קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להכרה ביחסי עובד מעביד: 1. בפנינו תביעה בה ביקש התובע להכיר בהתקשרותו עם הנתבעת 1 - סאקי מרום קום בע"מ (להלן:"החברה"), העוסקת במתן שירותי הנדסה ובניין ועם הנתבע 2 - מר ציון טויטו (להלן:"הנתבע"), שהינו מהנדס בניין במקצועו ומשמש גם כיו"ר קבוצת בית"ר צפת ובעל מניות בחברה, כיחסי עובד-מעביד ולפיכך לחייב את הנתבעים לשלם לו רכיבים של משכורת אחרונה, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית ופיצוי בגין הפסד דמי אבטלה (רכיב שנמחק לבקשת ב"כ התובע בדיון מיום 14.10.10). 2. התובע טען בכתב התביעה כי הוא זכאי לסעדים הנתבעים בשל יחסי העבודה ששררו בינו לבין הנתבעים החל ממועד תחילת עבודתו כמאמן כדורגל בקבוצת בית"ר צפת שנוהלה על ידי עמותת בית"ר צפת, בראשה מכהן הנתבע - ביום 1.9.04 ועד לפיטוריו בחודש מאי 2009. 3. במסגרת כתב ההגנה הכחישו הנתבעים מכל וכל קיומם של יחסי עובד-מעביד בינם לבין התובע ואת זכאותו של התובע לרכיבי התביעה. כן, העלו הנתבעים במסגרת כתב הגנתם טענות מקדמיות של היעדר יריבות וטענה בדבר היעדר סמכות עניינית של בית הדין לאור סעיפים 10 ו-11 לחוק הספורט, התשמ"ח - 1988, הקובע סמכות שיפוט בלעדית לערכאת השיפוט של ההתאחדות לכדורגל בישראל ולחילופין, טענו הנתבעים כי יש לעכב את ההליכים בתובענה ולהעביר הדיון לבוררות, מכח סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1969. לחילופי חילופין טענו הנתבעים כי ככל שייקבע על ידי בית הדין כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לנתבעים, התובע אינו זכאי לתשלום של פיצוי פיטורין בהתאם לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן:"חוק פיצויי פיטורין"), שכן הוא סיים את עבודתו מרצונו לאור סירובו להצעת הנתבעים להעסקתו. כן נטען כי לתובע שולמו מלוא הזכויות המגיעות לו במסגרת השכר ששולם לו בגין עבודתו. בהחלטה מיום 7.3.10 נדחתה הטענה של היעדר סמכות עניינית ואף נקבע באשר לטענת היעדר יריבות כי אין הצדקה להורות בשלב זה על מחיקת הנתבעים מהתביעה, בטרם התבררה התביעה לגופה וכי טענה זו תידון על ידנו לגופה בהמשך. כמו כן, הוחלט על צירופה של "עמותת נשר כרמיאל לכדורגל" (להלן:"העמותה") כנתבעת נוספת בהליך - נתבעת מס' 3, מכח תקנה 18 (א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991, לאור העובדה כי במסגרת איחוד קבוצות בית"ר צפת ונשר כרמיאל העמותה לקחה על עצמה את כל הזכויות, החובות והתחייבויות העבר של הקבוצות (כאמור בסעיף 4ד(ב) לתקנון היסוד - חוקת ההתאגדות). 4. ראיות שנשמעו בדיון: התובע היה העד היחיד מטעמו. מטעם הנתבעים העידו הנתבע, מר אילן סויסה (להלן:"מר סויסה") שחקן בקבוצת הבוגרים של בית"ר צפת ומר דהן אפרים (להלן:"מר דהן"), ששימש כמתנדב בתפקיד מאמן קבוצת הבוגרים של קבוצת בית"ר צפת במועדים בהם היה התובע מאמן בקבוצת הנוער. 5. להלן העובדות הרלוונטיות כפי שעלו מחומר הראיות: א. התובע שימש כמאמן קבוצת הכדורגל בית"ר צפת, אשר נוהלה והופעלה על ידי עמותת בית"ר צפת, במשך כחמש שנים - מיום 1.9.04 ועד לחודש 5.09. הנתבע שימש כיו"ר עמותת בית"ר צפת. ב. תחילה אימן התובע קבוצת ילדים כשנה, לאחר מכן את קבוצת הנוער כשנתיים ולבסוף, בתום שנת 2008 אימן את קבוצת הבוגרים עד לסיום עבודתו במאי 2009. ג. בין הצדדים לא נערך הסכם בכתב. ד. עבודתו של התובע הייתה עבודה עונתית והיא נפרשה על פני תקופה של תשעה וחצי חודשים מתוך שנה, בה חלה עונת המשחקים - כאשר מיום 1 ליוני עד ל - 15 לאוגוסט חלה פגרה. ה. עבור אימוני הכדורגל שולמו לתובע סכומים חודשיים שנעו בין 1,800 ₪ (בהיותו מאמן בקבוצת הילדים) ל- 3,500 ₪ עת אימן את קבוצת הבוגרים. התשלומים לתובע היו באמצאות שיקים, העברות בנקאיות ולעיתים אף במזומן. ו. התובע לא היה רשום כעוסק עצמאי ולא הנפיק חשבוניות ו/או קבלות למי מהנתבעים עבור סכומים שקיבל עבור עבודתו. ח. לתובע לא הונפקו תלושי שכר במהלך תקופת עבודתו בקבוצת בית"ר צפת. ט. התובע עבד במקביל לעבודתו כמאמן כדורגל בעבודות נוספות ובעיסוקים אחרים, כפי שנפרט בהמשך. 6. גדר המחלוקת: מעמדו של התובע - האם עובד שכיר או עובד עצמאי? לגרסת התובע, התקיימו בו הסממנים המלמדים על כך שהיה "עובד" וזאת כמפורט להלן: א. אמנם התובע הוא שקבע את מועדי האימונים אך הדבר נעשה תוך סיכום עם הנתבע וקבלת הנחיות ממנו בנוגע ללו"ז והצורך בתיאום מגרש/אולם פנוי לאימון. ב. התובע היה נתון לפיקוח הנתבע, פעל בהתאם להחלטות המשותפות שקיבל עימו והיה כפוף במסגרת עבודתו לנתבע ולו דיווח, מידי יום, על הנעשה. ד. עבודתו של התובע נעשתה במסגרת עיסוקה העיקרי של עמותה בית"ר צפת וכל פעילותו של התובע נעשו עבור העמותה והיא הנהנית מעבודתו ומהישגיו. גם לנתבע אינטרס ישיר בעבודת התובע, בהישגיו ובהצלחתו לאור כהונתו כיו"ר העמותה. ה. התובע לא היה רשום כבעל עסק עצמאי ברשויות ולא ניהל עסק עצמאי בתקופת ההתקשרות בין הצדדים, אלא עבד בעבודות נוספות במקביל כעובד שכיר. לגרסת הנתבעים, התקיימו בתובע סממנים המעידים כי היה "עצמאי", כמפורט להלן: א. התובע לא היה חלק מהמערך הארגוני של עמותת בית"ר צפת שבראשה הנתבע. ב. הנתבעים לא הגדירו לתובע לוחות זמנים, אלא הוא ניהל את זמנו כראות עיניו. ג. לנתבעים לא היה פיקוח על התובע והיה אף קושי לפקח על עבודתו מאחר והתובע לא עבד בשעות ובימים קבועים, אלא קבע על דעת עצמו את מועדי האימונים. ד. התמורה אשר קיבל התובע הינה בגדר מלגה ו/או הלוואה. ה. התובע מעולם לא פנה לנתבעים בבקשה כי יונפקו לו תלושי שכר בגין עבודתו. ו. עבודתו של התובע כמאמן כדורגל בשירות עמותת בית"ר צפת אינה עבודתו העיקרית ואף אינה מקור פרנסתו העיקרי והתובע עבד במקביל בעבודות נוספות. 7. מבחנים לקיומם של יחסי עובד-מעביד: מעמדו של אדם כעובד שכיר או כקבלן עצמאי אינו פועל יוצא של הסכמת הצדדים או של השם בו הגדירו הצדדים את מערכת היחסים ביניהם, אלא תולדה של בחינה אובייקטיבית של מכלול הנסיבות הקשורות להעסקה. לשם כך פותחה בבתי הדין לעבודה פסיקה ענפה ומורכבת של מבחנים ותתי-מבחנים, אשר יישומם על מקרה נתון אמור להוביל להכרעה אם מדובר בעובד שכיר או בעצמאי. לכן, מקובל לדבר על "מבחן מעורב", שהמרכיב הדומיננטי בו הוא "ההשתלבות במפעל" (דב"ע (ארצי) נב/3-158 יאיר - גליברמן, פד"ע כה 31, 35). הנשיא לשעבר של בית הדין הארצי לעבודה, השופט מנחם גולדברג ז"ל, כתב: "נהוג לומר, על יסוד האמור בשורה ארוכה של פסקי דין, כי המבחן הנהוג בבתי הדין לעבודה לקביעת קיומם של יחסי עובד-מעביד הוא מבחן ההשתלבות... קביעה זו אינה מדויקת. עיון בפסיקתו הענפה של בית הדין הארצי לעבודה מוליך למסקנה, כי הלכה למעשה נוקטים בתי הדין ב"מבחן מעורב" כל אימת שעליהם להכריע בסוגיה אם פלוני הוא 'עובד' אם לאו, תוך שימת דגש חזק על מבחן ההשתלבות". (גולדברג, "'עובד' ו'מעביד' - תמונת מצב", עיוני משפט יז 19, 31 (התשנ"ב)). בין העובדות והסממנים הנוספים, אליהם יש לפנות, מציין הנשיא גולדברג ז"ל את אלה: "אופיו האישי של העיסוק, הכפיפות, הכוח לשכור עובד, וחשוב מזה - לפטרו, מיהו המספק את כלי העבודה, צורת ניכוי מס ההכנסה והתשלומים לביטוח הלאומי ולמס ערך מוסף, ובאותם מקרים שבהם אין כפות המאזניים נוטות לכיוון זה או אחר - כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם". המבחן המעורב - ובמרכזו מבחן ההשתלבות - מבוסס על איזון בין "סממנים" שונים המאפיינים יחסי עבודה. לשם עריכת איזון זה יש לתת ל"סממנים" השונים "משקל". בע"ע (ארצי) 300256/98 אייזיק - תה"ל תכנון המים לישראל בע"מ, פד"ע לו 817, עמד כבוד הנשיא (כתוארו אז) השופט אדלר, בין השאר, על חשיבותו של המבחן המעורב אשר כולל בתוכו את מבחן ההשתלבות ומבחני משנה נוספים כגון: כפיפות, פיקוח, הסכמת הצדדים, צורת התשלום ועוד. בע"ע (ארצי) 300274/96 צדקא - מדינת ישראל - גלי צה"ל (פד"ע לו 625) הרחיב בית הדין הארצי את פרשנותו של המושג "עובד" והחלתו על מקרים מסוימים שקודם לפסק הדין לא היו רואים בהם קיום של יחסי עובד מעביד, תוך הסתמכות על הלכה של בית המשפט העליון בדנג"צ 4601/95, סרוסי יוסף חי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ"ב (4) 817, הקובעת את הפרשנות התכליתית של המושג בהתאם להוראת החוק שבה מדובר. 8. יישום הפסיקה בעניינינו: בחינת מעמדו של התובע - עובד שכיר או עצמאי: לשם קביעת מעמדו של התובע, אנו נדרשים לבחון אם מתקיימים המבחנים פרי הפסיקה המאפשרים להבחין בקיומם של יחסי עובד-מעביד, כאשר נטל ההוכחה מוטל על התובע. א. תיאור תפקידו של התובע: התובע עבד כמאמן כדורגל בקבוצת בית"ר צפת במשך כ- 5 שנים, כאשר תחילה אימן את קבוצת הילדים, בין השנים 2004-2005, את קבוצת הנוער בשנים 2006-2008 ואת קבוצת הבוגרים במשך מספר חודשים מתום שנת 2008 (12.08) ועד לסיום עבודתו במאי 2009. באשר לשעות ביצוע העבודה, התובע העיד כי הוא זה שקבע את מועדי ושעות האימונים, בהנחייתה של עמותת בית"ר צפת, באמצעות הנתבע (עמ' 8 ש' 20-25). כן, אישר התובע כי הוא גבה כספים משחקני הקבוצה עבור האימונים, שילם עבור ההסעות, כל זאת תוך תיאום מלא עם הנתבע והעברת הכספים לידיו (עמ' 7 ש' 1-8). לגרסת הנתבעים, התובע מעולם לא עבד במסגרת קבועה של ימים או שעות כך שלא היה פיקוח על עבודתו. כך העיד הנתבע כי התובע נהג מנהג של עצמאי והיה מבצע את האימונים בימים ובשעות שקבע על דעת עצמו: "הוא היה תחת הכנפיים שלנו אבל כעצמאי לחלוטין, לא קבעתי לו מסגרת אימונים או שעות" (עמ' 11 ש' 27-29). התובע העיד בפנינו כי תקופת עבודתו היתה במהלך עונת המשחקים, שהינה מ- 15 לאוגוסט ועד ל- 31 למאי בכל שנה (מועד יציאתם לפגרה), כאשר עבודתו נעשתה 7 ימים בשבוע, כולל שבתות, 3-4 שעות כל יום (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 9.5.10 ש' 6), כשמשכורתו שולמה לו על בסיס חודשי. דבריו אלה של התובע סותרים את אשר ציין בחקירתו הנגדית, שם העיד לגבי ימי ושעות האימונים בקבוצת הילדים כי עבד במתכונת שונה, של 3-4 ימים בשבוע, כשעתיים כל אימון (עמ' 6 ש' 27, עמ' 9 ש' 3-7 ועמ' 10 ש' 1-4). מר סויסה, שחקן בקבוצת הנוער, נשאל לעניין היקף האימונים והשיב: "ש. כמה אימונים היו בנוער? ת. בסביבות שלושה אימונים. ש. כמה זמן ארך כל אימון? ת. שעה ו- 20 (עמ' 17 ש' 11-14). מכאן אנו למדים כי משרתו של התובע היתה משרה עונתית והיא נפרשה על פני כ- 9.5 חודשים בשנה מ- 15 לאוגוסט עד ה- 31 למאי, בהיקף חלקי של 3-4 ימים בשבוע (היקף שהשתנה בהתאם לקבוצות האימון), כאשר כל אימון ארך כשעתיים. לא קיבלנו מידע לגבי ציוד או כלים כלשהם שסופקו לתובע לצורך עבודתו. אף לא קיבלנו מידע אף לגבי התנהלות התובע בימי חופשה ומחלה, קרי, האם הוא נדרש לדווח על כך לנתבע, האם נדרש למצוא מחליף. ב. מבחן ההשתלבות: בעניין קבלתו של התובע לעבודה בקבוצת בית"ר צפת העיד הנתבע: "אני הייתי שחקן של העמותה הזו במשך 10 שנים, 12 שנים, כשסיימתי את שירותיי כשחקן פעיל נרשמתי לקורס מדריכים, עשיתי קורס מדריכים והתחלתי לאמן בשנת 2004 קבוצה ששייכת לביתר צפת" (עמ' 5 ש' 9-11). במסגרת הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, יש לבחון האם מבצע העבודה משתלב בעסקו של נותן העבודה, והאם הוא מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ואיננו "גורם חיצוני" (דב"ע לא/3-27 עיריית נתניה נ' בירגר, פדע ג' 177). לגרסת התובע, אשר לא נסתרה, כל הפעולות באימון קבוצות הכדורגל נעשו על ידו בתיאום ובידיעתו של הנתבע, ששימש כאמור כיו"ר עמותת בית"ר צפת שניהלה והפעילה את קבוצת בית"ר צפת בה אימן התובע. אם כן, ניתן לומר כי עבודת התובע משתלבת ב"מפעל" עמותת בית"ר צפת, אולם יחד עם זאת, לאור אופיו ומהותו של התפקיד, עדיין מדובר במקרה "גבולי", קרי, עבודה שניתנת לביצוע הן על ידי עובד שכיר והן על ידי קבלן עצמאי. ד באשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, יש לבחון האם למבצע העבודה עסק משלו, המשרת את המפעל כגורם חיצוני בנוסף לביצוע העבודה אצל נותן העבודה, כלומר שהוא "איננו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני". לא הובאו בפנינו ראיות באשר לקיומו של עסק רשום או תיק עוסק מורשה על שמו של התובע. אף לא הוצגו חשבוניות או קבלות שהונפקו על ידי התובע בגין סכומים שקיבל כתמורה עבור עבודתו בעמותת בית"ר צפת או בכל עבודה אחרת. מהעדויות והראיות שבפנינו עולה כי התובע לא ניהל עסק עצמאי משלו במסגרת עבודתו כמאמן כדורגל ולא נתן שירותים לצדדים שלישיים, אלא עבד כשכיר במקומות עבודה נוספים במקביל לעבודתו כמאמן כדורגל: "ש. בתקופה הזאת עבדת גם בעבודה אחרת? ת. בשעות הבוקר עבדתי בחב' מקורות, גם בבית ספר עמל. ... ש. אימנת גם סוכנות קליטה? ת. עשיתי חוג במרכז הקליטה" (ראו עדות התובע בעמ' 7 ש' 29-30, עמ' 8 ש' 1-12, עמ' 9 ש' 8-10 ועמ' 10 ש' 5-6). אף הנתבע העיד לעניין עיסוקיהם של מאמני כדורגל בעבודות נוספות: "בנוגע לעבודתו, חגי תמיד עבד בעבודה אחרת, תמיד בכדורגל, זה לא רק אצל חגי, בכל מי שעוסק בספורט החובבני הזה, תמיד כדורגל הוא תוספת לשכרו" (עמ' 13 ש' 10-11). מכאן, שעיקר פרנסתו של התובע אינה נובעת מעצם עבודתו כמאמן כדורגל אלא מעבודות אחרות, כפי שפירטנו דלעיל, בהן עבד כשכיר. יחד עם זאת, כעולה מעדות הנתבע, עיסוק בעבודות נוספות מקובל בענף הספורט ואין בעיסוקים אחרים אלו כדי להוות בעניינו של התובע "קיומו של עסק משלו". בעניינינו, אין גם לומר כי התובע נטל סיכונים כלשהם של רווח והפסד. הדבר בא לידי ביטוי בגובה שכרו שנשמר לאורך תקופת פעילותו כמאמן כדורגל והשתנה רק לאור קידומו בדרג האימון - מאימון קבוצת ילדים לקבוצת נוער ומקבוצת הנוער לקבוצת הבוגרים. כך העיד התובע, כי עת אימן את קבוצת הילדים עמד שכרו על 1,800 ₪, עת אימן את קבוצת הנוער נע שכרו בין 2,300 ל- 2,500 ₪ וכאשר עבר לאמן את קבוצת הבוגרים השתכר 3,000 ₪ (עמ' 7 ש' 9-10, עמ' 9 ש' 1-2). אף מעיון בנתוני הטבלה שצורפה על ידי הנתבעים, המפרטת את התשלומים ששולמו לתובע (לרוב באמצעות שיקים) בשלוש שנות עבודתו האחרונות לתאריכים 12.06 - 3.09, עולה כי בחודשים נובמבר-דצמבר לשנת 2006 השתכר התובע סך של 1,800 ₪, בשנת 2007 עד מאי 2008 שכרו של התובע נע בין 1000-2500 ₪ והחל מ- 10.08 - 3.09 שכרו עמד על 3,000 ₪. ייאמר, כי לעניין הסכומים הנמוכים יותר המופיעים בטבלה (בסך 1,000 ₪) הסביר הנתבע, כי לתובע היו חובות לאדם בשם ויקטור ראש שהלווה לו כספים והתובע ביקש מהנתבע כי יקזז לו את סכום החוב מהשכר (עמ' 16 ש' 1-3). אם כך, ניתן ללמוד כי שכרו של התובע לא היה מושפע או תלוי בגורם זה או אחר, כגון מספר השחקנים בקבוצה אותה הוא מאמן (דבר שאם היה קיים יכול היה להעיד על היותו של התובע נותן שירות כגורם חיצוני), אלא כי שכרו עלה אך ורק עת קודם בתפקידו כמאמן לקבוצות בוגרות ומתקדמות יותר. לאור כל האמור, אין לומר כי התובע היה בעל עסק עצמאי או כי הוכח קיומו של עסק בניהולו או בבעלותו של התובע. על כן, אין ספק כי הפן השלילי מתקיים. ג. ביצוע העבודה באופן אישי: בין הראיות שנפרשו בפנינו אין כל עדות כי התובע נעזר בביצוע עבודתו באדם אחר או במחליף, אלא עולה כי הוא ביצע עבודתו באופן אישי. כמו כן, מאחר והתובע הוא זה שהיה קובע את מועדי האימונים (עמ' 8 ש' 20-21), אנו מסיקים, כי עת נמנע ממנו לבצע את עבודתו (עקב מחלה או היעדרות מסיבה אחרת) הוא היה מודיע על שינוי מועד האימון לקבוצה ולא היה נזקק למחליף. בכל מקרה לא הוכח כי התובע נדרש או היה רשאי להביא מחליף לאימונים. לפיכך, אנו קובעים כי הוכח שעבודתו של התובע בוצעה על ידו באופן אישי. ד. מבחן הפיקוח: לטענת הנתבעים, התובע היה "אדון לעצמו" ומעולם לא עבד במסגרת קבועה של ימים או שעות והוא זה שקבע לעצמו את מועדי האימונים ואת מתכונתם, כך שלא היה פיקוח על עבודתו או דרישת מתן דין וחשבון. לחילופין טענו הנתבעים, כי מדובר בפיקוח על העבודה ולא על העובד. הנתבע העיד כי התובע היה מאמן את הקבוצות בימים ובשעות שקבע לעצמו: "הוא היה תחת הכנפיים שלנו אבל כעצמאי לחלוטין, לא קבעתי לו מסגרת אימונים או שעות" (עמ' 11 ש' 28-29). התובע נשאל בעדותו האם היה נתון תחת פיקוח במסגרת עבודתו והשיב: "ש. אם היה לדוגמא ביטול של אימון, אף אחד בעמותה לא ידע ולא דיווחת? לא היה פיקוח עליך? ת. כן, היה פיקוח עליי, לא היה יום שלא דיברנו בטל' ועדכנתי את מר ציון על כל מה שקורה" (עמ' 8 ש' 22-23). לאור האמור, התרשמנו כי מדובר בפיקוח מינורי הנובע מאופי ומהות תפקידו של התובע כמאמן, המתבטא בעדכונים בעניינים מקצועיים הנוגעים לקבוצת הכדורגל אותה אימן. עם זאת, אין לומר כי יחסי התובע עם עמותת בית"ר צפת - באמצעות הנתבע - נעדרים יחסי "כפיפות". התובע העיד כי דיווח לנתבע מדי יום ביומו על המתרחש בעבודתו, העביר לו כספים ששולמו עבור האימונים, תיאם מולו את מיקום ביצוע האימונים. לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי אמנם מידת הפיקוח על עבודתו של התובע הייתה מעטה אך היא נגעה לדברים המהותיים החשובים לתפקוד עמותת בית"ר צפת ולאור מהות תפקידו של התובע בשירותיה הכרוך במיומנות ומקצועיות, אין אנו סבורים כי יש לצפות לפיקוח נרחב מעבר לכך. 9. מסקנות באשר למעמדו של התובע: מכל האמור לעיל, ניתן להסיק מדפוס עבודתו של התובע שהוא היה עובד שכיר. על אף שלא כל הסממנים הם חד משמעיים, מרביתם מצביעים קיום יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר מדובר במקרה "גבולי" יש לתת חשיבות לצורת הדיווח באשר להעסקה. בעניינינו, לא הונפקו לתובע תלושי שכר בגין תקופת עבודתו אך מאידך, גם לא הונפקו על ידי התובע חשבוניות או קבלות עבור הסכומים שקיבל. כך העיד הנתבע כי הוא מעולם לא טרח לבקש מהתובע שינפיק לו חשבוניות או קבלות שכן "ממילא לא היה לי צורך בה וזה לא עניין אותי" (עמ' 12 ש' 14-15). קרי, לא נעשה כל דיווח לרשויות באשר לעבודת התובע, דיווח שהינו באחריות מקבל העבודה - בזמנו - עמותת בית"ר צפת. למותר לציין, כי היינו מצפים מגוף מבוקר כמו עמותת בית"ר צפת, לדאוג לדיווח מסודר אודות התקשרותה עם התובע, לבדוק אם התובע רשום כבעל עסק או עוסק מורשה כדין ברשויות, לבקש מהתובע חשבונית או קבלה עבור הסכומים ששולמו לו עבור עבודתו. משלא פעלו כך הנתבעים לגבי התובע אין להם להלין אלא על עצמם. לאור כל אלה, אנו קובעים כי התובע הצליח להרים את הנטל הראייתי שהוטל עליו כדי להוכיח שהיה "עובד שכיר" בתקופת עבודתו כמאמן כדורגל בעמותת בית"ר צפת. 10. מיהו המעביד של התובע - עילת התביעה נגד החברה והנתבע: לגרסת התובע, הוא נהג לעבוד בשירותי החברה בתקופת הפגרה - מתחילת יוני ועד אמצע אוגוסט - בה לא נערכו משחקי כדורגל ואימונים. כך העיד התובע בפנינו: "הייתי עובד אצל הנתבע באופן פרטי, יש לו חברה להנדסה, אני הייתי עושה אצלו עבודות פרטיות, והוא העסיק אותי גם לעבודות פרטיות, רק בפגרת הקיץ, לא במשך כל התקופה, אבל היו פעמים שעבדתי, לא קיבלתי תלושים, אף פעם" (עמ' 5 ש' 18-20). התובע שב על גרסה זו בעדותו בעמ' 7 ש' 16-19. מאידך, העיד הנתבע: "... מעולם לא היה לו קשר עם חברת הבנייה שלי, מעולם. מעולם הוא לא קיבל צ'ק של חשבון של חב' הבנייה, ואם כן, זה לא זכור לי, הוא לא עשה עבודה בחב' הבנייה מעולם" (עמ' 12 ש' 5-6). התובע לא סמך טענתו בראיות כלשהן שיש בהן לחזק את גרסתו. אף לא הובאה כל הוכחה באשר לביצוע אותן עבודות לגביהן חולקים הנתבעים, זאת כאשר נטל השכנוע מוטל על כתפי התובע. על כן, אנו דוחים את טענת התובע וקובעים כי התובע לא הועסק על ידי החברה וכי לא קיימת עילה כנגדה. באשר לנתבע, המדובר בנושא משרה בחברה, המהווה אישיות משפטית נפרדת מהחברה בה הוא מנהל ובעל מניות. הנתבע נשאל לגבי כספים לגביהם טען התובע כי הוא שילם לו מכיסו הפרטי והשיב: ת. הכסף שניתן לחגי, הם כספים שלי שהועברו מהעמותה, הוא לא עובד בשבילי בחברה, הוא אימן כדורגל…" (עמ' 15 ש' 25-27). עם זאת, הנתבע העיד: "אם היה צריך להשלים סכום מסוים אני השלמתי" (עמ' 11 ש' 27-28). גם מר דהן נשאל בחקירתו באשר למימון הכספי של הקבוצה והשיב: "ציון מימן מכספו הפרטי" (עמ' 18 ש' 14-18). אנו מאמינים כי הנתבע נהג לעיתים להעביר כספים מכיסו הפרטי לתובע, אולם הוא עשה כן כתרומה לעמותת בית"ר צפת, בה הוא מכהן כיו"ר. בנקודה זו העיד הנתבע כי מימון העמותה לא היה מגורמים חיצוניים אלא מכספו שלו: "בנושא המשכורת, לא קיבלנו כסף מהעירייה או מגורמים ציבוריים, העברתי כסף משלי מחשבון הבנק של העמותה ומשם היינו מחלקים אותו..." (עמ' 12 ש' 13-14). על כן, אף אם הנתבע העביר סכומים כלשהם מכיסו לתובע, יש לראותו כמי שפעל בשם העמותה ואין בכך כדי לקבוע כי התקיימו יחסי עבודה בינו לבין התובע. מעבר לנדרש ייאמר, כי בסעיף 17 לסיכומיו כתב ב"כ התובע כי: "כיום הגוף הרלוונטי לתובענה דנו הינו הנתבעת מס' 3" ואנו רואים באמירה זו כהודאה לעניין הצדדים הראויים הרלוונטיים לתביעה שבפנינו שהינם - התובע ועמותת נשר כרמיאל. לכן, דין התביעה כלפי החברה והנתבע - להידחות. אם כך, נותרה התביעה כנגד העמותה, אשר באה, כאמור, בנעליה של עמותת בית"ר צפת באשר לכל הזכויות וההתחייבויות הן בעבר והן העתידיות ולגביה יש לבחון את זכאותו של התובע לסעדים המבוקשים בתביעתו. 11. זכאות לפיצויי פיטורים: כידוע, הטוען למעשה פיטורים, עליו הנטל להוכיח כי הוא אכן אירע, כשכלל ידוע בפסיקה הוא שעילת הזכאות לפיצויי פיטורים מתגבשת במעשה הפיטורים, המביע את כוונת המפטר להביא לסיום עבודתו של העובד, דהיינו ל"נסיבות המודעות שהסבו למעשה את סיום היחסים" (דב"ע (ארצי) לג/2-3 זילבר - גלובוס בע"מ, פד"ע ד 153, 1972). לגרסת התובע, נסיבות סיום עבודתו היו כדלקמן: "לפני תחילת העונה, כשסיימנו את העונה, היתה מסיבת סיום, ציון אמר לי שהוא יקרא לי בהמשך כנראה שהם עושים איחוד עם כרמיאל, שהוא יקרא לי בהמשך, יהיו ראיונות ושאציג את עצמי, אני הכנתי מבחינתי התכוננתי להציג את עצמי וכאלה, משבוע לשבוע בעיתונות ראיתי שיושבים עם מאמן כזה ואחר, ראיתי ששמי לא הוצג, ציון קרא לי לשיחה אחרי שהוא החתים למאמן, הגעתי למשרדו והוא אמר לי שהוא החתים מאמן, אחרי תקופה מסוימת הוא פנה אליי ורצה להעסיק אותי בתור מאמן נוער או עוזר של הקבוצה הבוגרת, אני התחייבתי כבר לעבודה אחרת, לא יכולתי לקבל את ההצעה ופה הסתיימו היחסים" (עמ' 5 ש' 25-31). התובע שב על גרסתו זו בעדותו בעמ' 10 ש' 12-22 ובעמ' 9 ש' 31-32. מנגד, לגרסת הנתבע, התובע הוא זה שסירב להמשיך עבודתו אצל הנתבעת ועל כן יש לראות בו כמי שהתפטר מעבודתו: "... בסיום העונה עשינו מסיבת סיום וכמו בכל סיום כולם מחלקים שבחים לכולם, אין טעם לחלק דברים אחרים, לא הובטח לאף אחד שהוא ממשיך, זה גם מעולם לא התנהל כך, מסיימים עונת משחקים בחודש מאי ומתחילים אימונים... לא הצעתי לו משרה, לאחר שסיימנו הצעתי לו משרה של עוזר מאמן או מנהל קבוצת הנוער של צפת, הצעתי לו 4,000 ₪, ההצעה היתה בחודש יולי, אני מניח, כי התחלנו את האימונים, התובע נעלב, זה לא חדש, זה פגע באגו שלו. אני ניסיתי להעלות את המשכורת כדי להמתיק את הגלולה מטעמו כי רציתי שימשיך לעבוד, אבל זה לא עבד" (עמ' 12 ש' 24-27 ועמ' 13 ש' 1-4). מן התמונה הכוללת שנפרשה בפנינו עולה כי לקראת עונת המשחקים החדשה קיבל התובע הצעה מאת הנתבע להתמנות לתפקיד עוזר מאמן או מנהל קבוצת הנוער (לאחר שבעונה הקודמת הוא היה בתפקיד מאמן הבוגרים). הצעה זו הוצעה לתובע לאחר שמונה מאמן אחר תחתיו לתפקידו הקודם, כאשר לאחר שנודע לו על כך, התחייב התובע לעבודה אחרת ולפיכך סירב להצעת העבודה שהציע לו הנתבע, אשר היתה לעבודה במעמד נמוך מזו שביצע התובע בשנה הקודמת. טענת הנתבעים, אין לראות את התובע כמי שפוטר מעבודתו לאור העסקתו בחוזה לתקופה קצובה כנהוג בענף הכדורגל מחמת מהות התפקיד ולאור פגרת עונת המשחקים בקיץ (סעיף 27 לסיכומי הנתבעים). באשר לחוזה עבודה לתקופה קצובה, נקבע כי אם לא הוצע לעובד חידוש חוזה העבודה בתום תקופתו הקצובה, יראו את סיום יחסי העבודה כפיטורים. הוא הדין אם הוצע לעובד המשך העסקתו, אך בהצעה גלומה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. הצעה כזו פירושה פיטורים והפסקת העבודה בעקבותיה מזכה את העובד בפיצוי פיטורים, ללא קשר למניע אשר גרם למעביד ליתן את הצעתו המופחתת (ראו: י' לובוצקי, "חוזה עבודה וזכויות העובד", הוצאת ניצן מהדורה 2006 (פרק 4), ע"ע [ארצי] 1147/01 משה פטלוק נ' אגודת בני יהודה, מיום 28.8.02). יפה לעניינינו גם אמרת אגב שנאמרה בע"ע (ארצי) 120/06 שלמה אילוז - הפועל באר שבע התאגדות לתרבות גופנית (לא פורסם): "ייתכן שבמקרה בו המעסיק מציע לעובד להמשיך בעבודתו ימים ספורים בלבד לפני סיום העסקתו בהסכם לתקופה קצובה, והעובד מסרב להצעה כיוון שבלית ברירה התחייב כבר לעבוד במקום עבודה אחר, ימצא ביה"ד את העובד זכאי לפיצויי פיטורים". בעניינינו, היות והתובע סיים עבודתו בתפקיד מאמן בוגרים, הרי שהצעת העבודה לתפקיד אחר שהינו ב"דרג" נמוך יותר, מהווה שינוי חד צדדי של תנאי מהותי בחוזה עבודה והרעה מוחשית בתנאי עבודתו של התובע, אותו אין המעביד רשאי לבצע באופן חד צדדי. על כן, גם אם נקבל את טענת הנתבעים כי התובע הועסק במתכונת של תקופות קצובות, ברי כי העסקתו על-פי חוזים לתקופות קצובות ואי-חידוש החוזה האחרון לתקופה קצובה, אף אם הסיבה לכך היא סירובו של התובע מטעמי הצעת עבודה בדרג נמוך יותר, מזכים את התובע בפיצוי פיטורים. מעבר לנדרש יאמר, כי אף אם היינו קובעים כי התובע התפטר מעבודתו עקב סירובו להצעת הנתבע למשרה בדרג או תפקיד נמוך יותר, הוא עדיין היה זכאי לפיצוי פיטורים לאור היותו מתפטר בדין מפוטר בהתאם לסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, הקובע כי עובד שהתפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו זכאי לקבל פיצויי פיטורים. עוד יאמר, כי, גם בהיותו של התובע עובד "עונתי" הוא זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים, זאת בהתאם לסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, בתנאי שעבד שתי עונות בשתי שנים רצופות, אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחר ופוטר ("עונה" לעניין זה - שלושה חודשים רצופים בשנה שבהם עבד לפחות 60 יום). נוכח כל האמור לעיל, הרינו קובעים כי התובע פוטר מעבודתו והוא זכאי לפיצויי פיטורים. באשר לגובה פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע בגין תקופת עבודתו, יש לערוך חישוב לפי תקופת עבודתו של התובע בפועל בשירותי העמותה, קרי, בניכוי תקופות הפגרה. בדב"ע שן/3-32 בני קונפורטי - התאגדות לתרבות גופנית "הפועל", פד"ע כא 494, נאמר: "חוזה עבודה לתקופה קצובה פג אמנם בתום התקופה המוסכמת, אולם, משנעשה הסכם חדש רואים את קיומם של יחסי עובד-מעביד כמקשה אחת לגבי שתי התקופות... משבא החוזה החדש לסיומו בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים - הזכאות היא לשתי התקופות גם יחד" (ההדגשה אינה במקור). התובע עבד בפועל בשירותיה העמותה בתקופות כדלקמן: 4 חודשים בשנת 2004 (9.04-12.04), 9.5 חודשים בכל שנה משנת 2005-2008 (מ- 1.1 עד 30.5 ומ- 15.8 עד 31.12) - בסה"כ 38 חודשים ו- 5 חודשים בשנת 2009 (1.09 - 5.09 מועד סיום עבודתו). סה"כ עבד התובע בפועל בשירותי העמותה - 47 חודשים. לפי תקנה 10(3) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד - 1964: הפסקות שאינן באות במנין - לענין קביעת סכום הפיצויים לא יבואו במנין: ... (3) תקופה של חופשה או פגרה שלא בשכר כאמור בסעיף 2(5) לחוק העודפת על 14 יום לשנת עבודה...". מכאן, שמעבר לתקופת עבודתו בפועל, יש להביא במניין התקופה בגינה יחושבו פיצויי הפיטורים המגיעים לתובע 14 יום עבור כל שנת עבודה. כאמור, התובע עבד תקופה של 47 חודשים (1.9.04-30.5.09). לתקופה זו יש להוסיף לתקופת עבודתו בפועל 68.6 ימים (14 יום X 4.9 שנות עבודה בפועל) שהינם 2.28 חודשים ובסה"כ - 49.28 חודשים. שכרו הקובע של התובע: התובע טוען בסעיף 6 לתביעתו, בסעיף 10 לסיכומיו וכן בעדותו (עמ' 6 ש' 6 ועמ' 10 ש' 7-8) כי שכרו החודשי עמד על סך 3,500 ₪. מאידך, בסעיף 17ג' לסיכומיו טוען התובע כי משכורתו החודשית בשנת עבודתו האחרונה עמדה על סך 3,000 ₪. הנתבע אישר בעדותו כי שכרו של התובע עמד בסיום עבודתו על סך של 3,000 ₪: ש. המשכורת האחרונה שהתובע קיבל כמה היתה? ת. המשכורת האחרונה אני וחגי שיחקנו באותה קבוצה, במהלך אימון פגשתי את חגי, זה היה התשלום האחרון, 500 ₪, הייתי צריך לקחת את הציוד מצפת לכרמיאל, חגי ביקש את מכונת הייבוש תמורת 500 ₪ והסכמתי לזה, הורדתי מהרכב, ולפני כן שולמו 2,500 ₪ כשכר אחרון לפי סעיף 10 לתביעה, כנראה שהוא הגיש את התביעה לפני שהוא קיבל את הכסף (עמ' 16 ש' 27-32). הנתבע נשאל בחקירתו לגבי הסכומים המופיעים בטבלה והשיב: "הסכומים פה הם 1,800 ₪ עבור השנה הראשונה שהוא אימן נוער, נדמה לי 2,200 ₪ שנה שנייה כ- 3,000 ₪ שנה שלישית" (עמ' 16 ש' 5-6). גם מהטבלה שצירפו הנתבעים עולה כי ארבעת השיקים האחרונים שנמסרו לתובע בין חודשים 10.08 ל-1.09 כתמורה עבור עבודתו היו בסכום של 3,000 ₪ ואילו התשלום לפני האחרון לחודש 3.09 הינו סך של 2,500 ₪ במזומן, סכום התואם את עדותו של הנתבע כי היה עליו לשלם לתובע סך נוסף של 500 ₪ עבור משכורתו האחרונה (עמ' 16 ש' 27-32). באשר לתשלום האחרון בטבלה בסך 4,000 ₪, הסביר הנתבע: "יכול להיות שזה היה משכורת וחצי או שהיינו חייבים לו, בסופו של דבר תמיד שילמנו מה שצריך" (עמ' 16 ש' 7-9). לאור זאת, אנו מקבלים את גרסתו השנייה של התובע, אשר נתמכה בעדותו של הנתבע ומתיישבת עם האמור בטבלה שצירפו הנתבעים, לפיה בתקופה האחרונה לעבודתו הוא השתכר סך של 3,000 ₪. על כן, אנו קובעים כי שכרו הקובע של התובע הינו 3,000 ₪ (נטו). יוער, כי מי מהצדדים לא סיפק לנו נתונים בדבר משכורתו הברוטו של התובע. כך לא צורפו תלושי שכר של התובע ואף חישובי התובע בכתב תביעתו נערכו לפי סכומי נטו. על כן, אין באפשרותנו לערוך את חישוב פיצויי הפיטורים כנדרש בסכום ברוטו. לאור תקופת עבודתו של התובע, כפי שקבענו לעיל (49.28 חודשים), זכאי התובע לפיצויי פיטורין כדלקמן: 3,000 X 49.28 חודשים / 12 = 12,320 ₪ נטו. 12. האם התובע זכאי לדמי הודעה מוקדמת לאור קביעתנו כי התובע פוטר מעבודתו, הרי שבהתאם לסעיף 7 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א - 2001 הוא זכאי לתקופת הודעה מוקדמת בטרם ייכנסו פיטוריו לתוקף, או לחילופין, לדמי הודעה מוקדמת. עם זאת, הפיטורים נעשה בפגרת עונת המשחקים - תקופה בה התובע לא עבד בפועל. כמו כן, התובע העיד בפנינו כי במהלך תקופת הפגרה הוא כבר מצא עבודה אחרת והתחייב לה. לאור תכליתם של דמי ההודעה המוקדמת - ליתן פרק זמן מספיק לעובד למצוא עבודה חלופית עם פיטוריו - ומאחר ובתקופה בה הופסקה עבודתו מצא התובע עבודה אחרת, אנו פוטרים את העמותה מתשלום דמי הודעה מוקדמת. 13. האם התובע זכאי לתשלום בגין משכורתו האחרונה התובע דורש בתביעתו תשלום בגין משכורתו האחרונה, שלטענתו לא שולמה לו, בסך של 3,000 ₪ (סעיף 10 לכתב התביעה). לעניין זה, העיד התובע: "לא, יש כאן מחלוקת על 2,700 ₪ שהוא לקח לי מעונה קודמת, הוא לא רוצה לשלם לי אותם, היה סיכום בינינו שהוא משלם שהוא משלם את הקורס מאמנים והוא נתן צ'קים למכללת אוהלו, כשאימנתי את קבוצת הנוער היה סיכום בינינו שבנוסף למשכורת שאני מקבל , הוא נותן לי קורס מאמן והוא משלם אותו, הוא נתן 3 צ'קים למכללת אוהלו, צ'ק אחרון חזר, ובמשכורת אחרונה הוא התעלם מזה הוא אמר שאני משתתף איתו בקורס מאמנים, הקורס עלה 7,000 ₪ ומשהו, הוא החליט שהוא לוקח לי את השכר האחרון של עונה לפני הסיום" (עמ' 10 ש' 32 ועמ' 11 ש' 1-9). בעדותו, נתבקש הנתבע להתייחס "למשכורת האחרונה של התובע" ולמימון הקורס לתובע: "המשכורת האחרונה שולמה. לעניין הקורס, ברור שאני לא אממן קורס של כמעט 10,000 ₪ לאף מאמן, במיוחד שהוא צריך את זה להסמכתו כמאמן, לא סוכם שאני אשלם, אין לי כל סיבה לשלם את זה. ניכיתי לו מהמשכורת את הכל, את כל הצ'קים אני שילמתי" (עמ' 13 ש' 6-9). אם כן, קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לסיכום הנוגע למימון קורס המאמנים לתובע, כאשר לגרסת התובע, הנתבע התחייב בשם העמותה לממן לו את קורס המאמנים ומאידך, לגרסת הנתבע, לא היתה מצידו כל התחייבות כזו והוא ביצע קיזוז של הסכומים ששולמו עבור הקורס ממשכורתו של התובע. מדובר בעדות מול עדות, כאשר הנטל בעניין זה הוא על הטוען את טענת קיזוז - העמותה. משהנתבעת לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה, דין טענתה להדחות. לעניין גובה המשכורת האחרונה ששולמה לתובע העיד הנתבע: ש. המשכורת האחרונה שהתובע קיבל כמה היתה? ת. המשכורת האחרונה אני וחגי שיחקנו באותה קבוצה, במהלך אימון פגשתי את חגי, זה היה התשלום האחרון, 500 ₪, הייתי צריך לקחת את הציוד מצפת לכרמיאל, חגי ביקש את מכונת הייבוש תמורת 500 ₪ והסכמתי לזה, הורדתי מהרכב, ולפני כן שולמו 2,500 ₪ כשכר אחרון לפי סעיף 10 לתביעה, כנראה שהוא הגיש את התביעה לפני שהוא קיבל את הכסף" (עמ' 16 ש' 27-32). אמרה זו מהווה הודאת הנתבע כי התובע היה זכאי כשכר אחרון לסך כולל של 3,000 ₪. אנו מקבלים את גרסת הנתבע, שלא נסתרה, כי התובע קיבל מכונת ייבוש בשווי 500 ₪ ועל כן, היה זכאי להשלמת משכורתו האחרונה בסך של 2,500 ₪. מדובר בטענת "פרעתי" ומשמעותה של הגנה זו היא, כי הנתבע מודה בעובדות שטען להן התובע בפרשת תביעתו, אך מחמת עובדות נוספות המפורטות בכתב ההגנה, אין התובע זכאי לכל חלק מהסעד המבוקש. לגבי העובדות ה"מדיחות" הנטענות על-ידו, נטל ההוכחה הוא על הנתבע (יעקב קדמי, על הראיות - הפן האזרחי, עמוד 326 וע"א 641/66, שפיר נ. שפיר, פ"ד כ"א (2) 364). לכן, הנטל הראייתי בטענת "פרעתי" הוא על הנתבע. לא הוכח בפנינו כי לתובע שולמה משכורתו האחרונה וכל שנטען מפי הנתבע הוא כי "לפני כן שולמו 2,500 ₪ כשכר אחרון לפי סעיף 10 לתביעה, כנראה שהוא הגיש את התביעה לפני שהוא קיבל את הכסף", טענה שאינה נהירה לנו שכן תביעת התובע הוגשה בחודש 9.09 ואילו התשלום האחרון בטבלה מופיע לחודש 3.09. על כן, אנו קובעים כי לתובע לא שולמה משכורת אחרונה ואנו מחייבים את העמותה לשלם לתובע סך של 2,500 ₪. 14. זכאות לדמי הבראה העמותה טענה בכתב הגנתה כי "שילמה לתובע את כל המגיע לו" (סעיף 28 לכתב הגנתה). אף הנתבעים טענו בכתב הגנתם כי "בחוזה האימון הנהוג בקבוצה דמי ההבראה כלולים במסגרת המשכורת וסכום המשכורת הוא ברוטו" (סעיף 10 לכתב ההגנה). טענות העמותה והנתבעים לא נתמכו בראיות כלשהן ולא הוכח כי לתובע שולם סכום כלשהו בגין דמי הבראה. משכך, הרינו קובעים כי על הנתבעים לשלם לתובע דמי הבראה בגין תקופת עבודתו. התובע עותר בתביעתו לתשלום דמי הבראה בגין שלוש השנים האחרונות לעבודתו בסך 5,200 ₪ עבור 16 ימים לפי 325 ₪ ליום, בעוד שבהתאם לצו הרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר תשלום קצובת הבראה, נקבע כי: "עובד יהיה זכאי לקצובת הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד-מעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים לפני תום תקופת עבודתו". באשר לעובדים במשרה חלקית תשולם קצובת ההבראה באופן יחסי להיקף משרתם. משרה מלאה הינה 43 שעות שבועיות, בעוד שבפועל עבד התובע שלוש-ארבע פעמים, כשעתיים כל אימון באמצע השבוע ובשבת כארבע שעות, ובסה"כ כ- 10 שעות שבועיות, כך שהיקף משרתו הוא כרבע משרה. לאור היקף משרתו זכאי התובע בגין השנתיים האחרונות לתקופת עבודתו (השנה הרביעית והחמישית) לדמי הבראה יחסיים לפי החישוב שלהלן: 14 ימי הבראה (7 ימי הבראה עבור כל אחת משנות עבודתו הרביעית והחמישית) X 0.25 (היקף משרתו) = 3.5 ימים. שווי יום דמי הבראה עומד במועד סיום עבודתו של התובע (5.09) על סך של 340 ₪. מאחר והתובע ערך חישוביו לפי שווי של 325 ₪ ליום הבראה, נחשב לפי תעריף זה. על כן, זכאי התובע לדמי הבראה בסך של 1,137.50 ₪ (3.5 ימי זכאותX 325 ₪ ליום). 15. זכאות לפדיון חופשה שנתית נטל ההוכחה בדבר ניצול ימי חופשה על ידי העובד מוטל על המעביד. מאחר והעמותה לא הביאה כל ראיה באשר לניצול ימי החופשה על-ידי התובע וליתרתם, אנו קובעים כי לא שולמו לתובע ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו. התובע עתר בתביעתו לתשלום פדיון ימי חופשה בגין 37 ימים בשווי 6,142 ₪ שהינם 166 ₪ ליום עבור שלוש שנות עבודתו האחרונות, בהתאם לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית"). מאידך, טענו הנתבעים בכתב ההגנה המתוקן, כי לתובע שולמו מלוא ימי החופשה להם הוא זכאי על ידי הכללת התשלום עבורם במשכורת התובע. תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת בפועל התפרשה על פני 9.5 חודשים (מחודש 15.8 ועד ליום 30.5) כאשר שבוע העבודה הרגיל שלו היה לפחות בן 3-4 ימים. כך אף הודו הנתבעים בכתב הגנתם (סע' 13) כי "המדובר בקבוצות הנוער על 2 יחידות אימון שכל אחת לא עולה על 2 שעות בתוספת 4 שעות בשבת". סה"כ ימי עבודתו של התובע בעמותה בשנת עבודה מסתכמים בכ- 139.65 ימים, לפי חישוב: 3.5 ימים בשבועX 4.2 שבועות בחודש= 14.7 ימים בחודשX 9.5 חודשים = 139.65. מאחר ובין התובע לנתבעת התקיימו יחסי עבודה רק בחלק משנת העבודה והתובעת עבדה בתקופת עבודתה בנתבעת פחות מ- 240 ימים בשנת עבודה, יחול בעניינו של התובע סעיף 3(ג)(2) לחוק חופשת שנתית, לפיו זכאי התובע לחלק היחסי שבין מספר ימי עבודתו בפועל ל- 240, לפי החישוב הבא: 139.65 X 12 ימים (זכאות מלאה) / 240 = 7 ימי חופשה בשנה. לפיכך, עבור שלוש שנות עבודתו האחרונות צבר התובע זכאות ל - 21 ימי חופשה. מאחר והתובע ערך חישוביו לפי תעריף יומי של יום חופשה בסך 166 ₪ (אשר מיטיב עם העמותה), יערך החישוב לפי תעריף זה: 21 ימי חופשה X 166 ₪ = 3,486 ₪. אשר על כן, אנו מקבלים את תביעת התובע לפדיון חופשה וקובעים כי על העמותה לשלם לתובע סך של 3,486 ₪. 17. לסיכום: לאור האמור לעיל, הרינו מחייבים את העמותה לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. סך של 12,320 ₪, בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה מיום 1.6.09 ועד לתשלום המלא בפועל. ב. סך של 2,500 ₪ נטו, בגין שכר חודש 5/09, בצירוף הפרשי הצמדה מיום 1.6.09 ועד לתשלום המלא בפועל. ג. סך של 1,137.50 ₪, בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה מיום 1.6.09 ועד לתשלום המלא בפועל. ד. סך של 3,486 ₪ נטו, בגין פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה 1/6/09 ועד לתשלום המלא בפועל. התביעה כנגד החברה והנתבע - נדחית. לאור תוצאות המשפט, אנו קובעים כי העמותה תשלם לתובעת סך של 3,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. לאור דחיית התביעה כלפי החברה והנתבע ובהתחשב ומדובר באותו ייצוג - כל צד יישא בהוצאותיו. 19. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. יחסי עובד מעביד