קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת עבודה תקיפה / הכרה בתקיפה כתאונת עבודה: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (סגנית הנשיא איטה קציר ונציג המעבידים מר יהודה יזרעאלי; ב"ל 09-11-11273), בו התקבלה תביעת המשיב להכיר באירוע תקיפה שאירע לו ביום 6.2.2009 כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן- החוק). רקע עובדתי המשיב עבד במועד הרלבנטי כטפסן וכראש קבוצה מטעם חברת "זרוע הזהב כח אדם בע"מ" (להלן - החברה), באתר בנייה של חברת "אדן אלונים (1989) בע"מ" ביפו (להלן - מנהלת הפרויקט ואתר הבניה, בהתאמה). לטענת המשיב, ביום 6.2.2009, בעת ששהה באתר הבנייה, קיבל שיחת טלפון מאדם אלמוני המבקש לקבל הצעת מחיר לשיפוץ בית מגורים (להלן - המזמין). השניים קבעו להיפגש באתר הבנייה.                         המזמין הגיע לאתר הבנייה ברכב מסחרי וביקש מהמשיב להתלוות אליו לראות את הבית הטעון שיפוץ, המצוי במרחק של כמה דקות נסיעה מאתר הבנייה. המשיב התלווה למזמין, אותו לטענתו לא הכיר, ברכבו. לאחר כמה דקות נסיעה, הגיעו השניים למקום העבודה הנטען, שם הותקף המשיב על ידי המזמין ושני גברים נוספים שהתחבאו לטענתו ברכב; המשיב נדקר ונחבל קשות, והובהל באמבולנס לבית החולים וולפסון, ולאחר מכן לבית החולים תל-השומר (להלן - האירוע או התקיפה). פרטי האירוע נחקרו על ידי המשטרה, אולם התוקפים לא נתפסו ואף לא נעצרו כל חשודים במעשה, וזאת כעולה מעדותו של מר ראובן מנשה, רב סמל בכיר במחלקת חקירות במחוז תל אביב (להלן- רב סמל מנשה), בפני בית הדין האזורי. ביום 16.3.2009 הגיש המשיב את תביעתו למשיב (להלן - המוסד), ובה ביקש כי האירוע יוכר כפגיעה בעבודה. ביום 28.10.2009 דחה המוסד את התביעה מן הטעם שהאירוע התרחש במהלך תקיפה מחוץ לאתר העבודה, שמקורה בסכסוך אישי וללא כל קשר לעבודה. פסק הדין האזורי בית הדין האזורי קבע, כי בהתאם לפסיקה, השאלה האם תקיפה תוכר כתאונה בעבודה תוכרע על פי השאלה האם היא בוצעה על רקע אישי גרידא, או תוך זיקה לעבודה. עוד קבע בית הדין, כי לא ניתן במקרה זה לבחון את מרבית מבחני העזר שנקבעו בפסיקה להכרה כזו, שכן זהות התוקפים אינה ידועה, כמו גם המניע לתקיפה. משכך פנה בית הדין לבחון האם התקיפה אירעה תוך כדי העבודה, שכן אם כך הדבר, יעבור נטל ההוכחה להראות כי התקיפה היתה על רקע אישי עובר לכתפי המוסד. באשר לשאלה האם התקיפה אירעה תוך כדי עבודתו של המשיב קבע בית הדין, כי גרסתו של המשיב לפיה קיבל הזמנה להצעת מחיר עבור עבודת שיפוצים גובתה כבר בגרסאותיו המוקדמות למשטרה. באשר לשאלה האם בחינת הצעות עבודה היתה מתפקידו של המשיב, ובאישור המעסיק, קבע בית הדין כי הוא מעדיף לעניין זה את גרסתו של המשיב על פני גרסתו של מנהל החברה, מר אלון שביט (להלן - מר שביט), שכן אף מעדותו של מר שביט עולה כי תפקידו של המשיב כלל סמכויות רבות ורחבות מלבד תפקידו כטפסן, וכי הוא היה מוסמך לצאת מאתר הבניה לצורכי העבודה וקידומה. משכך קבע בית הדין כי יציאתו של המשיב לצורך בחינת אתר העבודה היתה בגדר פעולה נלווית באופן סביר לעבודתו, וקשורה בה. משכך קבע בית הדין כי התנאי של "תוך כדי" העבודה התקיים לגבי המשיב, ומכאן העביר את נטל ההוכחה למוסד להפריך את חזקת הסיבתיות הקבועה בסעיף 83 לחוק. בעניין זה קבע בית הדין כי טענת המוסד, לפיה התקיפה אירעה על רקע קשריו של המשיב עם נערה צעירה, שלמדה בבית ספר ביפו סמוך לאתר הבניה, התבססה על השערתו של מר שביט ועל השערות המשטרה כפי שהוצגו בעדות רב סמל מנשה בפני בית הדין. מר שביט מסר לעניין זה בהודעתו לחוקר המוסד, כי גם מנהל הפרוייקט באתר הבניה, מר מאיר שבת (להלן - מר שבת), סבר כי הרקע לתקיפה הוא אישי, וכי מר שבת ומנהל העבודה של החברה המנהלת הזהירו את המשיב שיפסיק את קשריו עם הנערה. לדעתו של מר שביט, התקיפה אירעה על רקע של הגנה על כבוד המשפחה. בית הדין קבע, כי לא נמצאה כל ראיה חיצונית לסברתו זו של מר שביט, וכי דבריו נסתרו בעדותו של מר שבת, שהעיד כי אינו יודע מהי סיבת התקיפה. באשר לעדותו של רב סמל מנשה קבע בית הדין, כי עולה ממנה כי ההשערה לפיה מדובר בתקיפה על רקע אישי מקורה בחשד בלבד, אשר לא הוכח מעולם. עוד קבע בית הדין, כי אין ליתן משקל רב להשערתו הראשונית של המשיב כפי שנמסרה לחוקרי המשטרה כשעה לאחר התקיפה בבית החולים וולפסון, לפיה ייתכן כי הרקע לתקיפה הוא היכרותו עם אותה נערה, שכן גביית ההודעה נפסקה בדיוק לאחר העלאת ההשערה, עת שהמשיב נלקח לצילומים, וכשהמשיב היה במצב קשה. העדות לא הוקראה למשיב ואף לא נחתמה על ידו. בהודעתו למשטרה מיום 9.2.2009, שלושה ימים לאחר התקיפה, שלל המשיב כל סכסוך אישי, וחזר על כך גם בהודעתו לחוקר המוסד. בית הדין בחן את האירוע גם לפי מבחן האלמלא, וקבע כי גם ביישומו של אותו מבחן בזהירות, כפי שמחייבת הפסיקה, נראה כי אלמלא נוכחות המשיב בעבודתו ביום האירוע, לא היה נוסע עם מזמין העבודה ולא היה מותקף. לאור האמור קבע בית הדין, כי המוסד לא עמד בנטל המוטל עליו להפריך את חזקת הסיבתיות, וקיבל את התביעה. מכאן ערעורו של המוסד בפנינו. ההליך בפנינו בערעור נטען על ידי ב"כ המוסד, כי התנאי של "תוך כדי" העבודה לא הוכח, משהמשיב לא הצליח להסביר מדוע נדרש לתת הצעת מחיר שעה שהועסק כטפסן וכראש קבוצה, וכי בית הדין קמא לא נתן את המשקל הראוי לעניין זה לעדותו של מנהל החברה מר שביט, אשר העיד כי לא היה זה בסמכותו של המשיב ליתן הצעות מחיר. כמו כן נטען כי לא ניתן משקל ראוי לעדותו של המשיב בפני חוקר המשטרה בבית החולים ביום האירוע, לפיה שיער כי לתקיפה יש קשר לקשריו עם הנערה מיפו. יצויין כי המוסד ביקש את עיכוב ביצועו של פסק הדין האזורי. בהחלטה מיום 3.11.2010 הוחלט לעכב את ביצוע תשלום דמי הפגיעה, אולם לא את זימונו של המשיב לוועדה הרפואית. בישיבת קדם הערעור הוחלט, כי הצדדים יגישו סיכומיהם בכתב, וכי פסק הדין יינתן על ידי המותב על יסוד הסיכומים וכל חומר התיק. ב"כ המוסד חזרה בסיכומיה על הטענות שהועלו בערעור והוסיפה, כי לגבי תנאי ה"תוך כדי" עבודה, המשיב עצמו טען בהודעתו לחוקר המוסד כי הוא עובד כטפסן וכי במשך הזמן קיבל תפקיד של מנהל צוות עובדים ועסק בגיוס עובדים לחברה, וכי ניתן לו מטעם החברה אוטובוס זעיר לצורך הסעת עובדי החברה מהכפר לאתר הבניה ובחזרה. כלומר, תפקידו של המשיב לא כלל מתן הצעות מחיר, אף לפי גרסתו זו. יציאת המשיב מהעבודה נעשתה מבלי שניתן לה אישור המעביד, וללא ידיעתו של מנהל אתר הבניה מר שבת. לפיכך לא ניתן לקבוע כי מדובר בפעולה נלווית במידה סבירה לעבודתו של המשיב. באשר לנטל ההוכחה טענה ב"כ המוסד, כי על המשיב הוטל הנטל להראות כי מדובר היה בפעילות נלווית לעבודה במידה סבירה. מכל מקום, משלא נכון היה לטעמה לקבוע כי התקיפה אירעה תוך כדי העבודה, חזקת הסיבתיות לא קמה. עוד הוסיפה ב"כ המוסד וטענה, כי אף אם מדובר היה בתקיפה שאירעה תוך כדי העבודה, אין מדובר בתקיפה שאירעה עקב העבודה. לעניין זה חזרה על הטענה לפיה לא ניתן משקל ראוי לעדותו של רב סמל מנשה בפני בית הדין, וכי אף אם לא עלה בידי המשטרה לאסוף די ראיות שיספיקו להרשעתם של התוקפים, הרי שיש ליתן משקל לחשדות המשטרה, בהיותה גוף אובייקטיבי שחקר את האירוע במסגרת תפקידו ושמע את כלל הראיות. כמו כן טענה כי לא ניתן משקל ראוי לעדותו של רב סמל מנשה לפיה המשיב לא שיתף פעולה עם חקירת המשטרה. לסיום טענה, כי אין בעובדה שהתוקפים השתמשו בהצעת עבודה כפיתיון כדי להעיד על קשר כלשהו לעבודת המערער. המשיב תמך בסיכומיו בקביעות בית הדין האזורי בפסק דינו, והוסיף כי גרסתו בדבר השתלשלות האירועים ביום התקיפה היתה עקבית ולא נסתרה, וכי שלל כל סכסוך אישי הן בעדותו במשטרה והן בהודעתו לחוקר המוסד. עוד טען, כי עבודתו כללה סמכויות רבות נוספות לעבודתו כטפסן, כגון הסעת העובדים, ניהול הקשר עם המוסך, גיוס עובדים וכן גם מתן הצעות מחיר לעבודות שונות בשם החברה. עוד ביקש להדגיש כי גרסתו לפיה לא ניהל כלל קשר עם נערה כלשהי נתמכה גם בעדותו של מר שבת. דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולחומר התיק, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להתקבל. זאת, בעיקרו של דבר, מהנימוקים שהעלתה ב"כ המוסד בסיכומיה, עליהם נוסיף מילים מספר. אמנם, הערעור שבפנינו נסוב על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי והמסקנות אליהן הגיע, בדבר היותה של התקיפה "תוך כדי עבודתו" ו"עקב עבודתו" של המשיב. עם זאת, במקרה זה מצאנו, כי לא היה מקום לקשור בין התקיפה לעבודתו של המשיב, וכי מקרה זה מצדיק את התערבותנו בעובדות שנקבעו על ידי בית הדין קמא והמסקנות המשפטיות שגזר מהן. סעיף 79 לחוק מגדיר תאונת עבודה כך: "תאונת עבודה" - תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו." כלומר, על הנפגע השכיר להוכיח שני תנאים לצורך הכרה באירוע שאירע לו בעבודה כתאונת עבודה: תנאי הזמן - "תוך כדי עבודתו", ותנאי הקשר הסיבתי - "עקב עבודתו". באשר לכך כבר נפסק כי התנאי העיקרי הינו תנאי הקשר הסיבתי שבין העבודה לבין התאונה, ואילו תנאי הזמן, ה"תוך כדי עבודתו", הינו הטפל, כמאמר השופט חשין: " "עקב" היא הגבירה ואילו "תוך כדי" נגררת ונשרכת אחריה..." (בג"ץ 1262/94 שרה זילברשטיין - בית הדין הארצי לעבודה, פד"י מ"ח(4), 837, עמ' 854; להלן - פרשת זילברשטיין). עם זאת, לעובדה שמדובר בתאונה שלא אירעה תוך כדי עבודתו של הנפגע, תהיה השלכה לגבי נטל ההוכחה, בהתאם לחזקת הסיבתיות הקבועה בסעיף 83 לחוק, לפיה: "תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ... " כלומר, במקרה שבו לא הוכח כי התאונה אירעה תוך כדי עבודת הנפגע, הנטל להוכיח את התקיימותו של תנאי "עקב העבודה" נותר על כתפיו של הנפגע (ראה פרשת זילברשטיין, עמ' 845). באשר להכרה בתקיפה שהנפגע מבקש להכיר בה כתאונת עבודה כבר נפסק, כי המבחן העיקרי הוא מידת הזיקה שבין האירוע לעבודה (ראה לעניין זה פסק דינו של בית הדין הארצי בפרשת שרה זילברשטיין: דב"ע נ"ג/ 222-0, פד"ע כ"ז, 59). במקרה כזה, יושם דגש רב יותר על התקיימותם של שני התנאים, שכן אף אם התקיפה אירעה לעובד תוך כדי עבודתו, אולם נעשתה על רקע אישי, מבלי שהיה לה קשר לעבודתו של הנפגע או בלא תרומה של העבודה לתקיפה, לא תוכר התקיפה כתאונת עבודה. במקרה שבפנינו, בחינתה העובדתית של הזיקה לעבודה קשה במיוחד, שכן זהות התוקפים אינה ידועה, ואף המניע לתקיפת המשיב אינו ידוע. שני גורמים אלו הם גורמים עיקריים שהיו יכולים להצביע על הקשר לעבודתו של המערער, או על היעדרו. משאין בפנינו נתונים חשובים אלו, יש ליתן משקל רב יותר לנתונים אחרים, שכן מצויים בפנינו, ואשר יש בהם כדי לבסס מסקנה בדבר קיומו של קשר בין התקיפה לעבודתו של המשיב, או בדבר אי קיומו של קשר כזה. ונבאר. בית הדין האזורי בחן תחילה את תנאי הזמן, תנאי ה"תוך כדי" העבודה. באשר לשאלה זו קבע בית הדין האזורי כי המשיב היה מוסמך גם ליתן הצעות מחיר לעבודות שיפוצים ובניין שונות בשם החברה, ומשכך קבע כי תנאי ה"תוך כדי העבודה" התקיים במקרה של המשיב. קביעתו זו של בית הדין קמא הסתמכה בעיקר על עדותו של מנהל החברה, מר שביט, לפיה המשיב שימש כראש צוות בניה, ובמקביל כמגייס כוח אדם של עובדי בניין, וכן הופקד על הסעת העובדים מהכפר לאתר הבניה ובחזרה, ובאופן כללי שימש כאיש קשר של החברה עם החברה המנהלת את פרויקט הבניה והעובדים שהוצבו לעבודה על ידי החברה. מעדותו זו של מר שביט הסיק בית הדין קמא, כי תפקיד המשיב בחברה כלל סמכויות רבות ורחבות מלבד תפקידו כטפסן, ומכאן שקבלת השיחה על ידי המשיב והתלוותו למזמין העבודה לשם בחינת אתר העבודה היתה בגדר פעולה נלווית במידה סבירה לעבודתו של המשיב וקשורה בה. לדעתנו, מסקנתו זו של בית הדין איננה עולה כלל מעדותו של מר שביט. עדותו של מר שביט, אשר מקבלת חיזוק גם בעדותו של המשיב עצמו, היא כי עבודתו של המשיב כללה מלבד עבודתו כטפסן, גם ניהול כוח האדם שהוצב לעבודה באתר הבניה. סמכות נוספת זו איננה קשורה כלל לסמכות ליתן הצעות מחיר בשם החברה לביצוע עבודות בניין על ידה. מר שביט העיד בהקשר זה, כי המשיב מעולם לא הוסמך ליתן הצעות מחיר בשם החברה, ואף התבקש שלא לעזוב את אתר הבניה. לגרסתו של המשיב לפיה היה נותן הצעות מחיר בשם החברה תמורת עמלות לא נמצאו כל תימוכין בחומר הראיות. המשיב לא הגיש לבית הדין אסמכתא כלשהי על מתן הצעות מחיר כלשהן בשם החברה או על מעורבותו בקבלת עבודות שיפוץ ובנייה עבורה. זאת ועוד. המשיב עצמו העיד כי לא קיבל אישור ממר שביט לצאת מאתר הבניה לצורך מתן הצעת המחיר. משכך, ומשאין חולק כי התקיפה בוצעה מחוץ לאתר הבניה, הרי שלא היה מקום לקבוע כי התלוותו של המשיב למזמין העבודה ברכבו לצורך מתן הצעת מחיר היתה פעולה נלווית במידה סבירה לעבודתו, ומשכך אין מקום לקבוע כי התקיפה אירעה תוך כדי עבודתו של המשיב. משלטעמנו תנאי ה"תוך כדי" עבודה לא התקיים במקרה זה, הרי שנטל ההוכחה כי לתקיפה היתה זיקה כלשהי לעבודתו של המשיב, נותר על כתפיו, ולא עבר לכתפי המוסד. בשאלה זו, בהתאם לפסיקתנו, יש ליתן משקל רב יותר לגרסתו של הנפגע כפי שהיא עולה באופן ספונטני מיד לאחר האירוע, עוד בטרם שהיה הנפגע ער למשמעותם המשפטית של דבריו. במקרה שבפנינו, הקישור הראשוני שעשה המשיב לגבי המניע לתקיפתו היה קשריו עם אותה נערה מיפו, כפי שהעיד בפני חוקרי המשטרה שבאו לחקור אותו מיד לאחר אירוע התקיפה בבית החולים. אמנם, מדובר היה בחקירה שהמשיב לא הספיק לחתום עליה שכן נלקח לצילומים, אולם משהמשיב לא סיפק לאורך כל ההליך בעניינו כל הסבר חלופי למניע התקיפה, ודאי לא כזה שהראה על זיקה כלשהי בין התקיפה לבין עבודתו, הרי שהיה מקום לייחס לגרסה ראשונית זו משקל כבד יותר. בחינת חומר התיק מובילה למסקנה, כי סביר יותר להניח שלתקיפת המשיב לא היה כל קשר לעבודתו בבניין, מאשר להניח שהתקיפה אירעה על רקע עבודתו. כאמור, המשיב עבד כטפסן וכראש צוות עובדים. אין מדובר בעבודה הכוללת בחובה מטבעה סיכון לתקיפה, והמשיב לא הצביע על כל סיבה שהיא מדוע מישהו ירצה לתקוף אותו בקשר לעבודתו זו. זהות התוקפים לא היתה ידועה למשיב, ומשכך ברור כי התוקפים לא עבדו עימו, וכי לא נתקל בהם במסגרת עבודתו. לעניין זה חשוב להדגיש, כי אין בעובדה שתוקפיו של המשיב בחרו להשתמש בפיתיון של הזמנה להצעת מחיר עבור עבודת שיפוצים, כביכול, כדי להצביע על קשר כלשהו לעבודתו. ניתן לשער דווקא, כי העובדה שהתוקפים ידעו כי המשיב עובד באותו אתר בניה והשתמשו בפיתיון על רקע עבודתו, יש בה כדי לחזק את השערתו הראשונית של המשיב ואת חשדות המשטרה, לפיהן הרקע לתקיפה היה קשריו עם אותה נערה שלמדה בבית הספר הסמוך לאתר הבניה, אשר ככל הנראה הכירה אותו בדרך זו. בית הדין האזורי ביסס את מסקנתו בדבר הקשר בין התקיפה לאירוע גם על מבחן האלמלא, והגיע למסקנה כי אלמלא היה המשיב נוכח בעבודתו ביום האירוע, לא היה מותקף. בהקשר זה כבר נפסק, כי יש לפרש את מבחן האלמלא בצמצום, ולזכור כי הוא נועד "למקרה בו כורח נסיבות העבודה מעמיד את העובד, במועד מסויים, במקום מסויים, בפני סיכון שלולא העבודה, לא היה עומד לפניו" (דב"ע מט/171-0 המוסד לביטוח לאומי - מוחמד, פד"ע כ"א, 252). אולם, בחינת הראיות במקרה זה מעלה דווקא את ההשערה, כי גם אלמלא היה המשיב נוכח בעבודתו באותו יום, היו התוקפים מוצאים עילה כלשהי להובילו למקום בו רצו לבצע את התקיפה. באשר לטענות המשיב בדבר מהימנות ועקביות גרסתו יצויין, כי במכתבו של מר שביט למוסד, שנכתב כהסבר לסירובו לחתום על טופס ההודעה על פגיעה בעבודה טען, כי בשעות הערב ביום האירוע קיבל שיחת טלפון מאחיו של המשיב שסיפר כי המשיב נמצא בבית חולים עקב נפילה שאירעה לו באתר הבניה. כשנשאל על כך המשיב בחקירתו ענה "לא יודע מה אחי עשה". עוד יש לציין, כי רב סמל מנשה העיד בפני בית הדין כי המשיב לא שיתף פעולה עם חקירת המשטרה. סיכומם של דברים - משהמשיב לא העלה כל נימוק שיש בו כדי להצביע על קשר כלשהו בין התקיפה לעבודתו, ומשלא עלה בידו להפריך את החשדות שהעלתה המשטרה, ואשר העלה אף הוא עצמו בגרסתו הראשונית לפיה התקיפה נעשתה על רקע אישי, ומשכאמור נטל ההוכחה נותר על כתפיו של המשיב, הרי שלא היה מקום לקבל את התביעה ולהכיר באירוע כתאונת עבודה. סוף דבר - ערעורו של המוסד מתקבל. אירוע התקיפה שאירע למשיב ביום 6.2.2009 איננו מוכר כתאונת עבודה. אין צו להוצאות. משפט פליליאלימותתקיפהתאונת עבודה