קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אורווה ללא היתר: א. רקע כללי ביום 28/02/10 הוגש כנגד הנאשם כתב האישום בתיק זה, בגין ביצוע עבירות שימוש במקרקעין ומבנים שונים לניהול אורוות סוסים (ושימושים נלווים כולל מגורים סמוכים), ללא היתרי בניה ובסטייה מהייעוד שנקבע בהוראות התוכנית שבתוקף. הנאשם לא הכחיש את העובדות שפורטו, אולם העלה טענה מקדמית, להגנה מן הצדק (ראה טענות בכתב שבבקשה 1 בתיק). תגובת המאשימה הוגשה באופן אלקטרוני (לאחר מתן אורכות) ב- 16.1.11. חלק לא מבוטל מהמצורפים הנטענים, לא צורפו בפועל. על פניו, אין מחלוקת שהנאשם מחזיק במבנים שונים ומבצע שימוש בשטח לניהול אורוות סוסים ושימושים נלווים, כולל מגורים באחד מהמבנים. על פניו, אין גם מחלוקת שהנאשם לא קיבל בעבר היתרים לבנייה/שימוש ע"פ הוראות חוק התכנון והבנייה והשימוש שנעשה על ידו במבנים הקיימים ובשטח הינו ללא היתר ונוגד את היעוד. נסיבות שכאלה יש בהן לבסס את קיום יסודות העבירה. נעבור לעובדות וטענות המהוות את הבסיס לטענת ההגנה מן הצדק. הנאשם ובני משפחתו מחזיקים ומשתמשים במבנים ובשטח לשימושים אלה , שנים רבות. לטענתם, עוד משנת -1948 ולטענת מנהל מקרקעי ישראל, החל משנת 1967. תביעת הנאשם להכרה כאריס (מכוח פקודת האריסים) נדחתה בהסכמת הצדדים, ומבלי שנדונה לגופה, במסגרת תיק (אריסות) 3/81. מנגד, הצהיר נציג המנהל באותו מעמד כי המנהל מקווה למצוא לתובע ובני משפחתו שטח חלופי מתאים לצרכיהם . צוין בפרוטוקול הדיון כי לאור הצהרה זו, הושגה הפשרה דלעיל. בשנים הרבות שמאז ועד היום, לא הוסדר ו/או הושלם הליך של מעבר לשטח חלופי ולא ננקטו הליכי פינוי על פי פסק הדין הנ"ל על ידי המנהל. מזה מעל 20 שנה, נמשכו ההליכים ומגעים של זרועות שלטוניות שונים מול משפחת הנאשם, גם אם לסירוגין, למציאת שטח חליפי ופתרון (ראה מסמך הפיקוח של המאשימה לפרקליטות המדינה מ-15.3.93 , נספח 6 לבקשה) המדבר בעד עצמו, וכן מכתב מנהל המחוז של המנהל מיום 25.4.96 באותו עניין (נספח 7 לבקשה). ביום 03/11/04 ,התקבלה החלטת הקצאה עקרונית נוספת על ידי המנהל (נספח 8). על פי אותה החלטה, הומלץ שוב על שיתוף כל הגורמים הרלוואנטיים במציאת שטח הקצאה חילופית. העלויות ונזק לקופת מקורות (קרי- קופת המדינה) צוינו כבר אז ובוודאי אינם הולכים וקטנים עם השנים. בהמשך לכל האמור או אולי בגין העדר התקדמות של ההליכים הנ"ל, בשנת 2008, יזמה חברת "מקורות" תוכנית להעתקת החווה החקלאית נשוא האישום, לשטח אחר. על פניו, התוכנית לא התקבלה בהתלהבות על ידי רשויות התכנון ואינה מקודמת על ידיהם וכל גוף ממשיך כנראה לפעול באופן עצמאי, להגשמת מטרותיו, מבלי שבוצע שיתוף פעולה, כמפורט לעיל . אין מחלוקת שהמצב אינו מצב שבו התוכנית של מקורות אושרה ובוצעה והנאשם מצידו הוא, מסרב לעבור לאותו השטח. ב. דיון והכרעה אין מחלוקת שהנאשם ו/או בני משפחתו מחזיקים בשטח ומנהלים את החווה החקלאית במקום מזה עשרות שנים. אין זה מתפקידי להחליט כלל בשאלת האריסות, ובעצם, נושא זה הוכרע על ידי הערכאה הדיונית המוסמכת, בהסכמה שהוצגה על ידי הצדדים, זה מכבר. אין לדעתי מקום ליתן משקל יתר לטענת באת כוח המאשימה שהצהרת המנהל לא נכללה כחלק מפסק הדין. בדיון הוצהר כאמור שהסכם הפשרה הושג , בהתבסס על הצהרה זו. בחינת משמעות ההצהרה האמורה ו/או התנהגות הצדדים במהלך השנים מאז, ובחינת "מאזן הכוחות והאשם" בין המנהל והנאשם בכל הקשור לפסק הדין לפינוי השטח והכוונות עליהם הוצהר למציאת מקום חילופי , הינה נתונה לבית המשפט האזרחי (באם מי מהצדדים יבחר לעשות כן), ואין כל מקום להכריע שאלות אלה, כנושא "נלווה", במסגרת טענות "עקיפות" , בעת בחינת טענה להגנה מן הצדק. אין גם צורך בהכרעתם בהליך זה במסגרת בחינת הטענה להגנה מן הצדק, לגופה, כפי שיובהר להלן. איני סבורה שיש בטענה ש-"לא ננקטו הליכי פינוי על ידי המנהל" , בפני עצמה, כדי להוכיח הסכמה שבהתנהגות או שבשתיקה להמשך חזקה בניגוד לפסק דין חלוט. אין מקום לפרש אי נקיטת הליכי פינוי , בפני עצמו, כהסכמה מפורשת ו/או שבהתנהגות ו/או בשתיקה, במקום לפרשו כהעדר משאבים, ו/או הזנחה ביורוקראטית ו/או אזלת יד ממסדית, של המנהל. מאידך, במקרה דנן , בנוסף לאי נקיטת הליכי פינוי, נעשו ניסיונות שונים אך עקביים , במהלך כ-20 שנה כבר (לסירוגין), להעמיד לרשות נאשם ומשפחתו שטח חלופי בפועל. ניסיונות אלה לא הגיעו עד היום לידי הגשמה. במילים אחרות, טענות הנאשם אינן נסמכות, באופן בלעדי ,על הטענה ש-"פסק הדין לפינוי לא מומש ע"י המנהל". הזדמן לי לציין לא פעם בעבר, כי השטחים הפתוחים והפרוסים בצפון שבבעלות/ניהול המדינה/מנהל, מזכירים את ה- "מערב הפרוע" ,של פעם. משאבי הפיקוח ואכיפה המצומצמים ומוגבלים מביאים לידי כך שהמדינה אינה מצליחה להשתלט באופן אפקטיבי על שטחים אלה. החלל שנוצר, מהווה פיתוי לגורמים שונים להיכנס לשטחים שונים ולקבוע בהם עובדות. אין זה מעלה או מוריד אם המדובר בגורמים פליליים של ממש או באנשים או בגופים נורמטיביים הבוחרים לפעול מטעמים אידיאולוגיים, "ציוניים", כלכליים או אחרים. התוצאה בשטח, של הפרת דיני הקניין והתכנון, הינה זהה. גורמי האכיפה לעיתים מגלים תושייה ומגלים את המעשים מיידית ופועלים בהליכי אכיפה מהירים. אולם , קיימים גם מקרים לא מעטים שבהם הטיפול המשפטי של נקיטת הליכי אכיפה אינו מתבצע אלה שנים רבות לאחר קביעת העובדות בשטח, בין אם כתוצאה מ-"מבצעי אכיפה" יזומים תקופתיים ובין אם בגין טיפול שהחל בגין תלונת שכן (אזרח או מוסד), ובין אם בגין הרחבת בנייה/שימוש של מחזיק/משתתף ותיק שלא ננקטו כנגדו הליכים בעבר. עבירת השימוש החורג במבנים/מקרקעין (להבדיל מבנייה), הינה עבירה מתמשכת ומתחדשת מדי יום. מכיוון שכך, היא בעלת תכונה ייחודית המאבחנת אותה ממרבית העבירות שבספר החוקים: היא אינה מתיישנת, כל עוד השימוש נמשך בשטח בפועל. עבירה זו נכללה בספר החוקים, כחלק מסל העבירות הגוררות צעדים וסנקציות שהועמדו לרשות גורמי האכיפה ובהמ"ש, על מנת שהם יוכלו לפעול להגנת ולהגשמת האינטרסים הציבוריים הרלוונטיים. במסגרת בחינת הטענה להגנה מהצדק נשאלת השאלה, מהם דרכי הפעולה הראויים וההוגנים שעל גורמי האכיפה לנקוט בהם, במקרים כגון דא ובנסיבות שכאלה. ברור שכל מקרה נבחן לגופו. מקובלת עלי הקביעה שאין בעצם העובדה שמדובר בשימוש רבת שנים, ככל שיהיה, כדי להקים "חסינות" ,מפני העמדה לדין ואין בה כדי להעניק למאן דהוא את הזכות להמשיך ולהפר את הוראות חוק התכנון והבנייה גם בעתיד וללא הגבלה. בוודאי שאין בשימוש רבת שנים, ככל שיהיה, כדי להקנות זכות למאן דהוא להרחיב את פעולותיו בשטח, לשימושים או שטחים נוספים או להקים מבנים נוספים. אין גם בפעילות רבת שנים שכזו כדי להקנות למשתמשים כל זכות להפר הוראות דין אחרות ו/או לגרום כל מטרדים או סכנות בריאותיות לציבור, וכד'. לצד הנחת היסוד האמורה, שאין בשימוש רב שנים כדי להקים חסינות מפני העמדה לדין, ברור הדבר שמצבים שכאלה מחייבים את רשויות האכיפה בנקיטת צעדי אכיפה הוגנים וראויים , על פי כללים מנחים המתאימים, למקרים שכאלה. במקרה שבפנינו , אין מקום להתעלם מהעובדה שהעבירות השימוש המיוחסות לנאשם , הינן ידועות ומוכרות למדינה ולמאשימה (קרי- לפרקליטות), מזה עשרות שנים, מבלי שננקטו כל הליכים כנגד הנאשם בנדון, עד היום. בכתב האישום לא נטען לשינוי/הרחבה/בניה חדשה בשטח, אלא לאותם השימושים רבי השנים שהיו קיימים לפני עשרות שנים ,עוד בעת מתן פס"ד הפינוי ,שטרם מומש . התוכנית האחרונה שנדונה, פרי יוזמת "מקורות" , להעתקת המתחם לשטח חלופי, אינו זוכה ,ככל הנראה לתמיכה והתקדמות של רשויות התכנון, אם כי על פניו אין כרגע כל הצעה מגובשת יותר. אין מחלוקת שהניסיונות של המנהל להעמיד למשפחת הנאשם שטח חלופי הובאו לידיעת הועדה המחוזית ופרקליטות המדינה, במהלך השנים. הטיפול ה"זוחל " בנושא זה ,במהלך עשרות שנים ללא פתרון אמיתי וישים, אינו חריג דיו בנוף הבירוקראטי המקומי, והמבין יבין. ייתכן ופרקליטות המדינה היגיעה למסקנה שמעל 20 שנות של טיפול ציבורי עם הנאשם לא צלחו והאינטרס הציבורי וצרכי מקורות מחייבים את הפסקת פעילותו של הנאשם במקום. לא נטען בפני כי הפרקליטות נתנה הוראות חד משמעיות לגופים הציבוריים הרלוואנטיים, על מנת שימצא פתרון הוגן ומיידי. מאידך, הופעלו סמכויות המדינה המסורות בידי התביעה הציבורית במישור הפלילי, באמצעות הגשת כתב אישום. בתגובת המאשימה, אין גם התייחסות להתראה או דרישה שהומצאו לנאשם ומועד מוגדר שהוקצה לו על ידי המאשימה, בטרם יינקטו הליכים כנגדו בגין עבירת השימוש החורג . איני סבורה שהרצון והאינטרס הציבורי לאכיפת הוראות המחוקק, בנסיבות שכאלה, צריכה להתבצע ולהגיע לידי הגשמה בהפיכת אותו משתמש "חורג" מוכר בשטח , בין לילה, לנאשם בהליך פלילי (שתוצאותיו מדווחות ומופיעות במרשם הפלילי). חשיפה שכזו מעמידה אותו, ללא התראה, בפני הרשעה פלילית כמעט וודאית, שלצידה האפשרות להטלת עונשים כבדים (כולל עד 3 שנות מאסר), וקנסות כבדים. לצד כל האמור, האפשרות הממשית של מתן צווים שיפוטיים הצופים פני עתיד. בנוסף ובטרם אמשיך בעניין נקיטת הליכים בהגשת כתב אישום, יש לציין שסעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק) מקנה סמכות לבית משפט, להיעתר לבקשה למתן צווים על פי הוראות סעיף 205 לחוק, ללא הרשעה. האמצעים שפורטו בסעיף 205 לחוק להריסה; פירוק; סילוק; סגירה; הפסקה או התאמת שימוש, אינם בבחינת "עונש", אלא צווים עצמאיים נלווים, להגשמת מטרת המחוקק, כאשר עיקר הוראות הסעיף, פונים פני עתיד. בבוא בית משפט לדון בבקשה על סמך הוראות סעיף 212 לחוק, הדגש אינו ממוקד במישור הפלילי הרגיל, שבו עוסקים ב-"זיכוי" או "הרשעה" . כן, בית משפט מוסמך לשקול ולבצע מאזן של אינטרסים, הן את האינטרסים הציבוריים והן את האינטרסים של המשיב. פגיעה תכנונית חמורה, בדרך כלל תקבל את המשקל שיכריע את הכף, גם כנגד משתמש רב שנים, וללא קשר למחלוקות קנייניות, אם כי כל מקרה נבחן לגופו . בבקשות כאלה בהמ"ש גם מפעיל את שיקול דעתו באשר למועד שייקבע לכניסת צו שיפוטי לתוקף. לאחר שהתייחסתי להוראות סעיף 212 לחוק, אחזור לענייניו ואציין שוב שאין מניעה על פי הוראות החוק מלנקוט בהליכים פליליים כנגד משתמש רב שנים, אולם, לוּ דעתי תישמע, על מנת להבטיח את ההגינות הראויה לצד האכיפה העניינית הנדרשת להגנה על האינטרס הציבורי, על הפרקליטות וגורמי האכיפה לקבוע כללי פעולה ברורים שיבוצעו במקרים בעלי נסיבות שכאלה, כולל מדיניות האכיפה וכולל אותם פעולות התראה ושהות שיוענקו (כל עוד אין סכנה תכופה ומיידית), בטרם נקיטת הליכים פליליים בבית המשפט. במקרה כגון דא גם אם המדינה החליטה בדבר הצורך בנקיטת ההליכים הרי שבטרם נקיטתם בפועל, יש צורך בהתראה מפורטת , המציגה את עמדת גורמי האכיפה, באופן חד משמעי, תוך כדי ציון העובדה שעל אף ההיסטוריה, ההסכמות השונות שהיו או לא היו ועל אף המגעים עם המנהל (ו/או כל גוף ציבורי אחר), ועל אף העדר נקיטת הליכי אכיפה עד היום, בכוונת התביעה לנקוט בהליך מסוג זה והעמדה לדין, באם השימוש החורג לא יופסק , בתוך זמן סביר שיוגדר על ידיה, מראש. התראה ברורה ומבהירה שכזו, יש בה כדי להעמיד את הנאשם הפוטנציאלי על המדיניות החדשה שהמאשימה גיבשה כלפיו, ולהציב בפניו "שעון מתקתק" מחד , ושהות סבירה מאידך, על מנת שהוא יוכל לפעול באופן מיידי לנסות לתקן את המעוות, בין אם בנקיטת הליכי רישוי ותכנון ובין אם בנקיטת הליכים משפטיים נוספים להגשמת הבטחות נטענות, ובין אם בהפסקת השימוש בפועל ומציאת פתרון עצמאי ,למעבר למקום חוקי, מטעמו. לא הוצג בפני כל מסמך מעודכן, המעיד על כך שהתוכנית ש"מקורות" יזמה, הינה מתקדמת ותאושר בקרוב על ידי גופי התכנון. על הנאשם להפנים את ההפרדה שבין טענתו שהמנהל נטל על עצמו לספק לו פתרון חלופי, לבין העדר זכותו להמשיך, עדי עד, את השימוש החורג שהינו מבצע במבנים ובשטח שבמקום, ללא היתרים כדין. זכות החזקה/בעלות הינה שאלה עצמאית ונפרדת מייעוד תכנוני, המטיל מגבלות על הקרקע/שטח , שהינן תקפות כלפי כולי עלמה, בעלים ופולש, כאחד. אין בפני כל טענה כי הוקצב לנאשם פרק זמן (כמפורט לעיל) והמאשימה לא הגישה בקשה על פי הוראות סעיף 212 לחוק, אלא כתב אישום בפלילים , על פיו הפך הנאשם ממשתמש "חורג" מוכר ו"נסבל" בשטח, מבלי שננקטו נגדו הליכים במהלך שנים רבות (כולל הליכי פינוי ע"פ פס"ד), לעבריין העומד לדין פלילי, בן לילה. לאור כל האמור, הנני מקבלת את טענת הנאשם להגנה מן הצדק ומורה על ביטול כתב האישום ,שבתיק זה. כן, הנני סבורה (ככל שעמדת המאשימה הובהרה באופן חד משמעי בעת הגשת כתב האישום ב - 02/10)-,שתקופה נוספת של 12 חודשים מהיום, הינה תקופה סבירה להעניק בידי הנאשם את השהות הראויה להפסקת השימוש החורג, בטרם יינקט הליך פלילי כנגדו בגין השימוש החורג נשוא האישום ועל מנת לאפשר לו להיערך בהתאם. אין בדבריי אלה כדי לשחרר את הנאשם מקיום כל הוראת דין אחרת, הנובעת מהחזקתו ושימושו במקום ובמבנים ואין בה כדי למנוע מגורמי האכיפה האחראיים על אכיפתם לנקוט בכל פעולה שמסמכותם לנקוט, על פי הוראות אותם הדינים להבטחת קיומם ואכיפתם. על הנאשם להפנים כי לצד קבלת בקשתו בכל הקשור לכתב האישום בתיק זה (מהנימוקים שפורטו), נדחו טענותיו להתיישנות/שיהוי "וחיסיון" מפני עצם חשיפתו להעמדה לדין בעתיד, באם יתגלה כי הינו מתעקש להמשיך את השימוש החורג במקום ללא היתרים כדין, כל זאת מהטעמים שפורטו דלעיל. כן , כפי שכבר ציינתי, הנאשם הינו חשוף לנקיטת הליכים כמפורט בסעיף 212 לחוק, על כל המשתמע מכך. זכות ערעור לבהמ"ש המחוזי , כחוק. בניההיתר בניה