קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה של משגיח כשרות נגד מלון: בפני בית הדין תביעת התובע, אשר עבד בתפקיד משגיח כשרות בנתבעת - בית מלון "פרימה מלכים" (להלן: "בית המלון" או "הנתבעת"), לתשלום הפרשי שכר בימי מנוחה וחג, תשלום שכר עבור עבודה כאחראי בית כנסת, ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין. בית המלון טוען כי שכרו של התובע שולם לו באופן גלובאלי ולכן אין הוא זכאי להפרשי שכר. עוד טען בית המלון כי התובע פוטר כדין עקב התנהלותו וסיום עבודתו נעשה בהסכמתו ובידיעתו ולפיכך אין הוא זכאי לפיצוי בגין כך. בית המלון הגיש כתב תביעה שכנגד (עב 1128.1/08) בה תבע מהתובע לשלם לבית המלון את עלות החדרים בהם נהגו הוא ובני משפחתו להתארח בסופי שבוע ובחגים ללא כל תשלום בתקופת עבודתו. התובע (הנתבע שכנגד) טען כי יש לדחות את התביעה שכנגד מאחר ובית המלון במשך כל תקופת עבודתו לא ביקש ממנו תשלום עבור האירוח, כי החדרים בהם לן אינם חדרים אותם משכיר בית המלון לאורחים חיצוניים וכי תנאי עבודתו כוללים הקצאת חדר במלון בזמן עבודתו. עוד טען כי בית המלון חישב את הסכומים הנתבעים באופן מופרך. העובדות התובע עבד בבית המלון מיום 26.5.95, כאשר עד חודש פברואר 2002 עבד כמשגיח כשרות בסופי שבוע ובחגים ולאחר מכן עבד בכל ימות השבוע. התובע סיים עבודתו בבית המלון בחודש פברואר 2006. בשבתות ובחגים בהם עבד התובע, נהג לשהות במלון עם בני משפחתו ולא נדרש לשלם בגין האירוח. הצדדים חלוקים בשאלה האם התובע חב בתשלום בגין שהותו בכל השבתות והחגים. התובע קיבל תלושי שכר והם משקפים את מה ששולם לו בפועל. על העסקת התובע חל צו ההרחבה בענף המלונאות, התשנ"ח-1998 (להלן: "צו ההרחבה", נספח א' לכתב התביעה המתוקן). המחלוקת מה היו נסיבות פיטורי התובע והרקע לפיטוריו והאם נכונה טענת התובע כי פוטר שלא כדין עקב התנכלות, או שמא התובע התנהל באופן לא ראוי תוך הפרות משמעת ויצירת אי סדר בבית המלון, כטענת הנתבעת. בהתאם למה שיפסק, האם זכאי התובע לפיצויים בגין פיטורין שלא כדין ואי עריכת שימוע וככל שכן באיזה שיעור. האם התובע זכאי לפיצוי חלף הודעה מוקמת וככל שכן, באיזה שיעור. האם נכונה טענת התובע כי הוא זכאי להפרשי שכר עבור עבודה בימי מנוחה, בימי חג, ביום כיפור ובפסח. ככל שכן, באיזה שיעור. האם נכונה טענת התובע כי התבקש לשמש כאחראי בית הכנסת בנתבעת וכי היא התחייבה לשלם לו שכר נוסף בשל כך. ככל שכן, האם התובע זכאי להפרשי שכר ובאיזה שיעור. האם הנתבעת (התובעת שכנגד) זכאית להחזר עלות אירוח התובע (הנתבע שכנגד) ובני משפחתו בשבתות ובחגים וככל שכן, באיזה שיעור. הכרעת הדין נסיבות סיום עבודתו של התובע נקדים ונציין כי מדובר במשולש היחסים בין משגיח כשרות, המעביד אצלו משגיח המשגיח והרבנות המהווה גורם מהותי ביחסים אלו. התובע טוען כי לא ידע שיש כוונה לפטרו וכי הוצא לו מכתב פיטורין בדיעבד מבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת כדין, ומבלי שניתן לכך אישור הרבנות ולכן פוטר שלא כדין. בית המלון טוען כי רכיב התביעה בקשר לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין וכן רכיב התביעה בגין דמי הודעה מוקדמת, דינם להידחות וזאת עקב העובדה כי בית המלון אינו יכול כלל לפטר את התובע, שעבד כמשגיח כשרות, אלא בידיעת ובהסכמת הרבנות בלבד. הרב מלול אישר כי בית המלון לא יכול להחליט על פיטורי התובע על דעת עצמו: "ש. האם מעסיק בית מלון רשאי לפטר משגיח על דעת עצמו ת. חד משמעית לא. רק הרבנות מחליטה על הבאת משגיח או פיטוריו" (עמ' 16 ש' 18-19). בכך אישש את גרסת בית המלון. התובע מאשר כי "סיום העסקה מתבצע כך שהרבנות מסכמת עם המנכ"ל שהמשגיח עוזב" (עמ' 8 ש' 3), כלומר אף התובע יודע ומודה כי הרבנות היא זו שאחראית ובת סמכות לקבל החלטה בדבר סיום עבודתו. הסמכות והאחריות על הצבת או פיטורים של משגיח כשרות, לרבות התובע, הינה של הרבנות בלבד ולבית המלון אין יכולת או אפשרות להחליט על סיום עבודתו של התובע, אלא בידיעת ובהסכמת הרבנות. טענתו זו של בית המלון מתקבלת. בית המלון טען כי פטורי התובע היו משיקולים ענייניים ונבעו מהתנהגותו, ותמך גרסתו במכתבים בהם ביקש מר אשכנזי, מנכ"ל בית המלון, מהרבנות להחליף את התובע. במכתבו מיום 13.2.05 תיאר מר אשכנזי את התנהגותו של התובע כהתנהלות בעייתית היוצרת מצב בו "צוות העובדים ומנהלי המחלקות סובל מהתנהגות מתנשאת ומאיימת של מר רוטשטיין" וכי "התנהגותו של מר רוטשטיין אינה פועל יוצא של בעיות כשרות/השגחה" ולכן הוא פונה אליו בבקשה להחליף את התובע (נספח ז' לתצהיר מר אשכנזי). במכתבו לרב בורנשטיין, סגן מנהל מחלקת כשרות, מיום 19.5.05 ציין מר אשכנזי כי "הגענו לדרך ללא מוצא ואין כל אפשרות להמשיך עם משגיח זה" (נספח ח' לתצהיר מר אשכנזי) ובמכתב מיום 29.5.05 ביקש מר אשכנזי לפטר את התובע. עוד עולה ממכתב זה כי מנהלת הרשת, הגב' אתי לוי, היתה מעורבת בנעשה בבית המלון. במכתבו של מר אודי אשכנזי מיום 29.5.08 לרב בורנשטיין נאמר כי לאחר שהתריע בפניו מספר חודשים שהמשך העסקת התובע במלון אינה אפשרית עקב התנהגותו, ומאחר ולא קיבל כל התייחסות, הוצא לאלתר מכתב פיטורין לתובע ומבוקש למצוא לו מחליף באופן מיידי (נספח ג' לתצהיר מר אשכנזי). גם ממכתבו של הרב בורנשטיין מיום 20.2.05 לגב' אתי לוי, עולה כי היא ביקשה להחליף את התובע עוד ביום 16.2.05 וכי שוחח עם התובע בעניין זה (נספח ו' לתצהיר מר אשכנזי). חלופת המכתבים הנ"ל מצביעה כי הכוונה להחליף את התובע עלתה עוד בחודש פברואר 2005, שמונה חודשים בטרם סיים עבודתו בנתבעת וכי התובע ידע על כך. בתאריך 2.10.05 הוצא לתובע מכתב המודיע לו כי בהתאם לסיכום עם רבנות ירושלים, תופסק עבודתו כמשגיח במלון לאלתר (נספח ג' לכתב ההגנה המתוקן). לדברי התובע, לא קיבל מכתב זה (עמ' 9 ש' 6-9). הגב' מרציאנו בעדותה אמרה כי מכתב זה נמסר לתובע ביד (עמ' 20 ש' 7-8). עוד העידה כי מכתב זה בוטל באותו היום אולם הדבר נעשה בלחץ הרבנות מאחר שאין זה מכבודו של משגיח כשרות שיפוטר ועל כן, באותו היום סוכם שהתובע יצא לחופשה ממנה לא יחזור ובמקביל יימצא משגיח מחליף (בעניין זה ר' עדותה בעמ' 20 ש' 24-32). אף אם מכתב זה בוטל, מאחר והמכתב ניתן לתובע ביד, ידע על הכוונה לפטרו, עוד בתחילת חודש אוקטובר 2005. התובע טוען כי עדותה של הגב' מרציאנו לגבי נסיבות סיום עבודתו לא היתה אמינה והתגלו בה סתירות. טענה זו נדחית כמפורט מטה. מצאנו כי עדותה של הגב' היתה קוהרנטית ואמינה. הגב' מרציאנו הסבירה בעדותה את נסיבות כתיבת המכתב מיום 2.10.05 וכי המכתב נמסר לתובע אולם בוטל כדי לא לפגוע בכבודו. מאחר ולתובע נותרה יתרת חופש גבוהה, הוא יצא לחופשה במקביל לכך שהרבנות תחפש משגיח מחליף: "... בעצם מסירת המכתב על ידי וקבלתו לידי התובע - נכון שהמכתב בוטל אבל כך החל התהליך. המכתב הוצא ב 2.10 ונמסר באותו יום לתובע. במקביל מסרנו הודעה לרבנות. באותו יום ועם קבלת המכתב פנה התובע לרבנות והתלונן על כך שקיבל מכתב הפסקת עבודה..." (עמ' 21 ש' 1-13). עדותה של הגב' מרציאנו תואמת את לוח הזמנים ונתמכת גם בחלופת המכתבים עליה עמדנו לעיל. כן נתמכת עדותה בעדותו של הרב מלול לפיה הרבנות התנגדה למכתב אולם היתה הסכמה שבשתיקה על הוצאתו לחופשה וכי הוא, הרב מלול, התבקש למצוא משגיח אחר (עמ' 16 ש' 20-27). המכתב בוטל עקב תלונתו של התובע וגם מטעם זה אין הוא יכול לטעון כי לא ידע על מכתב זה. לאחר הסיכום הנ"ל, הוציא מר אשכנזי ביום 19.10.05 מכתב לתובע לפיו הוא יצא לחופשה ממנה לא יחזור החל מיום 27.10.05 (נספח ח' לתצהיר מר אשכנזי וכן נ/5 ו-נ/6). על הסיכום בין בית המלון לרבנות ניתן ללמוד גם ממכתבו של מר אשכנזי לתובע מיום 23.2.06 שהוצא בדיעבד ממנו עולה כי לנוכח סיכום ברור בין בית המלון לבין הרבנות, תופסק עבודתו (נספח ו' לכתב התביעה המקורי). ממכתבה של הגב' מרציאנו מיום 2.10.05 (נספח ז' 2 לכתב ההגנה המקורי) ומתלוש השכר של התובע ששולם לו בדצמבר 2005, ברור ששולמו לו פיצויי פיטורים, ניתן לו אישור לשחרור הכספים ממבטחים וניתן לו טופס 161 זאת מאחר ו"בהתאם לסיכום עם הרבנות ירושלים, תופסק עבודתך כמשגיח במלוננו לאלתר" וזוהי ראיה לכך שהתובע ידע אף ידע כי הוא סיים עבודתו בנתבעת. התובע סיים את עבודתו בבית המלון בדצמבר 2006 (עמ' 30 ש' 29 ואילך וכן עמ' 23 ש' 1-13). התובע טוען כי כאשר חזר מהחופשה, נתלו במלון שלטים לפיהם אין להכניסו ורק כך ידע על הכוונה לפטרו. אולם בעדותו, התובע לא ידע להסביר מדוע הדבר לא צויין בתצהירו (עמ' 8 ש' 21-25). מסקנתנו היא כי עבודתו הסתיימה באופן מוסכם ולא באופן חד צדדי. לנוכח המסמכים וחילופי המכתבים בין בית המלון לבין המועצה הדתית, ברי כי בית המלון לא קיבל את ההחלטה על פיטורי התובע על דעת עצמו וכי התובע היה מודע לכוונה להחליפו עוד בחודש פברואר 2005 ושוב בחודש מאי 2005, כפי שפורט בחלופת המכתבים עליה עמדנו לעיל, תוך כדי התראות חוזרות ונשנות כי אם ימשיך בדרכו, בית המלון לא יוכל להמשיך ולהעסיקו. טענות התובע, אפוא, כי לא ידע כלל על הכוונה להחליפו וכי לא ידע על פיטוריו, ומשכך פוטר שלא כדין, נדחות. על כן גם לא זכאי לפיצוי בגין טענות אלה. האם לתובע נערך שימוע התובע טען כי הנתבעת לא ערכה הליך שימוע כדין ולכן יש לפצותו בגין נזק ממוני ובגין נזק לא ממוני, כלומר בגין עוגמת נפש שנגרמה לו (סעיפים 25-33 לכתב התביעה המתוקן). לאחרונה, דן בית הדין הארצי בשאלת החובה לקיים לעובד הליך של שימוע בטרם פיטוריו במסגרת העסקה שתוקפה נקבע מראש וקבע כי: "... חובת השימוע אינה מוחלטת. אין מדובר ב"טקס" שיש לקיימו כדי לצאת ידי חובה. מדובר בהליך אשר נועד לבחון את ההצדקה העניינית במהלך הפיטורים ופשיטא שאם מתקיימות נסיבות בהן מעשה הפיטורים הינו בלתי נמנע או שתקופת ההעסקה קבועה וקצובה מראש, כי אז ניתן לצמצם את חובת השימוע ובמידת הצורך להתאימה לנסיבות העניין..." (עע (ארצי) 701/07 ‏חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שלומי תורג'מן, ניתן ביום 3.3.09, סעיף 15 לפסק הדין, דגש שלי - ש.ש.).   אי מתן זכות שימוע לעובד לפני פיטוריו מהווה פגם במעשה הפיטורים עצמו. עם זאת, פגם זה אינו מוחלט ואינו חייב להביא בהכרח לביטול הפיטורים או להענקת פיצוי כספי לעובד. סוג הסעד ושיעורו תלוי במידה רבה בנסיבות כל עניין, בטיבה של ההעסקה, בציפיותיו של העובד להתקשרות לאורך זמן, בצידוק מעשה הפיטורים, בהסדרים המיוחדים לכל מעסיק ובשיקולים אחרים כיוצאים באלה, ונתון לשקול דעתה של הערכאה השיפוטית. בפסיקת פיצוי בגין הפרת זכות השימוע, שומה על בית הדין לאזן בין כלל השיקולים הרלוונטיים ואת הנסיבות שהובילו לפיטורי העובד. (ע"ע 1027/01 דר' יוסי גוטרמן - המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע ל"ח, 448, ע"ע 415/06 דני מלכה - שופרסל, (לא פורסם, , ניתן ביום 15.5.2007)).   עם זאת, חובת השימוע אינה מוחלטת. כאשר מדובר בנסיבות בהן מעשה הפיטורים הינו בלתי נמנע, ניתן לצמצם את חובת השימוע ובמידת הצורך להתאימה לנסיבות העניין (ר' ע"ע 1268/01 וע"ע 1323/01 החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות בע"מ - רחל כהן, פד"ע ל"ט, 71). במקרה שלפנינו התובע טען כי פוטר שלא כדין מאחר ולא ידע על הכוונה לפטרו ומאחר והנתבעת לא התריעה בפניו על כוונתה לפטרו וכי לא ניתנה לו ההזדמנות לממש את זכות הטיעון. יש לדחות טענות אלו של התובע. התובע ידע על התלונות שהופנו כלפיו. מנספח א' לתצהיר הגב' מרציאנו עולה כי עוד בחודש נובמבר 2004 הועלו תלונות כנגד התנהלות התובע ואף נערכה פגישה ברבנות בנוכחות התובע, הרב בורנשטיין ומנכ"ל הנתבעת. גם מנספח א' לתצהיר מר אשכנזי עולה כי תקרית בה היה מעורב התובע בחודש מאי 2005 התבררה על ידי מנהלת הרשת, הגב' חן. התובע בסיכומיו (סעיף 19) מודה כי לאחר שבית המלון פנה אל הרבנות, נערך בירור בענייננו וכי לתובע ניתנה ההזדמנות להגיב על כך. בעניין זה העידה הגב' מרציאנו: "ש. בטרם פיטורי התובע ביצעתם לו שיחת שימוע ת. אם כל המפגשים האלה, בין אם אנחנו עם הרבנות ברבנות ובין אם הרבנות אצלנו וכל ההתכתבות וכל השיחות בעל פה האם היינו צריכים עוד שימוע לא די בכך? מה יכולנו לחדש? מה יכולנו לומר בשימוע אני עושה שימוש למלצר שעשה דבר לא טוב הוא אומר נכון עשיתי, מה כאן יכולתי לעשות? עברנו את כולם מה עוד יכולתי לעשות שמענו את התובע. התובע בדעתו ושום דבר לא יעזור לראיה קיבלנו את הסכמת הרבנות שהוא לא ימשיך לעבוד. כל השנה הזאת היה שימוע אחד גדול." (עמ' 24 ש' 6-12). על כך העיד גם מר אשכנזי שאמר כי נערכו ישיבות רבות ברבנות בענייננו של התובע, אשר היה נוכח בחלקן (עמ' 16 ש' 24-29). הרב מלול אמר דברים דומים: "... אין הליך כזה במועצה הדתית הליך שימוע, יש הליך כזה לעובדי המועצה לא לעובדי מעביד חיצוני. התובע היה חבר שהיה יוצא ונכנס במשרדי המועצה הדתית, דיברנו איתו המון באותה תקופה, שמענו את תגובתו בכל תלונה שקיבלנו..." (עמ' 19 ש' 1-3, דגש שלי - ש.ש.). התובע ידע מספר חודשים על הכוונה לפטרו. אף אשת התובע העידה כי ידעה שרוצים להחליפו במשך שנה טרם סיום עבודתו בבית המלון (עמ' 4 ש' 19-20) התובע ידע בבירור מהן התלונות שהועלו כנגדו. אף הרבנות ידעה על כוונה זו של המלון ולתובע ניתנה האפשרות להגיב על התלונות שהועלו כנגדו ואף ניתנה לו ההזדמנות לתקן את מעשיו ודרכיו אולם בחר שלא לעשות כן. על כן נתנה לתובע האפשרות להעלות טיעוניו ובכך מימש את זכות הטיעון ותכלית הליך השימוע קוימה במלואה, אף אם השימוע לא התקיים על פי כל הקריטריונים שהותוו בפסיקה. לא מצאנו כי בית המלון פעל שלא כדין. להיפך. בית המלון הסכים שלא לפגוע בכבודו של התובע וביטל את מכתב הפיטורין שהוצא לו. בית המלון שיתף את הרבנות בבעיות ובקשיים שנוצרו עקב העסקתו של התובע מבעוד מועד ופעל תוך תיאום מלא עימה תוך שהרבנות מיידעת את התובע על טענות בית המלון שהועלו כלפיו ותוך שנתנה לו האפשרות להגיב על כך. הישיבות נעשו ברבנות ועל כן העדר פרוטוקול לישיבות אלו לא יכול להיזקף לחובת המלון - לעניין קיום חובת רישום לשימוע. לכל היותר יש לזקוף זאת לחובת הרבנות. בית הדין הארצי התריע לא פעם על בעייתיות מערכת זו (ע"ב (ת"א) 913731/99 ברזילי אריק נ' המועצה הדתית ראש העין ואח', דבע ל' / 3-9 מרלין ברני נ' אסים שנה). עילות הפיטורים - שיקול ענייני יתר על כן, מהמסמכים שהוצגו בפנינו עולה כי מדובר במערכת יחסי עבודה עגומה וקשה. מר אשכנזי פונה לרב בורנשטיין עקב "התנהגותו הפרועה והבוטה של מר רוטשטיין", כי "המצב הולך ומחמיר", "צוות העובדים במלון... מסתובב בהרגשה כי מר רוטשטיין מתגרה בהם על מנת ליצור פרובוקציה שתגרור תגובה חריפה על ידו ועלולה לסכן את פרנסתם..." כי "תעודת הכשרות היא לא חפץ אישי של המשגיח במלון" (נספח א' לתצהיר מר אשכנזי) וכי אין הוא יכול "לאפשר מצב בו צוות העובדים ומנהלי המחלקות סובל מהתנהגות מתנשאת ומאיימת של מר רוטשטיין..." (נספחים ה' ו-ז' לתצהיר מר אשכנזי). מערכת יחסי העבודה העגומה המתוארת במסמכים הנ"ל והתנהלות התובע בבית המלון, מובילה למסקנה אחת והיא כי הפסקת עבודת התובע היתה הכרחית וההחלטה על פיטוריו התקבלה כדין תוך שיקול דעת ענייני. התובע תבע בגין פיטורין שלא כדין פיצויים בגין עוגמת נפש. פיצוי בגין הפרת חובת השימוע אינו מהווה פיצוי בגין נזק שאינו ממוני, קרי - בגין עוגמת נפש הנגרמת לעובד מפוטר ללא מתן זכות שימוע, אלא בגין נזק ממוני שעניינו הפסד השתכרות צפוי, הפסד השתכרות אשר יתכן והיה נמנע לו התאפשר לעובד להשמיע את טיעוניו ולמנוע את פיטוריו. לאור האמור, תביעת התובע לפיצוי בגין עוגמת נפש, נדחית. התובע לא הוכיח כי יש לפצותו בגין נזק ממוני. אשת התובע העידה כי התובע המשיך לעבוד ברצף לאחר שסיים את עבודת בבית המלון (עמ' 2 ש' 18-19) ולפיכך לא נגרם לו כל נזק ממוני. הפיצוי בגין הפרת חובת השימוע אינו מהווה פיצוי בגין נזק שאינו ממוני; קרי - בגין עוגמת נפש הנגרמת לעובד מפוטר ללא מתן זכות שימוע, אלא - בגין נזק ממוני שעניינו - הפסד השתכרות צפוי. הפסד השתכרות אשר יתכן והיה נמנע לו התאפשר לעובד להשמיע את טיעוניו ולמנוע את פיטוריו. בע"ע 93/07 גיורא ארבל נ' נ.א.ס.ס. נוירומקולר סטיליולשין סיסטמס בע"מ), נקבע כי אין הצדקה לפסיקת פיצוי כספי חרף הפרת זכות השימוע בנסיבות בהן הפיטורים בוצעו משיקולים ענייניים וסבירים במסגרת צמצומים, משסיכוייו של העובד להשפיע על החלטת המעביד ביחס לפיטורים היו מזעריים. כמו כן, שיעור הפיצוי תלוי במידה רבה בטיבה של ההעסקה, בציפיותיו של העובד להתקשרות לאורך זמן, בצידוק מעשה הפיטורים, בהסדרים המיוחדים לכל מעסיק ובשיקולים אחרים כיוצאים באלה ובכל מקרה עניין זה נתון לשיקול דעתה של הערכאה השיפוטית (ע"ע (ארצי) 701/07 חברת חשמל לישראל בע"מ נ' תורג'מן, ניתן ביום 3.03.09). אמנם בהליך זה אין המדובר בפיטורי התובע על רקע צמצומים. אולם מצאנו כי לאור מערכת היחסים הקשה שתוארה ולמרות הזמן הרב שניתן לתובע לתקן דרכו, מאחר ולא עשה כן, ההחלטה על סיום עבודתו במלון התקבלה משיקולים עניינים ומוצדקים ותוך תיאום מלא עם הרבנות ותוך שניתנה לתובע אפשרות מלאה להגיב על הטענות שהועלו כלפיו. לפיכך, אין להעניק לתובע סעד כספי של פיצוי בגין הפרת חובת השימוע כלפיו.   לאור האמור, תביעת התובע לפיצויי בגין נזק ממוני נדחית אף היא. האם התובע זכאי לתשלום נוסף בגין שבתות התובע טוען כי מילא תפקיד של "אחראי בית כנסת". לטענתו, בעל בית המלון דאז, מר מוסקוביץ', ביקש ממנו למלא תפקיד זה וזאת תמורת תשלום של 100$ עבור כל שבת וחג. לטענת התובע, נערך ביניהם הסכם בכתב (נספח ב' לכתב התביעה המקורי). מעדותה של הגב' מרציאנו עולה כי המסמך מעולם לא הוצג על ידי התובע ומעולם לא דרש תשלום על כך. בעניין זה העידה הגב' מרציאנו כי ראתה את המסמך הזה לראשונה כאשר קיבלה את כתב התביעה (עמ' 28 ש' 1-4). עוד העידה הגב' מרציאנו שהיתה מנהלת משאבי אנוש וחשבת שכר של המלון, כי לא קיבלה כל פניה להעלאה או לתוספת שכר ממר מוסקוביץ' או מבנו, וגם לא מהתובע (עמ' 28 ש' 4-8). התובע העיד כי פנה אל הגב' מרציאנו בעניין זה אך לא ידע מדוע אין לו עותק מהפניה בכתב (עמ' 13 ש' 9-12). דברים אלו סותרים גרסתו כי פנה בעניין זה לאשר גוטרמן ולא לגב' מרציאנו: "ש. ראינו שאין לך מסמך אחד בגין שכר בשבתות. האם לגבי המאה דולר יש לך מסמך אחד ת. תבעתי זאת ממר גוטרמן שהוא נציג הבעלים, מר מוסקוביץ היה מגיע פעם בשנה לארץ היה אומר לי אל תדאג אני אשלם לך זאת מהחשבון הפרטי ולא מהמלון ש. יש לך מסמך שמגיע לך 100 דולר ת. אין לי." (עמ' 12 ש' 17-21). מדבריו אלו עולה כי מר מוסקוביץ' הבטיח לו לשלם לו תשלום זה מחשבונו הפרטי, ואם הדבר נכון, אין הנתבעת צריכה לשאת בחיוב עבור תשלום. סתירה נוספת בגרסתו של התובע לעניין הפניה בכתב לגב' מרציאנו ניתן למצוא כאשר טען כי כל תקופת עבודתו במלון לא הוציא מכתבים בעניין (עמ' 12 ש' 24), ואחר מכן טען כי לא הוציא את הדרישה בכתב מאחר שמר מוסקוביץ' התנהג אליו בצורה מאוד נחמדה (עמ' 13 ש' 15). התובע לא ידע להסביר מדוע מר מוסקוביץ' חתם בעברית על נספח ב' לכתב התביעה המקורי, זאת בניגוד לטענת הנתבעת כי מר מוסקוביץ' היה נוהג לחתום באנגלית, אף על מסמכים שכתובים בעברית. לאור האמור, האותנטיות של המסמך אותו הציג התובע בפנינו מוטלת בספק. יתר על כן, משלא דרש התובע לפעול על פי "ההסכם" במשך שנים רבות, למרות שידע לפנות לנתבעת כאשר רצה בכך, ויתר על זכותו זו. ככל שזו זכות, וודאי אינה קוגנטית וניתנת לוויתור. מכל מקום כמשגיח כשרות ניתן לראות את ענייני בית הכנסת של המלון כמהווים חלק בלתי נפרד מחובתו הערכית של המשגיח במלון לוודא קיום צרכי דת של האורחים. סתירה נוספת: התובע טען בכתב התביעה המתוקן כי היה אחראי לארגון צרכי הדת ולפתיחת בתי כנסת אחרים (סעיף 9 לכתב התביעה המקורי/ המתוקן), אולם בעדותו טען התובע כי בכל השבתות שעבד בנתבעת, התפלל אך ורק אצלה (עמ' 12 ש' 7-10). בנספח ז' לכתב התביעה המקורי, הציג התובע מכתב ובו בסעיף 4 ניתן לראות כי המילים: "בה יעבוד בבית המלון" נמחקו ובמקומן נכתב "בגין אחריות כוללת לבית הכנסת". כלומר המכתב תוקן, והדבר מעלה תהיות (מכתב הטיוטה והמכתב המקורי צורפו כנספחים 16-17). זאת ועוד, אם אכן לתובע היתה התחייבות בכתב ממר מוסקוביץ' לתשלום נוסף, מדוע לא דרש התובע במשך כל תקופת עבודתו תשלום זה? אמנם התובע טען כי פנה בעניין זה לנתבעת פעמים רבות (סעיפים 34-35 לסיכומיו) אולם בפנינו לא הוצג כל מסמך היכול לתמוך בטענתו זו. התובע טען כי היו אנשים אשר נכחו בזמן שמר מוסקוביץ' הבטיח לו תשלום 100$ נוספים אולם התובע לא העיד אף אחד מהם. הלכה היא כאשר בעל דין נמנע מלהביא ראיה לתמיכה בגרסתו, חזקה כי ראיה זו תפעל לרעתו. לסיכום, גרסתו של התובע להתחייבותו של מר מוסקוביץ' מלאה סתירות. קם ספק של ממש לגבי אותנטיות המכתב אותו הביא התובע לתמיכה בטענתו כי הובטח לו תשלום נוסף, ומטעם זה לא הורם נטל ההוכחה המוטל על כתפי התובע ותביעתו זו נדחית. אף אם המכתב הינו אותנטי, שאלת השיהוי הרב בבקשה לתשלום נוסף שלכאורה הובטח במשך כל שנות עבודתו, ונוכח קיומו לכאורה של מסמך בכתב, מחייבים דחיית תביעה זו. בנוסף, התובע טען כי מר מוסקוביץ' הבטיח לשלם לו בגין כך מחשבונו הפרטי וגם מטעם זה יש לדחות טענותיו אלו. שכרו של התובע התובע טוען כי לאורך כל תקופת עבודתו קיבל שכר יומי בגין עבודתו בשבתות ובחגים המהווה תשלום נמוך עבור כל שעת עבודה ולכן מגיעים לו הפרשי שכר. נוסף על כך טען כי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 אינו חל עליו מאחר וניתן היה לפקח על שעות עבודתו. באשר למאפיינים של תפקיד הדורש "מידה מיוחדת של אמון אישי" נפסק בעניין זיוה כץ (ע"ע (ארצי) 570/06 עו"ד עמוס אגרון - עו"ד זיוה כץ, ניתן ביום 14.10.07) כי מדובר בעובד בכיר, בעל אחריות מיוחדת ושכר גבוה התואם את האמון האישי המיוחד לו הוא זוכה. המידה המיוחדת צריכה להתבטא הן בשעות העבודה של העובד והן בשכרו. הנתבעת טוענת, כי מאחר והתובע היה אחראי על כל מערך הכשרות שלה, מדובר בתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי אשר חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על תנאי עבודתו. כן טענה כי לא ניתן היה לפקח על שעות עבודתו של התובע. בסעיף 30 (א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה נקבע, כי החוק לא יחול על "עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי", כלומר תפקידים בהם המעביד נותן לנושא התפקיד חופש פעולה מירבי מתוך הכרה שהאיש ראוי לכך וזקוק לכך כדי לבצע את התפקיד בצורה נאותה. חופש הפעולה הנ"ל פירושו עצמאות רבה בקבלת החלטות, בביצוען, באחריות לנעשה וכל אלה מצריכים פרקי זמן בלתי מבוקרים ובלתי מוגדרים, הן לצורך העבודה והן לצורך המנוחה (תב"ע (י-ם) לא/66-2 אהרון וקסנברג - מלון הולילנד בע"מ, פד"ע ג לח). על מנת להחיל את החריג על פי סעיף 30 (א) (5) לחוק שעות עבודה ומנוחה, יש להוכיח, כי מדובר בתפקיד ניהולי בכיר במפעל או תפקיד המחייב מידה מיוחדת של אמון אישי גם לגבי שעות העבודה. בעניינינו, התובע תפקד כמשגיח כשרות וכאחראי על כל מערך הכשרות של בית המלון, ובכך מילא תפקיד בעל מידה מיוחדת של אמון אישי. הוכח כי לתובע היה חופש פעולה ועצמאות בכל הנוגע לתפקידו, והתובע הוא זה שקבע את המדיניות בכל הקשור לכשרות בבית המלון, ושרצה אף הוריד את תעודת הכשרות של המלון על דעת עצמו (נספח 3 לסיכומי הנתבעת). יתר על כן, התובע היה כפוף למועצה הדתית, כלומר, הפיקוח המקצועי על עבודתו הייחודית, נעשה על ידי הרבנות הראשית ובאשר לביצוע עבודתו, הנתבעת או מי ממנהליה, לא היו מוסמכים ליתן לתובע הוראות. הרב מלול בעדותו אישר כי בגין עבודה בשבת משולם שכר גלובאלי (עמ' 19 ש' 25-27). אף התובע בעדותו מעיד כי מדובר בשכר גלובאלי: "ש. אני מראה לך מסמך מ-6/95 של מאיר להב המנכל שכבר אז כתב לבקשתך מכתב לפקיד השומה שבו הוא קובע שהשכר החודשי שלך בגין 5 סופי שבוע הוא 1,006 ₪ ברוטו מה שאומר מימים ימימה השכר שלך הוא גלובאלי בשבתות. ת. נכון. זה שכר לשבת. המכתב לא משקף את המציאות כי השכר של שבת אחת אם מכפילים אותו כפול 5 כפי שמצוין פה אז הוא כבר עובר את הסכום שמצוין פה, אם השכר ההתחלתי של שבת היה 280 ₪ אז אם מכפילים ב-5 זה עובר את ה-1006 אז המכתב לא מתאים למציאות כבר. המכתב מוזר לי. ש. אני רוצה לראות במכתב שהיה תמיד מדובר בשכר גלובאלי. אני אראה לך מכתב מיום 29.11.98 שממשיך את המכתב הזה, על העלאת משכורתך ל308 במקום 280 מה שאומר כל השנים ידעת שמדובר בשכר גלובאלי ובכל זאת שנים כל כך רבות אין לך פיסת נייר שמדברת על השגות שלך על השכר הגלובאלי בשבתות ת. המכתבים האלו לא הגיעו אלי. מנכל המלון יכול לכתוב מכתב להפנות אותו לתיק האישי. המכתב הזה יצא אחרי שדרשתי העלאה, וזה לא מטוב לב המלון אלא בגלל שדרשתי..." (עמ' 7 ש' 4-17). ראיה נוספת לכך שהתובע ידע כי הוא מקבל שכר גלובאלי בשבתות וחגים ניתן למצוא במכתב מיום 26.6.95 (נ/2) ממנו עולה כי התובע ידע עוד בשנת 1995 ששכרו היה גלובאלי. גם ממכתב מיום 29.11.98 (נ/3) עולה כי התובע ידע על כך. למרות זאת, התובע בכל שנות עבודתו לא הלין על כך (ר' עדותו הרב מלול בעמ' 17 ש' 3-4). התובע מודה מחד כי ידע שהמדובר בשכר גלובאלי וכי ביקש לקבל אישור על כך, אולם לאחר מכן, חוזר בו ומכחיש את תוכנם ומיד אחר כך חוזר ומודה שהמכתבים נכתבו לבקשתו ובכך סותר את גרסתו. עניין דומה נידון והוכרע בפסק דינה של השופטת גלטנר הופמן עב 5190/04 עב 5191/04 עב 5192/04 פלוס חיים ואח' נ' מרבד סלקטד (1999) בע"מ ואח'. (ניתן ביום 27.3.07). (להלן פס"ד פלוס). שם נקבע מפורשות כי עבודתו של משגיח כשרות הינה עבודה הדורשת אימון אישי. מטעם זה דין תביעה זו להדחות. הנתבעת הציגה בפנינו פסק דין של כב' השופטת אורנית אגסי אשר ניתן בבית דין זה בענייננו של התובע בתיק שלפנינו (עב 1584/02 רוטשטיין רפאל - מלונות צרפת ירושלים בע"מ - נובוטל, ניתן ביום 20.7.06, להלן: "פסק דין נובוטל"). בפסק דין נובוטל תבע התובע שעבד בבית המלון נובוטל כמשגיח כשרות, בין היתר, הפרשי שכר עבודה מאחר ולטענתו קיבל שכר גלובאלי ולכן זכאי הוא לתשלום נוסף (פיסקה 6 לפסק הדין). בפסק דינה של הש' אגסי נקבע כי "חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על התובע ולנתבעת לא היתה כל מניעה לשלם לתובע שכר גלובאלי עבור עבודתו" (פיסקה 12 לפסק הדין). לפיכך קבע בית הדין כי התובע קיבל שכר גלובאלי עבור עבודתו כדין ותביעתו לתשלום הפרשי שכר נדחתה (פיסקה 14 לפסק הדין). התובע ידע כי מדובר בשכר גלובאלי וכי השכר אותו קיבל הינו שכר גבוה מהשכר הקבוע על פי צו ההרחבה (נספח ג' לכתב ההגנה המקורי). התובע ידע עוד בשנת 2002 בה הגיש את התביעה על ההבדל בין שכר גלובאלי לשכר שעתי, אולם לא פנה בעניין זה במשך כל שנות עבודתו לנתבעת. משכך, מצב משפטי זה היה ידוע לתובע עוד טרם הגיש תביעתו זו. התובע טען בסיכומי התשובה כי פסק דין נובוטל אינו יכול לשמש כראיה בתיק זה, וכי אין הנתבעת יכולה להסתמך עליו בסוגיות שונות וזאת מכוח הכלל הפוסל עדות שמועה, מאחר ואין מדובר בהלכה מחייבת, מאחר שפסק הדין ניתן בבית הדין עצמו, וכן מאחר ומדובר במעסיקים שונים וברכיבים שונים מבחינה עובדתית ומשפטית. פסק הדין צורף לכתב ההגנה, דהיינו הוגש בהזדמנות הראשונה, משכך, היתה לתובע יכולת ואפשרות להתייחס לפסק דין זה לאורך כל ההליך, לרבות בתצהירו ובסיכומיו, אולם לא עשה כן, אלא התייחס לפסק הדין בסיכומי התשובה לראשונה. כידוע, כל צד רשאי להגיש אסמכתאות משפטיות לרבות פסקי דין בסיכומיו, ובית הדין מתייחס אליהן בהתאם לערכאה בה הם ניתנו ובהתאם לדיני הראיות. בית הדין מודע היטב כי אינו יכול להתייחס לעובדות אשר נקבעו בערכאה אחרת ולכן נמנע מלעשות כן. כפי שהראינו לעיל פסיקה זו מבוססת ומפורטת גם בפסק דין בעניין פלוס על כן, גם בלא פסק דין נובוטל, לנוכח בדיקת כל סוגיה לגופה, בית הדין היה מגיע לאותן המסקנות על פי הראיות שהוצגו בפניו, ולפיהן שכרו היה גלובאלי ותביעתו לתשלום נוסף נדחית. התובע פירט את שעות עבודתו בשבת בסעיפים 39-41 לסיכומיו. אומנם התובע שהה בבית המלון בשבתות ובחגים אולם אין הדבר אומר כי הוא עבד כל אותו הזמן. כך למשל יש לזכור כי התובע בזמן שהותו, ישן, התפלל, סעד, ובחלקן אף היה חופשי לעשות כרצונו ולפיכך אין הימצאותו בשטח בית המלון במשך כל השבתות והחגים פירושה כי עבד משך כל הזמן וכי שעות נוכחותו הינן שעות עבודתו. כידוע, תביעה לתשלום עבור שעות בימי המנוחה הנה תביעת ממון, וככזאת מוטל הנטל על התובע להוכיח אותן שעות שעבד, ונטל זה לא הורם על ידי התובע בנסיבות העניין. עצם העובדה כי התובע נכח בשבתות ובחגים בבית המלון אינה מובילה בהכרח למסקנה שהוא עבד ברציפות בכל אותן שעות. עובדת הימצאות התובע במקום העבודה אין פרושה כי שעות אלה תחשבנה כשעות עבודה (לעניין זה ראה סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, וכן שן/3/84 המדינה נ' ראובן רון, פד"ע כב' 433). אף אם התובע נהג להחתים כרטיס, אין הדבר אומר כי עבד במשך כל זמן שהותו במלון, דרך התנהלותו זו עולה בקנה אחד עם התכלית לשמה סוכם עימו על שכר גלובאלי. לפיכך הוכח, כי התובע מילא תפקיד בעל מידה מיוחדת של אמון אישי כלפי הנתבעת כאשר היה אחראי על מערך הכשרות במלון וכי עם התובע סוכם על שכר גלובאלי הגבוה מהשכר על פי צו ההרחבה. חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על התובע, בשבתות או באמצע השבוע, ולא היתה כל מניעה לשלם לתובע שכר גלובאלי, גם נוכח צו ההרחבה וגם נוכח הפסיקה וגם נוכח תכלית חוק שעות עבודה ומנוחה, ותביעתו לקבלת הפרשי שכר בגין עבודה בשבתות וחגים נדחית. התביעה שכנגד בית המלון (התובע בתביעה שכנגד), טען בתביעה שכנגד כי מאחר והתובע נהג להתארח במלון עם בני משפחתו בשבתות ובחגים בהם עבד ללא כל תשלום, עליו לשאת בעלות שהותו בגין כך (תחשיב בית המלון מפורט בסעיף 4 לכתב התביעה שכנגד). בית המלון במשך כל תקופת עבודתו לא ביקש מהתובע לשלם עבור שהותו. לטענת בית המלון התובע נהג לשהות עם בני משפחתו במלון, אולם לעיתים התובע נהג לשהות במלון ללא בני משפחתו ומשך נדרש לחדר אחד ולא לשניים. הגב' מרציאנו כי נהוג להלין משגיחי כשרות במידה וביתם מרוחק לבית המלון (עמ' 24 ש' 20-21 ועמ' 26 ש' 6 ואילך). הנתבעת צרפה את נ/12 ונ/13 אולם הם מסמכים המתייחסים לשנים 2003 ו-2005 ולא ניתן להסיק מהם או להקיש על מספר החדרים אותם נהג לקבל התובע במשך כל שנות עבודתו בבית המלון. הגב' מרציאנו בעדותה אמרה כי לעובדי המלון קיים תעריף מיוחד (עמ' 26 ש' 11) וכי את החישוב בכתב התביעה שכנגד עשה המלון על פי תעריף "מקל" לטענתו, אולם לא ציין מהו הבסיס לתעריף זה (ס' 4 לכתב התביעה שכנגד). בסיכומיו, בית המלון טען כי "התובעת שכנגד ערכה חישוב זהיר וסביר בסך ממוצע של כ-950 ₪ בגין חדר אחד..." (סעיף 98 לסיכומיו) ובטענתו החלופית מבקש בית המלון "מביה"ד לחייב את הנתבע בחלק הארי של השבתות... כפי שימצא לנכון" (סעיף 98 לסיכומיו). מכאן כי בית המלון כימת רכיב תביעתו זה על דרך האומדנא. הלכה היא כי ישנה חובה לכמת תביעה. כאשר תובע לא עשה כל שביכולתו לפרט את העובדות הדרושות לקיומה של עילת תביעה ולכמת תביעה לסכום כסף, דין התביעה להימחק (לעניין זה ר' דב"ע נב/217-3, מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון - הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פד"ע כ"ז, 3 סעיף 32 לפסק הדין של כב' סגן הנשיא אדלר, כתוארו אז). נכון הדבר שבעתיים כאשר המידע בדבר שהות התובע יכול להימצא בקלות על ידי בית המלון, והטענה כי כלל המסמכים אינם מצויים עקב חילופי מנכ"לים אינה גורעת מחובתה לכמת את התביעה. לאור האמור, אף כי הורם הנטל בדבר שהות התובע ובני משפחתו בחדרי המלון כאשר עבד בשבתות ובחגים, בית המלון (התובע בתביעה שכנגד) לא הרים את הנטל המוטל עליו בדבר גובה החוב שנוצר לפיכך דין התביעה שכנגד להדחות.בנוסף, הגב' מרציאנו אישרה כי נהוג לשלם למשגיחים בגין שהות בשבת וגם מטעם זה דין התביעה שכנגד להדחות. סוף דבר תביעת התובע על כל רכיביה, נדחית. התביעה שכנגד נדחית אף היא. מצאנו כי יש לחייב את התובע, בהתחשב במצבו הכלכלי, בהוצאות הנתבעת שכן לפחות ברכיב אחד ידע כי אין בסיס לתביעתו, נוכח צו הרחבה ופסיקת בית הדין לאו דווקא בעניינו וגם נוכח העדר עקביות בין גרסאותיו. התובע ישלם שכר טרחת עו"ד הנתבעת בסך 3,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום. אם לא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. בית מלוןכשרות