מטעם ביה"ח רמב"ם ולא היתה לי הכנסה כעובד עצמאי, אלא רק כשכיר בלבד". כמו כן, הצהיר כי החל מיום 1.1.03 תהא הכנסתו מעיסוק כעובד עצמאי בשיעור של 8,000 ש"ח. שומת מס הכנסה על הכנסות המשיב לשנת 2002 התקבלה במוסד לביטוח לאומי ביום 22.7.03. במכתב מיום 17.8.2003 דרש המוסד מן המשיב לשלם הפרשי שומה לשנת 2002 בסך 10,753 ש"ח; במכתב הדרישה צוין כי הפרשי דמי הביטוח חושבו על פי השומה לשנת 2002 מיום 22.7.03. 3. ביום 28.9.03 לקה המשיב בליבו. בפסק דין של בית הדין האזורי בחיפה מיום 28.2.06 (בל 4403/04), נקבע כי אוטם שריר הלב בו לקה המשיב, הינו בגדר "תאונת עבודה" כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995. בסמוך לאחר מתן פסק הדין, ביטל המוסד לביטוח לאומי את חוב המשיב בתשלום הפרשי דמי ביטוח. 4. המוסד לביטוח לאומי חייב את המשיב בתשלום מקדמות על פי הצהרתו בטופס דין וחשבון מיום 3.3.03, לפיה, הכנסתו הצפויה כעצמאי תעמוד על 8,000 ש"ח לחודש. המשיב לא ביקש להגדיל את שיעור המקדמות ששילם. המוסד לביטוח לאומי חישב את קצבת הנכות לה זכאי המשיב על בסיס הכנסות בשיעור 63,415 ש"ח. זאת, לפי הכנסות המשיב כשכיר בשלושת החודשים שקדמו לפגיעה (6-8/03) בסך 40,669 ש"ח, וכעובד עצמאי, על פי ההצהרה בדין וחשבון רב שנתי מיום 3.3.03 בסך 22,746 ש"ח. 5. כאמור, בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי טען המשיב כי בחישוב קצבת הנכות היה על המוסד להביא בחשבון את הכנסתו כעצמאי, בהתאם לשומת מס הכנסה לשנת 2002, שנערכה בחודש יולי 2003, וזאת מפאת היותה "שומה מיטיבה". המשיב טען, כי מעולם לא ביקש לשנות את מעמדו כעובד עצמאי. לטענתו, משהתקבלה שומת מס הכנסה בעניינו לפני מועד קרות התאונה, יש לסטות מהוראת תקנה 11 לתקנות המקדמות. לשיטתו, את הכנסותיו כעצמאי בשלושת החודשים שקדמו לפגיעה יש לחשב על בסיס השומה הסופית לשנת 2002, ולא כפי שחישב המוסד. המסגרת הנורמטיבית 6. בסעיף 97 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן- חוק הביטוח הלאומי או החוק), נקבע בסיס החישוב לדמי פגיעה להם זכאי הנפגע בתאונת עבודה. לפי הוראת הסעיף: "(א) דמי פגיעה ליום הם שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של המבוטח, אך לא יותר מהסכום הנקוב בלוח ה'." בסעיף 98 לחוק נקבע כי הבסיס לחישוב השכר הרגיל לגבי עובד עצמאי, לעניין סעיף 97 לחוק, הינו הכנסתו ששימשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה. וזו לשון הוראת הסעיף: "98. (א) שכר העבודה הרגיל, לעניין סעיף 97, הוא הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטח, ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה, בתשעים. (ב) לעניין סעיף זה, "הכנסה" - (1) במבוטח לפי סעיף 75(א)(1) - ההכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח; (2) במבוטח אחר שלפי סעיף 75(א) - ההכנסה ששימשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה האמור בסעיף קטן (א), והכל לרבות אותו סכום שהיו מגיעים ממנו דמי ביטוח אילולא הסכום המרבי הקבוע לתשלום דמי ביטוח." בסעיף 345 (ב)(1) לחוק נקבע, כי ההכנסה בשנת המס בעדה משתלמים דמי הביטוח, תקבע על פי השומה הסופית של ההכנסה לאותה שנה: "(ב) (1) ההכנסה בשנה השוטפת תיקבע על פי השומה הסופית של ההכנסה באמור לאותה שנה לפני כל פטור, ניכויים וזיכויים לפי פקודת מס הכנסה (להלן - ההכנסה בשומה), בהפחתת סכומים אלה: (א) סכומי דמי ביטוח ומס מקביל המותרים בניכוי מההכנסה בשומה לפי סעיף 47א לפקודת מס הכנסה; (ב) סכום שהותר בניבוי לפי סעיף 47(ב)(1) לפקודת מס הכנסה; ואולם כל עוד לא נערכה שומה סופית כאמור ישולמו מקדמות על חשבון דמי הביטוח בהתאם להוראות שנקבעו בתקנות, ודין המקדמות לענין חוק זה כדין דמי ביטוח; בתקנות כאמור ייקבעו גם התנאים והכללים שלפיהם תקודם הכנסה של שנות כספים קודמות, כפי שנקבעה בתקנות, לצורך תשלום המקדמות בשנה השוטפת." 7. בתקנה 2(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) תשמ"ד- 1984 נקבע כדלקמן: "נמסרה הצהרה, תחושב המקדמה הרבעונית הראשונה על בסיס ההכנסה שעליה הצהיר המבוטח". בתקנה 11(א) לתקנות המקדמות, היא התקנה העומדת במרכז הדיון, נקבע כדלקמן: "(א) אירעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תיחשב ההכנסה לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, כהכנסה לפי שומה סופית, והוראות תקנות 4 ו-10 לא יחולו לגבי שנה זו" (להלן- תקנה 11). פסק הדין של בית הדין האזורי 8. בית הדין האזורי עמד על תכלית הוראה 11 כפי שהיא משתקפת בפסיקה, ממנה ניתן ללמוד כי "יש מקום לסטות מהוראת תקנה 11 מקום שהמבוטח מסר דו"ח עדכני בנוגע להכנסותיו למס הכנסה טרם קרות התאונה, וללא קשר אליה, ובמקרים אלה הגמלה צריכה להשתלם על יסוד דו"ח ההכנסה העדכני, ולא ההכנסה ששימשה בסיס לחישוב מקדמות דמי הביטוח. ובמילים אחרות, כשידו של המבוטח לא גרמה להגדלת השומה הסופית לאחר התאונה, אין מקום להפעיל את תקנה 11 ומן הראוי שהשומה הסופית תשמש כמדד לקביעת שיעור הגמלה ולקביעת שיעור דמי הביטוח". על פי קביעת בית הדין האזורי "בענייננו התובע לא ניסה להונות את הנתבע ולא ביקש לתקן את גובה שומתו כלפי מעלה לאחר התאונה" ומסר דו"ח עדכני לגבי הכנסותיו למס הכנסה טרם קרות התאונה, וללא קשר אליה. מיד עם קבלת השומה הסופית ועוד בטרם קרות התאונה שלח המוסד לביטוח לאומי דרישה למשיב לתשלום הפרשי דמי ביטוח לפי השומה הסופית של שנת 2002. 9. בית הדין דחה את טענות המוסד לביטוח לאומי לפיהן הלכות בית הדין הארצי לעניין חריגה מהוראת תקנה 11 אינן חלות בנסיבות העניין, מאחר שבתקופה מ-1.7.02-31.12.02 לא היה המשיב במעמד עצמאי כי אם במעמד שכיר, וכי המשיב לא ביקש לתקן את הצהרתו מיום 3.3.03 לעניין שיעור שכרו הצפוי כעצמאי. 10. על סמך האמור קבע בית הדין, כי בנסיבות אלה אין מקום להפעלת תקנה 11 בעניינו של המשיב, וכי בסיס שכרו של המשיב כעצמאי יחושב על פי השומה הסופית שנקבעה לו לשנת 2002. הערעור עיקר טענות המוסד לביטוח לאומי 11. במשך תקופה בת 6 חודשים, מחודש יולי 2002 עד חודש דצמבר 2002, לא היה המשיב עובד עצמאי. הוא חידש סטאטוס זה כשחזר ארצה בינואר 2003, והודיע על כך במרץ 2003. הטענה כאילו תיקו נסגר, על אף שהודיע כי אין לסגור את התיק, אינה רלוונטית, שכן הרלוונטי הוא מעמדו הביטוחי של המשיב, ולא ניהול תיקו. משבחודש מרץ הצהיר המערער על היותו עצמאי מחודש ינואר 2003, ועל שיעור הכנסתו כעצמאי, חויב המשיב בתשלום מקדמות בהתאם. זאת לאור תקנה 2(ג) לתקנות המקדמות. המוסד מדגיש בטיעוניו כי למרות שהמשיב יכול היה לבקש להגדיל את המקדמות על פי הצהרתו, בחר שלא לעשות כן במהלך שנת 2003. זאת, גם לאחר שהתקבלה ביולי 2003 השומה הסופית לשנת 2002, שאז המשיב ידע לבטח את שיעור הכנסותיו בשנת 2002, שהוא גבוה יותר מן הסכום שעליו הצהיר בטופס דין וחשבון. המשיב בחר במדיניות של "שב ואל תעשה". לטענת המוסד, פירוש אחר לתקנה 11 מיתר בנסיבות המקרה את הוראות התקנה, שכן לא תהיה כל משמעות להצהרת המבוטח אודות שיעור הכנסותיו במהלך השנה השוטפת. 12. לטענה בדבר ה"שומה המיטיבה" אין רלוונטיות, שכן לולא היה שינוי במעמדו הביטוחי של המשיב בשנת 2002 והייתה מתרחשת התאונה בספטמבר 2003, כפי שבפועל קרה, לכאורה היה ניתן לראות בה כבסיס להכנסה לצורך דמי הפגיעה. אלא שבמקרה דנן, מאחר שבשנת 2003 פנה המשיב והצהיר על הכנסתו הצפויה, שומת 2002 אינה רלוונטית כשומה מיטיבה. עיקר טענות המשיב 13. המוסד סגר את תיקו של המשיב כעצמאי מבלי שהתבקש לעשות כן, ושלא כדין. המוסד רשאי היה לסגור את התיק רק במקרה בו המבוטח, ובמקרה זה המשיב, מודיע לו על סגירת עסקו. כששב ארצה בחודש ינואר 2003, סבר המשיב בתום לב כי יש לשלם מקדמות על פי הכנסותיו השוטפות, כפי שהיה בשנים עברו, "ואילו המערער,שלא כדין, התייחס אליו כאל מבוטח חדש, והחתים אותו על הצהרה בדבר 8,000 ש"ח לחודש". מרגע שהוגשה שומת מס הכנסה לשנת 2002 ונקלטה במוסד, זו ההכנסה המחייבת. ברור כי אם תיקו של המשיב כעצמאי לא היה נסגר על ידי המוסד, היה המשיב משלם מקדמות לפי שומת 2002. מאחר שהתיק נסגר אולץ המשיב לפתוח אותו מחדש, ולתת דין וחשבון חדש. מאחר שטרם ידע מה יהיה שיעור הכנסתו דיווח על סכום ראשוני, מתוך ידיעה כי לאחר קבלת השומה ישלים את הסכומים. אין מדובר במי שצריך להיקנס על כך שהקטין את מקדמותיו. אם אלה היו פני הדברים היה המשיב פונה מראש להקטין את המקדמות, בעוד שבמקרה זה הוא ביקש לקבל את פנקסי המקדמות, שכמובן היו מגלמים הכנסה גדולה יותר. הלכת סדיק מחריגה את הוראת תקנה 11, ולפיה אם התברר כי המבוטח הרוויח יותר, וזאת בנסיבות שברור כי המבוטח לא יכול היה לשנות את נתוני הכנסתו, הרי שהשומה תהיה הקובעת. הטענה כי כלל זה לא יחול על מי שמעמדו שונה אינה מעוגנת בחקיקה ובפסיקה. כמו כן, בנסיבות העניין הוטעה המשיב על ידי המוסד, בכך ששונה מעמדו שלא כדין, ועל כן יש להעניק לו את התגמולים כהענקה מן הצדק, על פי הוראת סעיף 387 לחוק. לכל הפחות, ניתן לראות את המשיב כמי שביקש לתקן את מקדמותיו, ורשאי המוסד לתקן מקדמות אלה, על פי השומה של 2002 שהגיעה עוד לפני מועד התאונה. דיון והכרעה 14. במידה רבה נסמך בית הדין האזורי בפסק דינו, כמו גם המשיב בטיעוניו במסגרת הערעור, על הנפסק בפסק דינו המנחה של בית דין זה בעניין סדיק (עב"ל 20/99 יעקב סדיק- המוסד לביטוח לאומי, מיום 18.2.02, להלן- עניין סדיק), שם עמד בית הדין מפי השופט רבינוביץ', על תכלית תקנה 11 לתקנות המקדמות, כמו גם על המקרים בהם ניתן לסטות ממנה לאור תכליתה. תכלית התקנה בלשון בית הדין שם היא: "(1) לדאוג לכך, שהכנסת המבוטח קודם לתאונה היא זו שתשמש בסיס לקביעת שיעור הגמלה. דאגה זו מקורה בחשש שהכנסת עובד עצמאי עלולה להיפגע עקב התאונה, וממילא סופה להיות נמוכה יותר בעקבותיה. לשמש בלם לניסיונות מרמה של מבוטחים, עובדים עצמאיים, נפגעי תאונות עבודה, שמתוך מגמה להגדיל את גמלתם, ינסו לתקן לאחר התאונה את גובה שומתם כלפי מעלה, ובכך להגדיל את גובה גמלתם [דב"ע נה/0-68 המוסד לביטוח לאומי - סמיר סנונו, פד"ע כח 412, 415". בשים לב לתכלית התקנה, ובאמצו פסיקה קודמת בנושא, קבע שם בית הדין, כי ניתן לסטות מהוראת תקנה 11, במקרים מתאימים, בהם מסר המבוטח דו"ח עדכני בנוגע להכנסותיו טרם קרות התאונה וללא קשר אליה למוסד לביטוח לאומי או למס הכנסה. במקרים שכאלה לא ההכנסה ששמשה בסיס לחישוב מקדמות דמי הביטוח צריכה לשמש כבסיס לחישוב הגמלה של הנפגע בעבודה, אלא אותה הגמלה צריכה להשתלם על יסוד דו"ח ההכנסה העדכני"(ראו שם בעניין סדיק וכן בעב"ל 51013/08 גאדה הנו- המוסד לביטוח לאומי מיום 10.2.02).   15. אלא שהנסיבות בעניין סדיק, והפסיקה הנזכרת בפסק הדין שם, אינן דומות למקרה שלפנינו. בעניין סדיק התמודד בית הדין הארצי עם הטענה כי תקנה 11 חורגת מן הכלל כפי שנקבע בסעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי. דהיינו, בעוד שלפי סעיף 345 לחוק, דמי הביטוח משולמים על פי הכנסת המבוטח על פי שומה סופית של אותה שנה, המקדמות על פיהן אמורה הגמלה להשתלם על פי תקנה 11, מחושבות לפי שומה סופית של שנה אחרונה עובר לפגיעה. על סמך זאת ביקש המבוטח בעניין סדיק, כמו במקרים אחרים שנדונו בפסיקה, לחשב את גמלתו בהתאם לשומה הסופית כפי שנערכה לו בגין שנת הפגיעה, ולא לפי שומה סופית אחרונה שעל פיה שולמו המקדמות. לא כאלה הם פני הדברים בענייננו בהם מבקש המבוטח לחשב גמלתו על פי שומה סופית אחרונה עובר לתאונה, שאינה משקפת את המקדמות ששילם. 16. אכן, בהבדל זה בנסיבות שבין המקרים, אין כדי להשליך על תכלית תקנה 11. תכלית זו נותרת בעינה, והיא תכלית כפולה, לשמור על רמת ההכנסה של הנפגע כפי שהייתה עובר לתאונה, ולמנוע ניסיונות מרמה להגדלת השומה. עם זאת, בהבדל שבין הנסיבות, יש כדי להשפיע על הנפקויות כפי שנקבעו בפסק דין סדיק, לעניין סטייה מהוראותיה. בעניין סדיק נקבע כי יש אפשרות לסטות מהוראת תקנה 11 בנסיבות מסוימות, בהן ידו של המבוטח לא הייתה בהגדלת השומה. במקרה כזה, לא שיעור המקדמות הוא שישפיע, כי אם השומה הסופית כפי שנקבעה לשנת הפגיעה. שומה זו, שידו של המבוטח לא הייתה בהגדלתה, גם אמורה לשקף את אובדן ההכנסה האמיתי של המבוטח, וההפסד שנגרם לו בגין התאונה, ובכך יש כדי לענות על תכלית התקנה. שונים הם פני הדברים בענייננו. אכן ידו של המשיב לא הייתה בקביעת השומה הסופית האחרונה לשנת 2002, אלא שהמקדמות ששילם לא נקבעו על בסיס שומה זו, כי אם על יסוד הצהרתו הוא. כמו כן, בנסיבות המקרה אף לא ברור עד כמה השומה הסופית לשנת 2002, משקפת אבדן הכנסה אמיתית של המשיב עובר לפגיעה, בשנת 2003. נוכח השוני המהותי בנסיבות, קיים ספק רב בדבר הרלוונטיות של הלכת סדיק, וזאת לרבות בקשר לכלל בדבר "השומה המיטיבה" שתחול, כאשר מתקיימים התנאים לסטייה מהוראת התקנה כפי שנקבעו שם. הנה כי כן, את המקרה שלפנינו יש לבחון לפי נסיבותיו, ולאו דווקא לפי ההלכה כפי שנקבעה בפסק הדין בעניין סדיק. בטיעוניו מבהיר המוסד לביטוח לאומי כי לא מצב התיק של המשיב במוסד, הוא הרלוונטי לבחינת הסוגיות שבערעור, כי אם מעמדו בפועל של המשיב, שהודיע למוסד כי במשך חצי שנה, מיום 1.7.02 ועד ליום 31.12.02, לא יהיו לו הכנסות כעצמאי. מקובלת עלינו עמדת המוסד כי בנסיבות אלה אין לבוא עימו חשבון על כך שלא שלח אל המשיב פנקס מקדמות כעצמאי בתחילת שנת 2003, וביקש לקבל הצהרתו על גובה הכנסתו הצפויה בשנת 2003. ואפילו, שלא כנטען על ידי המוסד, ניתן היה להמשיך ולראות במשיב עצמאי כפי שהוא טוען, לנו לא התבררה טענת הכפייה או האילוץ שמעלה המשיב. הרי המוסד לא כפה על המשיב להצהיר על הסכום 8,000 ש"ח כסכום הכנסה צפוי, כפי שהצהיר עליו בטופס דין וחשבון מיום 3.3.03. איש לא מנע מן המשיב להצהיר בטופס דין וחשבון שהגיש, על הכנסתו הצפויה בשנת 2003 לפי ההכנסה כפי שהייתה בשנת 2002. ואם נטען כי הכנסה זו לא הייתה ידועה לו, הרי את השומה הסופית קיבל, ושיעור ההכנסה, ככל שלא היה ידוע למשיב, התברר לו בחודש יולי 2003, עוד טרם קרות התאונה. בכל זאת לא ביקש המשיב לשנות את שיעור המקדמות ששילם, כך שיעלה בקנה אחד עם השומה הסופית לשנת 2002 (לעניין המשקל המכריע שיש להצהרת המבוטח בעניין שיעור הכנסתו הצפויה בפסק הדין מן הזמן האחרון בקשר לתקנה 11- עב"ל 218-10 המוסד לביטוח לאומי- מנשה תעשה, מיום 3.3.2011). לא למותר הוא לציין כי במסגרת טיעון משלים שהגיש לאחר הדיון שהתקיים בערעור, מעלה המשיב טענות חדשות לגבי התקופה שמ-1.7.02 ועד 31.12.02, לפיהן גם באותה תקופה יש לראותו כעצמאי. טענות אלה הן בגדר שינוי התשתית העובדתית לעומת זו שהציג המשיב לפני בית הדין האזורי, ושינוי חזית הדיון. בנסיבות אלה לא ניתן לתת משקל לטיעון משלים זה. הנה כי כן, המשיב שילם מקדמות מחושבות על פי הכנסה צפויה, כפי שהצהיר עליה הוא עצמו. המשיב יכול היה מלכתחילה לבקש לשלם מקדמות לפי שיעור הכנסתו בשנת 2002. המשיב לא עשה כן, בין לפני שהתקבלה השומה הסופית לשנת 2002 ובין לאחר קבלתה. אשר על כן, בנסיבות המקרה אין אנו רואים הצדקה לסטות מהוראת תקנה 11 לעניין חישוב הגמלה, על פי המקדמות כפי ששולמו על ידי המשיב עובר לפגיעה. לטענת המשיב לפיה יש לשלם לו את הגמלה לפי שומה סופית של שנת 2002 כמענק מטעמי צדק, לפי הוראת סעיף 387 לחוק הביטוח הלאומי, אין בסיס בדין. בנסיבות המקרה לא התקיימו התנאים כפי שנקבעו בחוק ובתקנות למתן המענק. זאת בין לעניין טעמי דחיית התביעה המנויים בחוק, ובין לעניין הנסיבות למתן ההענקה כפי שנקבעו בתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק), התשל"ה- 1975. כמו כן לא מצאנו מדוע יש לראות במשיב כמי שביקש לתקן את שיעור המקדמות לפי הוראת תקנה 4 לתקנות המקדמות, שעה שהוא לא ביקש לתקנן. סוף דבר 21. דין הערעור להתקבל. גמלת המשיב תחושב לפי הכנסתו כעצמאי בהתאם לשיעור המקדמות ששילם ברבע השנה שקדמה לתאונת העבודה שאירעה לו ביום 28.9.03. עומדת בעינה קביעת בית הדין לעניין חישוב הגמלה על בסיס השתכרותו כשכיר. על קביעה זו לא הוגש ערעור. אין צו להוצאות. שכיריםעצמאיםתאונת עבודה