קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להכרה בתושבות: בפנינו תביעתה של התובעת, הנשואה לתושב היישוב אום אל ריחן שבאזור, העותרת להכיר בה כ"תושבת" ישראל, מיום 01.09.05. רקע: 1. א. התובעת, ילידת 1967, אזרחית ישראלית. ב. עד לשנת 1988 התגוררה התובעת עם הוריה באום אל פחם. ג. בשנת 1988 נישאה התובעת לבעלה, מר עבדאללה זיד (להלן: "מר זיד"), תושב הרשות הפלסטינאית המתגורר ועובד כמורה בבית הספר היסודי באום אל ריחן. לבני הזוג 7 ילדים. ד. ביום 21.07.04 ילדה התובעת. בגין לידה זו לא שילם הנתבע לתובעת מענק אשפוז מהטעם שהתובעת לא הייתה תושבת ישראל במועד הרלוונטי. ה. כנגד החלטה זו של הנתבע, הגישה התובעת תביעה לבית הדין (בל 1587/06 זיד פאטמה - המל"ל). בפסק דינה של כב' השופטת פריימן מיום 28.08.08 נדחתה תביעתה של התובעת. כנגד פסק הדין הגישה התובעת ערעור לבית הדין הארצי. בהסכמת הצדדים נמחק הערעור (עב"ל 587/08 פאטמה זיד - המל"ל, פסק הדין מיום 05.11.09). ו. בין לבין, ביום 28.06.07 החליט הנתבע לראות בתובעת כמי שאינה תושבת ישראל לעניין חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 וחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 לתקופה שהחל מיום 01.01.03. ביום 15.01.08 הגישה התובעת לנתבע שאלון תושבות וביום 27.02.08 חזר הנתבע והודיע לתובעת כי אינו רואה בה כתושבת מיום 01.01.03. בגין החלטות אלו של הנתבע הגישה התובעת את תביעתה זו. 2. בהסכמת הצדדים בדיון מוקדם שהתקיים ביום 12.01.09 הוגדרה התקופה השנויה במחלוקת מחודש 09.05 ואילך (פ: 1, ש: 27-28). 3. בתיק זה התקיימו שני דיוני הוכחות: ביום 10.02.10 העידה התובעת וביום 06.09.10 העידו, מטעם התובעת, מר זיד, בעלה; מר מוחמד חוסין מחאמיד, שכן של הוריה וגב' כפא מחמוד מחאמיד, אחותה. מטעם הנתבע העידו מר יעקב קדוש, מרכז ביטוח וגביה בסניף הנתבע בחדרה ומר עבדאללה רוקון, חוקר הנתבע. לאחר שמיעת העדים, הגישו ב"כ הצדדים סיכומיהם בכתב. המסגרת הנורמטיבית: 4. המונח "תושב" לא זכה להגדרה סטטוטורית בחוק הביטוח הלאומי. לכן, יש לפרשו על-פי הקשר הדברים והתכלית אותה ביקש החוק להשיג, שהינה הבטחת ביטחון סוציאלי לתושבי ישראל (עב"ל (ארצי) 386/99 דונייבסקי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לז 696, 707 - 710, (2002)). מעמדו של אדם כ"תושב" ישראל מהווה תנאי בסיסי לתחולה של מרבית ענפי חוק הביטוח הלאומי ושל חוק ביטוח בריאות ממלכתי. על הטעם להיזקקות לתנאי ה"תושבות" נאמר: "תנאי התושבות בישראל כתנאי לתחולה של מרבית ענפי הביטוח לפי החוק מושתת, בין השאר, על הזיקה היציבה שבין המבוטחים לבין המדינה, זיקה שאין בה מהזמניות או מהארעיות, והיוצרת מחוייבות של החברה כלפי המבוטחים בתחום הבטחון הסוציאלי... שיטת הבטחון הסוציאלי על פי חוק הביטוח הלאומי מבוססת על שיטת ביטוח, המחייבת תשלום דמי ביטוח על ידי המבוטחים או בעדם, וכן הקצבות של אוצר המדינה למוסד... מימון הביטוח בא ברובו מדמי ביטוח. לאור זאת, תנאי התושבות בישראל מבטיח גם תשלום נמשך של דמי ביטוח הלאומי ונשיאה בנטל הביטוח, לא רק בתקופות האכשרה המינימליות הנדרשות בענפי ביטוח שונים, אלא בדרך כלל אף מעבר לתקופות האכשרה... לעומת זאת, הזיקה לישראל של מי שאינו תושב ישראל - על פי אופייה - אינה יציבה וממושכת. כפועל יוצא מכך, אף משך תשלום דמי הביטוח הלאומי על-ידי מי שאינו תושב ישראל, אינו כמשך תשלום דמי הביטוח של תושבי ישראל" (דב"ע (ארצי) נד/0-233 המוסד לביטוח לאומי - חשימה עבד רדואן, פד"ע כח 103, 112 - 113 (1995); עב"ל (ארצי) 1465/04 האלה נוסייבה - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 18.05.06)). 5. א. היותו של אדם בגדר "תושב" ישראל, היא שאלה עובדתית הנגזרת מחומר הראיות, וכך נפסק: "בחשבון סופי תקבע הזיקה למעשה; זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל, כמקום ש'בו הוא חי', ש'זה ביתו'" (דב"ע (ארצי) מה/04-73 עייאדה סנוקה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 79, 84 (1985)). ב. הנטל להוכיח את עובדת התושבות מוטל על הטוען לקיומה של ה"תושבות". יחד עם זאת, יש לאבחן בין מצבם של מי שלא היו תושבי ישראל והם מבקשים להוכיח זאת, לעומת מי שהיו תושבי ישראל במשך שנים והשאלה האם מעמדם השתנה: "מאחר שמקום המגורים של אדם הוא אחד הסימנים העיקריים להיותו 'תושב' אותו מקום..., הרי שהשאלה הראשונה אשר תעלה כל אימת שמתעורר ספק אם אותו אדם ממשיך להיות תושב ישראל, היא האם מקום מגוריו השתנה למקום שהוא מחוץ לישראל... שעה שמתעורר במוסד ספק אם אדם ממשיך להיות תושב ישראל (ונדגיש, כי ספק כאמור חייב שיהיה מבוסס באופן ממשי ולא על פי השערה או מידע סתמי), על המוסד לבדוק בראש ובראשונה אם המבוטח מתגורר במען הנקוב בתביעתו למוסד או במען אחר בישראל המצויין במרשם האוכלוסין, ושאליו העתיק המבוטח את מקום מגוריו. מצא המוסד כי המבוטח אינו מתגורר במען כאמור, ובשקידה סבירה, לאחר בדיקה וחקירה, אין הוא מוצא גם כי המבוטח מתגורר במען אחר בישראל, ועל פי עובדה זו ומכלול הראיות האחרות שבידיו הוא בדעה כי המבוטח חדל להיות תושב ישראל, יוצא הוא ידי חובתו בהבאת ראיות אלה לפני בית הדין. מכאן ואילך, על המבוטח להפריך את הראיות האמורות ולהראות כי למרות שינוי מקום מגוריו והראיות האחרות שהביא המוסד, לא חדל הוא להיות תושב ישראל'. נדגיש, כי בראיה בדבר שינוי מקום המגורים של המבוטח, לכשעצמה, אין די כדי להוכיח כי המבוטח חדל להיות תושב ישראל. הדבר תלוי במכלול העובדות והראיות אשר לפני בית הדין. נדגיש עוד כי, אם בסוף ההליך מעריך בית הדין שהוכחות הצדדים הן שקולות ומאוזנות, כי אז יכריע את הדין לטובת המבוטח, למרות היותו התובע בתובענה" (דב"ע (ארצי) נב/0-100 המוסד לביטוח לאומי - אמנה אערער, פד"ע כה 107, 111 - 113 (1992)). ג. ועוד, נפסק כי כאשר תובע הוא בעל תעודת זהות ישראלית, הנטל להוכיח שאין הוא תושב ישראל, רובץ על כתפי המוסד (ראו: עב"ל (ארצי) 1326/01 עזבון המנוח ראשד אבו עסב - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 14.08.03)). יחד עם זאת, הרשום בתעודת הזהות, בכל הנוגע לתושבות, הינו ראיה לכאורה בלבד (סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965). מכאן, ניתן לסתור ראיה זו ולהוכיח, כי חרף האמור בתעודה, אין הנושא אותה בגדר "תושב" (דב"ע (ארצי) נה/0-19 פאתנה שעאבנה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 132, 136 (1995)). מן הכלל אל הפרט: 6. נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי מכלול הראיות שהונח בפני מלמד שבתקופה השנויה במחלוקת, התובעת קיימה זיקה שהיא במהותה ארעית בלבד לישראל. לא הוכחה על-ידה זיקה יציבה וממושכת לישראל. לכן, היא אינה זכאית ליהנות מהביטוח הסוציאלי והרפואי שמעניקה המדינה. 7. מקום המגורים של אדם, הוא אחד הסימנים העיקריים להיותו "תושב" אותו מקום. בענייננו, התובעת נישאה בשנת 1987. הוכח לטעמנו כדבעי, שעובדתית התובעת עברה עם נישואיה להתגורר עם בעלה באום אל ריחן, בבית שהורישו לו הוריו: א. בעדותה בפנינו, כאשר נשאלה האם גרה באום ריחן, השיבה: "לא תמיד. הייתי הולכת וחוזרת לביקורים" (פ' 5, ש: 6). ב. במסגרת דיון ההוכחות בתיק בל 1587/06 העידה התובעת, כי היא מתגוררת אצל אביה משנת 2002 (בל 1587/06 פ: 6, ש: 6). ועוד, כאשר נשאלה מדוע אינה מתגוררת עם בעלה משנת 2005, השיבה: "אני משיבה שרצינו להתגורר בישראל וזה גרם למשבר אצל הילדים בגלל המעבר להתגורר באום אל פאחם..." (שם, עמ' 7, ש: 2-3). ג. במסגרת אותו הליך, העיד אביה של התובעת, כי התובעת מתגוררת בביתו מזה "6-7-8 שנים" ועוד השיב לב"כ הנתבע, כי: "לשאלתך מאז שהתחתנו בהתחלה היתה גרה איתו אני משיב שכן, בגלל שרצו תעודת זהות, וצריכים לגור פה ושם היא גרה אצלי" (שם, עמ' 9, ש: 19-20). ד. ועוד, ב-בל 1587/06 נפסק כי התובעת לא הייתה תושבת ישראל בין שנת 2001 לספטמבר 2005. פסק דין זה הפך לחלוט, כאשר חזרה בה התובעת מהערעור. כלומר: לאחר נישואיה העתיקה התובעת את מקום מגוריה והתגוררה בישוב אום אל ריחן תקופה מסוימת, תוך שהיא מבקרת לפרקים את הוריה בתחום ישראל. בן זוגה מתגורר ברציפות באום אל ריחן. כמו כן, לא נטען ולא הוכח, כי בין בני הזוג נתגלע סכסוך. לפיכך, משהתובעת חדלה להתגורר בישראל עם נישואיה, הנטל להוכיח כי מרכז חייה, החל מחודש ספטמבר 2005, הוא בישראל, מוטל על כתפיה (בזלמיט). 8. כאמור, התקופה השנויה במחלוקת היא התקופה שהחל מחודש ספטמבר 2005. לטענת התובעת, עד חודש אוגוסט 2007 התגוררה בבית הוריה באום אל פחם והחל מחודש ספטמבר 2007 עברה להתגורר בדירה שכורה, אף היא באום אל פחם. התקופה שבין ספטמבר 2005 לאוגוסט 2007: 9. א. יצוין תחילה, כי לתצהירה לא צרפה התובעת כל ראיה התומכת בטענתה, כי התגוררה בישראל בין השנים 2005-2007, תקופה בה, לטענתה, התגוררה בבית הוריה. התייחסותה של התובעת לתקופה זו מסתכמת בסעיפים 2 ו-3 לתצהיר ונביא אותם כלשונם: "2. הריני להצהיר כי החל מחודש ספטמבר 2005 עד לחודש ספטמבר 2007 התגוררתי בדירה (הכוללת חדר ענק עם שירותים ומטבח) צמודה לבית הורי שבשכונת עין ג'ראר שבאום אל פחם (להלן: "הדירה"). 3. הריני להצהיר כי הדירה הנה בשטח של 40 עד 45 מ"ר לערך, וכשבעלי עבדאללה הגיע לביקור (בתקופה שטרם אושר לו היתר שהייה בישראל), הורי הרשו לנו להשתמש בחדר שבדירותם (כך במקור - ר.כ.) ". ב. למעשה, הראיות היחידות המצויות בפנינו, הן אלו שהוגשו על ידי התובעת לנתבע, ואשר צורפו לכתב ההגנה. המסמכים אשר צורפו לכתב ההגנה המתייחסים לתקופה שבין ספטמבר 2005 עד ספטמבר 2007 הם: הסכמי שכירות בין אביה של התובעת, כמשכיר, ובינה, כשוכרת. דין וחשבון רב שנתי מפורט (התקבל אצל הנתבע ביום 21.05.06). אישורים מבית הספר היסודי "אחווה" מיום 09.03.06. אישור מהחטה"ב ואדי אלמנסור מיום 09.03.06. חשבון ארנונה מעיריית אום אל פחם לחודשים יולי אוגוסט 2005. חשבונות חשמל לתאריכים 09.01.05-10.11.04 ו- 14.03.06-14.01.06. מכתב מיום 14.09.05. דין וחשבון רב שנתי מפורט (התקבל אצל הנתבע ביום 04.09.08). גיליון הערכה מבית הספר הממלכתי "אחווה" לשנים 2005-2006. מכתב מבא כוח התובעת מיום 01.08.07. 10. הסכמי השכירות: א. כאמור, לכתב ההגנה צורפו שני הסכמי שכירות, אשר נחתמו, לטענת התובעת, בין אביה ובינה. ב. עיקרי הסכמי השכירות: הסכם השכירות הראשון נחתם ביום 01.09.05 לתקופה: 01.09.06-01.09.05. הסכם השכירות השני נחתם ביום 01.09.06 לתקופה: 01.09.07-01.09.06. הנכס המושכר הינו דירת 3 חדרים, בשטח של 120 מ"ר. דמי השכירות החודשיים עמדו על 1,000 ₪ לחודש. תשלומי חשמל, גז, מים, טלפון, ניקיון וארנונה עירונית באחריות השוכר. ג. מעדות התובעת בפנינו עולה, כי הסכם השכירות נערך לבקשת הנתבע (פ' 4, ש: 18). למעשה, עולה מעדותה של התובעת, כי מדובר בהסכם פיקטיבי, שכלל אינו משקף את המציאות: 1) התובעת הודתה, כי אביה היה מקבל ממנה כסף "לפעמים" ולפעמים היה נותן לה כסף (פ' 4, ש: 20). עוד העידה, כי: "אבא שלי היה חייב לתת לי מקום לגור אבל לא היה חייב לקבל ממני שכירות כי היתה דירה פנויה ליד הבית שלו" (שם, ש: 24-25). 2) במסגרת הליך בל 1587/06 העידה התובעת עדות סותרת לפיה: "לשאלתך דמי שכירות ממתי אני משלמת לאבי וכמה אני משיבה שאלף ₪ ולפעמים הוא מוותר לי, מיום שהתגוררתי אצלו אני משלמת לו כל חודש" (1587/06, פ: 7, ש: 16-17) (ההדגשות שלי - ר.כ.). 3) כאמור, בתצהירה, מציינת התובעת, כי בין ספטמבר 2005 - ספטמבר 2007 התגוררה בדירה הצמודה לבית הוריה, בשטח של 40-45 מ"ר וכאשר בעלה הצטרף, השתמשו בחדר הנמצא בדירת ההורים (סעיפים 2-3 לתצהיר). 4) בעדותה בפנינו, שינתה את גירסתה וטענה, כי: "יש עוד דירה של 120 מ"ר ויש דירה יותר קטנה. כשהיינו לבד בלי בעלי היינו בדירה הקטנה של 40 מ"ר וכשבעלי היה מגיע היינו הולכים לדירה של 120 מ"ר" (פ' עמ' 6, ש: 12-13). כשנדרשה להסביר את השוני בין הגרסאות וכן את הסתירה לעדות אביה בבל 1587/06 לפיה התובעת התגוררה בתוך הבית ולא בדירה נפרדת, השיבה: "אבא שלי באותה תקופה התחתן ויצא מהדירה ואז אנחנו נשארנו בתוך הבית, וכשאמא שלי התחיל להפריע לה הרעש של הילדים יצאנו בחוץ. אבא שלי לא ידע שהתניידנו פעם בפנים ופעם בחוץ" (שם, ש: 27-29). 5) לעומת זאת, בעדותו בבל 1587/06 העיד אביה של התובעת, כי דירתו היא בשטח של 240 מ"ר, כולל החדר בו גרה התובעת וכי אין מדובר בשתי דירות נפרדות. לדבריו, תחילה בנה שתי דירות נפרדות ואולם בשנת 1994 הפך אותן לדירה אחת (1587/06, פ: 9, ש: 23-24 ועמ' 10, ש: 22-24). 6) באשר לתשלומים הנלווים, העידה התובעת, כי לפעמים אביה היה משלם ולפעמים היא הייתה משלמת. לטענתה, לבד מתשלום הארנונה, כל החשבונות היו על שם אביה ולכן אין לה קבלות המעידות כי שילמה תשלומים אלו (פ' 7, ש: 25-29). יצוין, כי על אף טענתה, כי חשבון הארנונה היה על שמה, לא הציגה התובעת כל ראיה התומכת בכך. 7) מנגד, העיד אביה של התובעת בבל 1587/06 כי התשלום בסך 1,000 ₪ שמשלמת לו התובעת כולל את ההוצאות (1587/06, פ: 10, ש: 25). ד. ועוד, מר מוחמד חוסין מחמיד, עדה של התובעת, העיד בפנינו תחילה כי החדר בו גרה התובעת בבית הוריה היה "קטן 6 מ"ר חדר" (פ' 19, ש: 3) וכאשר נשאל בחקירה חוזרת מה שטח החדר או הדירה בה גרו התובעת וילדיה, השיב: "4 על 4 מטר. משהו כזה לא זוכר בדיוק" (פ' 19, ש: 22). ה. לאור כל האמור לעיל, אין בהסכמי השכירות, אשר עיקריהם נסתרו על ידי התובעת, כדי להוכיח שהתובעת התגוררה בישראל בתקופה שבין ספטמבר 2005 לספטמבר 2007. 11. דין וחשבון רב שנתי מפורט: א. בדין וחשבון מיום 21.05.06 הצהירה התובעת כי בין השנים 1992-1967 התגוררה בשכונת עין ג'ראר באום אל פחם בנכס בבעלות אלזיר מחמוד, בין השנים 2000-1992 התגוררה בשכונת עין ג'ראר באום אל פחם (לא צוין שמו של בעל הנכס) ובשנים 2006-2001 התגוררה בשכונת עין ג'ראר באום אל פחם בנכס בבעלות אלזיר מחמוד. בנוגע לבעלה, הצהירה התובעת, כי בין השנים 1992-1963 התגורר באום אל ריחן ובשנים 2006-1992 התגורר באום אל פחם. ב. הצהרות אלו של התובעת נסתרו הן בהליך דכאן (ר' עדותה של התובעת כי גרה עם בעלה, אף כי "לא תמיד", באום אל ריחן - פ' עמ' 5, ש: 5) והן בהליך בל 1587/06, שם נפסק כי עד לחודש 9/05 התגוררה באום אל ריחן. ועוד, לפי עדותה של התובעת, מתגורר בעלה באום אל ריחן והתגורר שם כל העת (פ 5, ש: 1-4), כך שהצהרתה כי בין השנים 2006-1992 הוא גר באום אל פחם אינה נכונה. ועוד זאת, לבעלה של התובעת לא היה כלל אישור שהיה בישראל עד ליום 25.12.06 (פ' 17, ש: 23-25). ג. בדין וחשבון מיום 04.09.08 לא ציינה התובעת כתובות מגורים קודמות שלה ושל בעלה. 12. אישורים מבית הספר היסודי אחווה ומחטה"ב ואדי אלמנסור: א. התובעת הציגה לנתבע אישורים מיום 09.03.06 מבית הספר היסודי אחווה באום אל פחם, לפיהם התלמידים מחמד עבד אללה ואוסאמה עבד אללה לומדים בבית הספר החל מיום 01.09.05 וכן אישור מחטיבת הביניים ואדי אל מנסור, כי התלמידה סלסביל זיד לומדת בבית הספר בכיתה ז' בשנה"ל תשס"ו. ב. אף שהתובעת הציגה לנתבע אישורים מביה"ס היסודי באום אל פחם, בעדותה בפנינו, העידה התובעת, כי ילדיה: "בכיתה א' עד כיתה ו' הם למדו בבית הספר היסודי אצל אבא שלהם באום אל ריחן" (פ' 9, ש: 17). ג. יצוין, כי בעלה של התובעת, בעדותו בפנינו התעקש שבשנת 2005 עברו כל ילדיו ללמוד באום אל פחם, אף כי לא ידע להסביר באיזו כיתה היו באותה עת. לדבריו: "כולם למדו באום אל פחם. היו 3 ילדים שהתחילו ללמוד באום אל ריחן ועברו לאום אל פחם. תסנין, סלסביל ואוסמה" (פ' 15, ש: 21-22). 13. חשבון ארנונה: חשבון הארנונה שהציגה התובעת לנתבע הוא ע"ש מחמוד מחמד אלזיר (אביה של התובעת) ואין בו כל ראיה לכך שהתובעת התגוררה בביתו בתקופה זו. יתרה מזו, החשבון מתייחס לחודשים יולי-אוגוסט 2005 אשר אינם במחלוקת בין הצדדים. 14. חשבונות חשמל: חשבונות החשמל שהציגה התובעת לנתבע הוא ע"ש אלזיר מחמוד מוחמד (אביה של התובעת) ואין בהם כל ראיה לכך שהתובעת התגוררה בביתו בתקופות אליהם מתייחסים החשבונות. יתרה מזו, החשבון הראשון מתייחס לחודשים נובמבר 2004 עד ינואר 2005 אשר אינם במחלוקת בין הצדדים. 15. מכתב מיום 14.09.05: התובעת הציגה לנתבע מכתב מיום 14.09.05 חתום על ידי ג'בארין אחמד מחמוד מנהל כוח אדם ויחסי ציבור המופנה למנהל הלשכה למרשם אוכלוסין בעפולה ובו נכתב: "הנדון: זיד פאטמה מחמוד - 059979203 הרינו לאשר שהנ"ל מתגוררת אצל הוריה בדירתם שנמצאת בשכונת עין ג'ראר". כותרת המכתב חתוכה ולא ניתן לדעת מטעם מי ניתן אישור זה ואילו נתונים עמדו בפני עורכו. ובכל מקרה, עורך המסמך לא הוזמן להעיד בבית הדין על תוכנו של המסמך ומשכך משקלו הראייתי נמוך. 16. גיליון הערכה לשנים 2005 - 2006: שמו של התלמיד, לו ניתן גיליון ההערכה כתוב בשפה הערבית. לא צורף לגיליון תרגום לשפה העברית וכן לא ניתן כל תצהיר המבהיר למי מילדיה של התובעת, אם בכלל, מתייחס המסמך. 17. מכתב ב"כ התובעת מיום 01.08.07: מכתב זה, אשר הופנה למר יעקב קדוש בסניף הנתבע בחדרה, נכתב, כעולה ממנו, כתגובה להחלטה נשוא תביעה זו. מהמכתב עולה, כי התובעת אינה טוענת כלל למגורים באום אל פחם, אלא "מקום מגוריה הנוכחי של התובעת נושק לעיר אום אל פחם..." (סעיף 2.9 למכתב) ולמעשה טענותיה של התובעת הם שקו ההפרדה עובר מזרחית למקום מגוריה ולפיכך, יש לראותה כמי שמרכז חייה בישראל (סעיף 2.7 למכתב). 18. לנוכח כל האמור לעיל, הגענו למסקנה, כי התובעת לא הוכיחה שמרכז חייה היה בישראל בין ספטמבר 2005 עד אוגוסט 2007 ולכן תביעתה, בכל הנוגע לתקופה זו, דינה להידחות. יצוין לעניין זה, כי לתצהיר הבעל צורפו מסמכים נוספים, בהם אישורי לימודים ותלושי שכר של התובעת. אולם, משב"כ התובעת התנגד, במהלך עדותו הנגדית של הבעל, לשאלות שנשאל הבעל אודות מסמכים שצורפו לתצהירו, ניתנה החלטה לפיה לא יתקבלו המסמכים המצורפים כראיה, אלא אם יוגשו בהתאם לפקודת הראיות (פ' 16, ש: 21-22). התקופה שהחל מחודש ספטמבר 2007: 19. א. ביחס לתקופה זו צרפה התובעת לתצהירה את המסמכים הבאים: 1) תלושי שכר לחודשים ינואר-אוקטובר 2008. 2) גיליון ציונים לשנת 2006-2007 (תוקן ידנית ל- 2007-2008). 3) 2 גיליונות ציונים נוספים לשנת 2007-2008. 4) אישור לימודים מיום 06.12.09 מבית הספר היסודי אחווה. 5) אישור לימודים מיום 06.12.09 חטיבת הביניים ואדי אלמנסור. 6) תדפיס "יתרות לפיזי" מתאגיד מי-עירון מיום 08.12.09. 7) אישור על תשלום ארנונה מיום 29.09.09. 8) תדפיס "פרטי משפחה באוכלוסין" מיום 27.04.09. כמו כן, כאמור לעיל, לכתב ההגנה של הנתבע צורף דין וחשבון רב שנתי מפורט (התקבל אצל הנתבע ביום 04.09.08). ב. יאמר כבר עתה, אין במסמכים שצרפה התובעת לתצהירה, כדי להוכיח כי מרכז חייה בישראל בתקופה שהחל מחודש 9/07 ונפרט. 20. תלושי שכר: א. מתלושי השכר שצרפה התובעת עולים הדברים הבאים: בחודשים ינואר-אוקטובר 2008 עבדה אצל "מחאמיד אברהים א. קאסם". התובעת עבדה 60 שעות בחודש. בין החודשים ינואר-יולי 2008 עמד שכרה של התובעת על סך 1,200 ₪ ברוטו ובחודשים אוגוסט-אוקטובר 2008 עמד שכרה על סך 1,260 ₪ ברוטו. במקום בו אמורה להופיע כתובתה של התובעת, מופיעים סימני שאלה בלבד, כמו כן, ציון הישוב נותר ריק. ב. בחקירתה הנגדית השיבה התובעת, כי עבדה אצל מחאמיד בעבודות ניקיון במשכורת של 1,000 - 1,100 ₪ אותה קיבלה במזומן, על אף שיש לה חשבון בנק. כן, השיבה התובעת כי אינה יודעת מדוע לא מצוינת כתובתה על גבי תלושי השכר (פ' 10, ש: 24-32 - עמ' 11, ש: 1-3). ג. אין בתלושי שכר אלה, כדי להוכיח מרכז חיים בישראל. ראשית, מדובר בעבודה בהיקף של כ-1/3 משרה בלבד. שנית, כאמור, אין בהם כל ראיה לכך שהתובעת התגוררה באום אל פחם, כטענתה. ויודגש, כפי שהעידה התובעת, אום אל ריחן מרוחקת 15 דקות הליכה מאום אל פחם (פ' 5, ש: 16), כך שלא הייתה כל מניעה שהתובעת תתגורר באום אל ריחן ותעבוד 60 שעות חודשיות באום אל פחם. 21. גיליונות ציונים ואישורי לימודים: א. התובעת צרפה לתצהירה גיליון ציונים לשנת 2006-2007 (תוקן ידנית לשנת 2007-2008) וכן 2 גיליונות זהים לשנת 2007-2008 עבור בנה מוחמד. כאשר נשאלה התובעת כיצד היא מסבירה את העובדה שגיליון הציונים של שנת 2006-2007 זהה לזה של 2007-2008 השיבה התובעת: "אותה כיתה, אותם הציונים, המורה התבלבלה. כי המורה בבית הספר כתבה ידנית ולכן אמר לי קדוש שזה מזוייף. לא אני לא מסכימה, זה שייך לאותה שנה אבל התיקון נעשה ידנית על ידי המורה. היה מודפס 2006-7 והמורה תיקנה ידנית ל- 2007-8. ש. אז איך את מסבירה שיש תעודה מודפסת 2007-8? ת. הלכו והוציאו גם מהמחשב כי קדוש לא קיבל את התיקון הידני" (פ' 10, ש: 17-22). לפיכך, אף אם נקבל את גרסתה של התובעת, הרי שיש בפנינו אישור לימודים בשנת 2007-8 עבור הבן מוחמד בלבד. ב. עוד צרפה התובעת אישור לימודים בבית ספר יסודי עבור הילדים: פרדוס (גן), ג'נאת (כיתה א'), מוחמד (כיתה ה') ואוסאמה (כיתה ט') לשנת הלימודים תש"ע (2009-10). ג. יוזכר, לתובעת 7 ילדים. התובעת לא הציגה אישורי לימודים עבור כל הילדים לתקופה שהחל מחודש ספטמבר 2007 וכן, לא פירטה בתצהירה מה עשו ילדיה בשנים אלה, ככל שלא למדו בבתי ספר. כאשר נשאלה על כך בחקירתה הנגדית, השיבה תחילה, כי כל המסמכים נמצאים אצל עורך הדין ואח"כ טענה כי מסרה למר קדוש את כל המסמכים (פ' 9, ש: 22 ו- 28). ד. אף אם ילדיה של התובעת למדו בבתי ספר באום אל פחם, אין בעובדה זו, לכשעצמה, להוכיח כי מרכז חייהם היה באום אל פחם, זאת בעיקר בהתחשב בעובדה שהוזכרה קודם לכן, כי מדובר במרחק הליכה קצר בין שני הישובים. ובהקשר זה נפסק: "...יש להוכיח מגורים של קבע במדינת ישראל לצורך תושבות. לא די במקום העבודה של המערער, מקום מגורי המשפחה המורחבת, תשלום דמי הביטוח הלאומי ובעובדה שילדיהם לומדים בבית ספר בירושלים בכדי להפכם לתושבי ישראל" (עב"ל 1549/04 מוחמד עלי זעתרי טויל - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 31.01.06); ראו גם: דב"ע (ארצי) נו/0-275 משאהרה פואד - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 21.08.97)). 22. תדפיס יתרות ואישור על תשלום ארנונה: גם במסמכים אלו אין משום הוכחה לכך שהתובעת התגוררה באום אל פחם. מדובר במסמכים המופנים למר איהאב ג'מיל מחמד כרם מעין ג'ראר ולא לתובעת. אמנם ע"ג המסמך מתאגיד מי עירון מצוין כי הנכס מושכר, אלא שלא מצוין למי מושכר הנכס ואין בכך כדי להוות אף ראשית ראיה לכך שהוא מושכר לתובעת. ועוד, מצוין כי הנכס מושכר מ-01.04.96 בעוד שהתובעת טוענת כי שכרה את הבית החל מ-2007. 23. הסכם שכירות: א. לכתב ההגנה של הנתבע צורף הסכמי שכירות מיום 01.09.07 ומיום 01.09.08 בין מר מחמיד איהאב (המשכיר) לבין התובעת (השוכרת) להשכרת דירה בת 4 חדרים, מטבח ושירותים בעין ג'ראר באום אל פחם (גוש 20417 חלקה 14). בהתאם להסכמי השכירות, עומד שכר הדירה על 300$ לחודש (סעיף 4א להסכם) ועל השוכרת לשאת בתשלומי מים, חשמל, טלפון, גז וועד בית (סעיף 5א) וכן בתשלומי הארנונה (סעיף 6א). ב. בעדותה בפנינו, סיפרה התובעת, כי שילמה למר איהאב 1,000 ₪ בכל חודש ואולם אין לה כל אישור על תשלומים אלה. כמו כן, אף פעם לא נתנה לא שיק, אלא כסף מזומן שבעלה היה נותן לה (פ' 8, ש: 13-17). לטענת התובעת, שילמה לאיהאב עבור חשבונות החשמל והמים שנותרו על שמו. חשבון הארנונה היה על שמה והיא שילמה לשנה מראש, בתשלומים (שם, ש: 20-25). כאשר נשאלה התובעת מדוע, אם הארנונה על שמה, הקבלות שהציגה הן ע"ש איהאב, השיבה: "הדירה על שמו אף אחד אין לו על השם שלו" (שם, ש: 30). ג. בעלה של התובעת, מר עבדאללה חאלד זיד, הצהיר בתצהירו, כי חשבונות הצריכה השוטפת והארנונה נותרו על שמו של המשכיר "ועיריית אום אל פחם אינה מקיימת את הוראות החוק בדבר שינוי מחזיק מטעמים השמורים עימה". (סעיף 10 לתצהיר). בעדותו בפנינו טען, כי לא פנה לעירייה, אלא התובעת היא שפנתה (פ' 17, ש: 6). ראיות לכך שאכן בוצעה פניה כאמור ועיריית אום אל פחם סירבה לבצע את השינוי, לא הוצגו בפנינו. ד. עוד העיד מר זיד בפנינו, כי חשבון מים משותף לדירה המושכרת ולדירתו של המשכיר והם משלמים חצי מהחשבון. בנוגע לחשבון החשמל, סיפר מר זיד, כי אף שלדירה שעון נפרד, החשבון מגיע על שמו של המשכיר (פ' 17, ש: 16-18). ה. עדה של התובעת, מר מחמוד חוסין מחמיד, הצהיר בתצהירו, כי משנת 2007 מתגוררים התובעת ובעלה בדירה שבבעלות איהאב ג'מיל מחמיד ולפני כן, התגוררה התובעת בחדר גדול הצמוד לבית הוריה (סעיף 4 לתצהיר). עוד העיד מר מחאמיד כי הוא מצוי ביחסי ידידות עם בעלה של התובעת מזה שנים רבות. ו. בעדותו בפנינו, סיפר מר מחמיד, כי איהאב ג'מיל מחמיד הוא בן דודו ולכן יודע שהדירה בה מתגוררים התובעת ובעלה, היא בבעלותו. עוד סיפר, כי לעיתים היה אצל מר זיד וראה אותו משלם כסף לאיהאב (פ' 18, ש: 16-21). העד לא ידע להגיד מה גובה השכירות שמשלמים בני הזוג זיד לאיהאב ואולם סיפר כי ראה את מר זיד נותן 1,000 ₪ (פ' 19, ש: 15-17). ז. גם אחותה של התובעת, גב' כאפה מחמוד מחמיד, הצהירה כי משנת 2007 מתגוררת התובעת בשכירות אצל איהאב מחמיד. בעדותה, סיפרה שהתובעת מתגוררת בדירה באותו בניין בו מתגורר איהאב ומשלמת לו שכירות, אף שאינה יודעת כמה (פ' 20, ש: 1-13). 24. א. אכן, נתנו דעתנו לעדותם של מר מחמוד מחמיד, ידידם של בני הזוג זיד ושל גב' כאפה מחמיד, אחותה של התובעת, לעניין המגורים בדירה השכורה. אלא, שמול עדויות אלה שוקלת העובדה שהתובעת לא הציגה ולו ראיה אובייקטיבית אחת התומכת בגרסה זו. על כך יש להוסיף את הימנעותה של התובעת להביא לעדות את מר איהאב, ממנו שוכרת היא, לטענתה, את הדירה באום אל פחם. ב. אין אנו מתעלמים גם מעדותו של חוקר הנתבע, מר עבדאללה אבו רוקן, כי: "אני זוכר שלפני שנתיים, אני מקווה שאני זוכר נכון, ביקרתי בבית החדש שלה באום אל פחם אצל איהב בקשר לבת תסנין וסיפרו לי שהתיק שלה בבית הדין ובגלל זה לא חקרתי אותה למרות שמצאתי אותה שם". (פ' 24, ש: 11-13). אמנם לכאורה, יש בעדות זו משום חיזוק לטענות התובעת ואולם, לא הוצג בפנינו דו"ח פעולה של מר רוקן, כך שאין כל אפשרות לדעת מתי התרחש ביקור זה, למעט אמירתו של העד - "לפני שנתיים, אני מקווה שאני זוכר נכון...". יודגש לעניין זה, כי תביעה זו הוגשה לבית הדין ביום 17.09.08. לפיכך, אפשר שעדותו של מר רוקן, אשר ניתנה ביום 06.09.10, ולא נתמכה, כאמור, בדו"ח פעולה, מתייחסת לביקור שבוצע לאחר שהוגשה התביעה ולכן אין בו כדי לשפוך אור על התקופה שבמחלוקת. 25. א. לכל האמור לעיל, מתווספים גם הנתונים הבאים העולים מתוך העדויות שהוצגו בפנינו: 1) הוריו המנוחים של מר זיד, הותירו אחריהם בית באום אל ריחן, בו הוא מתגורר משנת 2003. על פי עדותם של התובעת ובעלה, מדובר בבית בן 4 חדרים, מטבח ומקלחת (בל 1587/06 פ' 8, ש: 14-16 ופ' 17, ש: 30-31). 2) בעלה של התובע עובד במורה בבית ספר באום אל ריחן משנת 1990 (בל 1587/06 פ' 6, ש: 1-2). 3) עד ליום 25.12.06 לא היה למר זיד אישור שהיה בישראל (פ' 17, ש: 23-25). ב. דברים אלה, המעידים כי מרכז חייו של בעלה של התובע נמצא באום אל ריחן, מחלישים אף הם את גרסתה של התובעת. 26. אשר על כן, על-פי מכלול העדויות והראיות שהובאו בפנינו ומשנתנו דעתנו לטענות הצדדים, הגענו למסקנה, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח, שבתקופה השנויה במחלוקת, קיימה זיקה יציבה למדינת ישראל כמרכז חייה ללא סממנים של זמניות וארעיות גרידא. לכן, התובעת אינה "תושבת ישראל". 27. התביעה נדחית. אין צו להוצאות. 28. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. משרד הפניםתושבות