קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות אישית על ירי על פלסטיני: התביעה התובע הינו תושב איו"ש (כפר עין אלדידה), יליד 1986 . לטענתו, ביום 24/09/07 שעה שרעה צאן כהרגלו יחד עם אחיו הקטן, סמוך ומחוץ לשטח המושב שדמות מחולה, הגיעו לשם הנתבעים 1-2 (להלן בהתאמה: "אוהד" ו/או "אלישיב"), אשר החלו לצעוק על התובע ואחיו, לאחר מכן לידות אבנים לעברם ולעבר העדר אותו רעו ולאחר פרק זמן נוסף שלף אוהד אקדחו וירה בסמוך לרגליו של אחי התובע (להלן: "ג'מאל"), אשר נבהל וברח מהמקום. התובע צעק לעברו של אוהד שלא ירה לכיוון ג'מאל ובתגובה, כך נטען, ירה אוהד 2 יריות לעבר התובע ופגע בו ישירות וגרם לו נזקי גוף ולאחר מכן ברח מהמקום יחד עם אלישיב. לטענת התובע, אחד הקליעים שירה אוהד, חדר לכתפו הימנית, נתקע בתעלת חוט השדרה וגרם בסופו של דבר לשיתוק בפלג גופו התחתון של התובע. לטענת התובע, אחראים הנתבעים 1-2, וכן אביו של הנתבע 2, הוא הנתבע 3 כאפוטרופוס לקטין במועד האירוע, באחריות לנזקים שנגרמו לתובע. התובע אף טען כי בגין האירוע הועמד אוהד לדין, הורשע על פי הודאתו ואף נגזרו עליו עונשים שונים וביניהם 16 חודשי מאסר בפועל וכן פיצוי לתובע בסך של 50,000 ₪. באשר לאלישיב נטען כי הוא אחראי בין בשל כך ששידל את אוהד לבצע את הירי ובין בשל כך שסייע לו. לחלופין נטען, כי אוהד ואלישיב אחראים מכוח דיני הרשלנות כלפי התובע לכל נזקיו. באשר לנתבעים 4-5 נטען כי הם אחראים גם כן לנזקי התובע בשל אחריותם לביטחון בהתנחלויות. נטען כי הפרו חובה זו, שכן רכז הביטחון השותף של היישוב שדמות מחולה, הפר חובתו לדאוג לביטחון ביישוב וכך גם הממונים על הביטחון במועצה האזורית אליה כפוף היישוב שדמות מחולה. הפרת חובה זו מהווה לטענתו, הפרת חובה חקוקה במובן ס' 63 לפקודת הנזיקין. כן טען לחלופין, כי נתקיימה רשלנות מצד הנתבעים 4-5, שכן לא דאגו לקיים את סידורי הביטחון והאבטחה הראויים בסמוך ליישוב שדמות מחולה, ולא הזהירו מפני הסכנה או לחלופין התירו קיומן של ישיבות הסדר או מדרשות שהתבססו על ערכים גזעניים ולא חינכו את תושבי שדמות מחולה על ערכים טובים או אהבת הזולת וכיו"ב טענות בדבר רשלנות. באשר לנתבעת 6 נטען כי היא אחראית לנזקי התובע בשל כך שהפרה הוראות חקוקות או הסכמים או אמנות שטיבם וטבען להגן על הזולת וביניהן הסכמי אוסלו, אמנת האג משנת 1907, אמנת ג'אנבה הרביעית מ- 1949, ההכרזה בדבר זכויות האדם מ- 1948, חוק השיפוט הצבאי ועוד. עוד נטען כי המדינה אחראית אחריות ישירה או שילוחית למעשיהם או מחדליהם של תושבי שדמות מחולה מכוח הסכמים עם הרשות הפלסטינאית וכן הפרה של חוק מבקר המדינה אשר פורסם בחודש 08/2055 ועסק בביקורת על צה"ל. לחלופין, טען כי נתקיימה רשלנות מטעם המדינה על ארגוניה השונים, בשל כך שלא דאגה לביטחון התושבים הפלסטינאים, לא הנהיגה מנגנוני דיווח ובקרה, לא הציבה עמדות צבאיות במקום האירוע או מאבטחים או מחסומים או שלטי אזהרה, לא הזהירה מפני ביצוע מעשים של ירי כלפי פלסטינאים ולא חינכה את התושבים באופן ראוי. הגנת הנתבע 1 הנתבע 1 (להלן: "אוהד") הכחיש את כל הטענות שנטענו נגדו למעט טענות שהודה בהן במפורש. לטענתו, הוא אינו תושב ההתנחלות מבואות יריחו ולא הוא שגרם לנזקי התובע ככל שאלה קיימים, למעט מה שהודה במסגרת הסדר הטיעון בת.פ 1153/07 בבית המשפט המחוזי בנצרת. כן הכחיש אוהד את חוות הדעת שהוגשה מטעם התובע ונערכה על ידי ד"ר ספורי על כל חלקיה. לטענתו, לא הוכח מצבו הבריאותי של התובע כמו גם הקשר בין מצב זה לאירוע נשוא התובענה ולהודאתו במסגרת ההסדר בתיק פלילי. עוד נטען כי לא צורפה לכתב התביעה כל ראייה בדבר מצבו הכלכלי הקשה של התובע. עוד נטען כי אין לנתבע כל ידיעה אישית על מצבו הבריאותי, האישי, הכלכלי, של התובע. לחלופין טען אוהד, כי הנזקים המתוארים בכתב התביעה והמוכחשים כשלעצמם (למעט מה שהודה בו במסגרת ההסדר בתיק הפלילי) הנם מוגזמים וחסרי כל בסיס עובדתי ו/או משפטי. עוד נטען כי התובע לא עשה די לצורך הקטנת נזקיו. כן נטען כי אם הוא יחויב בתשלום סכום כסף כלשהו לתובע אזי יש לקזז ממנו כל סכום שקיבל התובע ו/או יקבל התובע מכל מוסד, אדם או גורם כלשהו הקשור לאירוע ו/או לנזקים הנובעים ממנו. הגנת הנתבעים 2-3 הנתבעים 2 ו- 3 (להלן בהתאמה: "אלישיב" ו- "חיים") הכחישו את כל טענות כתב התביעה למעט טענות שבהן הודו במפורש. לטענתם, בהכרעת הדין של כבוד השופטת מוניץ נאמר במפורש כי הנאשם לא התכוון כלל לפגוע בתובע מקל וחומר שאלישיב יכול לחסות תחת צילה של קביעה זו שכן תיק החקירה כנגד אלישיב נסגר מחוסר אשמה, לא הוגש נגדו כתב אישום ואין להיבנות לצורך תביעה זו מאמירות כנגדו שנאמרו בפסק הדין. לטענתם, התובע מנסה לייחס אחריות לאלישיב וחיים למרות שלא הם אלה אשר גרמו לנזק ואין להם כל אחריות על המעשה נשוא התביעה דנן. כן נטען, כי אלישיב היה קטין מתחת לגיל 16 ולמרות שנסגר תיק החקירה מחוסר אשמה כנגדו התובע מנסה לציירו במגמתיות כאחראי למעשיו של אחיו הגדול חרף העובדה שאוהד הנו אדם מבוגר, בוגר יחידה קרבית בצבא ובעל משפחה ואילו אלישיב הנו נער צעיר שנלווה לאחיו. לטענת אלישיב הוא נגרר למקום האירוע, לא הייתה מצידו כל השתתפות, סיוע או שידול למעשה המיוחס לאחיו ועל כן אין הוא אחראי למעשה. באשר לאחריותו של חיים נטען כי אוהד אינו גר במושב שדמות מחולה אלא מתגורר בישוב סמוך והוא הגיע לישוב באותו יום על מנת לעזור לאביו, חיים, לבנות את הסוכה בביתו ועל כן כל ניסיון להציג את האב כאחראי על מעשיו של בנו הוא ניסיון עקר שכן אין לחיים כל אחריות וקשר למעשים קל וחומר לנזקים שמתוארים בכתב התביעה. כן נטען כי לחיים לא ידוע על אירועים קודמים ביישוב כנטען על ידי התובע , המוכחשים כאמור. עוד נטען כי חיים הנו אדם שקט, מיושב בדעתו העובד לפרנסתו כמנהל כוח אדם בחברה לקידום ערבות הירדן, נשוי ואב ל- 9 ילדים המנהל אורח חיים נורמטיבי לחלוטין. כן נטען כי התובע לא הוכיח את מצבו הכלכלי והרפואי הקשה ואת הקשר בין מצבו הרפואי הנטען לאירועים נשוא התביעה, התובע לא הביא חוות דעת בתחום הפסיכיאטרי, השיקומי, הנוירולוגי והאורולוגי ועל כן אין לקבל על טענה רפואית אחרת בעניין. עוד נטען כי אין כל קשר בין הנזק הנטען וחומרתו ובין עילות התביעה המיוחסות לנתבעים. הגנת הנתבעת 4- מושב שדמות מחולה לטענת הנתבעת 4, מושב שדמות מחולה (להלן: "המושב") אוהד אינו תושב המקום ואיננו חבר באגודת המושב. לטענת המושב, הוא אכן נמנה על מושבי תנועת "הפועל מזרחי" והוא ישוב הנמנה על ישובי המועצה האזורית בקעת הירדן. לטענתו, האירוע לא היה בידיעתו ו/או באחריותו, אוהד ואלישיב לא פעלו מטעמו ו/או בשליחותו ו/או באחריותו. כן נטען כי במעשים/מחדלים שנטענים בכתב התביעה כלפי הנתבעים האחרים, ככל שיוכחו על ידי התובע, יש כדי לנתק קשר סיבתי לאחריות נטענת על ידי התובע כלפי המושב. לטענת המושב משנתקבלה אצל המושב ביום האירוע בסמוך אחרי השעה 14.00 הודעה טלפונית מאת גורמי הצבא, על דבר אירוע ירי באזור שבין הישוב שדמות מחולה ובין הישוב כפר מחולה הוקפצה על ידי רכז הביטחון ביישוב כיתת הכוננות שיצאה מיד לסיור בשטח, שם פגשו גורמי צבא שכבר היו במקום וטיפלו באירוע. לטענת המושב, כל נזק גוף אשר נגרם לתובע עקב מעשה/מחדל של התובע בעניין החילוץ צריך להיות מונח לפתחו של התובע. לטענת המושב, מעולם לא ארע קודם לכן התחום היישוב או סמוך לו אירוע הדומה לאירוע נשוא כתב התביעה ועל כן לא היה צריך לצפות אירוע כגון דא. עוד נטען כי הנשק שמצוין בכתב התביעה לא היה נשק בבעלות היישוב וככל שאוהד עשה שימוש בנשק מדובר בנשק פרטי שאוהד נשא עימו. המושב לא הכחיש את העובדה כי ליישוב יש רכז בטחון שוטף צבאי שמקבל את משכורתו מתקציב משרד הביטחון. רכז זה כפוף מנהלית במסגרת תפקידו לגורמי הצבא ולא למושב. עוד נטען כי תוכנית "מבצר" לא הוחלה בישוב שכן הוא נחשב ליישוב שקט מבחינת אירועי פעילות אלימים ולא היה צורך בה. כן נטען כי במסגרת תפקידו היה הרכז ביטחון ממונה מטעם הצבא, לענייני בטחון שוטף בתוך הישוב הנתבע וסביבתו הקרובה במה שנוגע לתושבי הישוב ולא היה אחראי "להקמה ואחזקה" של תשתית בטחון או "להשגת תקציבים" כפי שנטען בכתב התביעה. כן נטען כי האירוע הנטען היה בלתי צפוי ונעשה על ידי גורם שלישי זר ושלא בידיעתו, בשליטתו ולא מטעמו או באחריותו של המושב. כן נטען כי התובע לא יהיה רשאי לטעון לעניינים רפואיים שלגביהם לא צירף לכתב תביעתו חוות דעת מומחים רפואיים או אחרים. לבסוף, נטען כי לתובע אין זכאות לפיצוי או תשלום בגין נזקים (נטענים) שהם נעדרי קשר סיבתי או מוגזמים או שהתובע החמירו ו/או לא הקטינו במעשיו ו/או מחדליו או שהתובע זכאי להם כדין מאת גורמים או מוסדות אחרים. הגנת הנתבעת מס' 5 - מועצה אזורית בקעת הירדן לטענת הנתבעת מס' 5, המועצה האזורית בקעת הירדן (להלן: "המועצה") יש לדחות את התביעה נגדה מחמת חוסר יריבות או העדר עילה. לטענתה, אין כל קשר סיבתי בין התנהגות המועצה במקרה הנדון ובין נזקיו הנטענים של התובע. לטענתה, לא נפל פגם או דופי בהתנהלותה ובהתנהגותה של הנתבעת והיא פעלה על פי המתחייב ממנה על פי כל דין. לטענתה, היא אינה אחראית על התנהלות/מינוי/הדרכה/הנחייה ו/או פיקוחם של רכזי הביטחון ואין לה כל שליטה על אופן עבודתם בישובים, והאחריות והשליטה על כך נתונה לצה"ל ו/או משרד הביטחון ו/או מדינת ישראל. עוד נטען כי השמירה על בטחון תושבי המועצה אינה בתחום אחריותה ובכלל זה אינה אחראית על מתן הגנה ובטחון או על מניעת אירועים ביטחוניים או על מתן הוראות בטיחות ופיקוח הנתונים כולם לאחריות צה"ל ומשרד הביטחון. כפועל יוצא, המועצה אינה אחראית להצבת מאבטחים ו/או הקמת מחסומים ו/או חסימת דרכים ו/או הצבת שלטים ו/או מתן אזהרות ו/או על כ פעילות ביטחונית אחרת. אין להתנהגותה של המועצה כל קשר ו/או השפעה על האירוע ו/או על נזקיו ו/או מצבו הנפשי ו/או הפיזי של התובע כלומר אין כל קשר סיבתי בין התנהגות הנתבעת ובין הנזק הנטען. הנזק הנטען היה בלתי צפוי ולא היה ניתן למנעו. המועצה פעלה כפי שמועצה אזורית סבירה הייתה פועלת בנסיבות העניין. עוד טענה המועצה כי פגיעתו של התובע הייתה קלה וכי הוא חזר לאיתנו, מסוגל לעבוד ולתפקד כפי שתפקד עובר לתאונה וכי לא נותרו בו כיום נכויות או מגבלות כלשהן. כן נטען כי הנזקים שנטענו בכתב התביעה הנם גבוהים, מופרזים, חסרי בסיס עובדתי או משפטי כלשהו ואין התובע זכאי לתובעם. עוד טענה המועצה כי התובע לא עשה ו/או אינו עושה כל שביכולתו כדי למנוע את הנזקים ו/או להקטינם. כן נטען כי מכל סכום שייפסק בתביעה יש לנכות את הסכומים שנתקבלו ו/או שיתקבלו על ידי התובע בעקבות האירוע ו/או את הסכומים שצפויים להשתלם לו. כן נטען לחלופין כי התאונה ארעה בשל התרשלותו ו/או חוסר זהירותו של התובע ו/או אשמו התורם הגבוה של התובע שכן הוא לא פעל כאדם סביר, רעה את עדרו במקום בו היה אסור לו לרעות, רעה את עדרו בניגוד לדין ובניגוד להנחיות המושל הצבאי באזור, התקרב יתר על המידה לגדר המושב, התגרה באוהד ולא שעה להוראותיו וכן התנהג בחוסר זהירות ו/או פזיזות ומתוך קלות ראש חרף העובדה שהיה מודע לסכנות ולסיכונים ו/או לתנאי השטח שמסביב. הגנת הנתבעת מס' 6 - מדינת ישראל לטענת הנתבעת מס' 6, מדינת ישראל (להלן: "המדינה"), יש לדחות את התביעה כנגדה שכן היא אינה חבה בנזיקין למעשה האלימות כלפי התובע , מעשה הראוי לגנאי. למדינה לא הייתה לה כל זיקה למעשה האלימות החמור ועל כן אינה חבה בגינו. למעלה מכך, המדינה הגישה כנגד אוהד, היורה, כתב אישום חמור בגין עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ואוהד הורשע בגין העבירה ונידון למאסר. זאת ועוד, המדינה כי לא הסתפקה בעונש שהוטל על אוהד בבית המשפט המחוזי וערערה לבית המשפט העליון שהחמיר את רכיב המאסר שהושת על אוהד ל- 24 חודשים במקום 18 חודשים בפועל. עוד נטען כי האירוע בוצע על ידי צד שלישי, לא היה ניתן לצפות מראש את האירוע ולא היה ניתן למונעו. אוהד הוא אזרח אשר המדינה אינה אחראית למעשיו. עוד נטען כי יש לדחות את התביעה על הסף כנגד המדינה מחמת העדר יריבות ו/או העדר עילה וכן היותה של התביעה כנגד המדינה היא תביעה טורדנית, קנטרנית, וחסרת תום לב ואינה מגלה עילה כנגד המדינה וכל מטרתה הינה לוודא כי כמקרב שלל הנתבעים יימצא אחד בעל כיס עמוק ממנו ניתן יהיה להיפרע. לטענתה, המדינה לא חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע וממילא לא התרשלה. כן נטען כי אן כל קשר ו/או זיקה בין האירוע הנטען ובין הסעד המבוקש על ידי המדינה. כן נטען כי יש למחוק סעיפים שאינם אלא טענות בדבר הפרה או קיום של הסכמים פוליטיים כאלה ואחרים. אין בהסכמים אלה רלוונטיות לתביעה ואין בהם כדי לזכות בסעד המבוקש וממילא לא ניתן לכפות על המדינה ליישם הסכמים פוליטיים ככל שהופרו. כן טענה המדינה אינה חבה בנזיקין הן באחריות ישירה והן באחריות שילוחית. לא התקיימו יסודותיה של עוולת הרשלנות ביחס אליה או כל עוולה אחרת שכן אין קשר סיבתי בין מעשיה או מחדליה של המדינה ובין הנזקים הנטענים של התובע. לטענת המדינה, היא לא הפרה חובות חקוקות כנטען על ידי התובע, פעלה כדין וכראוי בתום לב ובמיומנות ובסבירות ובזהירות. לטענת המדינה, היא פעלה כפי שרשות סבירה הייתה פועלת בנסיבות העניין והאירועים נשוא כתב התביעה אירעו עקב סיבות שאינן קשורות כלל במדינה ו/או למדינה אין שליטה עליהן. המדינה אינה יכולה להגן על כל אדם ואינה יכולה להיות אחראית לפעילות פלילית של אדם שלא היה בכוחה לדעת ולמנוע הפעילות כמו במקרה הנוכחי. כן הכחישה המדינה את הנזקים הנטענים וטענה כי ככל שנגרמו הם נגרמו בעטיו של התובע במעשיו ובמחדליו ו/או ברשלנותו, באופן המנתק קשר סיבתי בין מעשי או מחדלי המדינה המוכחשים ובין הנזק הנטען. עוד טענה המדינה כי מעשה או מחדלי התובע מהווים הסתכנות מרצון ו/או אשם תורם בשיעור של 100%, התובע לא נקט באמצעי זהירות שהיה חייב או שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין. התובע לא נזהר במעשיו ופעל בחוסר תום לב ו/או התגרה ביורה ולא פעל בהתאם להנחיות והוראות הבטיחות ושהה באזור שלא היה אמור להיות בו. כן נטען כי מכל סכום שייפסק בתביעה יש לנכות את הסכומים שנתקבלו ו/או שיתקבלו על ידי התובע בעקבות האירוע ו/או את הסכומים שצפויים להשתלם לו. הודעת צד ג' - חברת איילון בע"מ המושב הגיש הודעת צד ג' לחברת איילון חברה לביטוח. כמבטח מושב שדמות מחולה בפוליסת ביטוח הידועה בשם "הכל - בה לביטוח משקים, פוליסה לביטוח המשק רכוש וחבויות" - כפרה חברת הביטוח איילון בכך שהפוליסה חלה על האירוע נשוא התובענה וסירבה לתת למושב ייצוג והגנה בפני תובענת התובע (ראה עמוד 70 שורות 1-2 לפרוטוקול). המושב מכחיש את טענות התובע כנגדו. המושב טוען כנגד חברת איילון כי הפוליסה אכן חלה על האירוע נשוא התובענה וכי שלא בדין סירב המבטח לתת סעד של ייצוג והגנה וכי המבוטח, המושב, זכאי לשיפוי בגין על הוצאה תשלום או סעד שהושת או יושת כנגדו מכוח התובענה. טענות צד ג' בכתב הגנתו לטענת צד ג', חברת הביטוח איילון, דין ההודעה לצד ג' להידחות או להימחק על הסף שכן צד ג' ביטחה את שולח ההודעה בפוליסת "הכל בה" לביטוח חבר מושב. ס' 12 לסייגים לפרק ו' לפוליסה שעניינו "חבות כלפי צד שלישי" קובע כי: "המבטח אינו חייב לשפות את המבוטח עבור חבות בגין או בקשר עם ...שימוש בכלי נשק או בחומרי נפץ למעט המיועד להגנה עצמית". הסעיף מחריג אפוא קיומו של כיסוי ביטוחי במקרים בהם נעשה שימוש בכלי נשק, דומה לשימוש שנעשה על ידי אוהד, היות וחבותו הנטענת של שולח ההודעה נובעת מהשימוש בכלי נשק הרי שלאור החריג אירוע התביעה אינו חוסה תחת הפוליסה ולא קיים כיסוי ביטוחי בעטייה. עוד נטען כי ס' 1.1 לפרק סייגים כלליים לפוליסה קובע: "מוסכם בזה כמפורש כי המבטח אינו חייב לשפות את המבוטח בגין כל אובדן או נזק או חבות שנגרמו במישרין או בעקיפין על ידי אחד מהמקרים הבאים או כתוצאה מהם :...מלחמה, פלישה , פעולת אויב זר , מעשה איבה או פעולות מלחמה ...פעולות חבלה , מרד". סעיף זה מחריג קיומו של כיסוי ביטוחי לנזק הנגרם בין היתר כתוצאה ממעשה איבה ו/או פעולות מלחמה. לאור נסיבות האירוע כתב התביעה הנושא אופי של פעולת איבה ו/או חבלה, תוך שימוש בכלי נשק לעבר התובע, הרי שגם מסיבה זו לא קיים כיסוי ביטוחי לאירוע התביעה. בנסיבות אלה נטען כי אירוע כתב התביעה אינו חוסה תחת הוראות הפוליסה ומכאן לא קיים כיסוי ביטוחי לשולח ההודעה לצד ג'. עוד נטען כי נטל ההוכחה לקיומה של פוליסת ביטוח רלוונטית ולהתקיימות כל תנאי הפוליסה והדין מוטל על שולח ההודעה. לחלופין, נטען כי היה ויקבע כי קיים כיסוי ביטוחי לשולח ההודעה הרי שמכל סכום שייפסק לטובת התובע יש לנכות את ההשתתפות העצמית. צד ג' הצטרף לטענות המושב בכתב הגנתו ככל שאינן מטילות אחריות לפתחו. כן נטען כי מכל סכום אשר ייפסק בתביעה יש לנכות את הסכומים שיתקבלו על ידי התובע בעקבות האירוע. חומר הראיות מצד התובע -         ת/1                מזכר. -         ת/2                זיכרון דברים. -         ת/3                 תצהיר התובע על נספחיו. -         ת/4                 תצהיר מר פוזי אבו מטע. -         ת/5                 הודעה שמסר עד מטעם התובע , מר יהודה שילה במשטרה. -         ת/6                 תצהיר עדות ראשית של אוהד. -         ת/7                 הודעת אוהד מיום 24/10/07 במשטרה. -         ת/8                 הודעה נוספת מיום 24/10/07 בשעה 23.30 במשטרה. - ת/9  הודעת אוהד מיום 28/10/07 במשטרה. - ת/10 הודעת אוהד מיום 08/11/07 במשטרה. - ת/11 פלט שיחות יוצאות ונכנסות של אוהד. - ת/12 שאלון שהוצג לחיים ותשובות לשאלות. - ת/13 - ת/15 הודעות עליהן חתם אלישיב במשטרה. - ת/16 שאלון ותשובות שהופנו לעד מר יצחק מילר עד מטעם המושב. - ת/17 דו"ח ביקור בזירת העבירה שבוצע מטעם גששים במקום. מצד הנתבעות -         נ/1  -   נ/2           הודעות שמסר התובע למשטרת ישראל.     -         נ/3 -  נ/6            הודעות שמסר עד מטעם התובע , מר סאלח דראג'מה במשטרה. -         נ/7                  תצהיר עדות ראשית של נתבע מס' 3, חיים גדות. -         נ/8                  תצהיר עדות ראשית של נתבע מס' 2, אלישיב גדות. -         נ/9              תצהיר עדות ראשית של מר יצחק מילר, עד מטעם המושב. -         נ/10     צילום אויר של הישוב שדמות מחולה. -         נ/11                מפה של איזור מחולה ושדמות מחולה. -         נ/12                תצהיר עדות ראשית מטעם גדי כץ, מנהל מחלקת הביטחון במועצה. -         נ/13                דו"ח הבוקר של סא"ל הישאם איברהים מימים 24-25/9/07. -         נ/14               תצהיר עדות ראשית של רס"ן ג'לאל עלי. -         נ/15                תצהיר עדות ראשית של רפ"ק גיל דשא, עד מטעם מדינת ישראל. כפי שהוחלט בשלבי התובענה המוקדמים, אדון להלן בשאלת האחריות על פי הראיות והעדויות שהובאו בפניי. אחריות אוהד לאירוע נשוא התביעה בגזר דינה של כבוד השופטת מוניץ{(ת"פ (מח-נצ') 1153/07 מדינת ישראל נגד אוהד גדות ( ת-3) בו הורשע אוהד על פי הודאתו תוארה המסכת העובדתית כדלקמן: "ביום 24/9/07, סמוך לשעה 14:10, שלושה רועים פלסטינים, ביניהם שני אחים: מוחמד אבו מטאוע וג'מאל אחיו הצעיר (להלן: "מוחמד וג'מאל"), רעו את עדרם בשטח המרעה הסמוך לישוב שדמות מחולה, הגיעו הנאשם ואחיו אלישיב, לשטח המרעה וצעקו לעבר הרועים שיתרחקו מהמקום ויידו אבנים לעבר עדר הפרות. ג'מאל קרא לעברם, "מדוע אתם זורקים אבנים?"סמוך לקריאתו זו של ג'מאל שלף הנאשם אקדח אוטומטי 2000 HS מס"ד 29686 (להלן: " האקדח "), שהיה ברשותו ברישיון, וירה יריה אחת בסמוך לרגליו של ג'מאל. ג'מאל נבהל וברח מהמקום והתחבא מאחורי שיח הנמצא בסמוך ואילו מוחמד אשר רכב על סוס במרחק של כ- 40 מטר מהנא שם ואחיו, צעק לעבר הנאשם. בתגובה לכך ירה הנאשם לעברו של מוחמד יריה נוספת מאקדחו ופגע בו. מוחמד נפל מהסוס כשהוא מתבוסס בדמו. הנאשם ואחיו קרבו אליו, משהבחינו כי נפגע ברחו בריצה מהמקום ולא דיווחו על האירוע לאיש. הקליע שנורה מאקדחו של הנאשם חדר לכתפו הימנית של מוחמד, נתקע בתעלת חוט השדרה וגרם לשברים בחלק מהחוליות. מוחמד אושפז בבית החולים לתקופה ארוכה, סובל משיתוק בפלג גופו התחתון ופגיעה בתנועות עדינות שבכפות ידיו, אינו שולט על סוגריו".  יש לדחות את טענת אוהד כי הודאתו במסגרת עסקת הטיעון אשר נחתמה, הנה הודאה שקרית שכן טענה עלתה לראשונה בחקירה נגדית ואין לקבלה (ראה עדותו בעמוד 43-44 שורות 29). בהתאם לקבוע בסעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, מקום שמדובר בהכרעת דין שמצאה את הנאשם (אחד מבעלי הדין בהליך האזרחי) אשם בעבירה שיוחסה לו, וזאת בכל הנוגע לממצאים ומסקנות שנדרשו לצורך ביסוסה של אותה הרשעה. על פי סעיף 42ג לאותה פקודה, סטייה מהממצאים המרשיעים בפסק הדין הפלילי אינה אפשרית אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין. אוהד כלל לא ביקש רשות להגיש ראיות לסתור את פסק הדין המרשיע ורשות כזו ממילא לא ניתנה, ולכן מחייבים ממצאי פסק הדין ומסקנותיו בהליך זה (ראו בספרו המקיף של עו"ד מאיר זנטי, דיני ראיות, הלכה למעשה (2005), עמ' 749 - 774). אין חולק כי התובע נפגע מירי אשר בוצע מנשקו האישי של אוהד , אותו החזיק ברישיון. משלא הגיש אוהד כל בקשה להבאת ראיות לסתור ובהעדר ראיות סותרות לפסק הדין שהרשיעו, אני מקבל את הממצאים העובדתיים שנקבעו בהכרעת הדין (שנתקבלה על יסוד הודאה בכתב האישום) ובגזר הדין שניתן בת"פ 1153/07 הנ"ל. ממצאים אלה מקימים את יסודותיה העובדתיים של עוולת התקיפה. סעיף 23(א) לפקודת הנזיקין ( להלן: "הפקודה") קובע כדלקמן: "תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו". יסודותיה של עוולת התקיפה הם שלושה: (א) שימוש בכוח נגד גופו של אדם. (ב) במתכוון. (ג) היעדר הסכמה. בספר "תקיפה וכליאת שווא" מאת ד' קרצ'מר דיני הנזיקין - העוולות השונות - כותב המחבר: "יש להבחין הבחן היטב בין יסוד ה'כוונה' לבין יסוד ה'זדון', כוונה פירושה שאדם צופה תוצאה ידועה מפעולתו וחפץ בהתרחשותה... סעיף 23 לפקודה קובע במפורש, כי בעוולת התקיפה דרוש יסוד הכוונה.פירוש הדבר, שתהיה אחריות אם התוקף צפה שמעשהו יביא למגע פיזי בגופו של הנתקף ושרצה בתוצאה זו. יסוד זה יתקיים גם אם המניע למעשהו של התוקף היה טהור, ואפילו אם פעל לטובתו של הנתקף". (הדגשה בקו שלי - י.א). יש לקבוע, על כן, כי אוהד ביצע כלפי התובע לא רק עבירה פלילית של תקיפה אלא גם עוולה נזיקית של תקיפה, לפי הוראת סעיף 23 לפקודת הנזיקין. לא הייתה כל הצדקה לירות לעבר התובע ולפגוע בו ואין ספק לאור הממצאים שנקבעו בגזר הדין כי אוהד צפה שמעשהו (הירי בתובע מאקדחו) יביא לפגיעה פיזית בגופו של התובע ורצה בתוצאה זו. לחלופין, אפילו הייתה מתקבלת טענה כי אוהד לא התכוון לפגוע בתובע, הייתה קמה אחריות מצדו בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות. שכן, נסיבות בהן מחזיק אדם נשק בידו אפילו כדין ועומד לעשות בו שימוש, מחייבות הטלת חובת זהירות מושגית על נושא הנשק, כלפי מי המצויים בסביבתו ועשויים להיפגע. במקרה דנן, אפילו אם הייתה מתקבלת טענת אוהד כי לא התכוון לפגוע בתובע באמצעות הירי, נשתכללה חובת זהירות קונקרטית מעצם כיוון הנשק לעבר התובע ומעצם הכוונה לבצע ירי. חובה זו הופרה בוודאי על ידי אוהד, שלא נקט אמצעי זהירות מספקים למנוע את הפגיעה בתובע. לאור האמור לעיל ונוכח העובדה כי הירי גרם לנכותו של התובע, אני קובע כי אוהד אחראי לנזקו של התובע. אחריות נתבע מס' 2 לטענת אלישיב, אין לו כל אחריות כלשהי לנזקי הגוף הנטענים בכתב התביעה ולא היו מצדו כל השתתפות או סיוע או שידול למעשה המיוחס לאחיו, אוהד. אל מול טענה זו טען התובע בסיכומיו כי היה מצופה מאלישיב כי יפעל למניעת המשך ירי לאחר הזמן שבוצע מהירי הראשון וכי העובדה כי הוא לא עשה כל מעשה ולא מנע את המשך הירי שבוצע על ידי אוהד למרות שהיה פרק זמן בין הירי הראשון שכוון בסמוך לרגליו של אח התובע ובין הירי השני שפגע בתובע ישירות, היה על אלישיב להפציר באחיו להפסיק את הירי כפי שידע להפציר בו לצאת לשטח ולגרש את הרועים. לא זאת אף זאת, עוד נטען כי מעבר לעובדה שאלישיב לא מנע את האירוע בהתנהגותו הוא אף עודד את ותמך באחיו באמצעות זריקת אבנים וצעקות לעבר הרועים ובכך קיים קשר סיבתי בין פעולותיו הן האקטיביות והן הפסיביות ובין הנזק שנגרם לתובע. כאמור נטען כי אירוע התקיפה שבוצע בו הנו תולדה של רשלנות המתבטא בין היתר בכך שאלישיב נהג בחוסר זהירות ו/או חוסר אכפתיות כלפי התובע וכלפי שלמות גופו, צפה/יכול היה לצפות כי מעשיו יכולים לגרום לתובע נזק והיה אדיש לכך. על מנת להטיל אחריות בגין עוולת רשלנות יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: קיומה של חובת זהירות מושגית החלה על מזיק כלפי ניזוק וקיומה של חובת זהירות קונקרטית והפרת החובה. קיומו של נזק. קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק שנטען. (ראה לעניין זה ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פד"י ל"ט (1)113 וכן ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פד"י ל"ז (1 ) 113). מהראיות שהובאו בפניי עולה כי אירוע הירי היה אירוע מהיר כהרף עין, פתאומי ובלתי צפוי. ראה לעניין זה עדות התובע בעמוד 26 שורות 16-17: "ש. צעקו לך להתרחק מגדר היישוב , מדוע לא התרחקת? ת. לא אמרו לנו תלכו, מיד התחילו לזרוק אבנים ולירות עלינו" (הדגשה בקו שלי - י.א). ולעניין ההפתעה המוחלטת שחש התובע כשנורה , העיד כך בעדותו מיום 17/02/11 עמוד 40 שורות 6-9: "ש. הופתעת מאוד שהוא ירה בך, נכון ת. כן ש. לא צפית את זה . ת. לא". ובהמשך: "ש. רק לוודא , אף פעם לא ירו לפני שירו עליך , אף פעם לא השתמשו באיזה אקדח , נשק חם . ת. לא ירו קודם , היו מחזיקים רק סכינים . ש. ומשתמשים בהם . ת. הם היו מרימים את זה ומראים לנו את זה והיינו בורחים מהם . ש. אתה מכיר מישהו שפגעו בו . ת. לא " (עמוד 42 שורות 12-17). כל אשר הוכח הוא כי אלישיב קרא לאוהד לבוא ולהרחיק את הרועים ותו לא. אלישיב לא היה צריך לצפות את אירוע הירי. לאלישיב לא הייתה כל שליטה על השימוש באקדח, אוהד היה בעת הירי אדם מבוגר, בוגר יחידה קרבית, נשוי ואילו אלישיב היה קטין (פחות מגיל 16) ולא שוכנעתי כי בנסיבות אלה נתקיימה השפעה של אלישיב על אוהד שדירבנה אותו לבצע ירי לעבר אדם. העובדה כי אלישיב נחקר בגין האירוע אך התיק נגדו נסגר מחוסר אשמה ולא הוגש נגדו כתב אישום כמשדל ו/או כשותף לביצוע העבירה, תומכת במסקנה זו. את הטענה כי אירעו מקרים דומים, באזור ולכן היה על אלישיב לצפות את האירוע נשוא התביעה, יש לדחות. אמנם, הוכח כי היו עימותים בין רועים לתושבים ובמהלכם סילקו רועים שרעו בסמוך לשדמות מחולה (ראה עדותו של רס"נ ג'לאל עלי בעמוד 50 שורות 17-18) אך מדובר באירועים של גירוש רועים ללא שימוש בנשק חם אשר נסיבותיהם שונים מהמקרה דנן תכלית השינוי, ועל כן לא הייתה אינדיקציה של אירועים דומים שאירעו בעבר. שידול הטענה החלופית שהעלה התובע כלפי הנתבע אלישיב הייתה כי אלישיב היה זה ששידל את אחיו במהלך האירוע וכתוצאה משידול זה נגרם לו הנזק נשוא התביעה. בסיכומיו טען ב"כ של אלישיב כי גם אם אלישיב שידל את אחיו ללכת עמו - עדיין הוא לא שידל אותו לבצע את העבירה עצמה ויש להבחין בין הדברים. ההליכה מעבר לגדר וסילוק הרועים אינם בגדר עבירה פלילית. סבורני כי יש בטענה זו ממש. בתצהירו ב- ת/15 עמוד 1 שורות 3-6 העיד אלישיב: "אוהד הגיע ביום האירוע בערך בשעה 14:00 בערך והוא הגיע ולפני שהוא הגיע אני ראיתי עדר של פרות ליד הגדר ... אני אמרתי לו בוא נלך לגרש אותם והוא אמר לי שאין לו זמן להתעסק עם זה אבל אני קצת לחצתי עליו ואז נסענו ..." (ההדגשה בקו שלי - י.א). כל אשר הוכח מן התצהיר הוא, כי אלישיב הוא זה ששידל את אוהד לבוא עמו לשטח על מנת לגרש את הרועים. עדיין, אין מדובר בעבירה פלילית. מכאן ועד למסקנה כי הוא שידלו לבצע את המעשה הפלילי - המרחק הוא רב. לא הוכח בפניי כי אלישיב הוא זה ששידל מילולית או בדרך אחרת את אחיו לירות בתובע ועל כן איני סבור כי יש להטיל עליו אחריות בגין המעשה. ס' 12 לפקודת הנזיקין קובע: "לענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשר אותם, יהא חב עליהם". (הדגשה בקו שלי - י.א). על מנת להטיל אחריות לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין יש להראות קיומו יסוד נפשי של מודעות. בהקשר זה נקבע, בע"א 6871/99 רינת נ' רום (, 21.4.2002) בפסקה 9 לפסק דינו של השופט א' ריבלין): "לא בכדי התוותה הפסיקה אמות מידה קפדניות להטלת אחריות מכוחו של סעיף 12 לפקודת הנזיקין המבטאות את האחריות האישית המוטלת מכוחו. התנאי הראשון, הוא יסוד נפשי של מודעות. כך, "אדם המשתף עצמו בהרפתקה, אשר הביאה בסופו של דבר לנזק, יחוב כשותף למעשה הנזיקין, אם בהצטרפו למבצע המעשה ידע לקראת מה הוא הולך" (פרשת רינת, פס' 9; וראו גם פרשת הילמן, בעמ' 6). יש אף מלומדים הסבורים כי תנאי לקיומה של אחריות מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין הוא "כוונת המשדל שהמשודל יבצע עוולה" (ברק, בעמ' 117). התנאי השני, הוא קיומו של קשר סיבתי בין ההוראה שנתן השולח, לבין העוולה שבוצעה (פרשת רינת, פס' 10; ברק, בעמ' 117-116)". (הדגשה בקו שלי - י.א). בענייננו, לא הוכח כי אכן אלישיב ידע שאוהד יירה בתובע ולא שוכנעתי כי בשידולו ללכת לסלק רועים ידע אלישיב שאוהד יבצע את עוולת התקיפה כלפי התובע. לאור האמור לעיל אני דוחה את התביעה כנגד אלישיב. אחריות נתבע מס' 3 סבורני כי גם דין התביעה כנגד נתבע מס' 3, אביו של היורה, להידחות. הטענה המרכזית של התובע כלפי נתבע זה כי הוא התרשל בחינוך ילדו הקטין ומכוח היותו אפוטרופוס שלו עליו לשאת באחריות למעשיו. משנקבע כי אין אלישיב אחראי כלפי התובע, ממילא יש לדחות גם את התביעה גם כלפי נתבע 3 כאפוטרופוס. אחריות נתבע מס' מס' 4 - המושב אזכיר עי עיקר הטענות כנגד המושב מהותן אי מניעת אירוע הירי. בע"א 6970/99 אבו סמרה נ' מדינת ישראל ( מאגר משפטי נבו) נפסק כי הטלת אחריות בנזיקין בגין אי מניעת מעשים פליליים שנעשו על ידי אחר מן הראוי שתוטל בזהירות הצפויה תוך בחינת צפיות האירוע העברייני, האמצעים שננקטו למניעתו וכן הקשר הסיבתי בין החובה ובין הנזק שנגרם בפועל. יש לשאול במקרה דנן האם פעל המושב כראוי? הם ניתן להטיל עליו חובת זהירות מושגית וקונקרטית על מנת שתקום לו חבות למעשה נשוא התביעה? חובת זהירות מושגית קיומה של אחריות המושב ב"היבט העקרוני" כגוף ציבורי לבין מי שניזוק בנזיקין בתחום אחריותו הוכרעה בשורה ארוכה של פסקי דין, וכבר בע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון פד"י לו(1) 113 נקבע כי גוף ציבורי כמו כל מזיק אחר, חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק בתחומו. על פי הראיות שהובאו בפניי אירוע הפגיעה נשוא התביעה התרחש מחוץ לשטח המגודר של הישוב הנתבע, במרחק רב מגדר המושב (250-300 מטר מגדר היישוב), בתוואי שטח שלא מאפשר לראות את זירת האירוע (ראה עדותו של רב סרן ג'לאל עלי בעדותו מיום 23/03/11 עמוד 44 שורות 9-25). כן ראה עדותו של אוהד (בעמוד 48 שורות 30-32) שהעיד כי השער הראשי מרוחק 250 מהמקום בו שהו הרועים וכן עדותו של יצחק מלר, מרכז משק המושב (בעמוד 69 שורה 20 לפרוטוקול) שהגיש צילום אויר של מקום האירוע (נ/10) והעיד כי המרחק בין גדר המושב לאזור הירי הוא כ- 400 מטרים כמו כן מחקירת התובע בעצמו עולה כי המרחק הוא כ- 1,000 מטר (ראה עדותו בעמוד 39 שורות 11-12). כן הוכח בפניי כי למושב נודע על דבר הירי ממקורות צבאיים ובעקבות הירי הוקפצה כיתת כוננות של המושב ברכב המושב שמפאת התוואי לא יכול היה להגיע למקום אולם נצפו ממנו כוחות הביטחון (צבא, משטרה) שכבר הגיעו למקום וחילצו את התובע (ראה עדות יצחק מילר בס' 4 לתצהירו - נ/9 ובעמוד 68 שורות 23-18 וכן ראה בעמוד 69 שורות 1-5 11-22 וראה עדות גדי כץ מנהל הביטחון במועצה האזורית בעמוד 71 שורות 25-29). כמו כן הוכח בפניי כי האחריות על הפרת סדר, על פעילות חבלנית, ועל יחסים עם פולשים פלסטינאיים בין אם רועים הם ובין אם אחרים בכל הנוגע לשטחים שמחוץ לגדר היישוב נתונה לגורמי הביטחון בשטחי (צבא ומשטרה) ולא למושב (ראה לעניין זה חקירתו של מר דב טל, שהיה בעת הרלוונטית לאירוע ראש מועצת אזורית בעמוד 14 שורות 1-7 וכן בעמוד 17 שורות 22-24, כן ראה תצהירו של רס"ן ג'לאל עלי המשמש כקצין אגף מבצעים מרחבי - נ/14 בו הצהיר בסעיף 3 כי משימתו של הצבא באזור הנה להגן על היישובים והתושבים במיוחד מפני מפגעים ואירועי פח"ע). כמו כן מהראיות שהובאו בפניי עולה כי בתחומי המועצה פועלים רכזי ביטחון שוטף צבאיים (רבש"צים) אשר מתמנים על ידי צה"ל ואשר תפקידם לרכז את הנושא הביטחון השוטף בתחומי היישוב בו הם פועלים. הרבש"צים כפופים להנחיות הצבא בביצוע תפקידם ולא להנחיות מהמושב (ראה עדותו של רס"ן ג'לאל עלי מיום 23/03/11 בעמוד 48 שורות 1-4 וכן בעמוד 52 לעדותו כן ראה עדות רפ"ק גיל דשא בעמוד 57-58 לפרוטוקול מיום 23/03/11 וכן חקירתו של מר צבי שטרנברג, סגן רשב"צ בעמוד 10 שורות 18-20). כפי שהוכח בפניי ביום האירוע התקבלה הודעה טלפונית מגורמי צה"ל, על קולות ירי בין הישובים שדמות מחולה ובין הישוב הסמוך מחולה מחוץ לשטחי המושב. בעקבות זאת הקפיץ רכז הביטחון במושב שדמות מחולה את כיתת הכוננות ומד"א אשר יצאו למקום האירוע אשר היה מרוחק מגדר המושב. (ראה לעניין זה ס' 4 ל- נ/9 תצהירו של מר מילר) ומכאן שרכז הביטחון של היישוב פעל על פי הנהלים. לאור האמור לעיל, בשל העובדה שהוכח בפניי כי האחריות למעשים כגון דא אינה מוטלת על היישוב ואף רכז הביטחון של היישוב כפוף לגורמי הצבא, לא שוכנעתי כי קיימת חובת זהירות מושגית כלפי הרועים את עדריהם מחוץ לגדרות היישוב. גם אניח לצורך הדיון כי חלה חובה שכזו ברי, כי לא קמה חובת זהירות קונקרטית שכן על פי המבחן הנוהג לבחינת חובה זו יש לשאול האם היה על המושב לצפות את אירוע הירי שהתרחש מחוץ לתחומו והאם היה עליו לנקוט באמצעים כלשהם על מנת למנוע אירוע זה . התשובה לכך היא שלילית כפי שיפורט להלן. חובת זהירות קונקרטית למעלה מן הצורך ולמקרה כי טעיתי במסקנתי לגבי החובה המושגית, אדון גם בשאלת קיומה של חובה קונקרטית. המבחנים לקיומה של חובת הזהירות הקונקרטית נדונו בהרחבה בע"א 3124/90 מאיר סבג נ' דוד אמסלם, פד"י מט(1) 102 (סעיפים 5, 6 לפסק הדין): "על-פי השקפת השופט ברק בע"א 145/80, שם, 131 ,127, יוצר סיכון ספציפי יישא באחריות לנזק בהתקיים שניים: ראשית, על הסיכון להיות בלתי-סביר; ושנית, המזיק לא נקט באמצעי זהירות סבירים. סבירותם של הסיכון ושל אמצעי הזהירות נקבעת על-פי מדיניות משפטית. וכך הוא כתב: "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. ... רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? ...הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו... מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק... חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין...אמות המידה לקביעת המדיניות המשפטית הראויה בעניין זה מבוססות על שקלול רמת הסיכון כנגד עלות אמצעי הזהירות, בהתחשב בערך החברתי של הפעילות שבגינה נוצר הסיכון. כלומר, הגורמים שיש לשקול הם: ההסתברות להתממשות הסיכון; גובה הנזק הצפוי; עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק; האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון". השאלה האם מעשה עברייני שבוצע על ידי גורם פרטי הוא בגדר הצפיות הסבירה נדון בפסק דין בעניין "ולעס". באותו מקרה, ישב התובע בתחנה המרכזית של "אגד" ועודנו ממתין לאוטובוס, הותקף על ידי מספר בני בליעל שהתנכלו לו. תביעתו של התובע כנגד "אגד" נדחתה על הסף. ערעורו של התובע בבית המשפט העליון נתקבל, והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי, שם נתקבלה התביעה לגופא - ת.א. (י-ם) 1294/97 ראובן ולעס נ. פסיל סמואל ואח', דינים מחוזי לג(10) 716.   בית המשפט העליון בע"א 3510/99 ראובן ולעס נ. אגד ואח', פ"ד נה(5) 826 (להלן: "ולעס") סקר באריכות את סוגיית האחריות בנזיקין בגין אי נקיטת אמצעי בטיחות, לשם מניעת מעשי עבריינות על - ידי צד שלישי. בית המשפט עמד על המצב המשפטי בארה"ב, ולפיו, ביצועו של מעשה פלילי על - ידי צד שלישי אינו, ככלל, בגדר הצפיות הסבירה, ועל כן, אין אדם אחראי בנזיקין בגין מחדלו מלהגן על אדם אחר מפני מעשה פלילי של צד שלישי. זאת, אלא אם נתקיימו נסיבות מיוחדות.   וכך נאמר בהמשך:   "המבחנים העיקריים אשר שימשו את בתי המשפט שם בבואם להכריע בשאלה האם המעשה העברייני שבוצע כלפי התובע על-ידי צד שלישי היה בגדר הצפיות הסבירה של הנתבע, הם שניים: הראשון הוא מבחן הידיעה על מעשה הפשע המתקרב; והשני הוא מבחן הידיעה על מקרים דומים שאירעו בעבר. במספר פסקי-דין נקבע מבחן רחב יותר, הבוחן את מכלול נסיבות העניין"..... בהקשר זה נבחנו השיקולים הבאים: האם צפה בעל העסק או צריך היה לצפות את אפשרות התרחשותו הקרבה של האירוע העברייני, האם התרחשו אירועים דומים בעבר, והאם יוצר העסק מבחינת אפיו או מיקומו תנאים נוחים לביצוע מעשי פשע .....במספר פסקי-דין הגמישו, כאמור, בתי-המשפט בארצות הברית את המבחן לקביעת צפיותו של האירוע העברייני, וקבעו כי ההכרעה בעניין זה תקבע בדרך של בחינת מכלול הנסיבות בכל עניין ועניין.... סקירת הפסיקה של בתי המשפט, בארץ ובארצות-הברית, מלמדת, על נטיה להטיל אחריות נזיקית באותם מקרים בהם נתקיימו בין המעורבים באירוע (תובע-נתבע, או נתבע-צד שלישי) יחסים מיוחדים, ובאותם מקרים בהם המעשה העברייני היה בגדר סיכון צפוי שנוצר עקב התנהגותו של הנתבע". (הדגשה בקו שלי - י.א). על רקע המבחנים שהותוו בפרשת "ולעס", נבחן את המקרה שלפנינו. נמצא, כי עלינו לשאול עצמנו, אם המושב צריך היה לצפות את נזקו של התובע; האם נזק זה ניתן היה לצפותו במישור הטכני ובמישור הנורמטיבי. האם ניתן היה לצפות, שבנסיבות הקונקרטיות הללו, יחליט מאן דהוא לירות לעבר רועה צאן מעבר לגדר המושב? האם היו אינדיקציות קודמות לכך? האם, במידה והמושב היה נוקט באמצעים כלשהם, האם אז הייתה נמנעת התקרית. לשאלות אלה יש לטעמי להשיב בשלילה. סבורני כי המושב לא היה צריך לצפות את ההתנהגות הפלילית של אוהד שהשתמש באקדח פרטי שהחזיק ברשיון (ראה עדותו עמ' 56 שורות 22-25 לפרוטוקול), יצא מתחום המושב לעבר שטחי מרעה לצורך סילוק רועה צאן, במיוחד לאור העובדה שבדרך כלל עסקינן בישוב שקט שמעסיק פלסטינאים (ראה עדות חיים בעמוד 62 שורות 23-28). לא הוכח בפניי כי התרחשו, באותה סביבה מעשים פליליים כגון דא של ירי מנשק חם או שמדובר בסביבה מועדת לפורענות. ראה לעניין זה עדותו של רפ"ק גיל דשא, קצין הפרות סדר ביהודה ושומרון (נ/15): "4. חשוב לי כבר בשלב הזה להדגיש כי אזור הבקעה ככלל והיישוב דמות מחולה בפרט אינם מוכרים כאזורי חיכוך בין מתיישבים לפלסטינים. בבקעה לא מוכרות פעולות איבה של מתיישבי הבקעה כלפי פלסטינים . יתרה מכך , היישוב שדמות מחולה, נחשב דווקא לישוב שקט , מבחינת חיכוך בין מתיישבים לפלסטינים ".... "6... אין ספק כי האירוע נשוא התביעה הנו החמור ביותר שאירע הן מבחינת תוצאתו והן מבחינת השימוש בנשק חם שכן למעט אירוע חמור זה לא היו כלל אירועי ירי באזור". (ההדגשה בקו שלי - י.א.). וכן תצהיר רס"ן עלי ג'לאל (נ/14): "4. ... האירוע נשוא התביעה הינו אירוע חריג במיוחד ולא צפוי". (ההדגשה בקו שלי - י.א.). כן ראה ס' 5 לתצהירו של אבי התובע: "... מעולם לא היה שימוש בנשק חם מלבד האירוע הזה בו היה מעורב בני ...". (ההדגשה בקו שלי - י.א.). אם כן לא הוכח בפניי כי ארעו מקרים דומים בסביבת האירוע נשוא התביעה. כל אשר הוכח בפניי הוא, כי היו מס' מקרים של גירוש רועים מהסביבה (ראה עדותו של רס"נ ג'לאל עלי בעמוד 50 שורות 17-18) אך בין הרחקת רועים ובין ירי מנשק חם המרחק הוא רב. התובע שטען כי היו אירועי אלימות רבים כנגד פלסטינאים נמנע מלהביא עדים שהשתתפו באותם אירועים (לטענתו), ויש בכך כדי לשמש לחובתו. ראה לעניין זה י. קדמי על הראיות, חלק שני מהדורת תשנ"א 1991, עמ' 917: "הימנעות מהבאת עד ... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה לפיה, דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראייה, הייתה פועלת לחובת הנמנע". זאת ועוד, הוכח בפניי כי אוהד פעל באופן עצמאי, על דעת עצמו שלא במסגרת ארגונית כלשהי מטעם המושב, שלא באישור או הנחייה מטעם מי מנציגי המושב הנתבע או עידוד של חברי מושב. אוהד העיד כי הוא יצא בלוית אחיו הקטין על מנת "להרחיק רועים" (ראה עדותו בעמוד 48 שורות 18-22 לפרוטוקול) אוהד נטל את רכבו הפרטי, הסיעו עד הגדר שמתחמת את בתי המושב (ראה עדותו עמוד 58 שורות 1-2 לפרוטוקול) והסתנן מבעד לסורגיה החוצה, יחד עם אחיו (ראה עדות אלישיב בעמוד 64 שורות 27,32 וכן עמוד 65 שורות 1-8) כל זה נעשה על דעת עצמו בלבד, ובהחלטה אד הוק. כמו כן הוכח בפניי כי אקט הירי מנשקו של אוהד היה אקט קצר, בלתי צפוי ומפתיע. ראה לעניין זה עדות התובע בעמוד 26 שורות 16-17: "ש. צעקו לך להתרחק מגדר היישוב , מדוע לא התרחקת? ת. לא אמרו לנו תלכו , מיד התחילו לזרוק אבנים ולירות עלינו". ולעניין ההפתעה המוחלטת שחש התובע כשנורה, העיד כך בעדותו מיום 17/02/11 עמוד 40 שורות 6-9, כפי שצוטטה לעיל (ראה בפרק הדן באחריות נתבע 2). התובע עצמו התקשה להסביר מדוע לא התרחק מהמקום שעה שלטענתו נמשך האירוע זמן רב (כמחצית שעה). לשאלה מדוע לא ברח מייד מדוע חיכה חצי שעה השיב בעמוד 44 שורות 12-14 "לא יודע, ככה אלוקים רצה". ב- נ/3 דודו של התובע, מר דראג'מה תיאר את התרחשות האירוע המפתיע ביום האירוע כך: " ... הבחנתי ברכב פרטי שנוסע על ציר הביטחון מערבית לישוב(ש"מ) שדמות מחולה ממנו יצאו שני צעירים אשר הגיעו אלינו בריצה התחילו לזרוק אבנים לעבר הפרות שהיו יחסית קרובות ואז ג'מאל התחיל לצעוק עליהם ולפתע ירו לעברו אחיו מוחמד התחיל לצעוק עליהם למה אתם יורים ואנחנו התחלנו לברוח ולפתע הבחנתי במוחמד אשר רכב על הסוס נופל מהסוס ונשכב על הגב שהוא פצוע ומדמם". (הדגשה בקו שלי - י.א). זאת ועוד, לא ייתכן כי מושב יידרש למנוע ירי בלתי צפוי מחוץ לתחומו. הטלת חובה כזו תדרוש מהמושב הקצאת משאבים בלתי סבירה וכעניין של מדיניות שיפוטית לא יהיה נכון וראוי להטיל חובה שכזו. נוכח כל האמור לעיל, נדחית התביעה כנגד המושב. משנדחתה התביעה כנגד המושב מתייתר הצורך לדון בהודעת צד ג', שהגיש המושב. אחריות המועצה האזורית בקעת הירדן לאחר בחינת הראיות, סבורני כי יש לדחות את התביעה גם כנגד המועצה. באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית, מהראיות שהובאו בפניי עולה כי האחריות לשמירה על הסדר ועל בטחון התושבים בתחומי המועצה האזורית מסורה באופן בלעדי לצה"ל. ער אני להלכה אשר הטילה חובת זהירות מושגית על רשויות מקומיות בע"א 243/83 עיריית ירושלים נגד גורדון, ברם, במקרה דנן הנסיבות שונות משתי בחינות. ראשית, אין מדובר בעירייה ששטחה הוא שטח רצוף בדרך כלל, אלא במועצה אזורית ששטח השיפוט שלה מוכל דרך כלל על ישובים חקלאיים או קהילתיים המצויים בתחומה. שנית, במקרה דנן הואיל שמדובר במועצה מקומית ששטחי השיפוט שלה הינם בבקעת הירדן, מדובר בשטחים המצויים בשכנות במקרים רבים לשטחים המצויים בשיפוט או בסמכות של צה"ל. כפי שיובהר להלן, חומר הראיות מלמד כי האירוע נשוא התובענה דנן אירע מחוץ לתחום ישוב (מושב שדמות מחולה) שהוא עצמו מצוי בתחום שיפוט המועצה. באשר לאחריות צה"ל על שטחי איו"ש וביניהם השטח נשוא התקרית דנן, ראה חקירתו של מר דב טל, שהיה בעת הרלוונטית לאירוע ראש מועצת אזורית (בעמוד 14 שורות 1-7 וכן בעמוד 17 שורות 22-24) כן ראה ס' 3 לתצהירו של רס"ן ג'לאל עלי המשמש כקצין אגף מבצעים מרחבי (נ/14) בו הצהיר כי משימתו של הצבא באזור הנה להגן על היישובים והתושבים במיוחד מפני מפגעים ואירועי פח"ע. בתחומי המועצה פועלים רכזי ביטחון שוטף צבאיים אשר מתמנים על ידי צה"ל ואשר תפקידם לרכז את הנושא הביטחון השוטף בתחומי היישוב בו הם פועלים בלבד. הרבש"צים כפופים להנחיות הצבא בביצוע תפקידם (ראה עדותו של רס"ן ג'לאל עלי בעמוד 48 שורות 1-4). אם מתרחשים אירועים בטחונים מחוץ לתחומי המושב על רכז הביטחון להודיע לצה"ל אודות המקרה. ואין לו סמכות לפעול מחוץ לתחומי המושב (ראה עדות רס"ן עלי בעמוד 53 שורות 1-2 וכן ראה עדות גדי בס' 7-10 לתצהירו). כפי שהוכח בפניי אין זה מתפקידה של המועצה לדאוג לסידורי הביטחון של היישוב ובטח לא מחוץ ליישוב, הסמכות היא כאמור סמכותו ותפקידו של צבא הגנה לישראל (לצבא יש סמכות להוציא רועה פלסטיני מהקו של הישוב, לצורך כניסת התובע לשטח בו רעה יש צורך באישור מיוחד מהצבא - ראה עדותו של רס"ן עלי בעמ' 53 לפרוטוקול מיום 20/03/11 שורות 26-25) על כן לא חלה על המועצה במקרה דנן חובת זהירות מושגית. גם לו הייתי קובע כי חלה חובה שכזו ברי כי לא קמה חובת זהירות קונקרטית שכן על פי המבחן הנוהג לבחינת חובה זו יש לשאול האם היה על המועצה לצפות את אירוע הירי שהתרחש מחוץ לתחומי המושב על ידי אדם פרטי שאינו תושב המועצה והאם היה עליה לנקוט באמצעים כלשהם על מנת למנוע אירוע זה. התשובה לכך היא שלילית. המעשה נשוא התביעה בוצע על ידי אדם פרטי שאינו תושב המועצה כלל, באמצעות נשקו האישי אשר החזיקו ברישיון, מדובר במעשה מפתיע, פתאומי ולא צפוי כפי שפורט לעיל אף בעדותו של התובע בעצמו שהעיד כי האירוע היה מהיר ובלתי צפוי (עמוד 37 שורות 8-14). הטענה לקיומם של אירועים דומים טענת התובע בדבר אירועים דומים באזור שנעשה בהם שימוש בנשק חם, הופרכה. הוכח בפניי כפי שפירטתי לעיל כי האזור לא מאופיין באירועי אלימות גם לא על רקע לאומני (נ/15 - נ/16), פלסטינים הועסקו על ידי תושבי הבקעה בענפי חקלאות ובנייה והחיים מתנהלים ללא אירועים חריגים מעין זה נשוא התביעה דנן. כמו כן כפי שפורט לעיל הובאו בפניי ראיות על תקריות באזור זה בו גורשו סולקו רועים על ידי תושבי המקום אך לא הובאו בפניי ראיות על אירועי ירי מנשק חם באזור זה ועל כן לא ניתן היה לצפות את האירוע נשוא התביעה על יסוד קיומם של מקרים דומים ויש לדחות את הטענה הנ"ל. מכאן שהמועצה לא ידעה, ולא הייתה צריכה לדעת, על ההתרחשות הקרובה של אקט התקיפה העברייני שביצע אוהד. לא יכולה הייתה לצפות את התנהגותו המפתיעה, ולא היה יכלה למנוע אותה. המועצה לא יכלה ולא הייתה צריכה להיערך לקראת אירוע כזה שכן לא הייתה לה ידיעה ממשית על סיכון שכזה לאור אי קיומם של ארועים דומים בעבר ועל כן לא חלה במקרה דנן חובת זהירות קונקרטית. אשר על כן, אין המועצה אחראית לנזקי התובע. אחריות הנתבעת מס' 6 - המדינה עיקר טענת התובע היא כי המדינה התרשלה ו/או הפרה חובה חקוקה בכך שלא מנעה את הפגיעה בתובע. כן נטען לגבי אי קיומם של הנחיות שהינחה בג"ץ ואי קיומם של הסכמים ואמנות בינלאומיים שונים. סבורני כי לדחות את הטענות כנגד המדינה שכן לא מצאתי כי יש בטענות אלה ממש. חובת זהירות מושגית ניתן לקבוע, כי המדינה חבה חובת זהירות מושגית כלפי המנוח, וזאת על יסוד החובה הכללית של הריבון ושל הרשות הצבאית שהופקדה על השקט ועל הביטחון ועל מניעת הפגיעה בתושבי האזור בו הוא שולט. נפסק כי על הריבון ועל הרשות הצבאית המופקדת על שמירת השקט והביטחון באזור הנתון לשליטתה, מוטלת חובת זהירות מושגית להגן על כלל תושבי האזור, בגדר כך נפסק כי: "אין לשלול אפשרות כי המדינה תימצא אחראית בנזקים בגין אי מניעת מעשים פליליים או אף מעשה איבה שנעשו על ידי אחר (ראו והשוו: ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה, פ"ד נה(5), 826; ע"א 559/77 למפרט נ' מדינת ישראל´פ"ד לג(3) 649). עם זאת, אחריות כזו מן הראוי שתוטל בזהירות הראויה, תוך בחינת צפיות של האירוע העברייני, האמצעים שננקטו למניעתו, והקשר הסיבתי שבין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם בפועל" (ע"א 6970/99 אבו סמרה ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נו(6), 185, בעמ' 188). נקודת המוצא היא, איפוא, שקיימת חובת זהירות מושגית במקרה דנן. ואולם, החובה לצפות התנהגות עבריינית של צד ג' הגורמת נזק מתקיימת רק כאשר ניתן וצריך לצפות את המעשה הזדוני (ראה האמור בע"א 755/76 משמר חברה לשמירה, בטחון ושרותים בע"מ נ' מלחם ואחי, פ"ד לג(2), 656). עיקר המחלוקת היא באשר לקיומה של חובת זהירות קונקרטית ויש לשאול האם הנתבעת צפתה את האירוע, האם הייתה צריכה לצפותו, והאם היה עליה לנקוט באמצעים כלשהם על מנת למנוע את הפגיעה בתובע? סבורני כי במקרה הנ"ל המדינה לא הייתה יכולה למנוע את הנזק אף אם הייתה נוקטת באמצעים סבירים להבטיח את שלומם של רועי צאן בשטחי איו"ש. שכן, כפי שכבר הכרעתי, מדובר באירוע פתאומי, בלתי צפוי מהיר וקיצוני של אדם ללא עבר פלילי הנושא נשק ברישיון, במיוחד לאור העובדה שלא היו תקריות ירי מעין אלה במקום האירוע. ראה לעניין זה ע"א 5355/97 מדינת ישראל נ' מדאח, פ"ד נב(3) 550 (1998) שם נדחתה תביעה נגד המדינה בשל מעשה ירי מכוון של היורה. כן ראה פסק דינו של השופט זרנקין בת.א. (מחוזי חיפה) 888/07 טרכטנברג נ' דימטרי (ניתן ביום 19/02/09), שם נדחתה תביעה נגד המדינה בגין ירי שביצע חייל בחופשה, מן הטעם שלא ניתן היה לחזות מראש כי חייל בשירות סדיר ייקח את נשקו האישי ויירה באזרח על רקע סכסוך אישי. בע"א 915/91 לוי קובע כב' הנשיא שמגר בעמ' 67: "בנסיבות שבהן הפעולה והאינטרס שבגינם מטילים חובת זהירות על נתבע "רחוקים" יותר (עניינית ולא משפטית ) כאשר מדובר באחריות בגין מחדל להבדיל ממעשה, כאשר הנזק לא נגרם ישירות על ידי הנתבע אלא על צד ג' , כאשר מדובר בנזק כלכלי בכל הנסיבות הללו , כל אחת בנפרד ובמיוחד אם הן מופיעות באופן מצטבר אין לגזור קיומה של שכנות מקיומה של צפיות ... מסקנה זו קשורה במאפיין חשוב של דרך הבדיקה של חובת הזהירות בנזיקין . בית המשפט אשר אליו מוגשת תביעה בגין רשלנות, עוסק תמיד בקביעת חובת זהירות במקרה ספציפי". מיישום המבחן האמור בע"א לוי דלעיל על נסיבות המקרה דנן, עולה כי אין להטיל חובת זהירות קונקרטית על המדינה שכן הטענות כנגד המדינה הן כי היא לא נקטה באמצעים למניעת המעשה - אחריות בגין מחדל. כמו כן במקרה דנן הנזק נגרם על ידי צד ג'. עובדות אלה תומכות במסקנה כי לא התקיים מבחן הצפיות ועל כן לא נשכללה חובת זהירות קונקרטית, שהופרה. מעבר לכך, משמעות הטלת חובה כזו בנסיבות המקרה דנן, הייתה חיוב הצבת אנשי צבא בכל מקום שבו חפצים רועים לרעות ואבטחתם באופן אישי, כדי למנוע פגיעה אפשרית בהם, דבר שאינו אפשרי מבחינת הקצאת המשאבים המוגבלת של המדינה וכעניין של מדיניות שיפוטית אין להטיל חובה כזו ועל כן מעשה הפגיעה לא היה במתחם הציפיות הסבירה של המדינה. ראה והשווה ת"א (מחוזי - י-ם) 438/94 אבו סמרה הנ"ל שם נאמר כך: "מעצם מעמדם של הנתבעים באזור כריבון וכרשות צבאית ...מוטלת עליהם החובה המושגית להגן על כלל תושבי האזור מפני מעשה אלימות ... אך חובה זו אינה חלה ביחס לכל אחד מהתושבים אלא היא כללית ושייכת למישור הציבורי . לכן , בהעדר יחסי שכנות ישירים בין מעשה השלטון להבדיל מהעדר מעשה - לעניין הנזק שנגרם, אין להכיר באחריות הנתבעים למניעת הנזקים שנגרמו , שהרי לא יעלה על הדעת לחייב את הנתבעים בהצבת כוחות למניעת נזק ליד כל בית או אדם באזור". (הדגשה בקו שלי - י.א). {ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על פסק הדין הנ"ל נדחה - ראה ע"א 6970/99 אבו סמרה נ' מדינת ישראל }. הפרת חובה חקוקה גם את הטענה כי בעניינו מתקיימים תנאי ס' 63 לפקודת הנזיקין, המקימים עילה של "הפרת חובה חקוקה", כיוון שכוחות הביטחון הפרו הוראות דין, הן במישור הבינלאומי והן מכוח צווי צה"ל ופקודות מטכ"ל, יש לדחות. התובע לא הוכיח כי הוראות המשפט הבינלאומי המנהגי כפי שבא לידי ביטוי באמנות הבינלאומיות וכן בצווי צה"ל וכן מכוח הסכם אוסלו הנן בגדר חובות חקוקות שהפרתן מזכה בפיצוי ובבחינת דין המחייב בפני בית משפט ישראלי במסגרת של תביעה אזרחית. כל אשר עשה התובע הוא אזכור של סעיפי חוק , הסכמים ואמנות ללא פירוט וללא כל אסמכתא משפטית שתלמד כי הם חלים בענייננו. הדין הוא, כי כל עוד הוראות המשפט הבינלאומי (כגון אמנות) לא אומצו על ידי חקיקה בכנסת הן אינן מחייבות שכן על פי ניסוחן מדובר בחובות כלליות שאינן מיועדות להגנה אישית כגון זו של התובע ומכל מקום אינן מטילות חובה על הנתבעת למנוע ביצוע עבירות כגון במקרה דנן (ראה והשווה לעניין זה את האמור בבג"צ 591/88 טאר נדאל נ' שר הביטחון - מאגר משפטי נבו). כמו כן הלכה היא כי אין מקום לטענה כי הופר הדין הבינלאומי במסגרת הליך של תביעה אזרחית. ראה לעניין זה 3675/09 מדינת ישראל משרד הביטחון נ' מוחמד מחמוד סאלח ואח' : "בית המשפט המחוזי קבע כאמור כי עומדת למשיבים עילה כנגד המדינה גם מכוח הדין הבינלאומי . אין מקום לקבל טענה זו במסגרת ההליך שלפנינו . ההליך המתאים ביותר לבירור הטענה כי המדינה הפרה את החובות המוטלות עליה מכוח הדין הבינלאומי , ובכללן חובת פיצוי במקרים מסוימים, אינו הליך של תביעה אזרחית". (הדגשה בקו שלי - י.א). לאור כל האמור, יש לדחות גם טענה זו. ס' 41 לפקודה בנסיבות האירוע דנן, אין גם מקום להחלת כלל "הדבר מעיד על עצמו" בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין, ולו מן הטעם כי לא מתקיים התנאי השלישי הנדרש והוא כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. התובע לא הוכיח את התנאי המחייב קיומה של הסתברות גבוהה לקיום רשלנות מצד כוחות הצבא. במקרה דנן, לאור המפורט לעיל, המסקנה לפיה אין המדינה אחראית לנזק נובעת מכך שנוכח פתאומיות האירוע, הרי שגם אם היו ננקטים כל אמצעי הזהירות שביכולת צה"ל היה לנקוט בהם , בפרק הזמן הקצר שהתרחש האירוע ובפתאומיות שבה ארע, לא הייתה יכולה להימנע התוצאה שנגרמה עקב מעשי הירי של אוהד. לאור האמור לעיל אני דוחה גם את התביעה כנגד המדינה. לאור דחיית התביעה כנגד המדינה מתייתר הצורך לדון בהודעת צד ג' שהוגשה נגד הצד השלישי - הנתבע 1, אוהד. סוף דבר ניתן בזאת פסק דין חלקי לפיו התביעה כנגד נתבעים 2-6 נדחית. התובע ישלם הוצאות משפט (לרבות שכ"ט עו"ד) כדלקמן: לנתבעים 2-3 יחדיו - 10,000 ₪. לנתבע 4 - 10,000 ₪. לנתבעת 5 - 10,000 ₪. לנתבעת 6 - 10,000 ₪. הודעות צד ג' שהוגשו תידחנה, בשל התייתרותן, ללא צו להוצאות. כן אני קובע כי הנתבע 1 אחראי בנזיקים לנזקי התובע ככל שיוכחו. מקרי יריפלסטיניםאחריות אישית