האם קיימת אחריות הורים למעשי ילדיהם ? בת"א 2966/01 ה. א. נ' א. ב. קטין נקבע כי אין בסיס משפטי לטענת התובעת כי די בהיות הנתבעים הורים ואפוטרופסים טבעיים כדי להקים אחריות כלפיהם. בדין הישראלי אין אחריות שילוחית ואחריות כוללת של הורים, בתור שכאלה, לרשלנות ילדיהם. אחריות הורה ככל אחריות נבחנת על פי דיני הרשלנות הכלליים, כשהורה ככלל חב חובת זהירות ישירה של השגחה על מעשיי ילדו שלא יזיק, זאת לפי מידת הזהירות הרגילה של הורה סביר. חיוב הורה, אם כן, במעשי ילדו מותנה בהוכחת חובת זהירות קונקרטית וכן קיומם של יתר מבחני הרשלנות, לרבות הפרתה של חובה זו וקיומו של קשר סיבתי בין ההפרה לנזק שנגרם. דברים אלה שנאמרו ביחס לאחריות הורים בגין מעשי בנם הקטין נכונים מקל וחומר כאשר מדובר בבן בגיר. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות הורים למעשי ילדיהם / אחריות הורים לאלימות מצד ילדיהם: 1. לפניי בקשה למחיקת התביעה על הסף בהתאם לתקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, בשל העדר עילה, והעדר יריבות בין התובעים לבין הנתבעים מס' 2 ו-3, סובחי ותמאם בשתאוי (להלן:"המבקשים"). 2. התובעים הם עיזבון המנוח ז"ל (להלן:"המנוח"). בכתב תביעתם טענו התובעים, כי ביום 9.9.2003, עת עבד המנוח במסעדה בנצרת, ניגש אליו הנתבע מס' 1, בנם של המבקשים (להלן: "הבן") ודקר אותו מספר דקירות שהביאו למותו של המנוח. בגין הנזקים שנגרמו למנוח באירוע זה הגישו התובעים את תביעתם דנן, בין היתר, נגד הרוצח (הנתבע מס' 1) וכן נגד הוריו (המבקשים). בכתב התביעה טענו התובעים, כי המבקשים, כהורים אשר היו מודעים לכך שבעברו של בנם יש מספר עבירות אלימות וסמים, היו צריכים לדאוג שבנם יהיה במסגרת מתאימה. לטענתם, המבקשים התרשלו בכך שלא דאגו לבנם העבריין, לא פנו לפסיכיאטר המחוזי ולא דאגו לאשפוזו הכפוי, לא שמרו על בנם שלא יצא מהבית בשעה מאוחרת, לא עשו כל שביכולתם למנוע את מעשה הרצח, לא נהגו כשם שהורים סבירים המודעים למצוקת בנם היו נוהגים, לא קיימו את הוראת בית המשפט ולא השגיחו על בנם. לאור כל אלה, לטענת התובעים, יש לחייב את המבקשים ביחד ולחוד בתשלום הפיצויים המפורטים בכתב התביעה. 3. המבקשים טענו בבקשתם, כי יש למחוק את התביעה נגדם על הסף בהעדר עילה ויריבות. לגישתם, אין מקום להטיל עליהם או ליחס להם כל אחריות בגין מעשי בנם, שכן מדובר בבן בגיר, הכשיר לעמוד לדין, אינו חולה נפש ואינו חסוי, ואף נגזר דינו בכל הקשור למותו של המנוח. בעניין זה מסתמכים המבקשים על חוות הדעת הפסיכיאטרית של ד"ר זברסק וד"ר פובר מיום 6.2.2003, לפיה הבן אינו חולה נפש, אלא בעל אישיות דיסוציאלית, ויכול להבין מהות המעשה בו הוא מואשם, לתקשר עם עו"ד ולעמוד לדין. בנסיבות אלו, לגישתם של המבקשים, אין לתובעים כל עילת תביעה נגדם ויש למחוק את התביעה נגדם על הסף. 4. בתגובתם טענו התובעים כי יש לדחות את הבקשה. ראשית ציינו כי יש לדחות את הבקשה היות ולא נתמכה בתצהיר התומך בעובדות המפורטות בה. לטענתם, אין מחלוקת כי מדובר בהוריו של הרוצח שהיו מודעים למצבו הנפשי וכי הם התחייבו לשמור על בנם, ובעקבות התחייבותם זו שוחרר בנם ממעצר וגם עונשו נגזר בהתאם לכך. הם טוענים, כי המבקשים התרשלו בהיותם הוריו של הרוצח שידעו היטב על מצבו, והעובדה שהוא לא הגיע לכדי דרגת חסוי באופן פורמאלי אינה פוגעת בחובתם המוגברת להשגיח על בנם שגר אצלם. התובעים מפנים בתגובתם להתחייבות האב שניתנה במסגרת הדיון מיום 12.3.2003 בת.פ. 4780/02 להשגיח על בנו, לשמור עליו ולהגיש לו את הסיוע הדרוש. לטענתם, גזר הדין בעניין הנ"ל ניתן בהסתמך על התחייבות האב להשגיח על בנו. עוד הוסיפו התובעים, כי עילות התביעה אינן נזיקיות בלבד, אלא גם חוזיות, עשיית עושר ולא במשפט, הפרת נאמנות, שליחות רשלנות, סיוע והשתתפות מעוולים ביחד. 5. דין הבקשה להתקבל. תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי מסמיכה את בית המשפט להורות על מחיקת תובענה על הסף אם אין היא מגלה עילה. בית המשפט עושה שימוש זהיר בסמכותו זו, וייעתר לבקשה למחיקה על הסף רק באם מתוך כתב התביעה "ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להן, לא יוכל התובע לזכות בסעד שביקש, כי אז - ורק אז - אומרים שכתב התביעה אינו מראה עילה" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 384. כן ראה ע"א 3510/99 ראובן ולעס נ. אגד, אגודה שיתופית לישראל בע"מ, תקדין עליון 2001(3)77). הדיון בבקשה למחיקת התביעה בהעדר עילה, אינו מצריך הכרעה בין טענות עובדתיות, שכן הנחת המוצא הינה שהתובע יעמוד בנטל המוטל עליו להוכחת כל האמור בכתב התביעה. השאלה הינה האם כתב התביעה, בהנחה שכל האמור בו יוכח, מבסס את הסעדים המבוקשים בו, ראה תא (נצ') 1114/01 חלוה אבו אחמד נ' עאדל סלים אחמד, . על כן, אין בסיס לטענת התובעים, כי דין הבקשה להידחות מאחר שלא צורף לה תצהיר לאימות העובדות הכלולות בה. 6. במקרה שלפנינו מנסים התובעים ליחס למבקשים התרשלות בפיקוח והשגחה על בנם הבגיר, שאינו חסוי, ולחייב אותם בתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו למנוח בעקבות המעשה הפלילי שנעשה על ידי בנם. אין בסיס משפטי לטענות התובעים בעניין זה. "בדין הישראלי אין אחריות שילוחית ואחריות כוללת של הורים, בתור שכאלה, לרשלנות ילדיהם. אחריותו של הורה למעשה עוולה של קטין, איננה אפוא, אוטומטית ואיננה מוחלטת רק בגלל היותו הורה. חיוב הורה במעשי עוולה שנעשו על ידי ילדו מותנה בהוכחת חובת זהירות קונקרטית ובקיומם של יתר מבחני הרשלנות. הורה ייחשב כאחראי לנזק שעשה ילדו, כאשר לא נהג במידת הזהירות הרגילה של הורה סביר (ר' ע"א 290/68 אריאלי נ' צינק, פ"ד כב(2) 645; ת"א (מחוזי-חי') 1225/90 כהן נ' מרום) ...." (תא (י-ם) 5064/03 יחזקאל שמואל נ' גד שרלין ). אותה דעה הובעה על ידי כב' השופט דני צרפתי בת"א 2966/01 ה. א. נ' א. ב. קטין, שם נקבע: "לא מצאתי בסיס משפטי לטענת התובעת כי די בהיות הנתבעים הורים ואפוטרופסים טבעיים כדי להקים אחריות כלפיהם. בדין הישראלי אין אחריות שילוחית ואחריות כוללת של הורים, בתור שכאלה, לרשלנות ילדיהם. 45. אחריות הורה ככל אחריות נבחנת על פי דיני הרשלנות הכלליים, כשהורה ככלל חב חובת זהירות ישירה של השגחה על מעשיי ילדו שלא יזיק, זאת לפי מידת הזהירות הרגילה של הורה סביר. חיוב הורה, אם כן, במעשי ילדו מותנה בהוכחת חובת זהירות קונקרטית וכן קיומם של יתר מבחני הרשלנות, לרבות הפרתה של חובה זו וקיומו של קשר סיבתי בין ההפרה לנזק שנגרם". דברים אלה שנאמרו ביחס לאחריות הורים בגין מעשי בנם הקטין נכונים מקל וחומר כאשר מדובר בבן בגיר. 7. בענייננו מדובר במעוול שהינו בגיר וכשיר לעמוד לדין. הבן לא היה חסוי, לא נטען שהיה חולה נפש והמבקשים לא מונו כאפוטרופוס עליו, שכן הוא לא היה זקוק לאפוטרופוס. מכאן שאין לייחס להוריו אחריות שילוחית או כוללת כלשהי בגין מעשי ילדם הבגיר. טענת התובעים שהיתה מוטלת על ההורים חובה לפקח, להשגיח ולשמור על בנם, כאשר מדובר באדם בגיר, אינה מעוגנת בדין הישראלי. עפ"י הדין הישראלי, מרגע שמלאו לאדם 18 שנים, אין אדם אחראי עליו, אין אדם זולתו אחראי למעשיו ולא מוטלת על הורהו או על קרוב משפחה אחר כל חובה חוקית, או אפילו מוסרית, להגביל את צעדיו, לפקח עליו, לתת לו הוראות או להגביל אותו באופן כלשהו. הגעה לגיל 18 שנים הינה אירוע מכונן מבחינה משפטית, שכן מרגע זה נושא האדם במלוא האחריות למעשיו ובמלוא הזכויות המגיעות לו. מרגע זה ואילך, ההורים אינם חייבים לפרנס את בנם, אינם חייבים לשמור עליו, אינם חייבים לתמוך בו, אינם חייבים להדריך אותו, והם משתחררים מכל אלה, ללא יוצא מן הכלל. אין חובה על הורה לפרוע את חובו של בנו הבגיר, אין עליו חובה לממן את עלויות הטיפול הרפואי שהוא יזדקק לו, ככל שיזדקק, לא מוטלת עליו כל חובה לשאת בעלויות כלשהן הנוגעות לבנו הבגיר, בין אם מדובר בעלויות הנחוצות לשם שיקומו והטיפול בו או לכל מטרה אחרת. מאחר שלא מוטלות על הורה חובות כאמור, גם אין מקום להטיל עליו אחריות עקב אי עמידתו של הורה בכך, גם אם מבחינה מוסרית ניתן אולי לצפות מן ההורה לנהוג אחרת. 8. יתרה מזו, ההורים במקרה זה לא היו רשאים להגביל את תנועותיו של בנם הבגיר, לא היו רשאים לכלוא אותו בבית, ולא היו רשאים לכפות עליו טיפול או אשפוז כלשהו. נהפוך הוא, במידה וההורים היו עושים את הדברים הללו הם היו מסתכנים בביצוע עבירות פליליות כגון כליאת שווא, תקיפה ופגיעה בפרטיותו של הבן. 9. אין גם ממש בטענת התובעים, כי המבקשים הפרו את התחייבותם כפי שהובאה בפני בית המשפט, וכי הפרו את הוראת בית המשפט. ראשית, מי שהתחייב בפני בית המשפט היה אך ורק המבקש מס' 1. המבקשת מס' 2 כלל אינה קשורה להתחייבות זו ועל כן יש לדחות טענה זו נגדה על הסף. שנית, מעיון בגזר הדין מיום 16.3.2003, עולה כי נאסר על הבן לצאת מהבית למשך חודש ימים, כשבתקופה זו אביו יפקח עליו. התחייבותו של האב הוגבלה, אם כן, אך ורק לתקופה של חודש ימים, ולא לתקופה בלתי מוגבלת בזמן. כזכור, האירוע שהביא למותו של המנוח התרחש בחודש 9/03, כשישה חודשים לאחר שפג תוקף התחייבותו של האב להשגיח על בנו. אוסיף מעבר לנדרש, כי גם אם אירוע הדקירה שהביא למוות היה מתרחש בתקופה בה התחייב האב להשגיח על בנו, לא בטוח שגם אז ניתן לייחס לאב אחריות בנזיקין למעשה בנו. גם אז ניתן לומר, כי האב לא צפה ולא יכול היה לצפות את מעשה בנו, וכי המעשה המכוון של הבן בעצם ניתק את הקשר הסיבתי בין המעשה לבין הרשלנות של ההורה. ברם, במקרה דנן אירוע הדקירה התרחש כשישה חודשים מאוחר יותר, ועל כן אינני רואה צורך להביע דעה בשאלה, מה הדין אילו האירוע היה מתרחש בתקופת 30 הימים שבהם התחייב האב להשגיח על בנו. 10. לאור האמור לעיל, ועל אף שמדובר במקרה טרגי בו קופחו חייו של המנוח על ידי בנם של המבקשים על לא עוול בכפיו, אין כל בסיס משפטי לטענת ההתרשלות נגד הורים בגין מעשי בנם הבגיר, ואין הם חייבים באחריות שילוחית כלשהי על מעשיו. 11. אשר על כן, הנני מורה על מחיקת התובענה נגד המבקשים. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות. אחריות הורים בנזיקיןאחריות שילוחית