קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות המדינה על גניבה מבית עסק: תביעה לתשלום פיצויים בגין גניבת ציוד מעיסקו של התובע. העובדות 1. התובע הוא בעל חנות ברחוב חנינא 9 תל אביב (להלן: "החנות" או "העסק"; סעיף 1 לתצהיר התובע; נסח רישום, ת/1; הסכם מכר, ת/2, ת/5). בעבר, לפני כ - 20 שנה, התובע השתמש בעסק לצורך נגרייה, ואולם מזה שנים, החנות מושכרת. בתחילה היא הושכרה לצורך נגרייה, ולאחר מכן לצרכים אחרים, ואולם לאורך כל השנים נותרו במקום מכונות שונות וציוד לנגרות (סעיף 2 לתצהיר התובע; עמ' 5 שורות 15 - 31). החל משנת 2006, או בסמוך לכך, התובע חדל להשכיר את החנות, המקום נותר סגור, ומפעם לפעם הוא השתמש בו בעצמו לשם ביצוע עבודות נגרות מזדמנות (עמ' 6 רישא; עמ' 5 שורות 1 - 10). 2. החנות נמצאת בתוך מתחם של חנויות (תרשים נ/1; פרוטוקול, עמ' 6 שורות 7 - 15). בתאריך 18.05.07 פרצה שריפה בחדר מדרגות ובחנות הסמוכים לחנות התובע, ומכבי האש והמשטרה הוזעקו למקום. במהלך פעולות הכיבוי, פרצו הכבאים לבתי עסק סמוכים, לרבות עסקו של התובע (סעיף 3 לתצהיר התובע; סעיפים 4 - 5 לתצהיר עדותו הראשית של השוטר). בתום פעולות הכיבוי, נותרה החנות פרוצה, והשוטרים שהיו במקום ניסו לאתר את בעליה או את המחזיק בה, ללא הצלחה (סעיפים 6, 10 לתצהיר השוטר). בנסיבות אלו, החליטו השוטרים להתקין על דלתות החנות שני מנעולים קטנים שהיו ברשותם, ועזבו את המקום (סעיפים 8 - 9 לתצהיר השוטר; והמנעול שהוצג, ת/8). 3. התובע עצמו לא ידע לא על השריפה לא בזמן אמת ולא לאחר התרחשותה, והוא גם לא ידע על פריצת דלתות החנות אגב פעולות הכיבוי, ועל החלפת המנעולים. רק כעבור כחודשיים, ביום 08.07.07, התובע הגיע לעסק, ונוכח לראות שהעסק פרוץ ונגנבו ממנו 6 מכונות נגרות, 10 שולחנות, וציוד וכלי עבודה נוספים המשמשים לעבודות נגרות (להלן: "הציוד"; סעיפים 4 - 5 לתצהיר התובע). עוד באותו היום פנה התובע למשטרה והגיש תלונה בגין פריצה וגניבה (אישור על הגשת תלונה, נספח א' לתצהיר התובע, ת/4; עותק התלונה, נ/2). 4. הגנב והציוד לא נמצאו, ומכאן התביעה שהוגשה נגד מדינת ישראל - משטרת ישראל, בה מבקש התובע לחייב את המדינה לפצותו בגין הציוד שנגנב בסך של 45,000 ₪, בשכ"ט שמאי בסך של 850 ₪, ובסכום נוסף של 10,000 ₪ כנזק שאינו ממוני. טענות הצדדים 5. לטענת התובע המנעולים בהם נעלה המשטרה את העסק, היו מנעולים קטנים ודקים, והם לא התאימו למטרה של נעילת בית עסק. המשטרה כשלה בהותירה את המקום כשהוא פרוץ למעשה, מבלי ליידעו על כך. הנזקים הנתבעים הם בהתאם לחוות דעת שמאי שצורפה לכתב התביעה, שלא נסתרה. 6. הנתבעת טוענת שהיא ניסתה לאתר את התובע, ללא הצלחה, ובנסיבות אלו, היא פעלה כנדרש כאשר התקינה מנעולים זמניים על דלתות בית העסק. ומכל מקום אין קשר סיבתי בין החלפת המנעולים לפריצה ולגניבה, יש ליחס לתובע רשלנות תורמת בשל הזנחת העסק תקופה ארוכה, והתובע גם לא הוכיח מה היקף הנזק שנגרם, אם בכלל. 7. מטעם הצדדים העידו העדים הבאים: התובע העיד בעצמו, וכן העיד מטעמו מר אמיר זליצקי, שמאי שערך חוות דעת לעניין ערך הציוד שנגנב (להלן: "השמאי"). מטעם הנתבעת העיד מר מנחם ניסים, קצין סיור מרחבי במרחב יפתח (להלן: "השוטר"). דיון אחריות המשטרה לגניבת הציוד 8. תחילה לשאלת האחריות. אין מחלוקת שבמהלך פעולות הכיבוי נפרצו דלתות החנות. התובע לא חלק על נחיצות פעולות אלו, על כן אצא מההנחה שפעולות הכיבוי הצדיקו את פריצת חנות התובע והשחתת המנעולים. אין גם מחלוקת שבתום פעולות הכיבוי הושארה החנות כשהיא נעולה במנעולים זמניים, ושהתובע לא ידע על כך. מוסכם גם שכעבור זמן, נפרצה החנות ונגנבו ממנה חפצים שונים (על היקף הגניבה וערך החפצים שנגנבו חלוקים הצדדים; ולכך אתייחס להלן). ועוד מוסכם שהמשטרה פעלה במקום מתוקף תפקידה והסמכויות שהוקנו לה בדין. השאלה היא, אם המשטרה, כאחראית לזירת האירוע, נושאת באחריות לפריצה ולגניבה שאירעה כעבור זמן על ידי צד שלישי שזהותו לא נתבררה. לצורך כך יש לבחון הן אם המשטרה התרשלה כלפי התובע, והן אם נותק הקשר הסיבתי בין התרשלותה של המשטרה, אף אם היתה כזו, לנזק. 9. הכלל הוא שהמשטרה נדרשת להפעיל את הסמכויות שהוקנו לה בדין בסבירות ומיומנות, ולנקוט את אותם אמצעי הזהירות המתחייבים, באופן סביר, בנסיבות העניין. כאשר המשטרה פועלת באופן רשלני, בין במעשה ובין במחדל, היא עשויה לחוב בנזיקין (ראה למשל ע"א 337/81 בוסקילה נ. מדינת ישראל ; ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ. וייס ). בענייננו אין מדובר בסבירות הפעלת הסמכויות והכוחות המסורים למשטרה על פי דין (שהרי התובע לא חלק על נחיצות פריצת דלתות בית העסק לשם ביצוע פעולות הכיבוי), אלא בסבירות הפעולות שננקטו לאחר מעשה, שעה שנתברר שבתום פעולות הכיבוי העסק נותר פרוץ. לעניין זה יש לציין שהמשטרה אינה נדרשת לנקוט בכל האמצעים האפשריים, עליה לנקוט את אותם אמצעים סבירים המתבקשים בנסיבות העניין. במסגרת זו, יש לקחת בחשבון שמשאביה של המשטרה מוגבלים, ועל כן ניתן לה שיקול דעת נרחב, אם כי לא בלתי מוגבל, לקבוע כיצד יוקצו המשאבים העומדים לרשותה (וראה לאחרונה ת.א. (מרכז) 770-12-07 עיזבון המנוחה ענבל עמרם ז"ל נ. משטרת ישראל ; והאסמכתאות שם). מטיעוני הנתבעת עולה, שגם היא אינה חולקת על כך שהיה עליה לנסות ולמנוע נזק מהתובע, במידת האפשר. על כן היא מדגישה שהזירה לא הוזנחה על ידה, והיא נקטה פעולות שונות לשמירת החנות, בהן נעילת החנות במנעולים זמניים וניסיונות לאיתור בעל העסק או המחזיק בו. 10. בחנתי את הפעולות בהן נקטה המשטרה, כפי שאלו הוכחו בפני, והגעתי למסקנה שהמשטרה לא נקטה את הפעולות הסבירות המתחייבות בנסיבות העניין. התובע טען, וטענתו לא נסתרה, שדלתות החנות בנויות משתי כנפות מתכת מאסיביות, ושעובר לשריפה הן היו נעולות בשני מנעולים כבדים, מסוג 16 מ"מ על אחד (סעיף 3 לתצהיר עדותו הראשית). המנעולים שהמשטרה התקינה במקום היו שונים, הם היו מנעולים קטנים ודקים בהרבה (וראה המנעול שהוגש ת/8). נראה שגם השוטרים היו מודעים לכך שהמנעולים שהותקנו יכולים לתת מענה זמני בלבד, והשוטר מצהיר בתצהירו, שהוחלט על סגירת העסק באמצעות מנעולים שהיו בידי הצוות שנכח במקום, כדי שהם "יהוו מענה זמני עד להגעה של בעל העסק" (סעיף 8 לתצהיר השוטר). בעדותו הבהיר העד שהיתה זו שעת לילה, החנויות היו סגורות, על כן השוטרים עשו שימוש במנעולים שהיו ברשותם (עמ' 15 שורות 25 - 27). מקובל עלי שבנסיבות שנוצרו, פעלו השוטרים באופן סביר שעה שנעלו את דלתות החנות באותם מנעולים שנמצאו זמינים. 11. עם זאת, בנסיבות בהן ברור שהעסק נעול רק באופן זמני, היה על המשטרה לפעול לאיתור בעליו בהקדם האפשרי, ולנקוט את האמצעים הסבירים הנדרשים לשם איתורו. השוטר העיד שנעשו ניסיונות לאתר את התובע, אך הם לא צלחו. השוטרים חיפשו בחנות מסמכים שיעידו על פרטי הבעלים, הם חייגו למספרי הטלפון שנמצאו בעסק וחיפשו במחשבי המשטרה פרטים על בעל העסק, אך ללא הועיל (סעיף 10 לתצהיר השוטר). מקובל עלי שגם לגבי פעולות אלו, הוכיחה הנתבעת, שננקטו הפעולות הסבירות האפשריות. אלא שבכך לא די. השוטרים עזבו את המקום בידיעה שבעל העסק אינו מודע לאירועי הלילה, שהוא אינו יודע שדלתות העסק נפרצו, שהמנעולים הקיימים הוסרו, ושהעסק סגור עתה רק במנעולים זמניים. גם אם בשעת לילה לא ניתן היה לעשות דבר נוסף לשם איתור התובע, לא היתה כל מניעה לעשות כן למחרת היום. 12. הנתבעת לא הביאה כל ראיה ולא העידה כל עד לגבי הפעולות שננקטו על ידה לאחר אותו לילה, אם בכלל ננקטו על ידה פעולות שכאלו. העד היחידי שהובא היה השוטר שעבד בלילה, והוא העיד מפורשות שהוא יכול להעיד רק על הפעולות שנעשו בלילה, אך הוא אינו יודע דבר לגבי המשך הטיפול, לדבריו, "למחרת - לא קשור אלי, זה עובר לחקירות" (עמ' 17 שורה 31; עמ' 18 שורה 1). השוטר גם לא השאיר הוראות לבאים אחריו, מאחר ולא מצא בכך צורך (עמ' 18 שורות 19 - 23). לאור האמור, לא רק שלא הוכח שהאמצעים שננקטו למחרת היום היו סבירים, אלא שלא הוכח שננקטו אמצעים כלשהם. התמונה המצטיירת היא שלמעט מספר ניסיונו לאיתור התובע בשעת לילה, לא נעשה דבר. 13. התובע העיד שלא היה כל קושי לאתרו. החנות נמצאת בחזקתו מאז שנת 1967, הוא מוכר באזור, וניתן לפנות לדיירים באזור. החנות רשומה על שמו בעיריית תל אביב, וגם כך ניתן לאתרו (ת/3). מספר הטלפון שלו מופיע על שער העסק, הטלפון זמין כל העת, וגם כך ניתן ליצור עימו קשר (עמ' 14 שורות 8 - 16; נסח רישום, ת/1; הודעה מאגף הפיקוח של עיריית תל אביב, ת/3). המסקנה היא שגם אם בשעת לילה לא ניתן היה לאתר את התובע, לא היתה כל מניעה לאתרו לאחר מכן, תוך נקיטה באמצעים סבירים, ומכל מקום, לא הובהר מדוע לא נעשה כך. 14. יש להדגיש שהפעולות שנדרשו הן פעולות פשוטות יחסית, והן לא חייבו השקעת משאבים משמעותיים של כסף או של כוח אדם. אל מול אמצעים אלו עומד התובע שעסקו נפרץ לשם ביצוע פעולות כיבוי שאינן קשורות לעסקו, ושגם לא ידע שהעסק שוב אינו נעול כראוי. בנסיבות אלו, ובהיעדר כל הסבר, אי נקיטה בפעולות המספיקות לאיתור התובע, מהווה התרשלות של המשטרה כלפי התובע, לו היא חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית. 15. הנתבעת טוענת שגם אם יימצא שהיא התרשלה, אף אז, לא הוכח שיש קשר סיבתי בין התרשלותה ובין הגניבה מבית העסק. לטענתה המקום לא הושאר פרוץ, אלא הוא היה נעול בשני מנעולים זמניים, ולא הוכח שלו היו במקום מנעולים כבדים יותר, היתה הגניבה נמנעת. טענה זו אינה מקובלת עלי. עובר לשריפה היו דלתות החנות נעולות בשני מנעולים כבדים, מסוג 16 מ"מ כל אחד. המנעולים שהמשטרה התקינה בעסק היו קטנים ודקים בהרבה. לא הוכח כי בוצעו גניבות נוספות באותו אזור, או שעסקים אחרים, שהיו נעולים כנדרש, נפרצו. בנסיבות אלו, ועל פי מאזן ההסתברויות, ישנו קשר סיבתי בין האופן בו העסק היה נעול, ובין אירוע הגניבה. הנזק שנגרם לתובע הוא תוצאה של ביצוע עבירה פלילית, גניבה, אך גם בכך אין כדי לנתק את הקשר הסיבתי. הכלל הוא שכאשר מי שהתרשל צריך היה לצפות את אפשרות קיומו של מעשה העבירה שבוצע, אין במעשה שבוצע כדי לנתק את הקשר הסיבתי (ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס ; ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ; ע"א 7021/99 עזבון המנוח שלומי ויצמן ז"ל נ' בן ציון סלע ). בענייננו לא יכול להיות ספק שאירוע הגניבה היה מעשה צפוי ומסתבר בנסיבות העניין. 16. מוסיפה הנתבעת וטוענת שיש לייחס לתובע רשלנות תורמת, בגין הזנחת העסק. אינני מקבלת טענה זו. כפי שהובהר החנות לא הושכרה אלא היא היתה סגורה ונעולה, והתובע עשה בה שימוש לצרכיו מפעם לפעם. בנסיבות אלו, גם אם התובע לא ביקר במקום במשך חודשיים ימים, לא ניתן לראות בכך הזנחת המקום. 17. המסקנה היא שהנתבעת (המשטרה) התרשלה כלפי התובע, ולפיכך היא אחראית למלוא נזקיו. מכאן לשאלת היקף הנזק שנגרם. היקף הנזק 18. הנתבעת טוענת שהתובע כשל בהוכחת נזקיו, מאחר ותביעתו נסמכת אך ורק על דבריו שלו, והוא לא הביא כל עדים או מסמכים כדי לתמוך בטענותיו. 19. בחנתי היטב את עדותו של התובע. מסקנתי שונה. אני סבורה שהתובע הוכיח גרסתו. לא הוכח שהתובע נמנע מהבאת עדים רלוונטיים, וגם לא הוכח שניתן היה להביא ראיות נוספות. מאידך, גרסת התובע נתמכת בעדויות ובמסמכים. אפרט טעמי. ראשית, עדות התובע עשתה רושם מהימן, והיא לא נסתרה בכל ראייה או עדות שהם. שנית, עדות התובע היתה עקבית, ולאורך כל הדרך הוא טען כי נגנבו 6 מכונות נגרות, 10 שולחנות חדשים וציוד נוסף. כך טען עוד עם הגשת התלונה למשטרה במועד בו גילה את הגניבה (וראה אישור על הגשת תלונה במשטרה, נספח א' לתצהיר התובע; דו"ח תיק משטרה שצורף לתצהיר השוטר, נ/3). שלישית, השוטר שנכח במקום במועד השריפה, אישר שהוא ראה בעסק ציוד, אך הוא לא טען דבר לגבי מספר המכונות שראה במקום, להבדיל ממצבן. עדותו של השוטר לעניין זה היא חשובה, מאחר, והיתה בפניו תלונתו של התובע, לגבי היקף הציוד שנגנב. למרות זאת הוא לא שלל את טענת התובע לגבי הציוד שהיה בחנות, וכל טענותיו היו שהציוד היה חסר ערך, טענה אליה אתייחס להלן. על עצם קיומו של הציוד בחנות, כמו גם על היקפו, הוא לא חלק. רביעית, התובע טען במשטרה שהוא חושד שבעל העסק הסמוך, המצוי ברח' רבי חנינא 7, קשור לאירוע הגניבה מאחר ויש ביניהם סכסוכים. אם התובע היה משקר בפנייתו למשטרה, וטוען לגניבת ציוד שלא היה במקום, יש להניח שהוא לא היה נוקב בשמו של חשוד, שיוכל להפריך את טענותיו. חמישית, בעדותו העיד התובע שהיה במקום גם גנראטור שנגנב, אך הוא שכח לציין זאת (עמ' 6 שורה 30, עמ' 10 שורות 15 - 18). עדות זו מלמדת שלא רק שהתובע לא ניסה לדרוש את שאינו מגיע לו, אלא שחלק מהציוד שהיה, נשכח ממנו. מהנימוקים האמורים אני נותנת אמון בעדות התובע לגבי היקף הציוד שנגנב. 20. לא מצאתי שיש בהשגותיה של הנתבעת כדי לשנות ממסקנתי. הטענה כי התובע לא זימן לעדות את בנו או את אותו אדם עבורו יוצרו השולחנות שהיו בעסק, אינה מבוססת. התובע לא נשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא זומנו אותם עדים, ובנסיבות אלו לא ניתן לדעת מה הסיבה לאי זימונם של העדים, ואם היה בידם מידע רלוונטי. טענה נוספת היא שיש להניח שבחוזים להשכרת החנות פורט הציוד שנותר בעסק, ויש לשקול לחובת התובע את אי הגשת החוזים. אלא שהתובע העיד שלמיטב זכרונו, אין באותם חוזים רשימת ציוד ועל כן הם אינם רלוונטיים (עמ' 7 שורות 1 - 8). הנתבעת טוענת שהיה על התובע לצרף דוחות מס הכנסה מהם ניתן יהא לדעת אלו מכונות היו במקום, מאחר, ויש להניח, שנוכה פחת עבור המכונות. אלא שלא רק שהתובע לא נשאל לגבי כך בחקירתו הנגדית, אלא שאם מדובר במכונות ישנות כנטען, מאוד אפשרי כי כבר נסתיימה התקופה בגינה ניתן לנכות פחת. ועוד נטען שהתובע נמנע מלהציג בפני השמאי מסמכים מהמעידים על רכישת המכונות שנגנבו, ויש לזקוף זאת לחובתו. אלא שהשמאי העיד שלא היו חשבוניות או אסמכתאות אחרות ונאמר לו שהם אינם קיימים מאחר והעסק ישן (עמ' 11 שורה 19, 28 - 31). טענה נוספת היא שיש לזקוף לחובת התובע את אי צירופם של מסמכים שנערכו לאחר שריפה שהיתה בעסק כשנה קודם לכן. אלא שלא ברור שמדובר במסמכים רלוונטיים, בעדותו העיד התובע שהשריפה הקודמת היתה רק בחלק השמאלי של הנגרייה ונשרפו אז חלקי עץ (עמ' 9 שורות 26 - 30). בתלונה במשטרה טען התובע שהציוד שנגנב הוא ציוד שנותר במקום לאחר השריפה (נ/2). סיכומם של דברים. עדותו של התובע בדבר היקף הציוד שנגנב לא נסתרה, ואפילו השוטר שביקר במקום בליל האירוע לא טען שהציוד הנטען לא היה בחנות. 21. מכאן לערך הציוד. תביעת התובע נתמכת בחוות דעת השמאי זליצקי אמיר, ת/6, ולפי האמור בה, ערך הציוד שנגנב עולה כדי 45,000 ₪. בעדותו הבהיר השמאי שמדובר בחוות דעת טכנית, מאחר ומטבע הדברים הוא לא יכול היה לבחון בעצמו את מצב הציוד, והוא נסמך על הצעת מחיר של חברת אל קום סוכנויות ושירותים, המתייחסת לערכי הציוד שנגנב כמשומש, ת/7, ועל דברי התובע. הנתבעת לא הגישה חוות דעת נגדית. העדות היחידה לעניין זה היתה עדותו של השוטר שטען שמצב הציוד בעסק היה מוזנח (סעיף 7 לתצהיר; עדות השוטר בעמ' 15 שורות 4 - 6; דו"ח פעולה שצורף לתצהיר השוטר). אלא שבחקירתו הנגדית של השוטר נתברר שטענותיו לגבי מצב הציוד, אינן מבוססות, והן נסמכות אך ורק על מראה עיניו אף שאין לו כל הכשרה רלוונטית (עמ' 7 שורות 7 - 8, עמ' 18 שורות 2 - 6). יתרה מזאת. בעקבות השריפה היתה במקום הפסקת חשמל, ומראה עיניו של השוטר נסמך רק על אור של פנס (עמ' 18 שורות 6 - 9). בנסיבות אלו אינני מקבלת את עדות השוטר, ולא ניתן להסיק ממנה מה היה מצב הציוד שנותר בחנות. כאמור, לא הוגשה חוות דעת נגדית לגבי ערך הציוד, ובנסיבות אלו לא נסתרה חוות דעת שמאי התובע. יש להוסיף שהשמאי הבהיר בעדותו, שהערכתו נסמכת, בין היתר, על הצעת מחיר של חברת אלקום שהוגשה לו. עם זאת, ולמרות שהצעה זו מתייחסת לכלים ישנים מאוד, הוא החליט להפחית ממנה אחוזים ניכרים, מאחר והוא לא ראה את הכלים, וזאת כדי להיות "על הצד הבטוח" (עמ' 11 שורה 10). ואכן לפי הצעת המחיר ערך הציוד הוא 63,900 ₪, לפי חוות הדעת ערכו 45,000 ₪ בלבד, ועלות רכישת ציוד חדש היא בין 120,000 ₪ - 150,000 ₪. המסקנה היא שאני מקבלת את טענת התובע לגבי ערך הציוד שנגנב. לסכום זה יש להוסיף 850 ₪ בגין שכ"ט שמאי. התוצאה 22. התוצאה היא שהתובע הוכיח את מלוא תביעתו. עם זאת לא מצאתי בסיס לתביעה לפסיקת פיצוי נוסף בגין "נזק שאינו ממוני", והתובע לא ביסס תביעתו לגבי רכיב זה. לאור האמור אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 45,850 ₪ צמוד ונושא ריבית מיום 21.05.08, בתוספת אגרת משפט כפי ששולמה, שכר העד המומחה כפי שנפסק, ושכ"ט עו"ד בסך 17.4% מהסכום הפסוק. התשלומים יבוצעו בתוך 30 יום מהיום. אחריות המדינהתביעות נגד המדינה