קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תקופת אכשרה לקצבת זקנה - עבודה אצל קרוב משפחה : 1. התובעת פנתה לנתבע ביום 5/1/10 בתביעה לתשלום קצבת זקנה. במכתבו מיום 18/1/10 דחה הנתבע את תביעתה של התובעת בטענה שלא צברה תקופת אכשרה, כנדרש לפי סעיף 246(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"). 2. התובענה שבפנינו הוגשה במקורה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. כנגד דחיה זו של התביעה לקצבת זקנה. בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבע לא הביא בחשבון את התקופה שמיום 1/4/04 ועד ליום 31/5/05 שבמהלכה עבדה במרפאה של בנה, ד"ר לואי סעאידה, וכי אילו היה מחשב תקופה זו, היה מוצא כי נצברה "תקופת אכשרה" מספקת. 3. בהתאם להחלטת בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, הועברה התובענה להתברר בבית דין זה (בנצרת). 4. בכתב ההגנה שהנתבע הגיש, הוא חלק על קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הנתבעת לבין בנה. לטענת הנתבע, התובעת הגישה תביעה לקצבת זקנה כבר בשנת 2006, וכבר אז נדחתה תביעתה בשל אי-קבלת טענת התובעת כל היותה בגדר "עובדת" של בנה בתקופה שמיום 1/4/04 ועד יום 315/05. (משום מה - הנתבע לא הביא תימוכין לטענה זו, אך נזקוף לזכותו את העובדה שהוא לא טען להתיישנותה של התביעה, אלא הסכים להתדיין בענין גוף המחלוקת. כך ראוי שהנתבע ינהג). 5. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית, אך בחינת התצהיר העלתה כי מלבד עצם הטענה שהתובעת "עבדה" אצל בנה, לא כלל התצהיר מאומה לגבי המחלוקת בדבר קיום יחסי עובד-מעביד. על כן, ניתנה לתובעת הזדמנות להגיש תצהיר עדות ראשית משלים מטעמה, ולאחר שכבר חלף המועד לעשות כך - היא אכן הגישה תצהיר משלים. משכך, נקבע התיק להוכחות ושמענו את עדותה של התובעת ואת עדותו של בנה. העובדות שאינן (או שכמעט אינן) שנויות במחלוקת 6. התובעת, אשה נשואה, תושבת בסמת טבעון, ילידת שנת 1944 (מועד הלידה המדוייק לא ידוע, והוא רשום כ-"00/00/1944"). 7. עד שנת 1997 התובעת לא עבדה, ומאז נישואיה, היתה בגדר "עקרת בית". ביום 1/9/97, החלה התובעת לעסוק, כעובדת עצמאית, במסחר. התובעת היתה בעלים של חנות צעצועים. ביום 30/11/01, סגרה התובעת את החנות והפסיקה לעסוק במשלח יד כלשהו. עם סגירת החנות, שבה התובעת להיות בגדר "עקרת בית". 8. מיום 1/10/07 ועד יום 31/7/08 עבדה התובעת כעובדת שכירה בחברת ס. אמירה סחר (2005) בע"מ. 9. בחודשים יוני ויולי 2009 עבדה התובעת כעובדת שכירה בחברת "נאדסופט בע"מ". 10. בנה של התובעת, ד"ר לואי סעאידה, הוא רופא ילדים. הוא מועסק במרפאת שרותי בריאות כללית בשפרעם, אך במקביל - יש לו מרפאה פרטית בכפר ח'ילף. 11. המרפאה הפרטית של בנה של התובעת פעילה בימי א'-ו' בשעות אחה"צ והערב. במרפאה יש חדר רופא, חדר המתנה, מטבח וחדר שרותים. 12. בנה של התובעת הוציא תלושי משכורת לתובעת, בעבור התקופה שמיום 1/4/04 ועד יום 31/5/05. (כל התלושים שבידינו הודפסו ביום 19/9/05). כל אחד מהתלושים האמורים משקף תשלום של שכר עבודה בסך 1,450 ₪. אין בתלושים רישום על כל תשלום אחר. בנה של התובעת דיווח לנתבע על העסקת התובעת אצלו. המחלוקת העובדתית בין הצדדים וההכרעה בה 13. לטענת התובעת היא עבדה כשכירה במרפאה של בנה וקיבלה משכורת חודשית בתקופה שמיום 1/4/04 ועד יום 31/5/05. תפקידה בעבודה זו, היה לנקות את המרפאה ולשעשע את הילדים שהגיעו למרפאה כשהם המתינו בתור לרופא. לעתים - היה על התובעת גם להכין קפה לבנה. עבודתה זו של התובעת נעשתה באופן סדיר 4 ימים בשבוע. הנתבע מכחיש את גרסת התובעת. עם זאת, הנתבע אינו שולל את האפשרות שמעת לעת התובעת עזרה לבנה במרפאה, אך לטענתו - כשעשתה זאת, הדבר היה כחלק מעזרה משפחתית, ולא במעמד של "עובדת" המקבלת שכר. 14. הנטל להוכיח את גרסת התובעת, מוטל עליה. בחינת הראיות שבפנינו מביאה אותנו למסקנה שאין אנו יכולים לראות את התובעת כמי שהוכיחה את גרסתה. בסעיפים שלהלן נביא את הטעמים למסקנתנו זו. 15. הסתירות שהתגלו בגרסאות שמסרו התובעת ובנה לחוקר הנתבע בחינת ההודעות שמסרו התובעת ובנה לחוקר הנתבע מעלה כי גרסאותיהם לא התיישבו זו עם זו, במספר עניינים. כך למשל, בעוד שהתובעת סיפרה לחוקר הנתבע שכאשר עבדה במרפאה של בנה היא היתה מגיעה למרפאה ביחד עם בנה ומדי יום היא עבדה משעה 17:00 עד שעה 19:00, ולעיתים עבדה גם עד השעה 20:00, בנה של התובעת מסר לחוקר הנתבע כי המרפאה היתה פתוחה כל יום משעה 15:00 או 16:00 וכי באופן קבוע היא היתה פתוחה עד השעה 20:00. סתירה נוספת בין גרסאות התובעת ובנה כפי שנמסרו לחוקר הנתבע היתה לגבי מספר הימים בשבוע שבהם עבדה התובעת במרפאה של בנה; בעוד שהתובעת סיפרה לחוקר הנתבע שהיא עבדה במרפאה של בנה "כל יום" (והמרפאה - כאמור - פעילה 6 ימים בשבוע), בנה של התובעת מסר שהתובעת עבדה 3-4 פעמים בשבוע. עוד סתירה בין הגרסאות מצויה בשאלת משך העבודה. התובעת מסרה לחוקר הנתבע כי היא עבדה במשך שנה, ואילו בנה מסר שהתובעת עבדה כ-8 חודשים. דוגמא אחרונה שאנו מביאים בקשר לסתירות בין הגרסאות שנמסרו לחוקר, היא בשאלת אופן תשלום השכר. התובעת מסרה לחוקר כי היא קיבלה שכר במזומנים ואילו בנה מסר לחוקר כי השכר שולם בצ'קים. נעיר כי אנו מודעים לטענת התובעת על כך שהחוקר דיבר עמה בעברית ושאולי הוא לא הבין אותה נכון, אלא שאין אנו מקבלים טענה זו ככזו שיש בה כדי להסביר את הסתירות, באשר מההודעה נגבתה מהתובעת עולה ברורות שהתובעת מסרה גרסה סדורה. התובעת אינה חולקת על חלק ניכר ממה שהחוקר כתב. היא מייחסת את טענתה בדבר אי-הבנה בינה לבין החוקר רק לגרסאות הבעייתיות. בנסיבות אלה, נראה לנו שנכון לראות את הכתוב בהודעה לחוקר כמשקף נאמנה את הדברים שהתובעת מסרה לו. 16. הסתירות בעדויות בפנינו העדויות בפנינו הוי לאחר שהתובעת כבר היתה מודעת להחלטת הנתבע בעניינה, לאחר שהיא קיבלה ייעוץ משפטי, ולאחר שהיה ידוע לה מה כתוב בהודעות שנגבו על ידי חוקר הנתבע. לדעתנו, גם בנה של התובעת, אשר העיד כעד מטעם הנתבע, היה מודע לתוכן ההודעות שנגבו על ידי החוקר, ולסתירות שעלו מהן. בעדויות בפנינו היה ניכר שהן התובעת והן בנה משתדלים לצמצם את הפער בין הגרסאות שלהם כפי שנגבו על ידי החוקר. הדבר הביא דווקא לסתירות נוספות. נדגים זאת להלן. כך למשל, בעדותה שינתה התובעת את גרסתה לגבי תחילת העבודה כל יום, ומסרה כי ההתחלה היתה בשעה 16:00 או 17:00 (בכך, "התקרבה" התובעת לגרסת בנה בהודעה לחוקר על כך שההתחלה היתה בשעה 15:00 או 16:00). משהיא הופנתה במפורש לגרסתו של בנה בפני חוקר הנתבע, התקרבה התובעת עוד יותר אל גרסה זו, ואמרה ש"תמיד" ההתחלה היתה ב-16:00 ולא היה מקרה שבו ההתחלה היתה ב-17:00. גם לגבי מספר הפעמים בשבוע, צמצמה התובעת, בעדותה, את הפער בין גרסתה בפני החוקר לבין גרסתו של בנה. בעוד שבפני החוקר היא מסרה - כאמור - שהיא עבדה "כל יום" ובנה מסר שהיא עבדה 3-4 פעמים בשבוע, הרי שבעדותה העידה התובעת שהיא לא עבדה 6 פעמים בשבוע אלא רק 4-5 פעמים. בנוסף, בעדותה ציינה התובעת שחלק מהמשכורות שולם בצ'קים. (גם בכך היא "התקרבה" לגרסתו של בנה בפני חוקר הנתבע על כך שהמשכורות שולמו בצ'קים). גם בנה של התובעת "התקרב" בעדותו לגרסת אמו בפני חוקר הנתבע, וניסה בכך לצמצם את הפער בין הגרסאות. כך למשל - גם הוא העיד שלעתים הוא שילם שכר במזומנים (שלא כגרסתו בפני חוקר הנתבע). כך גם הוא כבר לא גרס באופן ברור שאמו עבדה 3-4 פעמים בשבוע אלא ציין שמדובר ב"מינימום 3-4 פעמים בשבוע". על שעות העבודה הוא העיד שמדובר ב"מינימום שעתיים". התייחסותו של בנה של התובעת לענין שעות העבודה, עורר את השאלה לפי מה ידע בנה של התובעת כמה זמן תידרש העבודה ומתי לבוא, ושאלה זו הביאה אחריה גרסה חדשה של בנה של התובעת - בשאלה אם המטופלים הוזמנו לפי תורים שנקבעו מראש, כשהתברר שגרסתו היא שהוא לקח את אמו עמו למרפאה, על פי התורים שהוזמנו, דבר שאינו מתיישב עם הגרסאות הקודמות). בעייתיות נוספת בין הגרסאות השונות שנמסרו על ידי התובעת ועל ידי בנה, הן בהודעות לחוקר והן בעדויותיהם - נוגעת לשאלה מי עבד במרפאה בטרם יום 1/4/04 ומי לאחר יום 31/5/05, ולשאלה מי יזם את הפסקת עבודת התובעת. לא נאריך בפירוט בעניינים אלה. 17. בהתחשב באמור לעיל, אין אנו יכולים לראות את גרסת התובעת בדבר עבודה סדירה במרפאה של בנה, כנגד תשלום חודשי קבוע - כגרסה מוכחת. אמנם, אין אנו שוללים את האפשרות שמדי פעם התובעת הגיעה עם בנה למרפאה וסייעה לו בעניינים שונים, אך - כאמור - אנו דוחים את הגרסה שהדבר נעשה באופן סדיר, ודוחים את הגרסה שמדובר בסיוע תמורת שכר ששולם באופן קבוע. הקפדה יתרה בבדיקת התביעה   18. הלכה פסוקה היא כי שומה על בית הדין לעבודה לבחון בקפידה יתרה טענה של קיום יחסי עובד-מעביד בין אדם לבין קרוב משפחתו.   אסמכתאות לכך, ניתן למצוא, בין השאר, בפסקי הדין הבאים: דב"ע לג/0-108 המוסד לביטוח לאומי - כץ, פד"ע ה 31, דב"ע לג/0-159 מרקו - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ה 134 דב"ע מח/0-141 גלנדאור - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 98, דב"ע נא/0-6 שוורץ - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג 202, דב"ע נג/0-78 פייגלשטוק - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 283, דב"ע נו/0-225 טויטו - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), ובפסקי דין רבים אחרים.   במסגרת ההקפדה האמורה, בוחנים את קיומם של אינדיקציות לקיום יחסי עובד-מעביד, כגון - תשלום שכר ריאלי, קיום חובות מכח משפט העבודה המגן (תוספות יוקר, חופשה שנתית, דמי הבראה וכיו"ב), סדירות העבודה, ועניינים אחרים האמורים להיות בין עובד למעביד.   19. בעניינה של התובעת, כבר קבענו לעיל, שאין לראות את התובעת כמי שהוכיחה שעבדה באופן סדיר במרפאה של בנה בתקופה שמיום 1/4/04 ועד יום 31/5/05. אין לראות אותה גם כמי שהוכיחה שקיבלה שכר בתמורה לאותה עבודה נטענת. בנוסף, התובעת אינה גורסת כי קיבלה זכויות אחרות שהיו יכולות להגיע לה אילו היתה "עובדת". התובעת לא קיבלה דמי הבראה, אף שלטענתה עבדה 14 חודשים, וגם לא קיבלה פיצויי פיטורים אף שלטענתה סיבת הפסקת העבודה היתה נעוצה במצב הבריאות שלה. 20. אשר על כן, אנו דוחים את הטענה שבין התובעת לבין בנה היו יחסי עובד-מעביד. בחינת ההגדרה המרחיבה שבסעיף 1 לחוק   22. בסעיף 1 לחוק נאמר כי יש לראות כ"עובד" גם קרוב משפחה שאין בינו לבין קרובו יחסי עובד-מעביד, אך הוא מועסק במפעל באופן סדיר, בעבודה שאילולא עשה אותה הוא - היתה נעשית בידי עובד.   לדעתנו, גם הרחבה זו של המונח "עובד" אינה יכולה להועיל לתובעת, שכן כבר קבענו לעיל שלא הוכח כי התובעת סייעה לבנה במרפאה "באופן סדיר". בהעדר סדירות - אין מקום להחיל את ההרחבה של המונח "עובד" על פי סעיף 1 לחוק. הוראות רלוונטיות מהחוק 23. עד עתה סקרנו את העובדות והכרענו במחלוקת בין הצדדים בענין ראייתה של התובעת כ"עובדת" בתקופה שמיום 1/4/04 ועד יום 31/5/05. עם זאת, עדיין יש צורך לבחון את השפעת דחיית טענת התובעת על שאלת זכאותה לקצבת זקנה. 24. בענין זה נזכיר כי במכתב הדחיה, נכתב על ידי הנתבע כי התביעה נדחית בשל אי-צבירת תקופת אכשרה לפי סעיף 246(א) לחוק. כדי להבין את הצורך של התובעת בצבירת "תקופת אכשרה", נביא להלן פירוט של הוראות רלוונטיות מהחוק. 25. בסעיף 1 לחוק מוגדר המונח "גיל הפרישה", כך: "הגיל הקבוע לגבר ולאשה, בהתאם לחודש לידתם, בחלק א' בלוח א'1.". בחלק א' של לוח א'1 המצורף לחוק נקבע כי גיל הפרישה של אשה אשר נולדה עד יוני 1944, הוא גיל 60. 26. סעיף 238 לחוק (שהוא סעיף ההגדרות לגבי פרק י"א לחוק, העוסק בביטוח זקנה ושאירים), כולל הגדרה של "עובד מבוטח" ו"עובדת מבוטחת", בלשון זו: "מבוטח לפי פרק זה, למעט עקרת בית ואלמנה בת קצבה ולרבות עקרת בית ואלמנה שמשתלמת לה גמלה לפי פרק ט'.". בענין האמור בהגדרה מצוטטת זו נבהיר את שני אלה: א. פרק ט' לחוק הוא פרק העוסק בזכאות לקצבת נכות בנכות כללית. ב. גם המונח "עקרת בית" מוגדר בסעיף 238 לחוק. זה לשון ההגדרה: "אשה נשואה, למעט עגונה, שבן זוגה מבוטח לפי פרק זה, שאינה עובדת ואינה עובדת עצמאית". 27. סעיף 240 לחוק קובע מי הם המבוטחים לענין פרק י"א לחוק. כך נאמר בסעיף 240 לחוק: "(א) בכפוף להוראות סעיף קטן (ב) תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים מבוטח לפי פרק זה, להוציא מי שביום שבו נעשה לראשונה תושב ישראל כבר הגיע לגיל הקבוע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק ג' בלוח א'1. (ב) מבוטחת שאינה פטורה מתקופת אכשרה לפי סעיף 246(ב), ואשר לא נתמלאה לגביה כעובדת מבוטחת תקופת אכשרה המזכה לקצבת זקנה לפי סעיף 246(א), תהיה מבוטחת לענין פרק זה לפי סימן ג' בלבד.". סימן ג' לפרק י"א לחוק - הוא זה שעוסק בביטוח זקנה. 28. סעיף 244(א) לחוק מחייב את הנתבע לשלם קצבת זקנה למבוטח "שהגיע לגיל קצבת זקנה". ההוראות לגבי "גיל קצבת זקנה" נקבעו בסעיף 245 לחוק. כך - בין השאר - נאמר בס"ק (א) לסעיף 245 לחוק: "הגיל לקצבת זקנה הוא - (1) בגבר - ... (2) באשה - הגיל הקבוע לגביה, בהתאם לחודש לידתה, בחלק ד' בלוח א'1, ואם נתקיים בה אחד מאלה - גיל הפרישה; (א) נתמלאה לגביה כעובדת מבוטחת תקופת אכשרה המזכה לקצבת זקנה לפי סעיף 246(א) והכנסתה בשנת מס אינה עולה על ההכנסה המרבית; (ב) היא פטורה מתקופת אכשרה לפי סעיף 246(ב) והכנסתה בשנת מס אינה עולה על ההכנסה המרבית; (ג) קיבלה קצבת נכות לפי פרק ט', שנים עשר חודשים רצופים לפחות בתכוף לפני שהגיעה לגיל הפרישה". בחלק ד' של לוח א'1 (המוזכר בסעיף 245(א)(2) לחוק, נקבע כי הגיל לקצבת זקנה למי שנולדה ממאי 1942 עד דצמבר 1944 הוא גיל 67. 29. בסעיף 246 לחוק, נאמר כך: "(א) תקופת האכשרה המזכה לקצבת זקנה היא אחת מאלה: (1) 60 חודשים, בין שהם רצופים ובין שאינם רצופים, שבהם היה אדם מבוטח תוך עשר השנים האחרונות שקדמו לגיל המזכה אותו בקצבת הזקנה; (2) 144 חודשים שבהם היה אדם מבוטח, בין שתקופה זו רצופה ובין שאינה רצופה; (3) לא פחות מ-60 חודשים, אף אם אינם רצופים, שבהם היה אדם עובד מבוטח או עובדת מבוטחת, ובלבד שמספר חודשים אלה אינו פחות ממספר החודשים שבהם התקיימו ההוראות שלהלן: (א) הוא לא היה מבוטח מחמת שחדל להיות תושב ישראל; (ב) הוא לא היה עובד מבוטח או עובדת מבוטחת.; (ב) אשה מבוטחת לא תזדקק לתקופת אכשרה לפי סעיף קטן (א) אם נתקיים אחד מאלה: (1) היא גרושה, אלמנה או עגונה; (2) היא לא נשואה, ונעשתה תושבת ישראל מכוח בניסתה לישראל, ובאותו זמן כבר הגיעה לגיל הקבוע לגביה לגביה, בהתאם לחודש לידתה, בחלק ה' בלוח א'1. (3) בן זוגה אינו מבוטח. (4) שולמה לה קצבת נכות לפי פרק ט', בעד החודש שקדם בתכוף ליום שבו הגיעה לגיל הפרישה. (ג) ...". 30. סעיף 385(א) לחוק, קובע כך: "לא הוכח יום לידתו של אדם, חזקה עליו, לענין חוק זה, שנולד בחמישה עשר לחודש לידתו, ואם לא הוכח החודש - חזקה כאמור שנולד באחד באפריל של שנת לידתו." זכאותה של התובעת לקצבת זקנה 31. העולה מההוראות המסורבלות מאד של החוק כפי שציטטנו עד כה, בהתייחס לשאלת זכאותה של התובעת לקצבת זקנה והצורך שלה לצבור "תקופת אכשרה", הוא האמור להלן: א. לצרכי החוק רואים את התובעת כמי שנולדה ביום 1/4/44. ב. התובעת היא בגדר "מבוטחת" לענין ביטוח זקנה. ג. על הנתבע לשלם קצבת זקנה למבוטח שהגיע ל"גיל קצבת זקנה". ד. גיל קצבת זקנה לגבי אשה שנולדה ביום 1/4/44 הוא גיל 67, אך אם התמלאה לגביה "תקופת אכשרה" כעובדת מבוטחת (כלומר - כמי שלא היתה "עקרת בית"), כאמור בסעיף 246(א) לחוק, גיל קצבת הזקנה שלה הוא גיל 60 (גיל הפרישה לגביה). ה. מאחר שאין חולק כי בתובעת לא מתקיים אחד התנאים שבסעיף 246(ב) לחוק בדבר פטור מתקופת אכשרה, אין חולק כי היא לא קיבלה קצבת נכות לפי פרק ט' לחוק, ואין חולק כי בתקופות שהיא לא עבדה (כשכירה או כעצמאית) היא היתה בגדר "עקרת בית", הרי שלשם זכאות לקצבת זקנה - בתקופה שמאז הגיע התובעת לגיל 60 ועד הגיעהּ לגיל 67 (1/4/11) - היה עליה לצבור תקופת אכשרה כ"עובדת מבוטחת" (שכירה או עצמאית), לפי סעיף 246(א) לחוק. ו. תקופת האכשרה שהיה על התובעת לצבור, כ"עובדת מבוטחת", היא בת 60 חודשים בתוך עשר השנים שקדמו להיותה בת 60 (גיל הזכאות לקצבת לפי טענת התובעת) או בת 144 חודשים במועד כלשהו. ו. האמור לעיל, הוא בתנאי שהכנסתה של התובעת אינה עולה על "ההכנסה המרבית" (הנתבע לא טען שלתובעת יש הכנסה כזו, ועל כן - אנו יוצאים מנקודת הנחה שאין לה הכנסה כזו).   32. תקופת האכשרה שנצברה על ידי התובעת כ"עובדת מבוטחת", בהתעלם מהתקופה שלגביה נטען כי התובעת עבדה אצל בנה, היא זו: - כעצמאית בחנותה - 51 חודשים (מיום 1/9/97 ועד יום 30/11/01). - כשכירה - 13 חודשים (מיום 1/10/07 ועד יום 31/7/08 וכן בחודשים יוני ויולי 2009). אולם, עבודתה של התובעת כשכירה היתה לאחר שהגיעה לגיל 60, כלומר - לאחר המועד שבו הגיעה ל"גיל המזכה אותה בקצבת זקנה" אם היתה מתקבלת טענתה שגיל קצבת הזקנה בעבורה הוא גיל הפרישה שלה. על כן, אין להביא תקופה זו בחשבון לצרכי צבירת תקופת האכשרה. 33. מהאמור בסעיף 32 לעיל, עולה כי תקופת האכשרה המובאת בחשבון בתוך 10 השנים שלפני גיל הפרישה, היא בת 51 חודשים (תקופה קצרה מהדרישה ל-60 חודשים), וכי תקופת האכשרה הכוללת היא בת 64 חודשים (תקופה קצרה מהדרישה ל-144 חודשים). על כן, התובעת לא צברה "תקופת אכשרה" על פי סעיף 246(א) לחוק, ולפיכך, אין היא זכאית לקצבת זקנה החל מהגיעהּ לגיל הפרישה, אלא הזכאות אמורה להתחיל רק עם הגיעהּ לגיל 67. 34. במאמר מוסגר נעיר כי לפי מסקנתנו האמורה לעיל, נראה שכלל לא היה צורך לברר את המחלוקת בדבר קיום יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין בנה, שכן גם אם היה נקבע שהתובעת אכן היתה "עובדת" של בנה, היה בכך כדי להוסיף לה 14 חודשי אכשרה אך זאת - בתקופה שלאחר המועד שבו התובעת הגיעה לגיל הפרישה שלה (60), כך שגם תקופה זו לא היתה מועילה לתובעת. לסיכום 35. בשל האמור לעיל, אנו דוחים את התביעה. 36. אין צו להוצאות. שתי הערות לסיום 37. במהלך ההתדיינות בתובענה זו, הגיעה התובעת לגיל 67 (ביום 1/4/11), כך שלדעתנו על הנתבע לשלם לתובעת קצבת זקנה החל מחודש אפריל 2011, בלא קשר לתקופת זכאות כלשהי. ענין זה לא הובא להכרעתנו ועל כן אנו נמנעים מלקבוע זאת באופן מפורש, אך אם הנתבע אינו משלם לתובעת קצבת זקנה החל מיום 1/4/11, אנו ממליצים לבא כחה לייעץ לתובעת להגיש בהקדם תביעה חדשה לקצבת זקנה. 38. יש לצפות מהנתבע שכעת, עם דחיית תביעתה של התובעת משנקבע כי לא היו יחסי עובד-מעביד בין התובעת ובין בנה, ישיב הנתבע לבנה של התובעת את דמי הביטוח ששולמו לנתבע על ידי בנה של התובעת, בגין הדיווח על העסקת התובעת. לא רק המוסר הבסיסי מחייב את הנתבע לנהוג כך (אם טרם השיב את דמי הביטוח), אלא גם החוק - כוונתנו לסעיף 362 לחוק. זכות ערעור 39. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. קצבת זקנהתקופת אכשרההעסקת קרובי משפחה