קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרשי שכר בגין תוספת היקף משרה לעובד רשות מקומית: השופטת סיגל דוידוב-מוטולה בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופטת אביטל רימון-קפלן ונציגי הציבור מר יובל אבוחצירא ומר שלמה אייל; עב' 1424/05), בו נדחתה תביעת המערערת לתשלום הפרשי שכר בגין תוספת היקף משרה אשר נתבעה בהתבסס על הוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות. הרקע העובדתי 2. המערערת, גב' כראם אבו לפח (סעאבנה), מועסקת כעובדת הוראה בחינוך הבלתי פורמאלי אצל המשיבה - המועצה המקומית כפר קרע (להלן: המועצה) - החל מחודש דצמבר 1977. תחילה הועסקה כמדריכת נוער וקבוצות חברתיות, בשנת 1987 קודמה לתפקיד רכזת מד"צים, ומאז שנת 2001 הינה מכהנת כמנהלת בית הנוער ויחידת הנוער במועצה. 3. בתקופה הרלוונטית לענייננו - יולי 1988 עד ינואר 2000 - עמד היקף משרתה של המערערת על 50%, ובנוסף לכך עבדה בחופשות הקיץ, בקייטנות של המועצה, בתמורה לשכר נוסף. במהלך חודש פברואר 2000 פנתה לחשב השכר במועצה, וטענה כי בהתאם להוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות (להלן - חוקת העבודה) הינה זכאית, ללא שינוי בשעות עבודתה, לקבל שכר לפי היקף משרה של 60% (להלן - תוספת היקף משרה). המערערת טענה כי הזכות לכך נודעה לה לראשונה במהלך חודש ינואר 2000, במהלך השתתפות בהשתלמות מטעם משרד החינוך. 4. כתוצאה מפניית המערערת, תוקן שכרה החל מחודש פברואר 2000, והיא החלה לקבל שכר לפי היקף משרה של 60% במקום 50%. לטענתה, הובטח לה באותו מועד כי ישולמו לה מלוא ההפרשים המגיעים לה בגין תוספת היקף המשרה החל משנת 1988 ואילך - אך הדבר לא נעשה. לאור זאת, הגישה את תביעתה לבית הדין האזורי ביום 12.4.05. 5. תחילה הכחישה המועצה, בכתב הגנתה, את זכות המערערת באופן גורף, ואף טענה כי חוקת העבודה אינה חלה עליה. עמדה זו השתנתה תוך כדי ניהול ההליך ובמסגרת תצהירי העדות הראשית מטעמה טענה המועצה כי המערערת קיבלה בפועל את התוספת המבוקשת על ידה, החל מחודש נובמבר 1992. כהוכחה לטענתה צירפה המועצה תלושי שכר, המעידים על תוספות אחוזיות בשיעור 10% ובשיעור 4%. העד מטעם המועצה ציין כי בעוד שהתוספת בשיעור 4% שולמה בגין עבודתה של המערערת כמדריכת נוער - התוספת בשיעור 10% מהווה למעשה תוספת היקף משרה, אשר נרשמה בטעות כתוספת אחוזית נוספת. המועצה הוסיפה כי החשב הנוכחי לא היה מודע לכך, ולכן נעתר לבקשת המערערת לתיקון היקף משרתה לצרכי שכר החל מחודש פברואר 2000. המערערת מצידה הכחישה זאת, וטענה כי התוספת בשיעור 10% משולמת לה החל מחודש נובמבר 1992 בשל היותה מדריכת מד"צים, וללא כל קשר לתוספת היקף המשרה. פסק דינו של בית הדין האזורי 6. בית הדין האזורי דחה את טענתה העובדתית של המועצה בדבר תשלום תוספת היקף המשרה החל משנת 1992. בית הדין הבהיר כי לא הוצגה אסמכתא כלשהי בדבר מהות התוספת האחוזית ששולמה למערערת החל משנת 1992, כאשר לא היה חולק כי נרשמה כתוספת אחוזית בגוף תלוש השכר, ולא בעמודת "חלקיות המשרה" בראש התלוש. בית הדין הוסיף כי אחד מעדי המועצה - החשב מר רפעת עתמאנה - אישר כי אין לו ידע אישי כלשהו לגבי מהות התוספת, בעוד שהעד הנוסף - החשב הקודם מר מחמוד מסראווה - כלל לא זכר את נסיבות מתן התוספת. לאור האמור, וכאשר מועד תחילת תשלום התוספת האחוזית אינו תואם למועד היווצרות הזכות לתוספת היקף משרה - נקבע כי המועצה לא עמדה בנטל להוכחת טענתה, ומשמעות הדברים הינה קביעה עובדתית כי תוספת היקף המשרה שולמה למערערת לראשונה בחודש פברואר 2000. 7. לאור קביעתו העובדתית, פנה בית הדין לבחינת טענת ההתיישנות שהעלתה המועצה. ראשית קבע, כי עילת התביעה בגין אי קבלת תוספת היקף המשרה מתחדשת מדי חודש בחודשו, ולכן לא חלה התיישנות בהתייחס למשכורות החודשים אפריל 1998 ואילך. שנית קבע, כי אין תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן - החוק או חוק ההתיישנות), שכן גם אם המערערת למדה לראשונה על קיום הזכות במסגרת ההשתלמות בה השתתפה בחודש ינואר 2000 - יכולה הייתה לדעת עליה עוד קודם לכן, "בין אם במישרין מתוך עיון באוגדן או בחוקת העבודה, בין אם מתוך פניה לרשות המקומית ובין אם מתוך פניה לנציגות העובדים". 8. שלישית קבע בית הדין, כי אין תחולה לסעיף 9 לחוק אשר דוחה את תחילת מירוץ ההתיישנות ליום ההודאה מצד הנתבע בקיום הזכות, וזאת מהסיבות הבאות: תשלום תוספת היקף המשרה החל מחודש פברואר 2000 אינו יכול להוות הודאה בקיום הזכות לגבי תקופה הקודמת לכך, שכן אין מדובר בתוספת אוטומטית אלא בתוספת המותנית בתנאים. טענת המועצה כי שילמה בפועל את תוספת היקף המשרה החל משנת 1992 גם היא אינה יכולה להוות "הודאה בקיום הזכות", שכן "לנוכח העדויות החלקיות והלא ברורות של הנתבעת, אין בידינו לקבוע כי המדובר ב"הודאה" בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור את אותה זכות נתבעת". גם טענות המועצה במסגרת ההליך המשפטי אינן מהוות "הודאה", אלא "הודאה שהיה עימה טיעון התיישנות" - אשר הוצאה במפורש מתחולתו של סעיף 9 לחוק. נוכח האמור, נדחתה תביעת המערערת - מחמת התיישנות - בהתייחס לתקופה שקדמה לחודש אפריל 1998. 9. באשר לתביעה בהתייחס לחודשים אפריל 1998 ועד ינואר 2000 - הבהיר בית הדין כי הזכאות לתוספת היקף המשרה מותנית בשלושה תנאים מצטברים: א. עבודה בפועל במספר השעות השבועיות המפורטות בטבלה הקובעת את הזכאות - לגבי תנאי זה הובהר כי המועצה לא חלקה על קיומו ולכן יש להניח כי התקיים. ב. אי אפשרות מצד המעסיק להעסיק את העובד במשרה מלאה - ביחס לתנאי זה קבע בית הדין כי "לא דק אף אחד מן הצדדים פורתא בשאלה מדוע הועסקה התובעת בהיקף של 50% בלבד, האם הייתה אפשרות להעניק לה השלמת משרה או שמא הנתבעת לא יכלה להעסיקה במשרה מלאה". בנוסף, "איש מן הצדדים לא טרח להסביר לגבי פשרה של עבודת התובעת בקייטנות בנוסף למשרתה הרגילה". לאור זאת, נקבע כי לא הוכח קיומו של התנאי. ג. אי עבודה בפועל בעבודה נוספת - ביחס לתנאי זה קבע בית הדין כי המערערת הסתפקה בהצהרה בקשר לכך ולא הגישה ראיות להוכיחו, למעט ביחס לשנת 1999 לגביה הוגשו טופס 101 וכן אישור על הכנסות. לאור זאת, נקבע כי לא הוכח גם קיומו של תנאי זה - לפחות לגבי חלק מן התקופה. בהתחשב באמור, נדחתה גם תביעתה של המערערת בהתייחס לחודשים אפריל 1998 ואילך, לגופה וכיוון שהמערערת לא עמדה בנטל להוכחת הזכאות. עם זאת בהתחשב בכלל הנסיבות, לא חויבה בהוצאות. טענות הצדדים בערעור 10. המערערת טוענת כי בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה בבית הדין האזורי הצהיר בא-כוח המועצה באופן מפורש כי המועצה מודה בקיום זכותה של המערערת, וטען טענת הגנה אחת בלבד - כי הזכות שולמה לה בפועל החל משנת 1992. המערערת סבורה כי בכך ויתרה המועצה על טענת ההתיישנות; מתוך נקודת המוצא האמורה אף חקר בא-כוחה את עדי המועצה במהלך אותה ישיבה, ללא התייחסות לסוגיית ההתיישנות. המערערת מדגישה כי רק במהלך ישיבת ההוכחות השנייה, ביום 1.4.08, חזר בא-כוח המועצה לטענת ההתיישנות וטען כי ההודאה כפופה לה; בא-כוח המערערת התנגד מיידית להרחבת החזית, וסוכם כי הצדדים יתייחסו לכך בסיכומיהם. למרות זאת, לא הייתה כל התייחסות לכך במסגרת פסק הדין. המערערת סבורה כי משקיבל בית הדין האזורי את עמדתה בסוגיה היחידה שנותרה למחלוקת - וקבע עובדתית כי תוספת היקף המשרה לא שולמה למערערת טרם חודש פברואר 2000 - לא הייתה כל הצדקה לדחיית תביעתה. 11. לחלופין טוענת המערערת, כי גם אם ניתן היה להעלות מחדש את טענת ההתיישנות - לא הייתה הצדקה לקבלה לאור הסעיפים 8 ו - 9 לחוק, אשר חלים שניהם. לגופה של זכאות טוענת המערערת כי הודאת המועצה בפתח ישיבת ההוכחות מהווה הודאה ברורה בהתקיימות שלושת תנאי הזכאות בתקופה שבין 1992 לינואר 2000, ולכן לא הייתה הצדקה לקבוע כי לא הוכיחה את קיומם. אף לא הייתה הצדקה לדרוש ממנה להוכיחם, בהתחשב בהודאה האמורה ובאי התייחסות המועצה לכך בתצהיריה. המערערת מדגישה כי המועצה כלל לא ניסתה לטעון, בתצהירים מטעמה, כי תנאי הזכאות אינם מתקיימים, על אף שכל העובדות הקשורות לכך היו בידיעתה ומדי שנה הוחתמה על טופס 101 בו הצהירה כי עבודתה במועצה הינה עבודתה היחידה. 12. המועצה תומכת בפסק דינו של בית הדין האזורי. לגישתה, תוספת היקף המשרה אינה אוטומטית אלא כפופה להתקיימות תנאים, אותם יש לבדוק בהתייחס לכל שנה ושנה; עצם חלוף הזמן, והגשת התביעה רק בשנת 2005, מקשים באופן משמעותי על בדיקת התנאים בהתייחס לשנים 1988 - 1998. המועצה מדגישה כי טענה להתיישנות עוד בכתב ההגנה, וטענה זו לא נזנחה לאחר ההכרה העקרונית בזכאות המערערת. המערערת אף לא מיהרה להגיש את תביעתה לאחר גילוי הזכות על ידה בינואר 2000, אלא המתינה למעלה מחמש שנים. 13. עוד טוענת המועצה כי המערערת כלל לא הוכיחה כי תוספת היקף המשרה נכנסה לתוקף ביולי 1988 דווקא, וכי אי הגשת בקשה על ידה לקבלת התוספת בזמן אמת מלמדת כי לא הביעה נכונות לעבוד בהיקף של משרה מלאה בשנים שבמחלוקת. ללא הגשת בקשה על ידה אף לא ניתנה למועצה הזדמנות להפעיל שיקול דעת - האם להעלות את היקף משרתה של המערערת ל - 100% או לחלופין לשלם לה את תוספת היקף המשרה. לסיום חוזרת המועצה על הטענות העובדתיות שהעלתה בבית הדין האזורי, לפיהן התוספת האחוזית בשיעור 10% ששולמה למערערת החל משנת 1992 הינה למעשה תוספת היקף המשרה - אשר בטעות לא נרשמה במשבצת "חלקיות המשרה". עוד טוענת היא כי המערערת לא הוכיחה את שיעורה הכספי של התוספת. דיון והכרעה המקור הנורמטיבי לתוספת היקף המשרה ומהותה 14. סעיף 27.3 לחוקת העבודה - בנוסחה המשולב משנת 2001 - קובע כדלקמן: "עובד רשות מקומית המועסק כדרישת הרשות המקומית במשרה חלקית, והרשות אינה יכולה להעסיקו במשרה מלאה ואשר אינו עובד בעבודה אחרת המשלימה את עבודתו, זכאי לשכר מוגדל מעבר לחלקיות משרתו בפועל, ויעבוד בפועל את מספר השעות השבועיות על פי הפירוט בטבלה:- שיעור חלקיות שעות עבודה לשבוע שיעור השכר המשרה בפועל על בסיס 42.5 המחושב ממשרה (באחוזים) שעות שבועיות מלאה (באחוזים) 25 10.5 30 30 13 36 35 15 42 40 17 48 45 19.5 54 50 21.25 60 55 23.5 64 60 25.5 68 65 27.5 72 70 30 76 75 32 80 אחוזי השכר ושעות העבודה בכל חלקיות משרה השונים מהמופיע בטבלה, יחושבו באופן יחסי (בהתאם, מעוגל לשלם או לחצי). עבודה חלקית שלא ביוזמת המעסיק - עובד אשר אינו יכול או אשר אינו רוצה לעבוד במשרה מלאה וכן עובד בעבודה נוספת לעבודתו החלקית ברשות המקומית, אינו זכאי לתוספת הנ"ל. דין עבודה חלקית לגמלאי - עובד בפנסיה מוקדמת, משמעותו שמשרתו אינה משרה יחידה, לפיכך אינו זכאי להגדלה הנ"ל". 15. לצד סעיף 27.3 לחוקת העבודה מצוין המקור הנורמטיבי עליו הינו מסתמך - שהינו הודעה בענייני עובדים 677/95 מיום 12.9.95. עם זאת הוראה דומה הייתה קבועה בחוקת העבודה גם בנוסחה הקודם, כפי שעולה מהנוסח שהוגש לתיק בית הדין האזורי (נ/1 משנת 1991), לפיו בתוספת הראשונה לחוקה נקבע כי "עובדים שפרנסתם על עבודה חלקית שאינה מצטברת ליום עבודה שלם יקבלו את משכורתם כדלקמן: רבע משרה - 30% ממשכורת ברוטו, חצי משרה - 60% ממשכורת ברוטו...". גם אם לא הובאו ראיות מדויקות לגבי מועד התווספות ההוראה האמורה לחוקת העבודה - נ/1 שהוגש לתיק בית הדין האזורי מלמד כי הזכאות לתוספת היקף המשרה הייתה קיימת לפחות בשנת 1991. בית הדין האזורי הסתמך על מקור נוסף בו פורסמה ההוראה - סעיף 3.1.4 ל"אוגדן תנאי שירות - חובות וזכויות של העובדים בשלטון המקומי", שהינו הסדר קיבוצי חד צדדי שהוצא לאור על ידי מרכז השלטון המקומי. עם זאת, נוסח האוגדן כפי שצורף על ידי המערערת מעודכן לחודש 11/1995, ולכן אין בתיק ראיה לקיום הזכאות טרם שנת 1991. 16. משמעותה של תוספת היקף המשרה בהתייחס למערערת, כפי שהוגדרה בחוקת העבודה, הינה זכאות לקבלת שכר לפי 60% משרה הגם שהועסקה בפועל ב - 50% משרה, כפוף לשלושה תנאים: התנאי הראשון, כי עבדה בפועל את מספר השעות הנקוב בטבלה (שהינו שווה ערך ל - 50% משרה), היינו 21.25 שעות שבועיות. התנאי השני, שלא עבדה בעבודה נוספת כלשהי. התנאי השלישי, שהסיבה לעבודה החלקית אינה נעוצה במערערת עצמה - מחמת אי רצון או אי יכולת לעבוד במשרה מלאה - אלא באי יכולתה של המועצה לשבצה במשרה מלאה. תכליתה של תוספת היקף המשרה, כפי שעולה משלושת התנאים, הינה לשפר את תנאי שכרו של עובד רשות מקומית שנאלץ לעבוד במשרה חלקית בלבד, ואשר לא השלים בפועל את משרתו באמצעות עבודה נוספת. כפי שעולה מהפירוט לעיל, אין מחלוקת בין הצדדים לגבי זכאותה של המערערת לתוספת היקף המשרה החל מחודש פברואר 2000, וקיימת קביעה עובדתית של בית הדין האזורי - שלא מצאנו לנכון להתערב בה - כי תוספת היקף המשרה לא שולמה למערערת בפועל בתקופה שקדמה לכך. המחלוקת הינה לפיכך לגבי זכאות המערערת להפרשי שכר כתוצאה מאי קבלת התוספת בתקופה שבין חודש יולי 1988 לחודש ינואר 2000. האם התיישנה התביעה? תכליתם של חוק ההתיישנות והחריגים הקבועים בו 17. המועצה העלתה בכתב הגנתה טענת התיישנות דיונית, בכל הנוגע לתקופה אשר קדמה לחודש אפריל 1998 (שבע שנים טרם הגשת התביעה לבית הדין האזורי). המועצה מתבססת בטענה זו על סעיפים 5 ו - 6 לחוק ההתיישנות, הקובעים כי תקופת ההתיישנות לתובענה שאינה במקרקעין עומדת על שבע שנים, וכי המועד לתחילת "מירוץ ההתיישנות" הינו היום שבו נולדה עילת התובענה. 18. כבר הובהר כי "דיני ההתיישנות נועדו ליצור איזון בין פתיחת שערי בית המשפט בפני תובע לממש את זכותו המהותית לבין הצורך החברתי לברר תביעות תוך זמן סביר ולהציב מחסום בפני תביעות שחלף זמנן" (ע"ע 393/05 זוהיר טהה - מקיאס בע"מ, מיום 10.1.05). ההצדקות לקביעת תקופת התיישנות הוסברו על ידי בית המשפט העליון במילים הבאות: "ארבעה טעמים מרכזיים עומדים בבסיס מוסד ההתיישנות: הראשון, עניינו בשיקולים ראייתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן. השני, עניינו בצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהבטיח כי יוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות צפויות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל. השלישי נעוץ בהנחה לפיה תובע אשר 'ישן על זכויותיו' ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו... והרביעי, האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק" (ע"א 1254/99 המאירי נ. הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535 (2000) - חוות דעתה של השופטת טובה שטרסברג-כהן; כן ראו את ע"ע 300431/97 פרופ' רות נויברגר - גלעד גמלאות לעובדים דתיים בע"מ, פד"ע לח 97 (2002); ע"ע 1406/02 עיריית גבעתיים - משה ברקוביץ, מיום 4.10.06; ע"ע 1443/04 פלוני - מדינת ישראל, מיום 27.8.07; להלן - עניין פלוני). מול הטעמים המצדיקים קביעת תקופת התיישנות עומדת זכותו המהותית של התובע, כמו גם זכות הגישה שלו לערכאות השיפוטיות. לכן ביצע המחוקק, במסגרת חוק ההתיישנות, איזון באמצעות קביעת חריגים - אשר יש לפרשם בהתאם למבחן התכלית. 19. למערערת שלוש תשובות חלופיות לטענת ההתיישנות של המועצה: ראשית טוענת היא, כי המועצה ויתרה על טענת ההתיישנות בפתח דיון ההוכחות, ואין לאפשר לה להעלותה מחדש; שנית טוענת היא, כי חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע חריג של "התיישנות שלא מדעת"; שלישית טוענת היא, כי חל סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ולפיו מתחיל "מירוץ" ההתיישנות להימנות רק ממועד הודאתה של המועצה בזכותה של המערערת. 20. טענתה הראשונה של המערערת מסתמכת על דברי בא-כוח המועצה בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה, לפיהם "אנחנו מודים בזכות של התובעת, אבל הטענה שלנו היא ששילמנו לה את אותם 10% וזאת משנת 1992" (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 24.1.08). רק בפתח ישיבת ההוכחות השנייה, שיועדה לחקירת המערערת, הצהיר בא-כוח המועצה כי "בקשר להצהרתי בעמ' 7 לפרוטוקול הקודם... אני רוצה להבהיר שהאמור בסעיף זה אינו בא לגרוע מטענת ההתיישנות, כפי שמפורטת בכתבי הטענות שלנו" (עמ' 19 לפרוטוקול מיום 1.4.08). לאחר שקילת טענות הצדדים, לא שוכנענו כי יש לראות בהצהרת בא-כוח המועצה שפורטה לעיל משום ויתור גורף על טענת ההתיישנות, כפי שבאה לידי ביטוי מפורש בכתב ההגנה ובכתב ההגנה המתוקן. גם בית הדין האזורי, בזמן אמת, לא ראה בהצהרה משום ויתור גורף כאמור, כפי שניתן ללמוד מהחלטתו מיום 1.4.08 לפיה "מעבר להודאה בקיומה של זכות עקרונית... חלוקים הצדדים ביניהם בדבר גובה החוב, בסוגיית ההתיישנות, וכמו כן בשאלה האם שולם חלק מהסכום במהלך תקופת עבודתה של התובעת. בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי המדובר בטענת "פרעתי" בלבד" (עמ' 26 לפרוטוקול). המועצה רשאית הייתה לפיכך לעמוד, בסיכומיה, על טענת ההתיישנות, וזאת מבלי לפגוע במשמעות המשפטית שיש ליתן להצהרת בא-כוח המועצה בהתייחס לתקופה הנקובה בה - כפי שיובהר להלן. 21. טענה נוספת של המערערת כנגד טענת ההתיישנות מסתמכת על לשונו של סעיף 8 לחוק, הקובע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". מקובלת עלינו בהקשר זה קביעתו של בית הדין האזורי, כי המערערת אינה יכולה להסתמך על סעיף זה כאשר הזכות לה היא טוענת מקורה בהסכם קיבוצי פומבי, וכאשר מדובר במקום עבודה מאורגן והמערערת יכולה הייתה לפנות לוועד העובדים כדי לקבל מידע על זכויותיה (וראו, למשל, דב"ע נו/3-45 מיכאל גנדלר - תחנת הדלק פז חוף הכרמל, פד"ע ל' 25 (1996)). גם אם נניח כי נעלמו מהמערערת כטענתה העובדות המהוות את עילת התובענה, הרי שלא מתקיים בעניינה התנאי הנוסף הנדרש במצטבר לצורך התקיימות החריג - שהדבר נבע מסיבות שלא היו תלויות בה ושגם בזהירות סבירה לא יכולה הייתה למנען (עניין פלוני; ע"א 630/09 רוז'נסקי נ. ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365 (1991)). 22. טענתה השלישית של המערערת מתבססת על סעיף 9 לחוק, הקובע כדלקמן: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה. בסעיף זה, 'הודאה' - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". בפסיקה נקבע כי על מנת ש"הודאה" תעמוד בדרישות סעיף 9 עליה "ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט" (רע"א 9041/03 בטחיש נ. מדינת ישראל, מיום 16.8.05; כן ראו ע"א 1017/91 פסח נ. הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ, מיום 1.4.96). משמעות הדברים הינה כי לא די בהודאה בהתקיימות העובדות (הרובד הממשי), אלא נדרש כי ההודאה תתפרש גם על עצם הזכאות המשפטית לסעד (הרובד הנורמטיבי; להבחנה ראו את ע"ע 346/05 שלמה שלום - אלה קוזמינוב, מיום 15.6.06 - חוות דעתו של השופט שמואל צור, אשר לא נדחתה בהיבט זה על ידי דעת הרוב). 23. בנסיבותיו של מקרה זה, אנו סבורים כי הצהרת בא-כוח המועצה בפתח דיון ההוכחות, לפיה "אנחנו מודים בזכות של התובעת, אבל הטענה שלנו היא ששילמנו לה את אותם 10% וזאת משנת 1992" - מהווה הודאה מפורשת בזכותה של המערערת, באופן העוצר את מירוץ ההתיישנות בכל הנוגע לתקופת הזכאות החל "משנת 1992" (על החודש המדויק נפרט להלן). שוכנענו כי ההודאה, שניתנה בבית הדין על ידי נציג מוסמך של המועצה, כוללת הן את הרובד הממשי (התקיימות התנאים המזכים את המערערת בתוספת היקף המשרה) והן את הרובד המשפטי (הזכאות לקבלת תשלום בגין התוספת), וזאת בהתייחס לכל התקופה החל משנת 1992 ועד חודש ינואר 2000 (וראו: ע"ע 559/05 עלי ברמן - אורט ישראל בע"מ, מיום 18.1.07). בניגוד לבית הדין האזורי, איננו סבורים כי הודאה זו יוצאת מגדרו של סעיף 9 לחוק בהיותה "הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות", שכן טיעון ההתיישנות לא התלווה להודאה אלא התווסף רק בישיבת ההוכחות שלאחר מכן. בא-כוח המועצה לא ניסה לטעון כי סייג את הודאתו כבר בעת אמירתה; לא ביקש לתקן את פרוטוקול הישיבה מיום 24.1.08; ואף לא הגיש בקשה בכתב לסיוג הודאתו בתקופה שלאחר ישיבת יום 24.1.08 - כי אם הסתפק בהעלאת הסתייגות מאוחרת בפתח הישיבה מיום 1.4.08. בהתחשב בכלל הנסיבות, איננו סבורים כי יש בהסתייגות מאוחרת זו כדי להוציא את ההודאה שניתנה ביום 24.1.08 מגדרו של סעיף 9 לחוק. 24. תוצאת האמור לעיל, היא כי תביעת המערערת אליה התייחסה ההודאה - לא התיישנה. כמפורט לעיל, ההודאה נקטה באופן כוללני במילים "משנת 1992", אך יש לפרשה תוך היעזרות בתצהירי המועצה בהם צוין כי הזכות שולמה למערערת החל מחודש נובמבר 1992. אנו קובעים לפיכך כי לא חלה התיישנות ביחס לתביעת המערערת החל מחודש נובמבר 1992 ואילך. עם זאת, ונוכח קביעתנו בסעיף 20 לעיל כי המועצה לא חזרה בה מטענת ההתיישנות בכללותה - נותרת על כנה דחיית תביעתה של המערערת מחמת התיישנות בהתייחס לחודשים יולי 1988 - אוקטובר 1992. התקיימות התנאים המזכים בתוספת היקף המשרה 25. נותר לדון בשאלה האם הוכיחה המערערת את זכאותה לתוספת היקף המשרה בתקופה לגביה לא חלה התיישנות. מנוסח דבריו של בא-כוח המועצה בפתח ישיבת ההוכחות עולה כי המועצה הודתה בשלב זה לא רק בחלותו של סעיף 27.3 לחוקת העבודה על המערערת באופן כוללני, אלא גם בזכאותה הקונקרטית של המערערת לתוספת היקף המשרה החל משנת 1992. בדברים אלה מובלעת הודאה ברורה בהתקיימות שלושת התנאים המזכים בתוספת בכל התקופה אשר צוינה בהודאה. לא בכדי, סיכם בית הדין האזורי בסיום שמיעת הראיות כי הצדדים חלוקים ביניהם "בדבר גובה החוב, בסוגיית ההתיישנות, וכמו כן בשאלה האם שולם חלק מהסכום במהלך תקופת עבודתה של התובעת" - מבלי שהזכיר כלל את התנאים המזכים בתוספת אשר לא היו במחלוקת כלשהי. 26. כפי שפורט לעיל וכפי שקבע בית הדין האזורי, הזכאות לתוספת היקף המשרה מותנית בהתקיימותם של שלושה תנאים מצטברים. באשר לתנאי הראשון - לא הייתה מחלוקת כלשהי כי המערערת עבדה בפועל את מספר השעות הנקוב בטבלה, המהווה 50% משרה, ולכן גם בית הדין האזורי יצא מנקודת הנחה כי תנאי זה מתקיים. באשר לתנאי השני - המערערת ציינה בתצהירה במפורש כי "מעולם לא עסקתי בכל עבודה אחרת, בין כשכירה ובין כעצמאית, זולת עבודתי אצל הנתבעת..." (סעיף 14); המערערת אף צירפה אישור ממס הכנסה על הכנסותיה בשנות המס 1999 ו - 2000, על גביו צוין כי אין אפשרות למסור מידע לגבי תקופה העולה על שבע שנים אחורנית ממועד הגשת הבקשה. המערערת לא נחקרה על הצהרות אלה במהלך חקירתה הנגדית, והמועצה בעדויות הראשיות מטעמה לא התייחסה לכך כלל ולא ניסתה לטעון כי המערערת עבדה בפועל במקום עבודה אחר במהלך השנים שבמחלוקת. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי גם התנאי השני מתקיים. המועצה אף לא התייחסה בראיות מטעמה או בחקירתה הנגדית של המערערת לתנאי השלישי, ולא ניסתה לטעון כי הסיבה לעבודה החלקית נעוצה במערערת עצמה - על אף שמלוא המידע בקשר לכך מצוי באופן טבעי בידי המועצה. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי גם התנאי השלישי מתקיים. סיכום 27. נוכח כל האמור לעיל, שוכנענו כי תביעתה של המערערת, בהתייחס לתקופה שבין נובמבר 1992 לינואר 2000 - לא התיישנה, וכי הינה זכאית לתוספת היקף המשרה בגין תקופה זו. הפרשי השכר המגיעים למערערת, לפי חישוביה, עומדים על 634 ש"ח לחודש כערכם בפברואר 2000 (עמ' 25 לפרוטוקול בית הדין האזורי), מבלי שהמועצה הציעה תחשיב חלופי כלשהו מטעמה. המערערת זכאית לפיכך לקבלת הפרשי השכר לפי חישוביה. 28. סוף דבר - לו תישמע דעתי, הערעור יתקבל בחלקו והמשיבה תשלם למערערת סך של 62,766 ש"ח, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.3.00 ועד התשלום בפועל. בנוסף תישא המשיבה בהוצאות המערערת בשתי הערכאות, בסך של 7,500 ש"ח, לתשלום תוך 30 יום שאם לא כן ישא הסכום ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. השופט שמואל צור אני מסכים לחוות דעתה של השופטת סיגל דוידוב-מוטולה ולתוצאה אליה הגיעה. השופטת רונית רוזנפלד אני מסכימה לחוות דעתה של השופטת סיגל דוידוב-מוטולה. נציג עובדים מר ראובן בוימל אני מצטרף לחוות דעתה של השופטת דוידוב-מוטולה. נציג מעבידים מר מיכאל הילב לו תשמע דעתי יש לדחות את הערעור מנימוקי בית הדין האזורי. לדעתי יש לקבל את טענות המועצה המעסיקה כי עצם חלוף הזמן הרב והגשת תביעה רק ב-2005 מקשים מאוד על התנאים והעובדות המתייחסות לשנים שלפני אפריל 1998 שעליהם חלה תקופת ההתיישנות,  ולאור הקביעה של ביה"ד האזורי כי המערערת לא עמדה גם בנטל להוכחת זכאותה בחודשים אפריל 1998 ואילך. סוף דבר על דעת רוב חברי המותב, מול דעתו החולקת של נציג המעבידים מר מיכאל הילב, הערעור מתקבל בחלקו. המשיבה, המועצה המקומית כפר קרע, תשלם למערערת - כראם אבו לפח (סעאבנה) - סך של 62,766 ש"ח בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.3.00 ועד התשלום בפועל. בנוסף תישא המשיבה בהוצאות המערערת בשתי הערכאות, בסך של 7,500 ש"ח, לתשלום תוך 30 יום שאם לא כן ישא הסכום ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. משרהשינוי היקף משרהרשויות מקומיות