קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום שעות נוספות בלילה: התובע הועסק על ידי הנתבעת במשך מספר שנים כאחראי על כלבי שמירה. מדי ערב היה מגיע למקום העסקתו, מסדר את הכלבים בעמדות השמירה, מאכילם ומשגיח עליהם, תוך שהוא שוהה במקום עד שעות הבוקר. עיקרה של תביעתו הינה לתשלום שעות נוספות. בנוסף לרכיב תביעה זה אנו מתבקשים להכריע בתביעותיו לזכויות סוציאליות נוספות ולהחזר עלות החזקת הכלבים. כבר בפתח הדברים נציין שבכתב התביעה נכללו שני נתבעים נוספים, מר גדי בן שבת ומר יוסף אביטן, שלפי הנטען היו בעלי השליטה בנתבעת בתקופת עבודת התובע. נטען שקיימת עילה להרמת מסך ההתאגדות החוצץ בין הנתבעת ובינם. ברם, בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 12.9.09 הוחלט על מחיקתם, כך שנותרה התביעה נגד הנתבעת בלבד. כן נציין שביום 11.10.10 ניתן פסק דין המוחק את התביעה בשל אי הופעת התובע לישיבת הוכחות שנקבעה בתיק. פסק דין זה בוטל משהסתבר שהתובע היה מאושפז במועד הדיון. התשתית העובדתית זהות המעסיקה ותקופת ההעסקה בכתב התביעה נטען שהתובע החל לעבוד "בשליטת הנתבעים" החל מפברואר 2001. כאמור, התביעות נגד הנתבעים הנוספים נמחקו, ונותרה אך התביעה נגד הנתבעת. בסיכומיו של התובע בפנינו (עמ' 23 ש' 2 לפרוטוקול) נטען שבראשית הדרך הועסק על ידי חברה אחרת בשם אדיר א. גלית, ובהמשך נפתחה חברה חדשה, היא הנתבעת, אליה הועברו כל עסקי חברת גלית. לטענתו, הנתבעת החדשה ערבה לכל חובות קודמתה, לפי הוראת סעיף 30 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. ברם, עיון בתצהיר עדותו הראשית של התובע מגלה שהטענה שלעיל כלל אינה נזכרת בו. לפי סעיף 2 לתצהיר, התובע הועסק החל מפברואר 2001 על ידי הנתבעת עצמה. איננו רואים צורך להכריע במחלוקת בשאלת זהות מעסיקתו של התובע בתקופה שהחל מפברואר 2001 ועד יוני 2003 כמו גם בשאלה האם אכן הועסק בכל התקופה הזו, ומה הייתה מתכונת העסקתו. זאת, מאחר ומעיון ברשימת הפלוגתאות והמוסכמות עולה שהתובע הועסק על ידי הנתבעת רק החל מיום 1.7.03 (ועד ליום 31.7.06, 37 חודשים סה"כ). הפלוגתאות שבין הצדדים נוסחו כנוגעות לזכויותיו אך לגבי תקופה זו. הצדדים לא הגדירו כל פלוגתא ביניהם הנוגעת לחבותה של הנתבעת בגין חובות קודמים, ככל שהיו כאלה, בגין העסקתו של התובע בתפקיד זה או אחר בתקופה שקדמה לתקופת העסקתו אצלה. מכאן, שהצדדים עצמם הסכימו בשלב קדם המשפט לצמצם את המחלוקת ביניהם לזכויות התובע הנובעות מתקופת ההעסקה החל מיום 1.7.03, ואין כל רלוונטיות לשאלת זהות המעסיקה, תקופת ההעסקה (ומתכונת ההעסקה) שקדמה לה. למען הסר ספק, נציין שלמרות שרשימת הפלוגתאות והמוסכמות הוגשה מטעם ב"כ הנתבעת בלבד, הרי שבישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 12.1.09 הצהיר בא כוח התובע שהוא מסכים לרשימה זו, ומכאן שהיא מחייבת את שני הצדדים. השכר לשעת עבודה על פי סעיף 6 לכתב התביעה "לפני תחילת עבודתו של התובע הוסכם בינו לבין מנהל החברה הנתבעת ו/או האחראי כי הוא ישתכר 18 ₪ לשעת עבודה, תשלומים עבור שעות נוספות ותנאים סוציאליים לפי החוק". בהתאם, תחשיבי השעות הנוספות שצורפו לכתב התביעה (נספח ג' ונספח ד') נעשו על בסיס שכר רגיל של 18 ₪ לשעה. בתצהיר עדותו הראשית של התובע אין כל התייחסות לנושא שכרו לשעה (בניגוד להנחיות הפסיקה בעניין זה, ראו ע"ע (ארצי) 188/06 סמי בוג'ו נ' קל בניין בע"מ (28.10.10, פיסקה 44.1 לפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) לאה גליקסמן). כול שנטען בו לעניין שכרו של התובע הוא שבפועל הוא קיבל 5,300 ₪ נטו לחודש (סעיף 13 לתצהיר). על פי תחשיב רכיבי התביעה שהוגש על ידי התובע בשלב הסיכומים, שכרו היה 6,233 ₪ ברוטו לחודש. בתחשיב נטען שלאור הוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר ועל פי הפסיקה יש להתייחס אל שכר זה כאל השכר הרגיל עבור 186 שעות עבודה שבועיות, ומכאן מוצע שנקבע ששכרו השעתי של התובע היה 33.51 ₪. כתב ההגנה כמו גם תצהיר הנתבעת אינם מתייחסים מפורשות לשאלת שכרו של התובע לשעה, ונטען בהם שהסיכום עם התובע היה על שכר גלובאלי. לדעתנו, בהינתן שהשכר לשעה הנטען בכתב התביעה הוא 18 ₪, ומשלא הוגשה כל בקשה לתיקון כתב התביעה, כלל איננו צריכים לקבוע האם תיאורטית זכאי היה התובע לשכר לשעה גבוה יותר, כנטען על ידו בסיכומיו, שכן בכל מקרה את זכויותיו הנטענות לשעות נוספות עלינו לחשב על בסיס שכר בסיס לשעה של 18 ₪. לצרכי רכיבי התביעה האחרים, אנו קובעים ששכרו החודשי עמד על 3,348 ₪ (18 ₪ לשעה כפול 186 שעות לחודש). שעות העבודה לטענת התובע, עבד במשך שבעה ימים בשבוע. בכל יום עבודתו החלה בשעה 17:00 בערב והסתיימה בשעה 06:00 בבוקר (13 שעות עבודה סה"כ). זאת, למעט משמרת יום שישי שהחלה בשעה 15:00 בערב והסתיימה גם כן בשעה 06:00 בבוקר (15 שעות עבודה סה"כ). בשלבים שונים של ההליך בפנינו נוצרה אי בהירות מסוימת לגבי שעת ההתחלה של כל משמרת, האם התחילה בשעה 17:00, כפי שטען במקור, או שאולי התחילה בשעה 18:00 וארכה 12 שעות בלבד (עמ' 10 ש' 4, עמ' 12 ש' 22, עמ' 14 ש' 14 וראו התייחסות לנושא בסיכומי הנתבע עמ' 26 ש' 12). עיון בתצהירו של מר יוסף אביטן, שהעיד מטעם הנתבעת, מגלה שאין בו כל התייחסות לשעת תחילתה של כל משמרת, כמו גם לשעת סיומה. כשנשאל מר אביטן על כך, השיב בכנות "אני לא טיפלתי בשומרים ולכן אני לא יודע" (עמ' 18 ש' 18). בהעדר הכחשה של ממש מצד התובעת, אנו מקבלים את גרסתו של התובע (ראו בפירוט בעמ' 10 ש' 1) וקובעים כי בתקופת עבודתו אצל הנתבעת, החל מיום 1.7.03 ועד לסיום עבודתו אצלה, הוא החל לעבוד בכל יום בשעה 17:00 בערב ועבד במשך 13 שעות עד 06:00 בבוקר, וזאת במשך שבעה ימים בשבוע. בימי שישי העבודה התחילה, כאמור לעיל, שעתיים קודם לכן, בשעה 15.00. דיון והכרעה שעות נוספות לטענת הנתבעת, התובע אינו זכאי לתשלום עבור שעות נוספות, שכן עקב אופי עבודתו, לא ניתן היה לפקח עליה. עוד הסבירה הנתבעת שעבודתו של התובע שהיה אחראי על כלבי שמירה "הסתכמה בסידור הכלבים בעמדות השמירה, האכלתם ובהשגחה לפי הצורך על הכלבים ועל המתקן בו שהה" (סעיף 12 לתצהיר אביטן). נטען ש"התובע יכל לישון במתקן על פי שיקול דעתו, ורק במקרה חריג שהצריך את התערבותו היה מתעורר ומטפל באירוע לפי הצורך". תמיכה בעמדתה זו היא מוצאת בפסיקה שבה נקבע ששעות לינה במקום עבודה אינן נחשבות כשלעצמן כשעות עבודה (ראו: דיון לד/4-3 (ארצי) רוברט יקואל נ' אליהו פלד פד"ע ה (1) 328 (1974) וכן, ד"ר יצחק לובוצקי חוזה עבודה וזכויות העובד, פרק 13 עמ' 5). אין בידינו לקבל טענה זו, לא ברמה העובדתית ולא ברמה המשפטית. ראשית, נתייחס לעובדות. בתצהיר העדות מטעם הנתבעת נכללה הודאה מפורשת בכך שהתובע היה צריך גם לשמור על המתקן שבו שהה, ולא רק להשגיח על הכלבים (סעיף 22 לתצהיר). מר אביטן ניסה "לתקן" ולשנות את האמור בתצהירו בנקודה זו במהלך חקירתו הנגדית, אך תשובותיו לשאלות שהופנו אליו בעניין זה מצד בא כוח התובע כמו גם מצד בית הדין היו מתחמקות ולא אמינות (עמ' 19 ש' 3) . הוא גם ניסה לטעון שהתאפשר לתובע "לצאת משם ולעשות מה שהוא רוצה" (עמ' 18 ש' 23) אך מדובר בטענה חדשה, שלא נזכרה בתצהירו, שבו כל שנאמר הוא ש"התובע יכל לישון במתקן על פי שיקול דעתו, ורק במקרה חריג שהצריך התערבותו היה מתעורר ומטפל באירוע לפי הצורך" (ס' 13 לתצהיר). מנגד, התובע העיד בפנינו שנדרש לעשות סיור בכל שעה במהלך המשמרת, ובמידה והיו רעשים חשודים היה עושה סיור נוסף (עמ' 11 ש' 26). כן העיד שנאסר עליו לישון: "5 פעמים במהלך משמרת היה מגיע סייר לביקורת ולא היה פעם אחת שתפס אותי ישן, אם הוא היה תופס אותי ישן הייתי מיד מפוטר" (עמ 12 ש' 18). אפילו נניח שהתובע הפריז, וכי יכול היה לישון פה ושם, אף מעבר להודאתו המפורשת בכך ש"אולי היה נמנום קטן של 10 דקות" (עמ' 12 ש' 12), אין בכך כדי לשנות את התמונה העובדתית. אמנם, הלכה היא שאין להכיר בשעות שינה של מדריכים, נהגי אוטובוס ועובדים אחרים הלנים "בשטח" במקום עבודתם (בגץ 3291/07 החברה להגנת הטבע נ' בית הדין הארצי לעבודה (16.5.07); דב"ע מה/3-22 אגד נ' קרץ, פד"ע יז 21 (1985);  דב"ע שן/3-84 מדינת ישראל נ' רון, פד"ע כב 443 (1990); ע"א 566/70 מחטאוי נ' קו צינור אילת בע"מ, פ"ד כה (2) 622 (1971)). אך לא זוהי ההלכה לגבי שומרים: "בקשר לעבודתם של שומרים החייבים להיות נוכחים באתר שמירה והם רשאים ללון שם [...] יש לראות את מלוא שעות הנוכחות של השומר באתר השמירה שעליו הוא מופקד כשעות עבודה" (עע 459/07 דוד יפה נ' ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ (8.12.09)). כן ראו: עע 1302/04 תמנון שירותי מיגון נ' מיכאל דנילוב (7.5.05). זאת ועוד, אף לולא היה התובע שומר, דומה שעל פי מבחני הפסיקה הרלוונטיים, ועל פי התשתית העובדתית אותה פרשנו לעיל, 'שעות נוכחותו' במקום העבודה היו צריכות להיחשב כ'שעות עבודה', לרבות לצורך גמול שעות נוספות. נזכיר שעל פי הפסיקה העדכנית: "לא בכל מקרה 'שעות נוכחות' אינן בגדר 'שעות עבודה' המזכות בתשלום שכר, לרבות גמול שעות נוספות. התשובה לשאלה אם מדובר ב'שעות נוכחות/שהייה' שאינן מזכות בשכר או ב'שעות עבודה' נגזרת ממכלול הנסיבות: הגדרת תפקידו של העובד ומטלותיו במקום העבודה; האם שהותו של העבודה במקום העבודה נלווית לביצוע עבודתו ותפקידו או היא מהות עבודתו ותפקידו; האם העובד נדרש על ידי המעביד להישאר במקום העבודה" ועוד (פיסקה 7 לפסק-דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) לאה גליקסמן ב- עע 328/06 ש. ניר הצפון בע"מ נ' דלאיכה נאדל (4.5.08); הדברים הבאים, שנאמרו לעניין תורנויות של עובדי בית ספר שדה של החברה להגנת הטבע (עע 305/05 (ארצי) אשר מאיר נ' החברה להגנת הטבע (1.2.2007)), יפים ומתאימים בשינויים המחויבים אף לענייננו: "לא המערערים קבעו את הנחיצות לתורנות, את מועדי התורנויות ואת מתכונת שעות התורנות. כל אלה נקבעו על ידי המשיבה, באמצעות מנהל בית הספר. לפיכך אם נדרשו המערערים לקיים תורנות בימים שאין בהם תפוסה מלאה, לא הם היו אחראים לכך שהעבודה בימים אלה הייתה מועטה. הם מכל מקום נדרשו לשהות בבית הספר. בימי התורנות התנתקו המערערים מביתם, ובמקום לעשות לעצמם העמידו את זמנם לרשות בית הספר בתוך כותלי בית הספר. העובדה, שבחלק משעות התורנות לא הייתה פעילות שהצריכה פעולה מצד המערערים, אינה גורעת ממהותן של שעות אלה כשעות עבודה, בהן בעל כרחם נאלצו להתנתק מביתם ומשפחתם, לשהות בבית הספר ולפעול לפי רשימת המטלות המופיעות בנוהל התורנות, ובזמן בו אין פעילות להימצא במקום מוכנים ומזומנים לכל קריאה שתבוא מצד האורחים, או גורם אחר, לבצע את המוטל עליהם. שעות נוכחות אלה בבית הספר הם "שעות עבודה" לכל דבר ועניין, ואין זה משנה אם בחלק מהשעות לא נקראו לבצע איזו שהיא מטלה, משום שלא הייתה כזו. עצם החובה להימצא בבית הספר תוך התנתקות מביתם ומשפחתם במטרה להיענות לכל בעיה אם תתעורר, גם אם לא תתעורר כלל, פירושה בנסיבות הקיימות העמדת זמן לרשות בית הספר, וזו הגדרת המונח שעות עבודה בחוק שעות עבודה ומנוחה, דהיינו, "הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה". שעות אלה הם בדיוק השעות שבו עמדו המערערים לרשות העבודה, גם בזמן בו לא הייתה כל בעיה לטיפול, אך הם היו מוכנים וזמינים במקום לטפל בה אם תבוא". בהינתן שאף לשיטת הנתבעת, גם שעה שהתובע ישן הוא היה זמין לטפל בכל אירוע חריג, בין אירוע הקשור לכלבים ובין בכלל, ובהינתן שכלל לא ברור האם ובאיזה תנאים התאפשר לו ללון, אם בכלל, אין בעינינו ספק שהתובע זכאי לגמול שעות נוספות בגין כל השעות בהן היה במשמרת. אשר לדרך חישוב שעות נוספות בענף השמירה, נפעל על פי פסקי הדין המנחים בעע (ארצי) 459/07 דוד יפה נ' ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ (8.12.09) ובעע (ארצי) 402/07 ניצנים- חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ נ' יאיר חודאדי (19.1.10), בהם נקבע, בין היתר, כי שבוע העבודה בענף השמירה יחושב לפי 186 שעות בחודש, או 43 שעות לשבוע. כן נזכור שבמקרה שלפנינו מדובר במשמרות לילה, דהיינו ב"עבודת לילה" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951. המשמעות הינה שאורכה של משמרת רגילה הינו שבע שעות במקום שמונה ביום, והתובע זכאי לגמול שעות נוספות כבר למן השעה השמינית. התובע עבד מדי לילה 13 שעות רצוף, ומכאן שהוא זכאי לתגמול עבור 6 שעות נוספות בלילות הימים ראשון עד חמישי: עבור השעתיים הראשונות 45 ₪ (2X18X125%) ועבור ארבע השעות הבאות 108 ₪ (150%X18X4), ובסה"כ 153 ₪ ליום. בהינתן שהתובע עבד מדי חודש 19 ימי חול (הורדנו חופשה, ראו התחשיב שצירף לסיכומיו) הוא זכאי סך הכול לתשלום תוספת שעות נוספות בסך 2,907 ₪ (153 X 19) בגין הימים ראשון עד חמישי לכל חודש מ- 37 חודשי עבודתו. באשר למשמרת יום שישי, עבור השעה הראשונה (החל מ- 15:00), שהיא שעת עבודתו ה- 43 של התובע בכל שבוע, אין התובע זכאי לגמול שעות נוספות. עבור השעה השנייה והשלישית הוא זכאי ל- 45 ₪ (125%X18X2), ועבור כל השעות החל מהרביעית ועד החמש עשרה הוא זכאי הן לגמול שעות נוספות והן לתוספת יום מנוחה, ובסה"כ ל- 432 ₪ (200%X18X12). צירוף שני הסכומים מביא לסך 477 ₪ תוספת למשמרת שישי. נכפיל בארבע משמרות לחודש, והתוצאה היא 1,908 ₪ לכל חודש מ- 37 חודשי עבודתו. באשר למשמרת מוצאי שבת עד ראשון בבוקר, גם כאן את כולה נחשב כשעות נוספות, כיון שהתובע עבר מזמן את מכסת השעות הרגילות השבועית המותרת, אך כאן כבר לא הוספנו תוספת לעבודה ביום מנוחה. עבור השעתיים הראשונות זכאי התובע ל- 45 ₪ (2X18X125%) ועבור אחד עשר השעות הבאות 297 ₪ (150%X18X11). התוצאה היא 342 ₪ למשמרת שבת אחת, ו- 1,368 ₪ לחודש לפי ארבע משמרות. צירוף שלוש הסכומים שלעיל מוביל אותנו ל- 6,183 ₪ (1,368+1,908+2,907) תוספת עבור שעות נוספות לחודש. זאת, מעבר לשכרו הרגיל שעל התובע שצריך היה להיות 3,348 ₪ (18 ₪ לשעה כפול 186 שעות לחודש). מצאנו אם כן שהתובע היה זכאי סך הכול לשכר רגיל פלוס שעות נוספות של 9,531 ₪ לחודש, בעוד שבפועל שכרו הממוצע ברוטו עמד על 6,233 ₪ לחודש (על פי התחשיב שצורף לסיכומיו, ולא נסתר). את ההפרש (3,298) נכפיל ב- 37 חודשי עבודה. התוצאה המתקבלת הינה 122,026 ₪ תוספת שעות נוספות לה זכאי התובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.1.05 (אמצע תקופת עבודתו) ועד ליום התשלום בפועל. אחזקת כלבים והחזר הלוואה בכתב התביעה טען התובע שרכש את שלושת הכלבים מסוג זאב גרמני שהוחזקו באתר השמירה בעלות של 1000$, וכן מימן מכיסו את כל עלויות החזקתם, לרבות רכישת מזון, ביצוע בדיקות וחיסונים, רכישת מוצרי הגיינה, טיפול ועוד. לטענתו, לפני תחילת עבודתו הוסכם בינו לבין מעסיקיו שהתשלומים האלה ישולמו על ידיו. לאור כל זאת הוא תבע 500 ₪ לכל חודש עבודה לכל כלב, ובסה"כ 54,000 ₪. ברם, התובע לא הציג בפנינו כל ראייה לכך שאכן הוסכם עם הנתבעת שעליה לשלם לו את עלות אחזקת הכלבים. מעבר לכך, לא הוצגה בפנינו כל ראיה לכך שהסכומים שלעיל הוצאו בפועל על ידי התובע, היכן בוצעו הרכישות וכולי. צודק בא כוח הנתבעת שמדובר ב"סכומים שנשלפו מהשרוול" (עמ' 26 ש' 5). בצדק ציין בא כוח התובע ש"אכן מרשי לא שימר את הקבלות וישנה בעיה מסוימת" (עמ' 25 ש' 19). באשר להחזר ההלוואה בסך 2,000$ שהתבקש בכתב התביעה - עניין זה נזכר בצורה לאקונית ולא מפורטת בתצהיר התובע, ובשלב הסיכומים כבר נזנח לחלוטין. התביעות להחזר עבור אחזקת כלבים ולהחזר ההלוואה נדחות. דמי הבראה אין מחלוקת בין הצדדים שהתובע לא קיבל כלל דמי הבראה. לטענת הנתבעת, אין היא חייבת בפדיון דמי ההבראה שלא שילמה שכן לפי הוראות צו ההרחבה בענף השמירה מיום 25.12.73, אין זכות לפדיון דמי הבראה. אין בידינו לקבל טענה זו. על פי הוראות צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש (הצו הכללי): "עובד יהיה זכאי לקצובת הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את קצובת ההבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו." כידוע, ככל שהוראות צו ההרחבה הכללי מטיבות עם העובד לעומת צו ההרחבה בענף בו הוא מועסק, זכאי הוא ליהנות מההסדר המיטיב עימו (בר"ע (ארצי) 390/03 חברת השמירה בע"מ נ' אמבייה נגיסה (7.10.03)). מכאן, שהתובע זכאי ל- 10 ימי הבראה, לפי 365 ₪ ליום (התעריף המעודכן להיום) ובסך הכול ל- 3,650 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה אין מחלוקת בין הצדדים שהנתבעת לא הפרישה לפנסיה ממשכורתו של התובע. טענת ההגנה היחידה שהעלתה הנתבעת בעניין זה הייתה שלפי הלכת שקריאת (דב"ע שן /66-3 שקריאת נ' רחמים פד"ע כב (1) 13 (1990)) זכות התביעה עומדת במקרה שכזה רק לקופת הגמל, ולא לעובד עצמו. טענה זו אינה נכונה, כפי שהסבירה כב' השופטת רונית רוזנפלד בעע (ארצי) 562/06 ד"ר גד פרידמן נ' משרד הבטחון (14.10.07): "הלכה פסוקה היא, כי עובד אינו חסר אונים כנגד מעבידו המזניח חובותיו כלפי קופת גמל, ואינו מעביר אליה תשלומים כפי שהוא מחויב לעשות. בנסיבות כאלה רשאי העובד לתבוע כי יועברו התשלומים ישירות לקופת הגמל. אם אין אפשרות להעברת התשלומים רטרואקטיבית ישירות לקופת הגמל, עומדת לפני העובד האפשרות להוכיח את הנזק שנגרם לו עקב אי העברת התשלומים. אם הביא את ההוכחה הנדרשת, יפסוק לו בית הדין את המגיע לו על פי מה שהוכח בפניו". מכאן שהתובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה בסך 5% משכרו, כמבוקש מכתב התביעה. משקבענו ששכרו הבסיסי של התובע 3,348 ₪, ושהוא עבד 37 חודשים בשירות הנתבעת, הוא זכאי לקבל ממנה ברכיב זה סך 6,193 ₪ (5%X37X3,348), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.1.05 (אמצע תקופת העסקתו) ועד ליום התשלום בפועל. פדיון חופשה לטענת התובע בכתב תביעתו ובתצהירו, לאורך כל תקופת עבודתו הוא לא ניצל ימי חופשה שהיה זכאי להם על פי חוק, ומכאן תביעתו לפדיון חופשה. כידוע, הנטל להוכיח את ניצול ימי החופש מוטל על המעסיק (דב"ע (ארצי) נד/3-48 רפאל אברג'יל נ' קורט אנסבך פד"ע ה (1) 253 (1974). בהקשר זה נפסק לאחרונה בעע (ארצי) 554/09 צבר ברזל הספקה נ' משה שמיר (13.1.11) כי: "הרמת הנטל אינה מותנית, דווקא בהצגת פנקס חופשה שנתית, וניתן להגיע למסקנה כי המעביד שילם את מלוא ימי החופשה המגיעים לעובד גם על יסוד ראיות אחרות. למשל בהצגת תלוש שכר המהווה ראשית ראייה בכת להוכחת מאזן ימי החופשה המגיעים לתובע". לאחר שעיינו בתלושי השכר, הכוללים רישום של ניצול ימי חופשה לאורך תקופת עבודת התובע, הגענו למסקנה שהנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח שהתובע קיבל ימי חופשה. בא כוח התובע ניסה לטעון שהרישום לפיו נוצלו מספר גדול של ימי חופשה ברצף מעורר תמיהות, אך בעינינו אין דבר ייחודי בכך שעובד בוחר לנצל את חופשותיו ברצף, להבדיל מניצול מספר ימים בודד. כמו כן, ישנם תלושים (למשל תלוש פברואר 2006 ותלוש אפריל 2006) בהם הורדו ימים בודדים. התובע בתצהיר עדותו בחר שלא להתמודד עם הרישום בתלושי השכר ולנסות להפריכו. טענותיו בהקשר זה נטענו "על דרך 'הסתם'" (פסק דין צבר, ראה בפיסקה 27.3 לפסק דינו של כב' השופט אילן איטח) ואיננו רואים לקבלם. זאת ועוד. על פי התחשיב של התובע עצמו, שהוגש במסגרת סיכומיו, הוא ניצל מספר ימים חופש, ובכך סתר בעצמו את גירסתו לפיה לא ניצל כלל ימי חופשה. אשר על כן, התביעה לפדיון ימי חופשה נדחית. דמי חגים התובע תבע דמי חגים, אך עיון בתצהיר עדותו מגלה שאין בו כל התייחסות לרכיב תביעה זה. אף בשלב הסיכומים לא התייחס בא כוחו לרכיב זה. מכאן, שאף דינה להידחות. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: סך 122,026 ₪ שכר עבודה (שעות נוספות), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.1.05 (אמצע תקופת עבודתו) ועד ליום התשלום בפועל. סך 6,193 ₪ פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, גם כן בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.1.05. סך 3,650 ₪ דמי הבראה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. על פסק דין זה ניתן לערער בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. שעות נוספות