קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום לעובד ע''י מעסיקים במשותף / תביעה של אריתראי נגד מקום העבודה: האם יש לחייב את הנתבעות - חברת כוח אדם והמסעדה בה עבד התובע בפועל - כמעסיקות במשותף לתשלום זכויותיו של התובע, אזרח אריתריאה, בגין תקופת עבודתו וסיומה (הפרשי שכר עבודה לחודש 4/2010, שכר עבודה לחודש 5/2010, החזר הוצאות נסיעה ופדיון חופשה) או שמא יש לחייב בתשלום הזכויות את הנתבעת 1 בלבד. זו השאלה הטעונה הכרעה במסגרת פסק הדין. ההליכים המשפטיים ביום 28.7.2010 הגיש התובע תביעה כנגד הנתבעות, לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתו וסיומה. כל הזכויות שנתבעו ע"י התובע הן זכויות מכוח חוקי מגן. ביום 21.9.2010 הגישה הנתבעת 1 (להלן: חברת ד.א.מ) כתב הגנה ובו טענה כי התובע הועסק על ידה בלבד וכי הנתבעת 2 לא נטלה חלק בהעסקתו. עוד נטען כי שולמו לתובע מלוא זכויותיו בגין תקופת עבודתו. ביום 17.10.2010 הגישה הנתבעת 2 (להלן: המסעדה) כתב הגנה וטענה כטענה מקדמית שלא מתקיימים יחסי עובד ומעביד בינה לבין התובע ולכן דין התביעה להידחות. עוד טענה המסעדה כי עמדה בכל התחייבויותיה הכספיות כלפי חברת ד.א.מ בגין שירותי הניקיון שסופקו לה וכי התובע עצמו ידע שחברת ד.א.מ הייתה מעבידתו ולכן לא פנה אל המסעדה בטענה שנפגעו זכויותיו או בדרישה לתשלום שכרו. דיון ההוכחות נקבע ליום 2.12.2010. במועד זה, פרט למסעדה, לא התייצבו הצדדים לדיון. אי לכך נדרש התובע להודיע מבוקשו לגבי המשך ניהול ההליך וחויב בתשלום הוצאות המסעדה ושכ"ט בא כוחה בסכום כולל של 1,370 ₪. ביום 5.12.2010 ביקש התובע לבטל את ההוצאות שנפסקו לחובתו מן הטעם שלא קיבל לידיו את ההזמנה לדיון. לאחר שהוצג בפני התובע אישור בדבר הזמנתו לדיון, לא עמד על הבקשה. ההוצאות לא שולמו עד למועד זה ובקשת התובע לדחיית המועד לתשלומן תלויה ועומדת ותוכרע במסגרת פסק הדין. ביום 13.6.2011 התקיים דיון הוכחות בפני. חברת ד.א.מ לא התייצבה לדיון והדיון התקיים בהיעדרה. במסגרת הדיון העידו מטעם התובע - התובע בעצמו ומטעם המסעדה - מר יורם קסנטיני, מנהלה. יובהר, כי אי התייצבותה של חברת ד.א.מ לדיון ההוכחות משמעה ויתור על הצגת גרסתה העובדתית והבאת ראיות מטעמה. לפיכך בהיעדר גרסה עובדתית סותרת מצידה, יש לקבל את גרסת התובע ככל שזו לא נסתרה ע"י המסעדה. סיכומי התובע הוגשו ביום 30.6.2011, סיכומי המסעדה הוגשו ביום 15.8.2011 וסיכומי תשובה הוגשו ביום 22.8.2011. דיון והכרעה אחריותה של המסעדה כלפי התובע כאמור, השאלה המרכזית הדרושה להכרעה היא אם יש מקום להטיל על המסעדה אחריות לתשלום זכויות התובע, כטענתו של התובע או שמא יש לקבל את טענת המסעדה לפיה חברת ד.א.מ לבדה הייתה מעסיקתו של התובע והיא זו האחראית הבלעדית לתשלום זכויותיו. התשתית העובדתית התובע, אזרח אריתריאה, חיפש עבודה בישראל. אדם מסוים (להלן: הנהג), שהתובע לא ידע לנקוב בשמו, חיפש עובד דובר אנגלית. משהתברר כי התובע דובר אנגלית, קיבל אותו הנהג לעבודה. הנהג אמר לתובע כי הוא מטעם חברת ד.א.מ וכי הוא צריך עובד ניקיון לעבודה במסעדה (עמ' 6 לפר' ש' 22 - 30, עמ' 7 ש' 4). המסעדה בה עבד התובע היא מסעדה כשרה, הסגורה בשבתות ובחגים. התובע החל לעבוד במסעדה ביום 24.3.2010 (עמ' 13 לפר' ש' 12). ביום הראשון לעבודה הסיע הנהג את התובע למסעדה והסביר לו מה כולל התפקיד (עמ' 6 לפר' ש' 11 - 12). התובע לא חתם על הסכם עבודה עם מי מהנתבעות ומעולם לא התבקש להמציא את צילום הויזה שלו למי מהנתבעות (עמ' 5 לפר' ש' 1 - 2). במהלך עבודתו קיבל התובע הוראות מעובדי המסעדה (עמ' 3 לפר' ש' 14 - 16; עמ' 7 ש' 10 - 13). בהקשר זה אציין כי התובע העיד שמנהל המסעדה נתן לו הוראות ביום הראשון לעבודתו והראה לו היכן נמצאים חומרי הניקוי (עמ' 3 לפר' ש' 14 -16). מנגד, הכחיש מנהל המסעדה טענה זו והעיד כי מעולם לא דיבר עם התובע בנוגע לאופן ביצוע תפקידו ולא נתן לו הוראות בנושא וכי את כל ההוראות הנוגעות לביצוע התפקיד קיבל התובע מחברת ד.א.מ (עמ' 7 לפר' ש' 29 - 30; עמ' 8 לפר' ש' 18, ש' 23 - 25). אלא שאיני מקבלת את גרסת המסעדה בכל הנוגע לאופן מתן ההוראות לתובע במהלך יום העבודה הרגיל, משני טעמים: האחד, במסעדה לא הוצב מפקח מטעם חברת ד.א.מ על מנת שיתן לתובע הוראות שוטפות במהלך יום העבודה. השני, הגיונם של דברים הוא שבמהלך יום העבודה, בו נמצאים בצוותא התובע ועובדי המסעדה, יינתנו לתובע הוראות שוטפות במישרין ע"י עובדי המסעדה ולא בעקיפין באמצעות חברת ד.א.מ. חברת כוח אדם יכולה ליתן לעובד הוראות כלליות בנוגע לאופן ביצוע התפקיד אולם מטבע הדברים ההוראות השוטפות ניתנות ע"י עובדי המקום בו מוצב העובד. אוסיף, כי משקבעתי שהתובע קיבל הוראות שוטפות בנוגע לביצוע תפקידו אין זה רלוונטי אם ההוראות ניתנו ע"י מנהל המסעדה דווקא או ע"י עובדי המסעדה האחרים. התובע קיבל מהנהג מסמכים לרישום שעות עבודתו ולהחתמת המסעדה. כל יום בסיום עבודתו היה התובע מחתים על רישומי השעות את העובד האחרון שנותר במסעדה, כאשר לעיתים היה זה מנהל המסעדה, אשתו, בתו או עובד אחר (עמ' 3 לפר' ש' 19 - 21). החל מיום 10.5.2010 ועד ליום 21.5.2010, בו הסתיימה עבודתו של התובע, נרשמו שעות עבודתו של התובע במחשב המסעדה (עמ' 3 לפר' ש' 26 עד עמ' 4 ש' 6; מוצגים ת/4א' - ת/4ו'). בתקופה זו המשיך התובע לרשום את שעות עבודתו על רישומי השעות הידניים אך לא החתים את עובדי המסעדה עליהם (מוצגים ת/3א', ת/3ב'). בהקשר זה אציין כי חברת ד.א.מ טענה שהתובע סיים עבודתו במסעדה ביום 9.5.2010, אלא שדין הטענה להידחות מן הטעם שהתובע הציג מסמכים של המסעדה שכותרתם "פירוט שעות לעובד" בהם מפורטות שעות עבודתו בתאריכים 10.5.2010 - 13.5.2010, 20.5.2010 ו-21.5.2010, כך שהוכח כי התובע עבד במסעדה עד ליום 21.5.2010. התובע לא לבש מדים של מי מהנתבעות במהלך עבודתו (עמ' 7 לפר' ש' 6 - 7). הנהג הסיע את התובע למסעדה בזמנים בהם לא הייתה תחבורה ציבורית (עמ' 6 לפר' ש' 1 - 2). תמורת עבודתו שולם לתובע 22 ₪ לכל שעת עבודה (עמ' 3 לפר' ש' 13; מוצג ת/1). אציין כי לא נעלמה מעיני טענת חברת ד.א.מ בכתב ההגנה ולפיה שולם לתובע שכר מינימום לכל שעת עבודה אלא שדין הטענה להידחות, וזאת משני טעמים: האחד, גרסתו של התובע בדבר גובה השכר כפי שבאה לידי ביטוי הן בכתב התביעה והן בעדותו, לא נסתרה. השנייה, התובע הציג מסמך שכותרתו "שכר חודש 3/2010", בו פורטו בין היתר שעות עבודתו במסעדה ושכר שעתי בסכום של 22 ₪ לשעה (מוצג ת/1). שכרו של התובע שולם ע"י הנהג באופן הבא: עבור חודש 3/2010 שולם לתובע שכר בסכום של 1,230 ₪ במזומן (מוצג ת/1; עמ' 7 לפר' ש' 1 - 2). עבור חודש 4/2010 ניתן לתובע שיק בלתי סחיר בסכום של 7,000 ₪ (מוצג ת/5). התובע לא יכול היה לפרוע את השיק מכיוון שאין לו חשבון בנק ולכן פנה אל הנהג. בתגובה ביקש הנהג מהתובע להחזיר את השיק וליתן לו את רישומי השעות בהן עבד במהלך חודש 5/2010. התובע החזיר את השיק לנהג ונתן לו גם את רישומי השעות שביקש. בתמורה נתן הנהג לתובע שיק נוסף בסכום של 7,000 ₪. גם שיק זה לא יכול היה התובע לפרוע ולכן פנה ל'קו לעובד' ובעזרת פנייתם שילם הנהג לתובע סכום של 6,300 ₪ במזומן ונטל את השיק הנוסף (עמ' 4 לפר' ש' 7 - 16; עמ' 5 ש' 23 - 24). עבור חודש 5/2010 לא שולם לתובע דבר (עמ' 4 לפרו' ש' 17 - 18). התובע לא קיבל תלושי שכר בתקופת עבודתו (עמ' 7 לפר' ש' 14 - 15). אציין כי לכתב ההגנה שהגישה חברת ד.א.מ צורפו תלושי שכר לחודשים 4/2010 ו-5/2010 אולם משמספר ח.פ של חברת ד.א.מ המופיע על גבי התלושים שונה מזה המופיע על גבי השיק שניתן לתובע (מוצג ת/5) ומשעדותו של התובע בדבר אי קבלת תלושי השכר לידיו לא נסתרה, אני מקבלת את גרסתו. בתאריכים 3.4.2010, 16.5.2010 ו-17.5.2010 עבד התובע במסעדות אחרות. הנהג הוא זה שהורה לתובע לעבוד באותן מסעדות והוא זה שהסיע אותו לאותן מסעדות (עמ' 4 לפר' ש' 19 - 28; עמ' 7 ש' 18 - 19). התשתית המשפטית סוגיית זהות המעביד מתעוררת פעמים רבות במערכות יחסים בהן מעורבים מספר צדדים בהעסקתו של העובד, כאשר לעיתים סימני ההיכר לזיהוי המעביד אינם חד משמעיים ורק מכלול הסימנים עשוי לסייע באיתור המעביד הנושא באחריות לתשלום זכויות העובד. במקרה דנן מעורבות בהעסקתו של התובע שתי חברות שונות - חברת ד.א.מ (חברת כוח האדם) והמסעדה (מקבלת השירות / המשתמשת). משתקופת עבודתו של התובע במסעדה הייתה כחודשיים בלבד אין תחולה להוראת סעיף 12א' לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996 שעניינה קליטת העובד לעבודה ע"י המשתמש בפועל, המסעדה בענייננו, לאחר תקופת עבודה בת תשעה חודשים. לפיכך יש לבחון במקרה דנן את סוגיית זהות המעביד בהתאם לפסיקה. פסק הדין המנחה בסוגיה הוא פסק דין כפר רות שבו קבע בית הדין הארצי את מבחני עזר הבאים לצורך איתור המעביד במסגרת יחסי עבודה משולשים: א) כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם וכיצד הגדירו אותם; ב) בידי מי הכוח לפטר את העובד ובפני מי עליו להתפטר; ג) מי קיבל את העובד לעבודה ומי קבע והסדיר את תנאי התקבלותו אליה; ד) מי קובע את מכלול תנאי עבודתו של העובד, לרבות את גובה שכרו ואת הנלווים לשכרו; ה) מי חייב לשאת בתשלום שכרו של העובד; ו) מי נותן חופשות לעובד וממי עליו לבקש את אישור חופשותיו; ז) כיצד דווחו יחסי הצדדים למס הכנסה, כיצד הצהירו ונרשמו במוסד לביטוח לאומי, וברשויות אחרות שבהן נדרשת הצהרה מיהו המעביד; ח) מכלול הקשרים והזיקות בין הצדדים הרלבנטיים להסדר ההעסקה, כגון: מי מפקח על עבודת העובד, למי מדווח העובד על עבודתו, ולמרותו של מי הוא סר; ט) למי הבעלות על הציוד, החומרים, או הכלים המשמשים את העובד בעבודתו; י) האם העבודה שלשם ביצועה נשכר העובד נעשית במסגרת עיסוקו העיקרי של המשתמש בעבודה, ובו משתלב העובד, או שמא נשכר העובד לביצוע פרויקט צדדי, הדורש מיומנות מיוחדת שאינה מסוג המיומנויות הרגילות הדרושות לעיסוקו העיקרי של המשתמש בעבודה. עוד נקבע בפסק הדין כי נקודת המוצא היא שהמשתמש הוא המעביד אלא אם יוכיח שההתקשרות עם צד השלישי, חברת ד.א.מ בעניינו, אינה מנוגדת לתקנות הציבור או לחובת תום הלב ולא נועדה להתחמק מחובותיו של המשתמש, המסעדה בעניינו, כמעסיק. בפסק דין טופר קבע בית הדין הארצי לעניין ההכרעה בשאלת זהות המעסיק כך: "המפתח בשאלת זהות המעסיק הוא ניתוח המסכת העובדתית הנוגעת לעניין. על בית הדין האזורי לבחון את מכלול הזיקות שנוצרו במהלך העסקתו של העובד ולקבוע מה המשקל שיש לתת לכל אחת מהן ולאיזה צד נוטה מטוטלת המשקל בסופו של דבר. בית הדין יתן דעתו במיוחד לשאלה המהותית העיקרית והיא - מיהו, לאמיתו של דבר, מעסיקו של העובד. כמו כן על בית הדין האזורי לתת דעתו האם העסקת העובד נגועה בפיקציה והאם מתכונת העסקתו, כפי שהיתה בפועל, פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו או גורעת מהן". כלומר, במקרה דנן יש לבחון אם קיימת התקשרות אותנטית בין המסעדה לחברת ד.א.מ ובין חברת ד.א.מ לבין התובע ואם התקשרות זו אינה פוגעת בזכויותיו. בפסק דין חסידים נקבע כי למרות שבהתאם לפסיקה מאוחרת יותר אין עוד תוקף לחזקה שנקבעה בפסק דין כפר רות לפיה המשתמש הוא המעביד אלא אם יוכיח קיומה של התקשרות אותנטית, הרי שלא קיימת חזקה הפוכה. נפסק כי יש ליתן תוקף להעסקה אותנטית שעניינה מיקור חוץ של פונקציות או של כוח אדם אלא אם מדובר בהסדר פיקטיבי שמטרתו להתחמק ממחויבות המעביד. לסיכום קבע בית הדין כך: "זהות המעסיק לא תיקבע אם כך בהתאם להגדרות הצדדים עצמם או על בסיס מבחנים פורמליסטים, כי אם על בסיס הבחנה בין התקשרות אותנטית ולגיטימית עם קבלן המשנה, לבין ניסיון להסוות את יחסי העבודה המתקיימים בין העובד לבין המשתמש תוך פגיעה בזכויותיו". אוסיף, כי הפסיקה הכירה במצב שבו מועסק עובד ע"י שני מעבידים במקביל וכי במספר פסקי דין הוטלה אחריות משותפת על המשתמש והצד השלישי כלפי העובד כמעסיקים במשותף, לצורך תשלום זכויותיו של האחרון, בנימוק שעל המשתמש מוטלת האחריות להבטיח שהצד השלישי מכבד את חוקי העבודה לרבות החובה לשלם את שכר של העובד ויתר זכויות המגן. בפסק דין Xue Bin קבע בית הדין הארצי כדלקמן: "על מעסיק מוטלת החובה לדאוג שעובדיו לא ינוצלו ע"י חברת כח אדם, קבלן משנה, או מעסיק במשותף. כך על קבלן ראשי מוטלת החובה לדאוג שעובדי קבלן המשנה המועסקים באתרי הבניה שלו יקבלו את שכרם. אחריות המעסיק ואחריות הקבלן הראשי כוללת בחובה את הדאגה לכך שהעובדים יקבלו את שכרם". בקביעה זו של בית הדין באה לידי ביטוי המדיניות שהותוותה על ידו לפיה יש להבטיח את אכיפתם של זכויות המגן ולסייע בכך. ובלשונו של בית הדין בפסק דין מחלקת הבניה: "בהעדר חקיקה המגינה על עובדים - המועסקים ביחסי עבודה מורכבים, אשר כוללים מספר גופים משפטיים - מחובתה של הפסיקה להשתחרר מגישה פורמלית, לשאוף להבטחת הזכויות המובטחות לעובדים בחוקי המגן של משפט העבודה ולקדם מטרותיהם של חוקים אלה. בית הדין אינו צריך להמתין לחקיקה או לחקיקת משנה לפתור את הבעיה של עובד המועסק ביחסי עבודה מורכבים. על בית הדין מוטלת האחריות לפסוק תוך התחשבות במטרה הגלומה בחוקי המגן של משפט העבודה, אפילו כרוך הדבר בחיפוש פתרונות חדשים לבעיות חדשות. על בית הדין לסייע הן לאכיפתם של חוקי העבודה המגן והן להשגת מטרותיהם, ואל לו לתת יד להפרתם או לעקיפתם". הכרעה תחילה אציין כי חברת ד.א.מ טענה בכתב ההגנה שהיא זו שהעסיקה את התובע בתקופת עבודתו במסעדה. נוכח הודאה זו חייבת חברת ד.א.מ בתשלום זכויותיו של התובע בגין עבודתו במסעדה. אי לכך, נותר להכריע בסוגיית אחריותה של המסעדה כלפי התובע. יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה ביחס לקביעת זהות המעביד על המקרה שלפני והמדיניות המשפטית הראויה מובילים לקביעה כי יש לראות את הנתבעות - חברת ד.א.מ והמסעדה - כמעסיקות במשותף של התובע בתקופת עבודתו במסעדה, מהנימוקים שיפורטו להלן. לא שוכנעתי שההתקשרות בין המסעדה לבין חברת ד.א.מ וההתקשרות בין האחרונה לתובע היו התקשרויות אותנטיות, מהנימוקים שיפורטו להלן. ראשית, זהותה של חברת ד.א.מ לא התבררה וכאמור פרט להגשת כתב הגנה מטעמה לא התייצב מי מטעמה לדיונים שהתקיימו בתיק. עיון בתלושי השכר שצורפו לכתב התביעה ובשיק שניתן לתובע מעלה כי מספרי ח.פ המופיעים בהם, שונים. כמו כן, בהסכם ההתקשרות בין חברת ד.א.מ והמסעדה (להלן: הסכם ההתקשרות) (נספח א' לכתב ההגנה מטעם המסעדה) לא מצוין כלל מספר ח.פ של חברת ד.א.מ ואף לא בהסכם העבודה עליו על פי הטענה נדרש התובע לחתום (נספח א' לכתב ההגנה מטעם חברת ד.א.מ). כך שזהותה של חברת כוח האדם עימה התקשרה המסעדה כלל לא הובהרה. שנית, פרט לעדותו של מנהל הנתבעת לפיה הוצב התובע לעבודה במסעדה באמצעות חברת ד.א.מ לא הובאו כל ראיות אובייקטיביות או אסמכתאות בכתב להוכחת הטענה. הסכם ההתקשרות אינו חתום ע"י חברת ד.א.מ והמסעדה אף לא הציגה מסמך כלשהו המעיד על תשלום לחברת ד.א.מ עבור שירותי הניקיון. שלישית, מנהל המסעדה העיד כי לא נדרש לחתום על רישומי השעות של התובע וכי נוהל רישום מול חברת ד.א.מ בכל הנוגע לשעות בהן סופקו שירותי הנקיון (עמ' 8 לפר' ש' 18; עמ' 9 ש' 28). לא רק שרישומים שכאלה לא הוצגו בפני אלא שעדות המנהל נסתרה ע"י עדותו של התובע (עמ' 3 לפר' ש' 19 - 21) ואף ע"י הנטען בכתב ההגנה מטעם חברת ד.א.מ (ס' 8). רביעית, מנהל המסעדה העיד כי המסעדה ניסתה לסייע לתובע לקבל את שכרו מחברת ד.א.מ לאחר שקיבלה פניה מ'קו לעובד' ואף עיכבה את התשלום עד לאחר שקיבלה מכתב התראה מחברת ד.א.מ (עמ' 8 לפר' ש' 19 -21). פרט לעובדה כי גרסה זו היא בגדר "גרסה כבושה" מכיוון שלא נטענה בכתב ההגנה, מדובר בגרסה שלא הוכחה הגם שלא קיים קושי בהוכחתה בדרך של הצגת מכתב ההתראה. חמישית, לתובע לא ניתנה הודעה על תנאי עבודתו ועיון בהסכם העבודה, עליו לכאורה אמור היה התובע לחתום, מעלה כי בנוסף לעובדה שמספר ח.פ של חברת ד.א.מ אינו מצוין בו, אף מספר הויזה של התובע המופיע באותו הסכם - שגוי. כך שקיימות ספקות גם לגבי אותנטיות ההתקשרות בין חברת ד.א.מ לתובע. אציין כי לא נעלמו מעיני עדותו של התובע בדבר הנהג המסתורי שהיה מסיע אותו לעבודה, העתק השיק של חברת ד.א.מ (מוצג ת/5) והעובדה שהתובע עבד שלושה ימים במקומות עבודה אחרים, אלא שלטעמי לא די בעובדות אלה בכדי לקבוע שההתקשרויות בין הצדדים היו אותנטיות מקום בו ישנה מחלוקת בדבר זהותה של חברת ד.א.מ והמסעדה לא הציגה ראיות להוכחת ההתקשרות בין הצדדים, הגם שאין כל קושי בהצגתן. בנסיבות העניין, לטעמי לא הוכחה התקשרות אותנטית בין המסעדה לבין חברת ד.א.מ ובין האחרונה לתובע. אוסיף, כי אף אם הייתי קובעת שההתקשרות בין המסעדה לבין חברת ד.א.מ הייתה אותנטית ושאותו נהג אלמוני שהיה מעורב בהעסקתו של התובע הוא מטעם חברת ד.א.מ, לא היה בכך בכדי לשנות מקביעתי בדבר ההכרה במסעדה כמעסיקה במשותף של התובע, ואסביר. מעדותו של התובע עולה כי הנהג, שזהותו לא הובררה, קיבל אותו לעבודה במסעדה, הסביר לו את מהות התפקיד, היה מסיעו לעבודה במסעדה ובמקומות נוספות (הוכחו שלושה ימים בהם עבד התובע במקומות אחרים) ושילם את שכרו. יחד עם זאת, אין מחלוקת כי עבודתו של התובע שירתה את המסעדה והייתה חיונית ביותר לצורך הפעלתה ואין ספק שלעובדי המסעדה היה פיקוח מסוים על אופן ביצוע עבודתו של התובע ושהם נתנו לתובע הוראות במהלך יום העבודה. לכן אף אם מבחינה פורמאלית יישום המבחנים שנקבעו בפסק דין כפר רות אין בו בכדי להצביע על המסעדה כמעסיקתו של התובע - כפי שפורט בהרחבה בסיכומי המסעדה - הרי שלטעמי על מנת להגשים את תכלית משפט העבודה ולהבטיח את אכיפתם של חוקי המגן ולהשגת מטרתם יש לראות את המסעדה כמעסיקתו במשותף של התובע. שכן, כל קביעה אחרת במקרה דנן, בו כלל לא ברורה זהותה של חברת כוח האדם, יהיה בה בכדי ליתן יד להפרתם של חוקי המגן ולאי תשלום זכויותיו של התובע, אזרח אריתריאה, אשר נמנה על קבוצת עובדים חלשה, עליה נדרש בית הדין להגן בפסיקתו. אוסיף, כי הסכום ששולם לכאורה לחברת ד.א.מ - 25 ₪ לשעה (עמ' 9 לפר' ש' 22 - 25) - מצביע על כך שהעסקתו של התובע הייתה מנוגדת לעקרון תום הלב ולחוקי המגן, שכן אין בסכום זה בכדי להוות תשלום בעד כל זכויותיו הקוגנטיות של התובע, שהשתכר 22 ₪ לשעת עבודה ובנוסף לגלם את הרווח של חברת ד.א.מ. בהתאם לחוזר מנכ"ל משרד הפנים מחודש 6/2007 "הוראת שעה - משקי הגנה על זכויות עובדים המועסקים על ידי קבלני שירותים" מרכיבי השכר המינימאליים של עובד ניקיון בשנה הראשונה לעבודתו הם בשיעור 29% משכר היסוד (חופשה - 3.79%, חגים - 3.4%, נסיעות - 0.76%, פנסיה - 6% (משולמת באופן רטרואקטיבי לאחר חצי שנת עבודה), מחלה - 2.5%, פיצויים - 8.33%, ביטוח לאומי - 4.98%) ובשנה השנייה בשיעור 34.5% משכר היסוד (התווספו תוספת ותק - 1.8% ודמי הבראה - 3.69%). מכאן, שבשנה הראשונה עלות ההעסקה של התובע היא בסך 28.38 ₪ לשעה, כך שסכום של 25 ₪ לשעת עבודה אינו יכול להוות תשלום בעד כל זכויותיו הקוגנטיות של התובע, וזאת אף מבלי להביא החשבון את הרווח של חברת ד.א.מ מאספקת שירותי הניקיון. בהקשר זה אציין כי בית המשפט העליון בפרשת שלג לבן פסל מכרז בו זכתה חברת רם ק.ר.ם בע"מ מן הטעם שסכום ההצעה שנתנה במכרז לאספקת שירותי ניקיון הצביע על כך שיקשה עליה לקיים את חוקי המגן כלפי עובדיה. לא זו בלבד, כאשר נשאל מנהל המסעדה כיצד סכום של 25 ₪ לשעת עבודה כולל את כל הזכויות הסוציאליות של התובע ואת הרווח של חברת ד.א.מ, השיב מנהל המסעדה כי אין הוא נכנס לרווחיות של חברת ד.א.מ וכי התובע הוחלף במהלך יום העבודה על מנת שלא יבצע שעות נוספות (עמ' 9 לפר' ש' 22 - 26). תשובה זו של מנהל המסעדה מצביעה על 'עצימת עיניים' מצד המסעדה בכל הנוגע לתנאי העסקתו של התובע ויש בה בכדי להעיד על כך שההתקשרות עם חברת ד.א.מ נועדה אך ורק על מנת להתחמק מחובותיה של המסעדה כמעסיקה. לא זו אף זו. בהתאם לעדותו של מנהל המסעדה פנו למסעדה מטעם 'קו לעובד' וטענו כי שכרו של התובע לא שולם. יחד עם זאת, החליטה המסעדה להמשיך ולשלם לחברת ד.א.מ את התשלומים עבור עבודות הניקיון, וזאת לאחר קבלת מכתב התראה מהאחרונה (עמ' 10 לפר' ש' 8 - 14). כלומר מעדות זו עולה כי המסעדה הייתה ערה לאי תשלום זכויותיו של התובע אולם במקום לפעול להבטחת תשלום הזכויות, החליטה שלא להתעמת עם חברת ד.א.מ ולהמשיך להעביר אליה תשלומים. בנסיבות אלה, סבורני כי המדיניות המשפטית הראויה מחייבת הטלת אחריות על המסעדה בכל הנוגע לתשלום זכויותיו של התובע, שכן קביעה זו עשויה לשמש תמריץ למסעדה בפרט ולמעסיקים בפועל בכלל, לוודא את קיומם של חוקי המגן ותשלום מלוא הזכויות לעובדים המועסקים אצלם באמצעות חברת חיצונית. לא זו בלבד, הקביעה בדבר הטלת אחריות על המסעדה מתיישבת אף עם חוקי העבודה השונים המטילים אחריות ישירה על המשתמש בפועל לקיום הוראותיהם כלפי העובד המועסק באמצעות חברת כוח אדם ובכלל כך חוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987, חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א-1991 וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988. מן המקובץ עולה כי יש להכיר במסעדה כמעסיקה במשותף של התובע בכל הנוגע לתשלום הזכויות הנתבעות. שכר עבודה לחודשים 4/2010 ו-5/2010 בכתב התביעה נטען לעניין עבודתו של התובע במהלך חודש 4/2010 כי התובע עבד במסעדה 366 שעות ולכן היה זכאי לשכר בסכום של 9,768 ₪ (186 x 22 ₪ + 50 ש' x 22 ₪ x 125% + 130 ש' x 22 ₪ x 150%). עוד נטען כי שולם לתובע סכום של 7,000 ₪ ולכן העמיד התובע את תביעתו בגין שכר חודש 4/2010 על סך של 2,768 ₪ בלבד. יובהר כי התובע העיד ששולם לו במזומן סכום של 6,300 ₪ בלבד (עמ' 4 לפר' ש' 12), אלא שמשהתובע העמיד את תביעתו על סך של 2,768 ₪, לא ניתן לפסוק לו סכום גבוה מזה שנתבע. לעניין עבודתו של התובע במהלך חודש 5/2010 נטען כי התובע עבד במסעדה 207 שעות ולכן היה זכאי לשכר בסכום של 4,669.5 ₪ (186 x 22 ₪ + 21 ש' x 22 ₪ x 125%). לטענת התובע לא שולם לו שכר כלל בעד עבודתו בחודש 5/2010 ולכן הוא זכאי לסכום של 4,669.50 ₪. להוכחת התביעה הגיש התובע רישומי שעות ידניים חתומים של החודשים 4/2010 ו-5/2010 (להלן: רישומי השעות) וכן אישורים של המסעדה שכותרתם "פירוט שעות לעובד" לתאריכים 10.5.2010 - 13.5.2010, 20.5.2010 ו-21.5.2010 (להלן: האישורים). בנוסף הציג התובע שיק שניתן לו ע"י הנהג בסכום של 7,000 ₪ שתאריך פירעונו 10.5.2010 (מוצג ת/5). אוסיף, כי במהלך עדותו הודה התובע שלא עבד במסעדה בתאריכים 3.4.2010, 16.5.2010 ו-17.5.2010 (עמ' 4 לפר' ש' 19 - 28; עמ' 7 ש' 18 - 19). עוד הודה התובע כי המסעדה הייתה סגורה בשבתות ולכן כאשר נרשם ברישומי השעות השעה 6:00 הכוונה היא לשעה 18:00 (עמ' 5 לפר' ש' 19 - 20). חברת ד.א.מ טענה בכתב ההגנה כי בחודש 4/2010 עבד התובע 356 שעות בלבד ולכן היה זכאי לסכום של 5,897 ₪ נטו, אשר שולם לו באמצעות שיק בלתי סחיר. ביום 25.5.2010 ביקש התובע החליף את השיק מכיוון שאינו יכול לפרוע אותו. באותו מעמד המציא התובע את רישומי השעות לחודש 5/2010. מבירור שנערך עם המסעדה עולה כי התובע עבד עד ליום 9.5.2010 וכי היה זכאי בגין עבודתו בחודש 5/2010 לשכר בסכום של 1,103 ₪ בעד 112.57 שעות, וזאת לאחר ניכוי מחצית מעלות כרטיס חופשי-חודשי ועלות ביגוד אותו לא השיב התובע לחברת ד.א.מ. עוד נטען כי שולם לתובע בעד עבודתו בחודשים 4/2010 ו-5/2010 מלוא השכר לו היה זכאי בסכום של 7,000 ₪ בשיק בלתי סחיר שמועד פירעונו 26.5.2010. להוכחת טענותיה צרפה חברת ד.א.מ לכתב ההגנה רישומי שעות ידניים של התובע המפרטים את שעות עבודתו במחצית חודש 4/2010 ובחודש 5/2010, תלושי שכר לחודשים 4/2010 ו-5/2010 וחישוב שעות עבודה לאותם חודשים. המסעדה טענה בכתב ההגנה כי רישומי השעות של התובע אינו מדויקים ולא אושרו במלואם על ידה. עוד טענה המסעדה כי עמדה בכל התחייבויותיה כלפי חברת ד.א.מ בכל הקשור לשכרו של התובע. במהלך עדותו טען מנהל הנתבעת כי אין לקבל את האמור ברישומי השעות מכיוון שהתובע לא היה העובד היחיד שעבד במסעדה מטעם חברת ד.א.מ והרישומים משקפים את שעות העבודה של כל אותם עובדים שסופקו למסעדה ע"י חברת ד.א.מ. הכרעה כידוע, ביום 1.2.2009 נכנס לתוקפו תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: החוק). תיקון זה בין היתר שינה את נטלי ההוכחה בכל הנוגע לתביעה לתשלום שכר עבודה, גמול בעד עבודה בשעות נוספות ועוד. סעיף 26ב לחוק קובע כדלקמן: "(א) בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו.... (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעביד כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות" (ההדגשה הוספה - ק.כ.). מכאן, שנטל ההוכחה בדבר שעות עבודתו של התובע מוטל על הנתבעות, וזאת עד ל-15 שעות נוספות שבועיות ול-60 שעות נוספות חודשיות. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי לא עלה בידי הנתבעות להוכיח את שעות עבודתו של התובע כאשר מנגד עלה בידי התובע להוכיח את השעות בהן עבד, מהנימוקים שיפורטו להלן. ראשית, הנתבעות לא הציגו רישומי שעות שונים מאלה שהוצגו ע"י התובע. כמו כן, גרסתו של התובע לפיה רישומי השעות והאישורים משקפים את עבודתו במסעדה לא נסתרה בעדותו. לכך יש להוסיף כי משמאל לשעות העבודה קיימות חתימות, כאשר לצד חלקן אף צוין במפורש שם המסעדה (קולומבוס). אמנם הוכח כי התובע לא עבד במסעדה במהלך שלושה ימים שפורטו ברישומי השעות וכי השעות המצוינות בימי השבת מצביעות על עבודה בשעות אחה"צ ולא בשעות הבוקר, אולם פרט למועדים אלו לא עלה בידי המסעדה לסתור את יתר הרישומים. שנית, טענות חברת ד.א.מ בכתב ההגנה לא הוכחו שכן הנתבעת ויתרה על הבאת ראיותיה בעניין. לא זו בלבד, גרסתה של חברת ד.א.מ ולפיה התובע זכאי עבור עבודתו בחודשים 4/2010 ו-5/2010 לסכום של 7,000 ₪ אינה משכנעת בלשון המעטה, משלוש סיבות: האחת, חברת ד.א.מ לא הציגה את העתק השיק בסכום של 5,897 ₪ שלטענתה ניתן לתובע עבור עבודתו בחודש 4/2010 והושב לידיה. השנייה, הטענה לפיה ביום 26.5.2010 ניתן לתובע שיק בסכום של 7,000 ₪ אינה מתיישבת עם העובדה שמועד הפירעון של השיק שהוצג הוא 10.5.2010. השלישית, מועד הפירעון של השיק, קרי - 10.5.2010 מחזק את גרסת התובע לפיה מדובר בתשלום עבור שכר חודש 4/2010 בלבד הן מן הטעם שהוכח כי באותו מועד התובע עדיין עבד במסעדה והן מן הטעם שביום 10.5.2010 טרם הגיע המועד לתשלום שכר חודש 5/2010. שלישית, אין מקום לקבל את עדות מנהל המסעדה לפיה רישומי השעות (מוצגים ת/2א' - ת/3ב') משקפים את שעות העבודה של כל העובדים מטעם חברת ד.א.מ (עמ' 8 לפר' ש' 27 - 28) משום שהוכח כי באותם רישומים פורטו אף ימי עבודה של התובע במקומות אחרים. הרי ברי לכל שאם גרסת מנהל המסעדה הייתה נכונה אזי ברישומי השעות היו מפורטים אך ורק שעות העבודה במסעדה ולא שעות עבודה במקומות נוספים. רביעית, אציין כי בחישוב שעות העבודה לחודש 4/2010 שצורף לכתב ההגנה מטעם חברת ד.א.מ נכתב בטור שכותרתו "עובד" בתאריך 1.4.2010 שמה של המסעדה - "קולומבוס" ובתאריכים 4.4.2010 - 30.4.2010 שמו של התובע "אלפון". אלא שאין בכך בכדי לסייע למסעדה, משני נימוקים: האחד, תוכן המסמך לא הובהר מכיוון חברת ד.א.מ לא התייצבה למתן עדות. השני, עיון ברישומי השעות הידניים מעלה כי לצד החתימות המאשרות את שעות העבודה בתאריכים 4.4.2010 - 12.4.2010 נכתב במפורש שמה של המסעדה - "קולומבוס", עובדה המעידה על כך שהתובע עבד במסעדה באותם מועדים. מן המקובץ עולה כי לא עלה בידי הנתבעות להוכיח את שעות עבודתו של התובע ולמצער לסתור את רישומי השעות והאישורים שהציג. משכך זכאי התובע לשכר בעבור השעות שפורטו באותם רישומים ואישורים. טרם חישוב השכר לו זכאי התובע אציין כי לטעמי יש לחייב את חברת ד.א.מ במלוא השכר בעד שעות עבודתו של התובע שפורטו ברישומי השעות בעוד שאת המסעדה יש לחייב רק בתשלום בעד שעות העבודה בהן עבד התובע במסעדה בלבד, כך שאין להביא בחשבון את שעות העבודה בתאריכים 3.4.2010, 16.5.2010 ו-17.5.2010. יחד עם זאת, נוכח התוצאה אליה הגעתי יש לחייב אף את הנתבעות במשותף במלוא סכום התביעה, כמפורט להלן. חישוב השכר של התובע בכתב התביעה נערך על פי חישוב חודשי, בעוד שבהתאם להוראות שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן: החוק) יש לבצע חישוב של השעות הנוספות על פי חישוב יומי ושבועי. נוכח האמור, יערך חישוב גמול השעות הנוספות וגמול המנוחה השבועית המגיעים לתובע על פי חישוב יומי ושבועי, בהתאם לחוק ולעקרונות שנקבעו בפסיקה, כמפורט להלן: ימי חול - השעה התשיעית והעשירית יהיו בערך של 125% ושאר השעות יהיו בערך של 150%. יום שישי - השעות הנוספות יחושבו החל מהשעה השביעית. יודגש כי בשבוע עבודה מלא (40 ש' בימים א' - ה') יש לשלם בעד השעה הרביעית והחמישית גמול עבודה בשעות נוספות בסך 125% ובעד השעות שלאחריהן עד לשעה 16:00 גמול בסך 150%. מהשעה 16:00 ואילך הגמול שעל הנתבעים לשלם לתובע הוא הן גמול עבור עבודה בשעות נוספות והן גמול עבור עבודה בימי המנוחה השבועי. מוצאי שבת - כל השעות הן שעות נוספות (לפי חישוב שבועי). כמו כן, מקום בו המנוחה השבועית שניתנה לתובע קצרה מ-36 שעות הרי שמדובר בעבודה במנוחה שבועית ולכן השעתיים הראשונות יהיו בערך של 175% ואילו יתר השעות יהיו בערך של 200%. כמו כן, משמדובר במסעדה כשרה ובהתאם לעדותו של התובע (עמ' 5 לפר' ש' 19 - 20) תחושב השעה 6:00 כשעה 18:00. טרם אפרט את שעות עבודתו של התובע והשכר בעדן אעיר שלוש הערות: הראשונה, חישוב השעות עד ליום 9.5.2010 יתבצע בהתאם לרישומי השעות (מוצגים ת/2 ו-ת/3) ומיום 10.5.2010 גם בהתאם לאישורים (מוצגים ת/4א' - ת/4 ו'), כאשר לאישורים תינתן עדיפות על פני האמור ברישומי השעות. השנייה, בשורות המודגשות בטבלה מפורטים ימי העבודה בהם הוכח שהתובע לא עבד במסעדה. השלישית, לא נעלם מעיני כי בהתאם לרישומים עבד התובע גם בערבי שבת אלא שרישומים אלו לא נסתרו ע"י המסעדה והתובע אף לא נחקר עליהם. כמו כן, בתאריך 9.4.2010 בו עבד התובע עד לשעה 22:00 צוין במפורש בסמוך לחתימות שמה של המסעדה - "קולומבוס". אי לכך חושבו השעות בימי שישי בהתאם לרישומי השעות. להלן פירוט שעות עבודתו של התובע במהלך החודשים 4/2010 ו-5/2010 והשכר בעדן. יום תאריך מס' שעותעבודה שעותרגילות ש"נ125% ש"נ ומנ"ש150% ש"נ175% ש"נ200% סה"כשעות רגילות ה' 1.4.10 12 8 2 2 13.5 ו' 2.4.10 1 1 1 ש' 3.4.10 10.42 8 2 0.42 16.34 א' 4.4.10 7 7 7 ג' 6.4.10 12 8 2 2 13.5 ד' 7.4.10 12 8 2 2 13.5 ה' 8.4.10 15 8 2 5 18 ו' 9.4.10 12 6 1 2 3 17 ש' 10.4.10 8 2 6 15.5 א'* 11.4.10 7.85 7.85 7.85 ב' 12.4.10 15 8 2 5 18 ג' 13.4.10 15.5 8 2 5.5 18.75 ד' 14.4.10 16.5 8 2 6.5 20.25 ה' 15.4.10 18 8 2 8 22.5 ו' 16.4.10 23.5 3.15 2 1 17.35 41.85 ש' 17.4.10 6.25 2 4.25 12 א' 18.4.10 6.5 6.5 6.5 ב'** 19.4.10 7 7 7 ג' 20.4.10 13.7 8 2 3.7 16.05 ד' 21.4.10 19.5 8 2 9.5 24.75 ה' 22.4.10 16 8 2 6 19.5 ו' 23.4.10 10.5 5.5 0.5 1.5 3 14.75 ש' 24.4.10 6.6 2 4.6 12.7 א' 25.4.10 16.5 8 2 6.5 20.25 ב' 26.4.10 16.08 8 2 6.08 19.62 ג' 27.4.10 18.75 8 2 8.75 23.6 ד' 28.4.10 14.6 8 2 4.6 17.4 ה' 29.4.10 17.25 8 2 7.25 21.3 ו' 30.4.10 11 3 2 1 5 17 ש' 1.5.10 7 2 5 13.5 א' 2.5.10 17.3 8 2 7.3 21.45 ב' 3.5.10 16.8 8 2 6.8 20.7 ג' 4.5.10 16.5 8 2 6.5 20.25 ד' 5.5.10 18.5 8 2 8.5 23.25 ה' 6.5.10 16.75 8 2 6.75 20.6 ו' 7.5.10 6.5 3 2 0.5 1 8.25 ש' 8.5.10 9.5 2 7.5 18.5 א' 9.5.10 13 8 2 3 15 ב' 10.5.10 9.95 8 1.95 10.4 ג' 11.5.10 10.4 8 2 0.4 11.1 ד' 12.5.10 13.26 8 2 3.26 15.4 ה' 13.5.10 14.6 8 2 4.6 17.4 א' 16.5.10 14.2 8 2 4.2 16.8 ב' 17.5.10 12.1 8 2 0.1 10.6 ה' 20.5.10 12.5 8 2 2.5 14.25 ו' 21.5.10 1.9 1.9 1.9 סה"כ חברת ד.א.מ 283.9 64.45 153.79 15.5 57.12 736.3 המסעדה 267.9 60.45 141.49 13.5 56.7 692.6 * בהתאם לחוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, התשי"ט-1959 יסגרו בתי הקפה משקיעת החמה בערב יום הזכרון ולכן חושבו שעות העבודה של התובע מהשעה 10:25 ועד לשעה 18:15 (ולא 6:15 כפי שנכתב ברישומים). ** בהתאם לחוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, התשכ"ג-1963 יסגרו בתי הקפה משקיעת החמה בערב יום הזיכרון ולכן חושבו שעות העבודה של התובע מהשעה 10:00 ועד לשעה 17:00 (ולא 5:00 כפי שנכתב ברישומים). כאמור, השכר ששולם לתובע בעד שעת עבודה היה בסכום של 22 ₪. אי לכך, בהתאם לחישוב המפורט לעיל זכאי התובע בגין עבודתו במסעדה בחודשים 4/2010 ו-5/2010 לתשלום שכר בסכום של 15,237.20 ₪ (267.9 x 22 ₪ + 60.45 x 125% x 22 + 141.49 x 150% x 22 + 13.5 x 175% x 22 + 56.7 x 200% x 22), כאשר על חברת ד.א.מ לבדה להוסיף ולשלם לתובע בעד עבודתו בתאריכים 3.4.2010, 16.5.2010 ו-17.5.2010 סכום של 963 ₪ (16 x 22 + 4 x 125% x 22 + 12.3 x 150% x 22 + 2 x 175% x 22 + 0.42 x 200% x 22). בהתאם לעדותו של התובע, שלא נסתרה, שולם לו סכום של 6,300 ₪ במזומן בלבד בעד עבודתו בחודש 4/2010. אי לכך זכאי התובע לסכום של 8,937.20 ₪ בעבור עבודתו במסעדה, כאשר על חברת ד.א.מ להוסיף ולשלם לתובע סכום נוסף של 963 ₪, כאמור. יחד עם זאת, משבכתב התביעה נתבעו הפרשי שכר עבור חודש 4/2010 בסכום של 2,768 ₪ ושכר בסכום של 4,669.50 ₪ עבור חודש 5/2010, לא ניתן לפסוק לתובע מעבר לסכום שנתבע על ידו. אי לכך, אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע בתוך 30 ימים הפרשי שכר עבודה לחודש 4/2010 בסכום של 2,768 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.5.2010 ועד לתשלום בפועל. בנוסף אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע שכר עבודה לחודש 5/2010 בסכום של 4,669.50 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.6.2010 ועד לתשלום בפועל. לעניין פיצוי הלנת שכר אציין כי שוכנעתי בקיומה של מחלוקת כנה בין הצדדים בכל הנוגע לתשלום שכרו של התובע ולכן יש מקום להפחית את פיצויי ההלנה לשיעור הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית התשכ"א-1961. החזר הוצאות נסיעה התובע תבע החזר הוצאות נסיעה בסכום של 210 ₪ לחודש (כרטיס חופשי-חודשי), כאשר לכל תקופת העבודה נתבע סכום של 420 ₪. בעדותו העיד התובע כי היה מגיע לעבודה בתחבורה ציבורית כאשר בזמנים בהם לא פעלה התחבורה הציבורית היה הנהג היה מסיע את התובע לעבודה ובחזרה (עמ' 6 לפר' ש' 1 - 2). חברת ד.א.מ טענה בכתב ההגנה כי ניתן לתובע כרטיס חופשי-חודשי בכל אחד מהחודשים בהם עבד וכי כאשר לא הייתה תחבורה ציבורית היא הייתה דואגת להסעתו לעבודה ובחזרה. המסעדה טענה כי התשלומים ששולמו לחברת ד.א.מ כללו גם תשלום עבור החזר הוצאות נסיעה (עמ' 10 לפר' ש' 19 - 21). לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי יש להורות על תשלום החזר הוצאות נסיעה לתובע בסכום שנתבע, מהנימוקים הבאים: האחד, עדותו של התובע לפיה היה מגיע לעבודה באמצעות התחבורה הציבורית, פרט לשעות בהן לא פעלה התחבורה הציבורית, לא נסתרה. השנייה, דין טענת חברת ד.א.מ בדבר מתן כרטיס חופשי-חודשי לתובע להידחות וזאת מן הטעם שחברת ד.א.מ ויתרה על הבאת ראיות מטעמה והטענה לא הוכחה. השלישי, טענת המסעדה כי שילמה לחברת ד.א.מ החזר הוצאות נסיעה עבור עבודתו של התובע לא הוכחה באמצעות אסמכתאות בכתב. כמו כן, אף אם הייתה הטענה מוכחת לא היה בכך בכדי לשנות מהתוצאה לפיה יש לחייב את המסעדה בתשלום החזר הוצאות הנסיעה של התובע נוכח אחריותה כמעסיקה במשותף לתשלום הסכום לידיו. הרביעי, המסעדה לא הביאה כל ראיה לכך שתחשיב החזר הוצאות הנסיעה בפועל נמוך מעלות כרטיס חופשי-חודשי. אי לכך, אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד לשלם לתובע החזר הוצאות נסיעה בסכום של 420 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.6.2010 ועד לתשלום בפועל. פדיון חופשה בכתב התביעה נטען כי התובע זכאי לפדיון של שני ימי חופשה בגין תקופת עבודתו בסכום של 352 ₪. מנגד הכחישו הנתבעות את התביעה בגין רכיב זה. חברת ד.א.מ טענה בכתב ההגנה כי התובע קיבל מדי חודש בחודשו תשלום מלא בגין פדיון חופשה ואילו המסעדה טענה כי הסכום ששולם לחברת ד.א.מ כלל תשלום עבור ימי חופשה. כידוע, בהתאם לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 על המעביד לנהל פנקס חופשה בו ירשמו בין היתר מועדי החופשה שנטל העובד, דמי החופשה ששולמו ותאריך תשלומם. כמו כן, הלכה היא כי נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה שנטל העובד מוטל על המעביד. הנתבעות לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהן. חברת ד.א.מ לא התייצבה לדיון ההוכחות ולא הציגה ראיותיה ולכן טענתה בדבר תשלום פדיון חופשה מידי חודש בחודשו, נדחית. בהקשר זה אוסיף כי בהתאם לפסק דין מרחיב תשלום עבור ימי חופשה שלא בסיום יחסי העבודה מקום בו לא יצא העובד לחופשה בפועל - פסול וזאת נוכח תכליתו של חוק חופשה שנתית. לכן אף אם הייתי מקבלת את טענת חברת ד.א.מ לא היה בכך בכדי להועיל לנתבעות, במיוחד כאשר הוכח כי התובע עבד מידי יום. המסעדה לא הוכיחה כי התובע נטל ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו וכי שולם לו תמורתם. אי לכך, אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע בתוך 30 ימים פדיון חופשה בסכום של 352 ₪ (8 ש' x 22 ₪ x 2 ימים), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.6.2010 ועד לתשלום בפועל. סוף דבר תביעת התובע - מתקבלת. הנתבעות, יחד ולחוד, ישלמו לתובע בתוך 30 ימים את הסכומים הבאים: הפרשי שכר עבודה לחודש 4/2010 בסכום של 2,768 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.5.2010 ועד לתשלום בפועל. שכר עבודה לחודש 5/2010 בסכום של 4,669.50 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.6.2010 ועד לתשלום בפועל. החזר הוצאות נסיעה בסכום של 420 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.6.2010 ועד לתשלום בפועל. פדיון חופשה בסכום של 352 ₪ (8 ש' x 22 ₪ x 2 ימים), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.6.2010 ועד לתשלום בפועל. הוצאות משפט בסכום של 500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 2,000 ₪. לא ישולמו סכומים אלה בתוך 30 ימים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. המסעדה רשאית לקזז מהסכומים שנפסקו לזכות התובע את סכום ההוצאות ושכ"ט עו"ד שנפסקו לחובתו בהתאם להחלטת בית הדין מיום 5.12.2010. העסקת עובדים זרים