קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תוספת איתורית לכבאים: התובעים הם שלושה כבאים בכירים שקיבלו במשך שנים "תוספת איתורית" לשכרם, על פי הסכמים שונים שנחתמו בין ועד העובדים לאיגוד הערים לשירותי כבאות אזור נתניה. עם פרישתם לגמלאות, הורה הממונה על השכר שלא לכלול את "תוספת האיתורית" כרכיב משכרם הבסיסי לצורך חישוב גמלתם. התובעים חולקים בפנינו על חוקיות ההחלטה. התשתית העובדתית התובע 1, מר ישראל סיתון, שימש כסגן מפקד השירות בתחנת כיבוי האש בנתניה טרם פרישתו לגמלאות במאי 2008. התובע 2, מר רחמים לוי, שימש כקצין תחנה בתחנת הכיבוי טרם פרישתו לגמלאות באפריל 2003. התובע 3, מר דוד פרטוש, שימש כמפקד משמרת בתחנת הכיבוי טרם פרישתו לגמלאות דצמבר 2005. תביעה רביעית דומה שהיתה מונחת בפנינו, שהגיש מר דוד וייכמן, נמחקה בפתח דיון ההוכחות לבקשת מר וייכמן וללא צו להוצאות (עמ' 3 ש' 25 לפרוטוקול). הנתבעת 1, איגוד ערים נתניה - שרותי כבאות (להלן: האיגוד), הינה רשות סטטוטורית שהוקמה מכח חוק איגודי ערים, תשט"ו-1955. הנתבע 2 הינו הממונה על השכר במשרד האוצר (להלן: הממונה). ביום 13.9.92 הועלה על הכתב סיכום דברים בין יו"ר האיגוד דאז לבין ועד העובדים באיגוד דאז בנושא: "אתוריות (כונן)" מפאת חשיבות הדברים נביא את נוסח ההסכם (נספח א' לתצהיר האיגוד) במלואו: "1. קציני בוקר ועובדי משמרת ישאו אתוריות אחרי שעות העבודה. 2. נושא אתורית שעוזב את העיר חייב לדווח לחדר מבצעים. 3. נושא אתורית שיוזעק לתחנה חייב להגיע. 4. נושא אתורית חייב לבצע בדיקות תקינות האיתורית וקשר עם התחנה. 5. אחרי הסכם זה אותו נושא אתורית שלא יענה לקריאות מהתחנה מספר פעמים למפקד זכות לבטל לכבאי המחזיק אתורית. 6. נושא אתורית שיוזעק לתחנה יקבל קריאה מהבית + שעות בפועל. 7. קציני בוקר יקבלו 35 שעות לחודש עם גמל. 8. עובדי משמרת יקבלו 30 שעות לחודש עם גמל. 9. החל מחודש ינואר 1993 עובדי משמרות יקבלו 35 שעות לחודש עם גמל. 10. מפקד השרות יקבע לפי צרכי השרות מי מעובדי משמרת ישא אתורית". קציני בוקר: התחלת הסכם זה 6.8.92. עובדי משמרת: התחלת ההסכם יחול מיום קבלת אתורית ומסירתם לעובדים". ביום 6.4.97 החליט האיגוד והודיע לוועד העובדים על הענקת תשלום שהינו "תוספת להסכם עם ועד העובדים מיום 9.9.92 נושא איתורית (כונן)". ההחלטה (נספח ב' לתצהיר האיגוד) עסקה בהרחבת היקף הכבאים שיקבלו איתורית לבעלי דרגות שונות. מטרת התוספת להסכם כפי שהועלתה על הכתב הינה כדלהלן: "2. המטרה שלשמה ניתנו האיתוריות לעובדים היא כדי לאפשר להזעיק מיידית את הכבאים במקרה הצורך. במילים אחרות, מחזיק איתורית אמור להיות בכוננות ועלול להיות מוזעק בכל עת ובכל שעה. 3. במקרה של מחלה או כל סיבה אחרת המונעת את עבודתו בפועל של נושא האיתורית, תוחזר האיתורית לידי קצין התחנה, וזאת לאחר 30 יום רצופים של העדרות. מוסכם כי נושא האיתורית לא יהיה זכאי לקבלת תוספת כלשהיא למשכורתו החל מן המועד בו היה עליו להחזיר את האיתורית לידי האיגוד. 4. מפקד השרות יקבע לפי צרכי השרות מי מעובדי המשמרת ישא איתורית". במהלך שנת 2002, לנוכח מצבו הכלכלי הקשה של האיגוד, הוא החל בהליכי הבראה שאושרו עבורו במשרד הפנים ובמשרד האוצר, תכנית ההבראה כללה גם פרישת עובדים. לצורך אישור התוכנית נדרש האיגוד על ידי הממונה בנובמבר 2002 לאשר את משכורתם הקובעת של עובדי האיגוד. לפיכך הגיש האיגוד לממונה "דף חישוב שכר קובע" לגבי מספר עובדים, ובהם גם התובע 2. ביום 18.11.02 התקבלה החלטת סגן הממונה (נספח נ/1 לכתב ההגנה), ולפיה "המשכורת הקובעת לגמלה מאושרת בכפוף לביטול תוספת איתורית (25 שעות)". ההחלטה, שניתנו באופן גורף לכלל עובדי האיגוד, יצרה התנגדות של הסתדרות העובדים, וגרמה לעיכוב באישורה הסופי של תוכנית ההבראה. לפיכך פנה יו"ר האיגוד לממונה בבקשה כי יאשר את רכיב "שעות איתורית" כחלק מהמשכורת הקובעת (נ/2). ביום 16.3.03 ניתנה החלטתו הסופית של הממונה שדחתה את הבקשה (נ/3). התובעים לא השלימו עם החלטת הממונה, ומכאן פנייתם לבית דין זה. להשלמת התמונה נציין שטרם כניסתו של האיגוד להליך ההבראה לא נבחנו החלטותיו של האיגוד באופן שוטף על ידי הממונה בכל הנוגע לאישור "משכורת קובעת", והחלטות אם לראות ב"תוספת האיתורית" כרכיב פנסיוני ניתנו על ידי הנהלת האיגוד כחלק מניהול תקציבו השוטף. בהתאם לכך, הכיר האיגוד ברכיב "תוספת איתורית" כרכיב פנסיוני לשלושה מעובדיו שפרשו לגמלאות בעבר, במועדים: דצמבר 97, אוגוסט 98 ודצמבר 99. בטרם נעבור לשלב הדיון וההכרעה, נבקש לתת הסבר תמציתי לפשר התמשכות ההליכים בתיק זה. התובעים הגישו את תביעתם ביום 2.11.06, דהיינו לפני חמש שנים. ההליכים המקדמיים בתיק זה נמשכו הרבה מעבר לנדרש מסיבות שונות, בין היתר בשל עיכוב גדול בהגשת עמדת הממונה. אף דיון ההוכחות בתיק נדחה מספר פעמים, תחילה בשל מחלת אחד התובעים, בהמשך בשל מחלת בא כוחם, ולבסוף בשל שירות מילואים של באת כוח האיגוד. רק ביום 24.10.11 ניתן היה סופסוף לקיים את דיון ההוכחות בתיק. מיד בסיומו סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה. דיון והכרעה הלכת מוריס זוהר המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית להכרעה בתיק זה נידונה לאחרונה בהרחבה על ידי בית הדין הארצי בפסק הדין עע 291/99 מדינת ישראל - הממונה על השכר נ' מוריס זוהר (21.4.10). הצדדים הרחיבו בטיעוניהם לגבי השלכות פסק דין זה על התביעה שבפנינו. אף אנו סבורים שפסק דין מוריס זוהר סולל לנו את הדרך להכרעה בתיק זה. לפיכך, ובטרם נפנה ליישום המסגרת הנורמטיבית שנקבעה בו על עניינם של התובעים, מן הראוי להביא כאן את תמצית מה שנפסק שם. בפסק דין מוריס זוהר קיבל בית הדין הארצי ברוב דעות (4 מול 1) ערעור שהגיש הממונה על פסק דין שניתן בבית הדין האזורי בבאר שבע (עב 2166/06, כב' השופט משה טוינה) בעניינם של כבאים גמלאים מבאר-שבע. בערעור נפסק שתוספת כוננות, שניתנה לתובעים שם במהלך עבודתם ככבאים, אינה חלק ממשכורתם הקובעת לצורך פנסיה. נקודת המוצא לחוות-דעת הרוב שניתנה על ידי כב' השופט שמואל צור, היתה חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, שלפיה זכויות הפנסיה נקבעות בהתאם להוראות חוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב) תש"ל-1970. מההגדרות של "משכורת קובעת" ו"תוספת קבועה" שבסעיף 8 לחוק זה, עולה שהמשכורת הקובעת לצורך פנסיה לפי החוק מורכבת משני אלמנטים: האחד - "משכורת" או "משכורת יסודית", שנקראות לעתים גם "השכר הרגיל", והשני, "תוספת קבועה", היינו "תוספת" שהוכרה על ידי הממשלה ככזו. הואיל ולא הייתה מחלוקת באותה פרשה (כפי שאין מחלוקת גם במקרה שלפנינו) שתוספת הכוננות שניתנה שם לא הוכרה כ"תוספת קבועה" על ידי הממשלה, הרי הדרך היחידה להכיר בה כחלק מ"המשכורת הקובעת" היא לראות בה חלק מהשכר הרגיל, להבדיל ממרכיב שעל פי טיבו הוא "תוספת". וכך המשיך להסביר את הדברים כב' השופט צור: "שאלת הגדרתו של רכיב שכר כחלק מן 'השכר הרגיל' או כ'תוספת' לשכר נדונה בפסיקת בית הדין הארצי מימיו הראשונים. כבר בפרשת 'ביטמן' (דב"ע לד/3-7 מרדכי ביטמן נ' מדינת ישראל, פד"ע ה' 421) נקבע כי מעמדו של רכיב השכר ייקבע על פי טיבו ומהותו ולא על פי שמו. באותו פסק דין נקבע גם המבחן הבסיסי לעניין זה בו יש לנקוט, הוא 'מבחן התנאי'. לפי מבחן זה, אם תשלומו של מרכיב שכר מותנה בקיומו של תנאי או בגורם מיוחד, והתנאי או הגורם מתקיים במי שמקבל את התשלום, כי אז מדובר ב'תוספת' ולא בחלק מן השכר הרגיל.... 'מבחן התנאי' הוא המבחן הבסיסי לענייננו ולצידו ניתן משקל גם להסכמת הצדדים בדבר מעמדה של תוספת פלונית. הסכמת הצדדים יכולה להגדיר מרכיב שעל פי טיבו הוא 'תוספת' כחלק מן השכר הרגיל או מן 'המשכורת הקובעת' לצורך פנסיה, כשם שהיא יכולה לקבוע כי רכיב מסויים לא יוכר לצורך פנסיה... (ע"ע 1089/02 יוסף ברנע נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת).... מעבר לכך יש לתת את הדעת להקשר התעשייתי במסגרתו ניתנה התוספת. במסגרת זו יש מקום לבחון את הרקע למתן התוספת, את מטרתה, את דרך יישומה לאורך זמן, את המדיניות הנקוטה במקום העבודה ואת מכלול הנסיבות האחרות הקשורות בה הנוגעות לעניין. בסופו של דבר עלינו להחליט אם רכיב מסויים, על פי טיבו, הוא בבחינת 'תוספת' אמיתית לשכר. פתרון שאלה זו מורכב ממבחנים ומאפיינים שונים והוא ייפסק בכל מקרה נתון על פי נסיבותיו המיוחדות". על יסוד המסגרת הנורמטיבית שלעיל, קבע בית הדין הארצי שתוספת הכוננות ששולמה לכבאים באיגוד ערים באר שבע שולמה להם עבור מאמץ נוסף שנדרש מהם שכלל קיום כוננות בכל שעות היממה וניהול התחנות. נקבע שמדובר בתוספת אמיתית לשכר שאינה חלק מן השכר הרגיל. נקבע שהתוספת הותנתה בהימצאות בכוננות עם מכשיר קשר לאחר שעות התפקיד הרגילות ובביצוע כל עבודה "בנוסף לעסקים הרגילים שכל כבאי מחוייב בהם". עוד נקבע שהמשיבים ביצעו את הכוננות בפועל, והתוספת הכספית שולמה עבורה. בנוסף נקבע שמדובר היה בתוספת שבאה במקום תשלום עבור עבודה בשעות נוספות, תשלום שעל פי טיבו אינו מוכר כחלק מן המשכורת הקובעת. אשר לכוונת הצדדים, נפסק שבאותו המקרה לא נקבעה הוראת חוזית מיוחדת הקובעת שתוספת הכוננות תחשב כחלק מן השכר הרגיל, או הוראה הפוכה, הקובעת שתוספת הכוננות לא תחשב כחלק מהשכר הרגיל. אשר על כן, ניתן משקל למציאות הנורמטיבית השוררת בעניין זה, ובראש ובראשונה להוראות התקשי"ר הקובעות כי תשלום עבור כוננויות אינו חלק מן המשכורת הקובעת לצורך תשלום גמלאות (פיסקה 27.504(ג) לתקשי"ר). דעת המיעוט שניתנה על ידי כב' השופט עמירם רבינוביץ היתה שהתוספת שבמחלוקת היתה בבחינת "גמול תפקיד המחושב טכנית על בסיס גמול שעות נוספות, למרות שאיננו במהותו גמול שעות נוספות". לשיטתו, הוכח שהתנאי היחיד לקבלתה הוא "עצם ביצוע עבודתם הרגילה שחלק בלתי נפרד ממנה הם הכוננות וניהול". עוד הוסיף ש"במקרה הנוכחי הוכשרה תוספת הכוננות כתוספת חריגה על פי הסכם 99. נתון זה בצירוף הנתון לפיו תוספת הכוננות היא לדעתי חלק מהשכר הרגיל - מכשירים תוספת זו גם בהתאם להוראת חוק התקציב". להשלמת התמונה נציין שאף שבית הדין הארצי קיבל במישור העקרוני את הטענה שתוספת הכוננות באותה פרשה לא היתה חלק מן המשכורת הקובעת של המשיבים לצרכי פנסיה, השורה התחתונה האופרטיבית של פסק דינו היתה שונה במידה מסויימת. זאת, בשים לב לעובדה שהוכח באותו המקרה שהממונה אישר את התוספת כמרכיב פנסיוני לגמלאים אחרים, לטענתו בטעות. נפרט עוד על עניין זה, ועל השלכותיו על המקרה שלפנינו, בחלקו האחרון של פסק דין זה. "תוספת האיתורית" במבחן התנאי על יסוד המסגרת הנורמטיבית שלעיל, עלינו להעמיד את "תוספת האיתורית" במבחן התנאי: האם תשלומה הותנה בקיומו של תנאי או בגורם מיוחד? לדעתנו, התשובה לכך היא חיובית. התוספת עומדת במבחן התנאי. למסקנה זו הגענו בדרך הבאה: ראשית על פי ההסכמים מיום 9.9.02 ו- 13.4.97 אותם הבאנו קודם לכן (נספחים א' וב' לתצהיר האיגוד) תנאי לקבלת התוספת היה שהעובד ישא עימו את האיתורית לאחר שעות העבודה. בחקירתם הנגדית נשאלו העובדים האם אכן עמדו בתנאי זה, ותשובתם היתה חיובית (עמ' 7 ש' 7 וכן עמ' 10 ש' 2); שנית תנאי נוסף נקבע באותם הסכמים היה שנושא האיתורית ידווח לחדר המבצעים בכל פעם שהוא עוזב את נתניה. גם כאן אישרו העובדים בחקירתם שהם מילאו את התנאי (עמ' 9 ש' 3 וכן עמ' 6 ש' 21); שלישית תנאי נוסף היה כי כל מי שהוזעק לתחנת הכיבוי חייב היה להתייצב, וכן שהוא חייב לערוך בדיקות תקינות למכשיר האיתורית. אף לעניין זה קיבלנו אישור שהעובדים מילאו את התנאי (עמ' 7 ש' 17, עמ' 9 ש' 8); רביעית אין בידינו לקבל את טענת התובעים לפיה "כבאים הם לעולם בכוננות" ולכן אין משמעות לעובדה שחלק מהם נדרשו לשאת איתוריות. במציאות הטכנולוגית של ימינו, כמעט כל אדם נושא עימו טלפון נייד, שמאפשר ליצור עימו קשר טלפוני או קשר באמצעות הודעת טקסט בכל מקום בו הוא שוהה בארץ כמו גם בחו"ל. לא אלה היו פני הדברים בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת, עת נקבעה "תוספת האיתורית" שבה אנו עוסקים כאן. איתורית ("זימונית" בעברית תקנית, ו"ביפר" כפי שכונה המכשיר על ידי רבים מהציבור) היתה מכשיר שקדם לטלפונים הניידים, מכשיר שאיפשר באמצעות טכנולוגיה של שידור גלי רדיו יצירת קשר עם המנויים (ראו: עא 2512/92 איתורית שירותי תקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"י נא (3) 252 (1997)). כששאלנו את אחד התובעים איך נהגו להזעיק במקרה הצורך אותם כבאים שלא צוידו באיתוריות, התשובה שקיבלנו היה שהאיגוד התקין טלפונים בבתי הכבאים, ובאמצעותם ניתן היה להזעיקם במקרה הצורך (עמ' 8 ש' 1). מכאן ברור המאמץ הנוסף שנדרש מנושאי איתוריות. כבאי ללא איתורית יכול היה לצאת את ביתו לשעות מרובות, וכעקרון לא ניתן היה מבחינה טכנית להזעיקו לתחנה. כבאי עם איתורית נדרש להיות ב"דריכות מתמדת, נכונות מתמדת ואי נוחות מתמדת" (עע (ארצי) 372/06 חיה אבידור נ' האוניברסיטה העברית (29.1.07)) בכל מקום בו שהה, גם מחוץ לביתו; וחמישית כפי שנקבע בהסכמים, האיתורית היתה נלקחה מכל עובד שנעדר מעבודתו למשך 30 יום ברציפות, בשל מחלה או מכל סיבה אחרת. במקרה שכזה היתה נשללת ממנו התוספת (עמ' 15 ש' 13). נציגת האיגוד העידה שאפילו מפקד השירות נפרד מהאיתורית שלו (ומ"תוספת האיתורית" למשכורתו) במקרה שבו חלה למשך למעלה מ- 30 יום (עמ' 15 ש' 20). ההסבר לפיו האיתורית (ו"התוספת") היו נותרים בידי כבאים גם בעת חופשות קצרות בחו"ל וגם בעת חופשות מחלה קצרות, שכן בפועל היו עדיין כשירים וכוננים לעבודה (עמ' 15 ש' 26) נראה לנו סביר. מכל מקום, איננו סבורים שמהעובדה שכך נקבע ניתן להסיק באופן חד משמעי, כפי שביקשו מאיתנו התובעים להסיק, שמדובר היה בתוספת "פיקטיבית", שבפועל היתה רכיב שכר רגיל שלא הותנה בשום תנאי. מכל האמור עולה בבירור ש"תוספת האיתורית" במקרה שלפנינו הותנתה בתנאי, ועל פי "מבחן התנאי" הפסיקתי אין מקום להכלילה כרכיב פנסיוני. הסכמת הצדדים וההקשר התעשייתי גם על פי שני מבחני העזר הנוספים שנקבעו בפרשת מוריס זוהר, מבחן הסכמת הצדדים ומבחן ההקשר התעשייתי, אין מקום להכללת התוספת כרכיב פנסיוני. מההסכמים שנחתמו בין הצדדים עולה בצורה ברורה שמטרת מתן האיתורית הייתה לאפשר הזעקה מהירה יותר של כבאים לתחנת הכיבוי במקרה הצורך. הדברים הועלו על הכתב בצורה מפורשת בהסכם משנת 1992 (אותו ציטטנו קודם לכן במלואו, נספח א' לתצהיר האיגוד). הם הועלו על הכתב בשנית, ושוב בצורה מפורשת, בהסכם משנת 1997 (גם כן צוטט, נספח ב' לתצהיר האיגוד). באשר להקשר התעשייתי, הדיון בעניין זה בסעיפים 25 עד 28 בפסק דין מוריס זוהר ישים אף לענייננו, ובפרט ההפנייה להוראות התקשי"ר כמקור למציאות הנורמטיבית השוררת באשר לתוספות עבור כוננויות בשירות המדינה. שתי אבחנות נוספות בין המקרה שלפנינו למקרה שנדון בעניין זוהר למרות שדי בכל מה שאמרנו עד כה כדי להביא לדחיית התביעה, נבקש בקצרה לציין שתי אבחנות נוספות בין המקרה שלפנינו למקרה שנדון בפרשת מוריס זוהר: ראשית, באותה פרשה הממונה על השכר כבר אישר (לטענתו בטעות) את תוספת הכוננות כרכיב פנסיוני באותו האיגוד, והכבאים קיבלו אותו בגמלה, מה שהוליד שם את טענת ההסתמכות. לא כך במקרה שלנו; ושנית, באותה פרשה כונתה התוספת "גמול ניהול וכוננות" וניתן היה לכאורה לסבור שלפחות בחלקה היא ניתנת כחלק מן התפקיד הניהולי ולא מכוח מאמץ נוסף. לא כך במקרה שלנו. מכאן שאם התביעה להכללת התוספת בפרשת מוריס זוהר נדחתה בסופו של דבר, חרף קיומם של שני האלמנטים שלעיל שתמכו לכאורה בתובעים שם, קל וחומר שדין התביעה כאן להידחות. המשמעות של מתן התוספת כרכיב פנסיוני לעובדים אחרים כפי שכבר ציינו, בפרשת מוריס זוהר אישר הממונה לטענתו בטעות את תוספת הכוננות כרכיב פנסיוני. וכך נפסק בהקשר זה: "טען הממונה על השכר.... כי בשנת 2002 פנו אליו מרבית אגודי הערים לכבאות בבקשה לאשר תנאי פרישה לכבאים תוך פרק זמן קצר. מסתבר שהבדיקה שערך הממונה בבקשות אלה היתה 'מהירה ואינטנסטיבית' כדבריו, וכתוצאה מכך אושרה בטעות הכללת תוספת הכוננות במשכורת הקובעת לפנסיה של אותם כבאים. לטענת הממונה, הואיל ומדובר בטעות, אין הוא מחויב להנציחה בעתיד ולכן הוא לא אישר את הכללת התוספת במשכורת הקובעת של המשיבים אשר פרשו מאוחר יותר... קשה לנו לקבל עמדה זו של הממונה על השכר. אם לאמיתו של דבר - וכפי שאף פסקנו - תוספת הכוננות אינה חלק מן המשכורת הקובעת לפנסיה של הבאים, הרי מדובר בטעות הטעונה תיקון כלפי כולם. ככל שהטעות מונצחת ולא מוצאת את תיקונה כלפי כבאים שפרשו בעבר, אין הצדקה לנקוט גישה שונה כלפי המשיבים דווקא, רק בשל כך שפרשו לאחר גילוי הטעות. מדובר בהפליה שאין הצדקה לקיומה... לפיכך, על אף קביעתנו העקרונית שתוספת הכוננות ששולמה למשיבים אינה חלק מן השכר הקובע לפנסיה, הרי כל עוד משולמת התוספת במשכורתם הקובעת של הכבאים האחרים שפרשו בעבר מתפקידים זהים או דומים לאלה של המשיבים, אין הצדקה להפלות את המשיבים לרעה ולשלול מהם את אותה תוספת. ככל שיפעל הממונה לביטול תוספת הכוננות מן הכבאים האחרים בדרך המתאימה שימצא לנכון, תחול החלטתו זו גם על המשיבים מאותו המועד". כפי שכבר ציינו קודם לכן בפרק התשתית העובדתית, אין מחלוקת בין הצדדים שגם במקרה שלפנינו הכיר האיגוד ברכיב "תוספת איתורית" כרכיב פנסיוני לעובדים אחרים. ההכרה ניתנה לשלושה כבאים שפרשו לגמלאות בעבר, במועדים: דצמבר 97, אוגוסט 98 ודצמבר 99'. הכרה זו ניתנה עוד קודם שנבחנו החלטותיו של האיגוד באופן שוטף על ידי הממונה. במהלך חקירתו הנגדית של מר נחמני, נציג הממונה, התנהלו חילופי הדברים הבאים בהקשר זה (עמ' 24 ש' 6): "ש. אתה מודע לזה שיש כבאים אחרים שמקבלים את התוספת לפנסיה? ת. נכון, אנו נדאג להפסיק את זה. חד משמעית. ש. את אותו פסק דין שבאת כוחך דיברה עליו כרגע, מוריס זוהר, אתה מכיר אותו? ת. בוודאי. ש. הוא ניתן לפני שנה וחצי ואומר דברים ברורים, למה לא עשית שום דבר? ת. מאיפה אתה יודע? התצהיר שלי נחתם לפני פסק הדין, היו עוד 6 כבאים והיום הם לא מקבלים את זה בעקבות פסק הדין של בית הדין הארצי הם לא מקבלים את זה. גם הכבאים הפנסיונרים בבאר שבע שקיבלו את זה לא מקבלים את זה. ש. לגבי אלה שבנתניה. ת. עדיין לא עשינו כלום, אנו נעשה." בהינתן כל האמור התחבטנו האם נכון יהיה ללכת באותה דרך שהלך בה בית הדין הארצי בענין מוריס זוהר, ולקבוע גם כאן ש"כל עוד משולמת תוספת הכוננות לכבאים שפרשו בעבר מתפקידים דומים או זהים לאלה של המשיבים, תשולם התוספת באופן דומה גם במשכורת הקובעת של המשיבים" (ראו הפיסקה האחרונה לפסק הדין). בסופו של דבר, הגענו למסקנה שלא יהיה נכון לפסוק כך, שכן לדעתנו ייתכן שיש מקום בהקשר הזה לאבחן בין המקרה שלנו למקרה שנדון שם, ונסביר. במקרה שלנו, חלפו הרבה יותר שנים מאז פרשו שלושת הכבאים "האחרים" (בסוף שנות ה-90) ועד למועד שבו ניתן פסק דין זה. לדעתנו, אין דין פעולה הננקטת על ידי הממונה לביטול תוספת לגמלה של מי שאך זה פרש, לפעולה הננקטת להפחתת גמלתם של מי שפרשו לפני שנים רבות. בהחלט ייתכן שהשלושה שפרשו לפני שנים רבות כבר התאימו את רמת חייהם לגובה הגמלה הגבוהה יותר ששולמה להם לאורך כל השנים. סביר שיכולתם של אותם שלושה להתנגד משפטית לפעולה הממונה ולהשיג עליה, בין היתר תוך העלאת טענות התיישנות ושיהוי, היא מוגבלת יותר כיום. חלף למעלה מעשור שנים מהמועד בו פרשו. עם השנים הם לא נעשו צעירים יותר. מבלי שיהיה בכך משום הבעת עמדה מצידנו לכאן או לכאן, אנו מבקשים להשאיר לממונה פתח במסגרת פסק דין זה להפעיל שיקול דעת מחודש ולחזור בו מהצהרתו בפנינו שיפעל לביטול ההתחשבות ב"תוספת האיתורית" בגמלתם של אותם שלושה. סוף דבר התביעה נדחית. בא כוח התובעים הרחיב בסיכומיו בסוגיית ההוצאות. הוא נימק מדוע לשיטתו, גם אם נחליט על דחיית התביעה, ראוי בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה שלא נפסוק הוצאות לחובת התובעים (עמ' 31 ש' 14). בעניין זה אנו מקבלים את עמדתו, אך באופן חלקי בלבד. החלטנו שנכון לפסוק כאן הוצאות משפט בשיעור נמוך באופן יחסי למקובל בתיקים מסוג זה. אשר על כן, אנו מורים שכל אחד משלושת התובעים ישלם הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ בלבד לנתבעת 1, וכן 2,000 ₪ בלבד לנתבעת 2. לא ישולמו הסכומים בתוך 30 יום, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. על פסק דין זה ניתן לערער בפני בית הדין הארצי לעבודה. הודעת ערעור יש להגיש בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה. תוספות שכרשריפהכבאות / מכבי אש