קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תניית דין זר בחוזה עבודה: השופט יגאל פליטמן 1. המערער שבפנינו, חיים נחושתן (להלן - מר נחושתן) תושב ישראל, עבד באפריקה, במדינות סומליה, קניה ורואנדה, על פי הוראות משיב 2, תושב ישראל, בעיקר עבור חברה ישראלית, היא משיבה 1. זאת מכוח הסכם העסקה אשר נכרת בישראל, בין המערער למשיבה 3 המחיל על הצדדים להסכם את הדין הקפריסאי וקובע את סומליה כמקום השיפוט במקרה של התדיינות ביניהם. את משכורתו קיבל המערער מחברה פנמית לחשבונו בבנק בשוויץ. בתיק רחב היקף זה, חובק מדינות, החריג בהיקפו, מורכבותו ובסכומים הנתבעים בו, השאלה המרכזית העומדת בפנינו הינה - מהו הדין החל על הצדדים לחוזה העבודה? הנפשות הפועלות 2. בטרם נפרט המסכת העובדתית, נציין את הגורמים המעורבים בתיק, נוכח ריבויים וכפי העולה מההליך בבית הדין האזורי: א. חברת קלאסיקה אינטרנשיונל בע"מ - המשיבה 1 (להלן - קלאסיקה), חברה ישראלית, אשר בעלי השליטה שלה הם משיב 2, מר ג'וליו חסן (להלן - מר חסן) ורעייתו, גב' יסמין חסן. קלאסיקה פועלת בישראל ובמקביל בחו"ל. למר חסן מעורבות, בצורות שונות, בחברות נוספות, בארץ ובחו"ל, שבחלקן הגדול מופיע השם "קלאסיקה". ב. מר רפאל נחושתן - אחיו של המערער (להלן - מר רפי נחושתן או רפי), עבד בקלאסיקה כעוזר מנכ"ל. בתיווכו של רפי נחושתן, נוצר הקשר בין המערער למר חסן. ג. חברתClassica Overseas (Cyprus) LTD - משיבה 3 (להלן - COC). חברה שנתאגדה בקפריסין. כתובת החברה הינה כתובת משרדו של עורך הדין אשר רשם אותה. זהות בעלי המניות והדירקטורים בחברה זו אינה ברורה. מר חסן נתן תשובות מתחמקות, בעדותו בבית הדין האזורי, בעניין זה. בבית הדין האזורי לא הובאו ראיות על פעילות עצמאית אחרת של COC מעבר לפעילות בסומליה בה עבד המערער ולא הובאו ראיות על קיומו של חשבון בנק בקפריסין, כפי שנטען על ידי מר חסן. ד. חברת Classica Overseas (Rwanda) SARL - חברה בשליטה מלאה של מר חסן ואשתו (להלן - COR). הוקמה ב-1993 עם מעבר הפעילות לרואנדה. חברה זו ביצעה את הפעילות ברואנדה, בה הועסק המערער משלהי שנת 1995. ה. חברת Landry Corporation - חברה פנמית שהייתה מעורבת בהעסקת המערער (להלן - לנדרי), המשמשת, אליבא תצהירו של מר חסן בבית הדין האזורי, כסוכנת רכישות של קלאסיקה. חברה זו בצעה את תשלום שכרו של מר נחושתן בדרך כלל על ידי העברה לחשבון הבנק שלו בשוויץ. 3. המסכת העובדתית א. מר חסן הציע למר נחושתן לעבוד באפריקה, הן לאור ניסיונו הקודם של המערער, עבודתו בליבריה מטעם הקונצרן של מרדכי יונה, והן לאור המלצותיו של אחיו רפי. בחודש מאי 1993 חתמו המערער ומר חסן על הסכם עבודה (להלן - חוזה העבודה) כאשר הצדדים להסכם העבודה הם המערער מצד אחד וחברת COC מצד שני. בהסכם העבודה נקבע, בין היתר, כי הדין שיחול על הצדדים הוא הדין הקפריסאי. לטענת המערער מדובר היה בהסכם למראית עין, פיקטיבי, אשר נוצר לצרכים זרים שאינם קשורים ליחסי העבודה האמיתיים, ובכלל זה על מנת לאפשר לקלאסיקה להציג הכנסות נמוכות בישראל לצורכי מס. רפי נחושתן טען בעדותו, בבית הדין האזורי, כי המערער הוצג כעובד COC מתוך רצון שלא לשלם מס על הפעילות בסומליה. ב. המערער עבר ממדינה למדינה על פי הוראות מר חסן. בשנים 1993 עד 1995 עבד מר נחושתן בסומליה, ולאחר מכן עבד תקופה קצרה בקניה. החל משלהי שנת 1995 הפך המערער לעובד חברת COR ברואנדה. המשיבים טענו כי המערער "הושאל" על ידי חברת COC לעבודה בחברת COR. ג. מר נחושתן היה חותם על הצעות למכרזים וחוזים לא רק בשם COC או COR, אלא בשם כל גורם עסקי אחר, לרבות קלאסיקה, על פי הוראות מר חסן. המערער הציג עצמו כבעל תפקיד בחברות שונות. למערער היה כרטיס ביקור של חברת קלאסיקה, בו תואר כ - Managing Director, Africa. ד. הפעילות בסומליה ורואנדה הייתה מבוססת על איתור הזדמנויות עסקיות, דוגמת צורך של גורם שלטוני או בינלאומי בסחורה או קיומו של מכרז, והפיכתן לעסקאות. ההחלטה, בדבר זהות הגורם העסקי שיבצע את העסקה, התקבלה על ידי מר חסן בלבד. לעיתים נעשה שימוש בשם הקבוצה - קלאסיקה - ורק עם חתימת החוזה הייתה נקבעת זהות הגורם העסקי שיבצע את העסקה. ה. עובדי קלאסיקה היו מעורבים בפעילות באפריקה בדרכים שונות. רפי נחושתן טיפל באספקת סחורות ובנושאים שונים. הגב' איבנברג מקלאסיקה ניהלה את החשבונות בנוגע לתשלום שכר עובדים שונים באפריקה ובכללם המערער. חברת קלאסיקה היתה פעילה באפריקה. ו. בתקופה מסוימת המכירות ברואנדה נעשו בעיקר על ידי קלאסיקה, מאחר ו -COR לא יכלה לגשת למכרזים ברואנדה וכל הרווחים מרואנדה נשאבו לקלאסיקה. איתור מועמדים לעבודה באפריקה נערך על ידי קלאסיקה ועובדיה. קלאסיקה פרסמה מודעות בעיתונים, כאשר COC חויבה בספרי החשבונות בעלות מודעות. רפי נחושתן ומר חסן היו מראיינים את המועמדים לעבודה ורפי היה מתייעץ עם המערער בנוגע לקליטת העובדים. הליך הראיון והחתימה על חוזה ההעסקה נעשה על ידי מר חסן במשרדי קלאסיקה. כל העובדים הישראליים באפריקה הוגדרו כעובדי COC או כעובדי COR. ז. על פי הסכם העבודה, היה המערער זכאי למשכורת בסיס + עמלות. בשנת 1998 שונה ההסכם בנוגע למשכורת הבסיס ולשיעור העמלות. היחסים בין רפי, אחיו של המערער, לבין מר חסן עלו על שרטון בראשית שנת 1999, כאשר לטענת מר רפי נחושתן, מר חסן הפר הבטחה למתן שותפות בקלאסיקה. במקביל להליך בבית הדין האזורי התנהל הליך משפטי בין רפי לבין קלאסיקה ומר חסן. ח. המערער והעובדים הישראליים קיבלו את שכרם על ידי חברת לנדרי. חברת לנדרי ביצעה את תשלום שכרו של המערער בדרך כלל על ידי העברה לחשבון הבנק של המערער בשוויץ. מר חסן טען, בעדותו בבית הדין האזורי, כי חברת COC השיבה ללנדרי את הכספים ששילמה למערער, אולם לא הובאו ראיות לכך. בבית הדין האזורי לא הוצגו ראיות לפעילות אחרת של לנדרי. ט. משא ומתן על שכר ויתר תנאי עבודת המערער נוהל בין המערער למר חסן, מעת לעת. מר חסן היה הגורם שקבע את השכר ותנאי העבודה של העובדים. י. ממשכורתו של המערער לא נוכה מס הכנסה ותשלומי חובה אחרים החלים על העובדים המועסקים בישראל בקלאסיקה. המערער עשה שימוש ביתרון זה, עת הציג עצמו בפני רשויות המס בתקופה הרלוונטית להליך כ"קצין משוחרר המסתובב באפריקה" ולא כעובד ישראלי של חברת קלאסיקה הישראלית. יא. תנאי עבודתם של העובדים באפריקה היו שונים מתנאי עבודתם של עובדי קלאסיקה בישראל. משכורתם שולמה "נטו", כאשר על פי המוסכם - משכורת הנטו הייתה העלות הכוללת של העסקתם. לעומת זאת משכורתם של העובדים הישראליים שולמה "ברוטו", תוך ניכוי הניכויים המתחייבים על פי החוק. הזכאות לימי חופשה של העובדים באפריקה הייתה שונה מהזכאות של העובדים בישראל. לעובדים הישראליים באפריקה לא שולמו פיצויי פיטורים עם סיום עבודתם. יב. המערער היה זכאי לעמלות בגין כל עסקה בה טיפל, על בסיס תמורת המכירה הסופית של העסקה אותה שילם הלקוח, גם אם העסקה בוצעה על ידי חברה אחרת מקלאסיקה, COC או COR. יג. פוליסות הביטוח שנעשו למערער היו בבעלות COC. הפוליסות שולמו על ידי קלאסיקה, כנגד חיוב הספרים של COC או COR. ההליך בבית הדין האזורי 4. בבית הדין האזורי התבררה תביעתו של המערער להפרשי שכר (עמלות ושכר חודש מרץ 1999) ותשלומים נוספים על פי הדין וחוזה העבודה (פדיון כרטיסי טיסה; פדיון ימי חופשה; דמי הבראה). התביעה היוותה תביעה חריגה בהיקפה, כאמור, הן מבחינת סכום התביעה, 3,625,767 ₪, נכון למועד הגשת התביעה העומד במתן פסק הדין על 5,265,636 ₪, הן לאור חומר הראיות הרב, הכולל תצהירי עדות בהיקף גדול ומאות מסמכים, ומאחר והתקיימו ישיבות הוכחות רבות, ממושכות, וכפועל יוצא מכך פרוטוקול הדיונים מכיל עמודים רבים. בתיק הוגשו בקשות ביניים רבות על ידי הצדדים, אשר נדונו על ידי בית הדין האזורי. עוד הוגשו ארבעה כתבי סיכומים, רחבי היקף, במשך כשנה מתום דיון ההוכחות האחרון.  5. המערער טען, בתביעתו בבית הדין האזורי, כי בנסיבות סיום העבודה הוא זכאי לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. עוד טען המערער כי הוא זכאי לפיצוי כספי, בגין הפרת חובת תום הלב על ידי מר חסן וקלאסיקה ומאחר ומר חסן ביצע עוולה של גרם הפרת חוזה שלא כדין. בתביעתו טען המערער כי הוא היה עובד ישראלי של קלאסיקה וכי חלות עליו הוראות הדין הישראלי. 6. המשיבים טענו כי מעבידתו של המערער הינה COC בלבד, חברה קפריסאית, וכי על יחסי העבודה יש להחיל את הדין הקפריסאי, אשר אינו מזכה את המערער בתשלום פיצויי פיטורים והזכויות הנתבעות. עוד נטען כי שולמו למערער, במלואם, כל התשלומים שהגיעו לו על פי הסכם העבודה. המשיבים הגישו, בבית הדין האזורי, תביעה שכנגד ובה שני מרכיבים. האחד- תביעה להשבת כספים ששולמו למערער ביתר על פי ההסכם, בטענה כי אם יתקבלו תביעותיו של המערער, הרי שהוא זכאי לשכר ראוי ולא לשכר על פי ההסכם, לפיו המערער נהנה משכר "נטו", ללא ניכוי רכיבים שונים לפי הדין הישראלי ומתמורה המהווה עלות סופית בגין העסקת המערער. השני - תביעה להשבת רווחים שצמחו למערער מפעילותו באפריקה לאחר סיום עבודתו, אשר היוותה הפרה של חובתו על פי הסכם העבודה, לשמור על סודיות ולהימנע מתחרות. 7. בית הדין האזורי, אשר התרשם ישירות מהעדויות שהובאו בפניו, מצא כי לא ניתן ליתן אמון מלא בעדות אף אחד מהעדים המרכזיים - המערער, מר חסן, הגב' מרים איבנברג (מנהלת החשבונות של קלאסיקה; להלן - הגב' איבנברג) ומר רפי נחושתן. עם זאת, קבע, בית הדין האזורי, כי מקובלת עליו עיקר גרסתו של מר חסן בשאלות המרכזיות השנויות במחלוקת בהליך. 8. בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת לאה גליקסמן ונציגי הציבור אדי הלל ומר רענן גילאון עב 914056/99) בפסק דינו, המפורט והמבוסס, דחה את כלל תביעותיו של המערער והמשיבים למעט רכיב אחד בתביעת המערער - הזכאות לעמלות, אשר התקבולים בגין העסקאות, שבוצעו על ידו, התקבלו לאחר סיום קשר העבודה. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כזאת: זהות המעביד - בית הדין האזורי קבע כי, יש לראות את קלאסיקה, COC ו- COR כמעסיקות במשותף של המערער. כאשר בתקופת הפעילות בסומליה היה המערער עובד של קלאסיקה ו- COC ואילו בתקופת הפעילות ברואנדה היה המערער עובד של קלאסיקה ו - COR. זאת ממספר טעמים. התמורה ששולמה למערער נגזרה מפעילות בשלוש החברות, קלאסיקה,COR ו- COC (להלן- שלוש החברות). שלוש החברות היו בשליטה, בפועל, של מר חסן ובניהולו הבלעדי, יחד עם אשתו. מר חסן קיבל את המערער ואת העובדים האחרים לעבודה בכל החברות, וקבע את תנאי עבודתם ושכרם. מר חסן הוא זה שפיטר את המערער. עבודתו של המערער בוצעה בהתאם להנחיותיו של מר חסן. לעובדי קלאסיקה הייתה מעורבות רבה בפעילות באפריקה. המערער היה חייב בדיווח על עבודתו למר חסן ולא מסר דיווח לאף גורם מטעם COC. בתשלום שכרו של המערער נשאה חברת אחרת שבניהולו של מר חסן, חברת לנדרי. בית הדין קבע כי לא היה מצג שווא לעניין זהות המעסיק ולפיכך לא הוכחה עילה המצדיקה לבצע "הרמת מסך" בין COC ו - COR לבין קלאסיקה ולראות את קלאסיקה לבדה כמעסיקה של המערער. הדין החל - יש ליתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה יחול על העסקתו של המערער הדין הקפריסאי. כלל זה חל גם כאשר מדובר במעסיק ישראלי ובעובד ישראלי ואם העבודה מבוצעת מחוץ לישראל. אין המדובר בהחלת דין זר הפוגע בזכויותיו של המערער ובתקנת הציבור. המערער אינו זכאי לזכויות על פי הדין הישראלי. פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת - בית הדין האזורי קיבל את גרסתו של מר חסן בנוגע לנסיבות סיום קשר העבודה. בהתאם, קבע בית הדין, כי המערער פוטר במהלך שיחת טלפון עם מר חסן בחודש פברואר 1999. המערער אינו זכאי לפיצוי פיטורים ולהודעה מוקדמת מכוח הדין הישראלי, בהיעדר תחולת הדין הישראלי, כאמור, ואף לא מכוח הדין הקפריסאי. אשר לדמי הודעה מוקדמת, בפני בית הדין לא הונחה תביעה לתשלום זכויות המערער מכוח הדין הקפריסאי ומכל מקום, ניתנה למערער הודעה מוקדמת ארוכה מזו המגיעה לו על פי הסכם העבודה. תשלום עמלות - ההסכם המחייב לעניין שיעור העמלות, המגיעות למערער, בשנת 1998 הינו זה שנטען על ידי מר חסן. לא הוסכם על תשלום עמלה בשיעור אחיד של 4%. בשנים 1997 ו-1999 שיעור העמלה עמד על 3.5%. למערער שולמו כל העמלות לשנים 1998-1999, בעד מכירות אשר התשלומים בעדם נפרעו עד ליום 31.3.99, הוא מועד סיום עבודתו של המערער. התשלום בסך 100,000$, אשר שולם למערער בחודש 12/97, שולם כמקדמה על חשבון עמלות שיגיעו לו בגין מכירות בשנת 1998, ואילו התשלום בסך 100,000 $ ששולם ביום 31.3.98 היווה בונוס עבור בוררות בסומליה (להלן - בוררות סומליה), שהגיע למערער ולרפי, כאשר רפי ביקש להעביר את הסך של 75,000$ שהגיעו לו, למערער. המערער זכאי לעמלה בעד כל העסקאות שהיה מעורב בעריכתן עד למועד סיום עבודתו. זאת, בהיעדר קביעה מפורשת השוללת את זכותו לעמלות בגין עסקאות שהתמורה בעדן התקבלה לאחר סיום עבודתו. בית הדין דחה את טענות המערער לפיהם אין ליתן אמון בהעתקי מסמכים שהומצאו על ידי המשיבים בדיעבד וכי הובאו בחשבון, שלא כדין, סכומים ניכרים ששולמו כ"קופה קטנה" או כי אותן הוצאות קוזזו פעמיים. פדיון חופשה, פדיון כרטיסי טיסה ודמי הבראה - בית הדין דחה את תביעת המערער לפדיון ימי חופשה ופדיון כרטיסי טיסה. משהדין הישראלי אינו חל על המערער לא קמה לו הזכות לדמי הבראה מכוח צו הרחבה. "הרמת מסך"- לא הוכחה כל עילה ל"הרמת מסך" בין החברות לבין מר חסן ולא הוכחה עילה לחיוב אישי של מר חסן בחיובי שלוש החברות, כלפי המערער. התביעה שכנגד - נוכח דחיית תביעת המערער לזכויות על פי הדין הישראלי לא מצא בית הדין האזורי מקום לדון בתביעת ההשבה. עם זאת, קבע בית הדין האזורי, כי ככל שהייתה מתקבלת תביעת המערער כי הוא זכאי לזכויות על פי הדין הישראלי, בנוסף לזכויות על פי הסכם העבודה והדין הקפריסאי, הרי שהיה מקום לערוך התאמה של תנאי עבודתו על פי הסכם העבודה. בין בדרך של קביעת "שכר ראוי" ובין בדרך של קיזוז חלק מהתמורה על פי הסכם העבודה, כנגד הזכויות על פי הדין הישראלי, על פי העקרונות שנקבעו בעניין אייזיק, טויטו וסופיה. אשר לטענות בדבר הפרת חובת הסודיות, בית הדין האזורי קבע כי בהיעדר הוכחה לפעילות מתחרה בלתי לגיטימית, אשר היוותה הפרה של חובת הסודיות או חובת תום הלב, לא ניתן לחייב את המערער ליתן דין וחשבון על פעילותו באפריקה. הוצאות משפט - לאור חריגות היקף ההליך ומורכבותו, לאור אופן התנהלות המערער, ובכלל זה לאור הצורך להתעמת עם טענות והכחשות גורפות וכוללניות, לאור הצורך בנשיאת הוצאות הבאת חוות דעת מומחים, לדין הקפריסאי, לרבות נשיאת בהוצאות עדות מומחה, לאור קיומם של הליכי ביניים רבים ובשל חומרת הטענות שהועלו כנגד המשיבים, ובמיוחד כנגד מר חסן, חייב בית הדין האזורי את המערער ואת רפי בתשלום הוצאות משפט בסך 200,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. הערעור 10. בערעורו לפנינו טען המערער את עיקרי הטענות הבאות: המערער סולק מעבודתו, בהתראה של 4 ימים בלבד, ללא עריכת גמר חשבון וללא ששולמו לו פיצויי פיטורים ושאר זכויות סוציאליות, תוך שהמשיבים נותרו חייבים למערער כספים רבים בגין עבודתו. דרישות המערער לקבלת כספים אלו נתקלו בסירוב בנימוק כי המערער הינו עובד של חברה זרה מקפריסין וכי על העסקתו חל הדין הזר, כל זאת בהסתמך על הכתוב בהסכם העבודה. הוראות הסכם העבודה אינן משקפות את המוסכם בין הצדדים ואת יחסי העבודה בפועל. הסכם העבודה, אשר נחתם ביפו, מחייב את המערער להתדיין בסומליה, לפי הדין הקפריסאי, בגין עבודה שבוצעה באפריקה (בסומליה או ברואנדה), על ידי אזרח ותושב ישראל, מטעם ועבור חברה ישראלית ובעלים ישראלי, אשר השכר בגינה שולם באמצעות חברה פנמית לחשבון בנק בשוויץ (הדגשה במקור - י.פ). הדין החל - מירב הזיקות קושרות בין הצדדים לבין מדינת ישראל ומחיבות את פתרון הסכסוך בבית הדין בישראל לפי הדין הישראלי: נתקיימו יחסי עבודה בין קלאסיקה, חברה ישראלית, למערער וכפי שנקבע על ידי בית הדין. המערער הינו אזרח ותושב ישראל ומרכז חייו בישראל. כך גם מר חסן, המנהל את כל עסקיו ממשרדי קלאסיקה, הממוקמים ביפו. בכל תקופת עבודתו באפריקה מכר המערער סחורות עבור קלאסיקה פי כמה ויותר מאשר סחורות שנמכרו עבור COC או COR, גם יחד. בכל תקופת עבודת המערער ברואנדה, התקופה הרלוונטית לסכסוך זה, לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערער ל- COC, היא הצד הלכאורי להסכם העבודה. למערער, וליתר העובדים בישראל או באפריקה לא היה קשר עם חברת COC או עם מדינת קפריסין. מקום ביצוע העבודה היה בסומליה. מתן תוקף להוראות הסכם העבודה, המחילות את הדין הקפריסאי, עלולה לאיין את זכויותיו הבסיסיות כעובד, המוגנות על ידי הדין הישראלי. תוצאה שאינה הוגנת המנוגדת למשפט העבודה ולתקנת הציבור.  טעה בית הדין עת דחה גרסת המערער לפיה הוסכם במפורש, בינו לבין מר חסן, על קבלתו לעבודה כעובד קלאסיקה וכי הסכם העבודה, אשר נחתם בינו לבין COC, הינו למראית עין, לצרכים זרים. עיקר גרסת מר רפי, המתייחסת לעניין זה, כלל לא נסתרה, על ידי המשיבים. לא ניתן לגזור מאומה מהעובדה, כי סוכם עם המערער על שכר נטו וכי שכרו שולם לחשבון בחו"ל, לעניין תום ליבו בהליך ולעניין רצונו בהחלת הדין הזר. טעה בית הדין עת דחה את גרסת המערער בנוגע לנסיבות חתימת הסכם העבודה - בחופזה, בסמוך לפני טיסתו, ללא ניהול משא ומתן לגבי מרבית סעיפיו ובעיקר לגבי ההוראות בדבר הדין החל (בקפריסין) ו/ או סמכות השיפוט (בסומליה). קביעה זו סותרת את הודאות מר חסן עצמו. טעה בית הדין עת דחה את טענת המערער לפיה הסכם העבודה הפורמלי נזנח ממילא על ידי הצדדים, שונה והומר במשא ומתן אישי בין המערער למר חסן. לחלופין, טעה בית הדין עת דחה טענת המערער לפיה חוזה העבודה לא הוארך ופקע בחלוף תקופתו הקצובה (30.4.94). בפסק הדין סתירה. מחד בית הדין קבע כי התקיימו יחסי עבודה בין המערער לקלאסיקה, מאידך בית הדין החיל את הדין הקבוע בחוזה העבודה שנחתם מול מעביד אחר - חברת COC. זאת ועוד, בית הדין החיל מתוך החוזה חלקים סלקטיביים, עת קבע מחד כי הדין החל הוא הדין הזר ומאידך לא יישם הקביעה בחוזה לפיה יש לפנות לבוררות בסומליה. תנאי יסודי להחלת דין זר והעדפתו על פני דיני עבודה ישראלים, הינה הוכחת הסכמה מפורשת של שני הצדדים. במקרה זה לא ניתן לאמוד דעת הצדדים שכן קלאסיקה אינה צד לחוזה. במקרה של ספק יש להחיל את הדין הישראלי. הוכח מעדות המומחה לדין הקפריסאי, מטעם המשיבים, כי חלקים בחוזה העבודה אינם חוקיים גם על פי הדין הזר. ככל שלא תתקבל טענת המערער לעניין חלות הדין הישראלי מתבקש בית דין זה לאפשר את תיקון כתב התביעה להוספת עילות תביעה חלופיות על פי הדין הזר ועל פי חוזה העבודה. שגה בית הדין האזורי עת דחה, ביום 30.6.04, את בקשת המערער לתיקון האמור, להפיכת COC מנתבעת פורמלית לנתבעת רגילה, ולהוספת עילות תביעה חלופיות על פי הדין הקפריסאי. זאת בניגוד לגישה הגמישה הננקטת בבתי הדין לעבודה. הבקשה הוגשה קודם שמיעת הראיות בסוגית הדין הזר. זהות המעביד - קלאסיקה שימשה מעבידתו היחידה של המערער או למצער העיקרית בכל התקופה הרלוונטית. מעורבותם של COC ו - COR בהעסקת המערער הייתה לכל היותר זניחה וטפלה ליחסי העבודה העיקריים. מר חסן ניסה להסתיר מידע ולמנוע את חשיפת זהות COC, כפי שנקבע על ידי בית הדין לא ניתן להטיל חבות כלשהי כמעביד על חברת COC שהיא חברה בלתי מוכרת שלא ברור מיהו בעליה. טעה בית הדין בכך שפסק כי פעילויות COC ו - COR באפריקה כשלעצמן היוו פעילות עסקית אותנטית, וכי לא הובאו בפניו ראיות המצדיקות לייחס את כל הפעילות שנעשתה באפריקה לקלאסיקה. הוכח מעל לכל ספק כי שלל החברות,לרבות COC, נוהלו כולן ממשרדי קלאסיקה בנמל יפו בישראל, על פי הוראתו הישירה של מר חסן וכי מר חסן עשה בחברות אלו כבשלו. בנסיבות אלו היה ראוי וצודק להרים את מסך ההתאגדות בין כל החברות באשכול ולקבוע כי כולן היוו מעביד אחד או שמר חסן חייב אישית כלפי המערער במקומן. התערבות בפסיקה העובדתית - על ערכאת הערעור להתערב בקביעות העובדתיות ובכלל זה במהימנות העדים.פסק הדין מבוסס בעניינים רבים על העדפת ראיה או עדות אחת על פני כמה ראיות ועדים מטעם המערער. טעה בית הדין האזורי עת קבע מחד כי אין בידו ליתן אמון מלא בעדות אף אחד מהעדים המרכזיים בתיק, ומאידך עת קיבל את גרסת מר חסן בשאלות העיקריות השנויות במחלוקת. בפני בית הדין הוצגו ראיות למכביר, נתמכות בעדויות, המוכיחות את חוסר היושר והמהימנות של גרסת מר חסן. לרבות עדות הגב’ איבנברג, מנהלת הכספים, אשר העידה על תופעות חמורות של חוסר יושר וניסיון לשבש הליכי משפט. טעה בית הדין האזורי עת שלל את עדותה של הגב’ איבנברג, אשר פנתה למערער ביוזמתה על רקע תחושתה כי נגרם לו עוול. לגב’ איבנברג אין כל תביעה אישית נגד המשיבים. עיקר גרסתה לא נסתרה על ידי המשיבים. טעה בית הדין האזורי עת דחה, באופן גורף, את גרסת המערער, לפיה יש לפסול את מסמכי ההתחשבנות הכספית אשר הוגשו על ידי המשיבים. לאור עדות הגב’ איבנברג, אשר לא נסתרה, התחייבה מסקנה משפטית הפוכה. היה על בית הדין, למצער, לחייב המשיבים להמציא מסמכי מקור. זכאות המערער לרכיבים שונים - המערער זכאי לחוב עמלות בגין שנת 1998, אשר הולן שלא כדין. קביעת בית הדין לפיה נוסף עמוד שני למסמך ת/8 הקובע תנאים וסייגים לעמלה, מנוגדת להודאה בכתב מטעם מר חסן, בדבר קיומו של הסכם על עמלה אחידה בשיעור 4% לשנת 1998. שיעור זה תואם את התנהגות המערער בזמן אמת, עת דרש את העמלה בהיקף 4%. טעה בית הדין בכך שדחה טענות המערער כי זכאותו לעמלה בין 1998 הולנה באופן שיטתי ומכוון בהתייחס לחוב העמלות העצום כלפיו. עדות רו"ח כהן, בעניין זה, הייתה מוזמנת על ידי המשיבים ומגמתית. לא הייתה כל הצדקה לקזז בונוס ישן משנת 1995, אשר שולם בשנת 1997, בסך 100,000$, מיתרת זכאותו של המערער לעמלות בגין שנה זו. המערער זכאי אף לחוב עמלות בגין שנת 1999, אשר הולן שלא כדין. המערער זכאי לשכר הבסיס בגין עבודתו בחודש מרץ 1999 בהתאם למתועד בנספח נתבעים/17 המפרט את גרסת המשיבים. המערער זכאי לפדיון שווי כרטיסי טיסה. חלק גדול מנסיעות המערער לישראל היו לצרכי עבודה ולא לחופשה. הוכח קיומו של נוהג לתשלום זכות זו. המערער זכאי לפדיון חופשה חוזית צבורה, בהיקף 18 ימי חופשה שנתית, בהתאם לחישובי קלאסיקה עצמה, בידיעת מר חסן. המערער זכאי לפדיון דמי הבראה, בהתאם לקבוע בדין הישראלי. המערער זכאי לפיצוי בגין קיום חוזה שלא בתום לב ובדרך שאינה מקובלת. המערער זכאי לפיצוי ממר חסן בגין גרם הפרת חוזה. מר חסן היה מעורב ישיר, עצמאי בהעסקת המערער. דמי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים - המערער זכאי לחלף הודעה מוקדמת ולפיצויי פיטורים בהתאם לקבוע בדין הישראלי. קביעת בית הדין, כי המערער פוטר בהודעה בעל פה, מנוגדת להלכה לפיה לא ניתן לראות בהודעה כללית מעורפלת בגדר הודעת פיטורים מפורשת. טעה בית הדין בכך שקבע כי המערער פוטר על רקע סכסוך בין מר חסן למר רפי ולא על רקע דרישת המערער לתשלום זכויותיו. גרסת המערער לא נסתרה. טעה בית הדין בכך שקיבל את טענת המשיבים, לפיה דרישת המערער בכתב לקבלת המגיע לו, מיום 16.3.99, לא נתקבלה על ידם. לחלופין, גרסת המשיבים, המוכחשת על ידי המערער, לפיה המערער פוטר בגלל חשדות ושמועות, הן לכל היותר עילה לפיטורים "רגילים" - תוך תשלום הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים וגמר חשבון רגיל לזכויות.לחלופין זכאי המערער לחלף הודעה מוקדמת לפי חוזה העבודה, הקובע זכאות להודעה מוקדמת בת 14 ימים. הוצאות משפט - פסיקת ההוצאות מופרזת ובלתי סבירה. היקף ההליך היה תוצר של יחסי העבודה המיוחדים והוא התחייב נוכח המכשולים הראייתים והדיונים הרבים אשר הציבו המשיבים. הנימוק הגלוי של בית הדין לפסיקת הוצאות חריגות לשם הגנה על "שמו הטוב" של מר חסן שגוי בהיותו עומד בסתירה לביקורת אשר בית הדין מתח על מר חסן וכן מאחר ולא הוכח כי מר חסן מימן בעצמו או מקופת קלאסיקה את הוצאות המשפט. יתירה מזאת, פגיעה בשם טוב הינה עילה נזיקית החורגת מסמכותו העניינית של בית הדין. בית הדין לא שיקלל בהחלטתו, לעניין ההוצאות את תביעת הסרק אשר הוגשה כנגד המערער על ידי המשיבים ונדחתה, בקשר להפרת סודות או לתחרות בלתי הוגנת. 11. המשיבים תומכים בפסק דינו של בית הדין האזורי, ומוסיפים: בדין נדחתה בקשתו המאוחרת של המערער לתיקון כתב התביעה, אשר הוגשה 4.5 שנים לאחר הגשת התביעה ולאחר 12 דיוני הוכחות. קבלת הבקשה, כפי שנקבע על ידי בית הדין, הייתה מובילה לדחייה בלתי סבירה בניהול ההליכים ולנזק בלתי ניתן לפיצוי למשיבים. סכום ההוצאות שנפסק הינו סביר ומוצדק ומעוגן בהיקפו החריג של ההליך ובאופן התנהלות המערער בניהול ההליך. קביעת בית הדין לא נבעה מהפגיעה בשמו הטוב של מר חסן. הדיון בבית הדין נמשך כשש שנים, נוכח ניסיונות המערער להסיט תשומת הלב מהסכסוך האמיתי, תוך השחרת שמו של מר חסן ופגיעה כלכלית בעסקיו. המשיבים נדרשו להשקעת משאבים בלתי סבירים - כלכליים ונפשיים - על מנת להתמודד עם האשמות חמורות. שיא התנהלות המערער הייתה בהגשת הבקשה לתיקון כתב תביעה כאמור, הגשת בקשה לצירוף אסמכתאות לחוות דעת מומחה כשבוע בלבד לפני הדיון שנקבע לחקירתו, ובבקשה להגשת אסמכתא/ראיה חדשה, לאחר הגשת הסיכומים מטעם המערער. עיקר הדיון הוקדש לתביעת המערער ולא לחלק שנדחה בתביעה שכנגד. לא מתקיימים התנאים הנדירים בהם יתערב בית דין זה בערעור על קביעות עובדתיות של הערכאה המתרשמת ישירות מהעדויות. צדק בית הדין עת נתן תוקף לחוזה עבודה מוסכם שהמערער עצמו הביא, לפיו הדין החל הוא הדין הקפריסאי. אין יסוד בדין לראות בתניה בחוזה עבודה, המתבצעת רובה ככולה מחוץ לישראל, כ"הסכם לא חוקי", אך ורק משום שהצדדים הסכימו להחיל שיטת משפט זרה. תניית הדין שונתה במפורש, בכתב ידו של המערער. בפועל לא הוחל הדין הישראלי. המשיבים הוכיחו כי המערער קיבל התשלומים בלא לדווח ולשלם לשום רשות ישראלית ולו אגורה אחת. קיימת זיקה בין הדין הקפריסאי להתקשרות, נוכח מקום מושבה של COC. המשיבים הוכיחו בשתי חוות דעת מפורטות כי הדין הקפריסאי הינו הוגן וראוי. דין החוזה לא נבחר על מנת להתחמק מהענקת זכויות כלשהן. החוזה הקנה למערער זכויות ותנאים מופלגים עבור עבודתו בשכר נטו (בניגוד לאופן התשלום לעובדים ישראליים). הפסיקה שהביא המערער בחלקה תומכת בטענות המשיבים ובחלקה אינה רלוונטית לנסיבות התיק. צדק בית הדין עת דחה טענת המערער לפיה נחשב כעובד קלאסיקה בלבד. שיתוף הפעולה העסקי בין התאגידים המעורבים לא ביטל את מהותם העסקית של התאגידים ואת ההפרדה ביניהם. בדין נקבע כי המערער פוטר בנסיבות של חוסר ברירה כבר בחודש פברואר 1999 וכי המערער אינו זכאי להודעה מוקדמת נוספת על זו שקיבל. טענת המערער לפיה הוא פוטר על רקע דרישותיו לכיבוד זכויותיו הוכחה כשקרית. תביעותיו הכספיות הנוספות של המערער נטולות יסוד. בית הדין קיבל גרסת המשיבים לפיה שולמו למערער כל העמלות המגיעות לו על פי חוזה עמו לשנת 1998. מסמך ת/18 הינו נוסח הצעת פשרה ואינו מעיד על שינוי שנעשה בשיעור העמלות. בית הדין קיבל גרסת המשיבים כי התשלום בסך 100,000$ שולם למערער כמקדמה נוכח התקבולים הגבוהים שהתקבלו באותו מועד.בדין דחה בית הדין את תביעת המערער לעמלות לשנת 1999. באשר לימי החופשה - המערער מעלה, בערעורו, לראשונה, טענה חלופית חדשה לפיה מגיעים לו 18 ימי חופשה, בניגוד לתביעתו בה תבע 145 ימי חופשה. עמדה הפכפכה זו ראויה להידחות לאחר שבית הדין האזורי בדק את חישובי המשיבים בסיכומיהם וקיבל אותם. בדין דחה בית הדין את יתר רכיבי התביעה - תביעה לשכר חודש מרץ 1999, פדיון שווי כרטיסי טיסה, תביעה לדמי הבראה, לפיצויי פיטורים, לפיצוי בגין קיום חוזה שלא בתום לב ולפיצוי בגין "גרם הפרת חוזה". לא בכדי לא הוזכרה כל פסיקה על ידי המערער המטילה חבות ב"גרם הפרת חוזה" על מנהל בחברה, בניגוד להלכה הפסוקה. דיון והכרעה 12. לאחר בחינת חומר הראיות הרב שבתיק הגענו בסופו של דבר לכלל מסקנה, כי בית הדין קמא עשה מלאכת מחשבת בהרכבת הפסיפס העובדתי בהסתמך על שלל המסמכים שהיו בפניו והרושם שהותירו בו עדויות הצדדים בכל עניין ועניין. לאור האמור לא מצאנו צידוק להתערבותנו בעובדות המקרה, כפי שנקבעו על ידו. (ראה לעניין זה עע 424/06 מטבחי שרת בע"מ - ילנה גרוחולסקי). משהמסד העובדתי כפי שנקבע על ידי בית הדין קמא על מכונו עומד, ממילא ראויות להידחות התביעות להפרשי שכר ועמלה מעבר לסכום הפעוט שנפסק. כמו כן ראוי לפסוק שבדין נדחו התביעות לפיצוי בגין הפרת חוזה ולפיצוי כללי בגין קיום חוזה בחוסר תום לב. סיכומו של דבר פסק דינו של בית הדין קמא ראוי להתאשר מטעמיו בכל ענייניו, וזאת על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991, אולם זאת פרט לעניין דין החוזה ומשמעויותיו עליו יורחב הדיבור בהמשך. 13. הדין החל: א. לכאורה על פני הדברים ניתן היה לסבור, כאמור בפסק דינו של בית הדין קמא, כי משבחירת הדין המפורשת של הצדדים הייתה הדין הקפריסאי כאמור בחוזה שבין COC לבין המערער - אזי יש לכבד הסכמתם. ומשהמערער לא תבע זכויותיו על פי דין זה ולא הותר לו בשלהי המשפט לתקן כתב תביעתו, הרי שאין מנוס מלדחות תביעותיו המבוססות על משפט העבודה המגן. ב. דא עקא שלאמיתו של דבר אין הדברים כה פשוטים והם ראויים להבהרה וקודם כל לגבי נסיבות המקרה הרלבנטיות לקביעת דין היחס שבין הצדדים. הצדדים לקשר, מעבר לאישיות המשפטית האבסטרקטית של החברות, הם שני ישראלים תושבי ישראל. מר חסן והמערער. ההסכם ביניהם נחתם ביפו, מקום מושבה ומרכז עסקיה של קלאסיקה. ההסכם נחתם לאחר משא ומתן כפי שקבע בית הדין קמא, ובמודע נכתב בו, כי בתקופת עבודת המערער בסומליה יחול עליו הדין הקפריסאי כעובד COC ומקום השיפוט במקרה התדיינות יהא סומליה. בנסיבות אלה נשאלת מאליה השאלה, שאין בית דין זה פטור מלהשיב עליה - מדוע אומץ הדין הקפריסאי דווקא בחוזה שבין הצדדים, שעה שהמערער עבד באפריקה? תשובה מתבקשת אפשרית לאותה שאלה, יכולה הייתה להיות, ש-COC הינה חברה קפריסאית הפעילה מקפריסין ומשם היא מנהלת עסקיה באפריקה. ברם על פי עובדות המקרה COC הייתה אומנם רשומה כחברה בקפריסין אך הייתה פעילה מישראל דווקא. לעניין זה מימצאו העובדתי של בית הדין קמא הינו, כי החברה הקפריסאית לא הייתה אלא "כתובת משרדו של עורך הדין אשר רשם אותה. לא הובאו ראיות לפעילות עצמאית של COC מעבר לפעילות בסומליה בהעדר חיים, ולא הובאו ראיות על קיומו של חשבון בנק בקפריסין" (סעיף 31.2 לפסק דינו של בית הדין קמא). מעבר לזאת, "ההחלטה איזה גורם או גורמים עסקיים יבצעו את העיסקה התקבלה על ידי ג'וליו לבדו" (סעיף 32.2 לפסק דינו של בית הדין קמא). "איתור מועמדים לעבודה באפריקה נעשה על ידי קלאסיקה ועובדיה הליך הראיון וחתימה על חוזה העסקה נעשה על ידי ג'וליו במשרדי קלאסיקה" (סעיף 33.1 לפסק דינו של בית הדין קמא). "ג'וליו קיבל את חיים והעובדים האחרים לעבודה בכל החברות וקבע את תנאי העבודה שלהם ושכרם. ג'וליו קבע את מקום עבודתו של חיים ועל פי הנחייתו חיים עבר מסומליה לקניה ומקניה לרואנדה. לג'וליו הייתה סמכות לפטר את העובדים והוא אכן פטר את חיים מעבודתו" (סעיף 37.3 לפסק דינו של בית הדין קמא). "חיים היה חותם על הצעות למכרזים וחוזה לא רק בשם COC או בשם COR אלא בשם כל גורם עסקי אחר לרבות קלאסיקה על פי הוראות גו'ליו" (סעיף 33.10 לפסק דינו של בית הדין קמא). בנסיבות האמורות קבע בית הדין קמא, כי "ג'וליו ניהל את הפעילות מאפריקה באמצעות שלש החברות קלאסיקה, COC, ו-COR, כאשר הוא שלט בפועל וניהל את הפעילות של שלוש החברות אלה" (סעיף 38.1 לפסק הדין) ומשום כך יש לראות את שלושתן כמעבידות במשותף של חיים. החברה הקפריסאית COC לא הייתה לאור האמור, אלא חברה "על הנייר" לצורך ביצוע של עסקי מר חסן וקלאסיקה באפריקה מן המרכז בישראל. נוכח עובדה זו נשאלת ביתר תוקף השאלה - מדוע בכל זאת נבחר הדין הקפריסאי דווקא כדין החוזה? התשובה לשאלה זו עולה ברורות מנסיבות המקרה. הדין הקפריסאי נבחר במודע כדין החוזה מאותה סיבה שסומליה נבחרה כפורום ההתדיינות, ומאותה סיבה שחברת לנדרי הפנמית העבירה את שכרו של המערער לחשבון הבנק שלו בשוויץ. את הסיבה לכך אפשר לגלות גם מתוכן ההסכם עצמו. גם מר חסן וגם המערער היו ערים לשני היבטים נוספים לקשר שביניהם - ההיבט המיסויי וההיבט של משפט העבודה המגן. לגבי ענייני משפט העבודה סוכם, כי השכר ייחשב כשכר הכולל את כל ההטבות הסוציאליות לרבות פיצויי פיטורים. לגבי ההיבט המיסויי סוכם, כי השכר ייחשב כשכר נטו ללא תשלומי מס ודמי ביטוח לאומי (סעיף 31 להסכם). ונוכח הסכמה זו הוחל הדין הקפריסאי על החוזה ושכר המערער הועבר ישירות לחשבונו בשוויץ על ידי החברה הפנמית לנדריי מבלי שהוכח, כי לנדרי קיבלה החזר התשלומים שהעבירה לחשבון המערער כאמור. ג. משאלה הם הדברים מסקנתם הבלתי נמנעת הינה, כי אומד דעתם האמיתי של הצדדים בהסכם שביניהם, לא היה שיחול עליהם הדין הקפריסאי בהתדיינות בבית המשפט בסומליה; אלא ההסכמה הייתה שלא יחול עליהם הדין הישראלי על מנת להימלט מהיבטו המיסויי. ד. שאלת הדין הזר הבא במקום משפט העבודה המגן הישראלי כדין היחס שבין עובד ומעביד, צריכה להיחרץ גם בהתחשב בהסכמתם המפורשת של הצדדים אך ורק כאשר קיימת הסכמה ובחירה אמתית של אותו דין מתוך הכרה קודמת שלו ומודעות להוראותיו. בנסיבות המקרה שלפנינו הצדדים הסכימו על הדין הקפריסאי על מנת שלא יחולו עליהם חוקי המס הישראלים מבלי שהם התכוונו באמת שיחול עליהם אותו דין זר שהיה לאמיתו של דבר דין זר להם. בנסיבות אלה אין מקום לכיבוד בחירתם כביטוי לכיבוד אוטונומית רצון הפרט שלהם, אלא יש לקבוע שאין כאן למעשה הסכמה מפורשת של הצדדים לגבי הדין שיחול ביחס שביניהם. ה. בהעדר הסכמה בין הצדדים לגבי הדין שיחול על היחס ביניהם, יש לפנות למבחן מירב הזיקות. על פי מבחן זה לא יכול להיות ספק לאור נסיבות הקשר שפורטו, שלמערער שעבד בסומליה קניה ורואנדה לא היה זיקה ממשית למקומות עבודתו, וכי כל שאר הזיקות שבין הצדדים היו לישראל. לאור האמור על פי כלל מירב הזיקות יש להחיל על הצדדים את משפט העבודה המגן הישראלי הבלתי מותנה. ו. גם על פי ראיית הדברים בהיבטם הפורמלי ניתן להגיע לאותה המסקנה. אומנם מלכתחילה סוכם בין המערער לחברת COC הקפריסאית שיחול עליו הדין הקפריסאי בעבודתו בסומליה, אולם הסכם זה היה לתקופה קצובה עד 4/94. מ-1995 עד 1999, כלומר רובה של תקופת העסקה, עבד המערער בקניה וברואנדה, שם הוא הועסק בעיקר על ידי קלאסיקה ופוטר על ידי מר חסן בעליה. במצב דברים זה ניתן להניח שתנאי השכר כל עוד לא שונו בהסכמה המשיכו להיות אותם תנאים, כפי שהיו בהסכם השכר עם COC, אולם מדוע בהכרח יש להניח, כי במסגרת העסקתו על ידי קלאסיקה ו-COR הסכימו הצדדים, כי יחול עליהם הדין הקפריסאי דווקא שהוגבל מלכתחילה לסומליה? באשר למועד פיטורי המערער בסומליה אין בפנינו הסכמה מפורשת של הצדדים לתחולת הדין הקפריסאי על יחס העבודה שביניהם, ולפיכך גם פה יש לפנות למבחן מירב הזיקות המוביל לתחולת משפט העבודה המגן הישראלי על קשר בעבודה שבין הצדדים. ז. באמור לא סגי כל עוד לא נעמוד על נקודה חשובה נוספת. ניתן לטעון, כי הצדדים במקרה שלפנינו בחרו בדין היחס שביניהם והבחירה הייתה שלא יחול עליהם הדין הישראלי. אשר על כן יש לכבד בחירתם לאי תחולת הדין הישראלי לאור ההסכם שביניהם. טענה זו אין לקבלה משום שלעניינינו, משפט העבודה המגן, או לפחות חוקיו, איננו בר התניה כל עוד לא הובטחו כראוי בהסכם מראש ולא בדיעבד זכויות היסוד של העובד על פי חוקי המגן בדומה לדין הישראלי ולא פחות מכך למשל, הזכות לשכר מינימום מסויים, הזכות ליום עבודה סביר מוגבל שעות, הזכות לחופשה נאותה, הזכות לפיצויי פיטורים בדומה להסדר אצלנו וכו'. זכויות אלה נוגעות לכבוד האדם של האדם העובד ולפיכך אינן ניתנות לויתור מראש, או בדיעבד. בעניין זה נאמר על ידי ב-ע"ע 247/07 פלונית - סופיה קוציק כזאת: "קביעת קיומם של יחסי עובד מעביד במשפט העבודה הפרטי, הינה קביעה נורמטיבית אובייקטיבית, שאינה חייבת לתאום לראייתם הסובייקטיבית של הצדדים את טיבו של היחס שביניהם. תכלית אותה קביעה הינה סוציאלית מובהקת - לאפשר, בעיקרו של דבר, קיום בכבוד מעמלו, למעמיד תמורת שכר את כוח עבודתו לרשות הזולת; כאשר הוא כפוף לו מינהלית עקב כך, ותלוי בו למחייתו, (בהתעלם מאמצעי מחייה אחרים שלו). להשגת אותה תכלית סוציאלית של קיום בכבוד בהתקיים קשר שכזה של כפיפות ותלות, נכפה על הצדדים לקשר, משפט העבודה שאינו בר התניה; המטיל על המעביד חיוביו, מחד; ומונע בעד העובד מלוותר על זכויותיו לפיו, מאידך. לפיכך נפסק לא אחת, כי היות אדם בגדר עובד הינו דבר הקרוב לסטטוס. מסקנת הדברים הינה, כי קביעת מעמדו של אדם כעובד על פי תכליתה הסוציאלית, אינה באה לענייננו אלא לשם החלה עליו של משפט העבודה המגן, ובצדה של אותה החלה חייבת לקום לו, כדבר מובן מאליו, זכות התביעה לבית הדין למיצוי זכאויותיו על פי אותו המשפט. לבית הדין מצידו חייבת לקום הסמכות לדון באותה תביעה בהתקיים יחסי עובד מעביד לשם קביעת הזכאות על פי משפט העבודה המגן. הגדרת מיהו עובד כאמור, נעשית מתוך ראייה כוללת של בחינת יחס הכפיפות והתלות בין הצדדים. אותו יחס מצמיח דיניו של משפט העבודה המגן, בדומה ליחס הורות ויחס בין בני זוג ודיניהם המיוחדים הנובעים מטיב היחס. באשר לגישתנו, הננו מוצאים צידוק לה בחוק יסוד "כבוד האדם וחרותו". "כבוד האדם העובד", על פי ראייתנו את טיב היחס המקימו, נובע מכבוד האדם. "כבוד האדם העובד" כולל כמובן מאליו, למשל, את הזכות לחופשה, ליום עבודה מוגבל שעות, לשכר ראוי ולפיצוי המאפשר קיום בכבוד למציאת עבודה אחרת למי שבעל כורחו נאלץ לעזוב את מקום עבודתו הקודם". כשם שמשפט העבודה המגן חל על עובד שסיכם עם מעבידו שייחשב לקבלן עצמאי, כך יש להחילו גם כלפי ישראלי העובד עבור מעבידו הישראלי מחוץ לישראל שזכויותיו העיקריות על פי אותו משפט לא הובטחו מראש. גישתנו זו נסמכת על גישת הנפסק בבג"צ 5666/03 עמותת קו לעובד נ. בית הדין האזורי לעבודה; ובג"ץ 1234/10 א. דינמיקה אחזקות נ. המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון. ח. לסיכום פרק זה, מסקנתו הינה, כי להבדיל מההיבט המיסויי שאין אנו נדרשים לעסוק בו, משפט העבודה הישראלי חל ביחס שבין המערער לפחות עם קלאסיקה, ואי רצון הצדדים לשלם מס אינו טעם מספיק שהמערער יצא וידיו על ראשו ביחס לתביעותיו המבוססות על משפט העבודה המגן לאחר שלא הותר לו תיקון התביעה לגבי הדין הקפריסאי. 14. התביעות חלות משפט העבודה המגן בישראלי על היחס בין המערער לקלאסיקה מחייב בחינת זכאותו לפיו על פי עילות התביעה השונות לתשלום הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה ודמי הבראה. עילות תביעה אלה יידונו אחת לאחת. א. דמי הבראה- משסוכם בין הצדדים על תשלום שכר כולל כל ההטבות הסוציאליות, אזי יש לקבוע, כי דמי ההבראה ראויים להיחשב כנכללים באותו שכר, כך שאין המערער זכאי לתשלום נוסף בגין זאת לבל יקבל למעשה כפל דמי הבראה. לאור האמור התביעה לדמי הבראה נדחית. ב. פדיון חופשה - לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין קמא, כי למעשה כל ימי החופשה נוצלו על ידי המערער. מעבר לזאת נעיר כי זכאותו לפדיון חופשה, הייתה צריכה להיקבע לא על פי ההסדר החוזי המיטיב שביניהם לעניין דמי חופשה, כי אם על פי הוראות חוק חופשה שנתית לעניין פדיון חופשה. לאור האמור דין תביעה זו להידחות. ג. הודעה מוקדמת - בית הדין קמא קבע, כי למערער שולמה משכורת חודש מרץ 99 וכי הוא פוטר בעל פה עוד בחודש פברואר של אותה שנה כשלמעשה הוא לא עבד לפחות מיום 2.3.99 עת שב ארצה. לאור האמור ניתנה למערער הודעה מוקדמת כפי המגיע לו גם על פי הסכם העבודה וגם על פי צו ההרחבה לעניין הודעה מוקדמת שהיה תקף באותה עת. לאור האמור התביעה לתשלום דמי הודעה מוקדמת נדחית בזאת. ד. פיצויי פיטורים - בסעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים, נאמר לעניין שכר הכולל פיצויי פיטורים כי רק במקרה של "הסכם בין מעביד לעובד שפורט בו שהפיצויים כלולים בשכר העבודה וההסכם אושר על ידי שר העבודה והרווחה יבוא ההסכם לעניין הפיצויים במקום הוראות חוק זה...". משהסכם השכר הכולל במקרה שלפנינו לא אושר על ידי השר, קמה למערער שפוטר הזכאות לפיצויי פיטורים. השכר לחישוב פיצויי פיטורים כאמור, הינו השכר המוסכם בין הצדדים; ללא תוספת מיסים, וללא קיזוז, דהיינו, 9000$ לחודש נכון ליום 22.3.99. לשכר זה יש להוסיף את ממוצע העמלות של 12 החודשים שקדמו למועד האמור גם כן בשקלים נכון לאותו המועד. תקופת עבודתו של המערער לחישוב פיצויי הפיטורים כאמור הינה מ-5.93 ועד 22.3.99. טענות חוסר תום הלב בעצם התביעה לפיצויי פיטורים ראויות להידחות. לאור האמור תוך 30 יום מהיום תשלם קלאסיקה למערער פיצויי פיטורים על פי החישוב כאמור. ככל שתהא מחלוקת בין הצדדים לגבי הסכום המגיע - יוחזר עניין חישוב פיצויי הפיטורים להשלמת דיון בבית הדין האזורי. 15. הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לאור הנפסק לעיל, חיוב המערער בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין למשיבה על פי פסק דינו של בית הדין קמא בטל. כל צד יישא בהוצאות ההתדיינות בשתי הערכאות באשר תביעת המערער התקבלה רק בחלקה. 16. סוף דבר הערעור מתקבל בחלקו, לפי המפורט לעיל. בשים לב לנפסק - כל צד יישא בתשלום הוצאותיו בשתי הערכאות. חוזה עבודהחוזהמשפט בינלאומידין זר