קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות השוכר כלפי המשכיר לשריפה: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, שניתן על ידי כב' השופט אליהו קידר, בת.א 29696/04, ביום 09.09.09, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבים, והמערערים חוייבו לשלם להם פיצוי בגין נזקי שריפה שפרצה בנכס נשוא הדיון. העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא 1. ביום 13.06.00 נחתם בין המשיבים, דיין סמי ואילנה (להלן: "המשיבים" או "המשכירים" או "המוכרים") לבין המערערים 1 ו-2, רובינה ציון ויפה (להלן: "השוכרים" או "המערערים") חוזה שכירות לגבי בית מגורים ביבנה (להלן בהתאמה: "החוזה" ו-"הנכס"), וזאת לתקופה שמיום 15.07.00 ועד ליום 14.07.01, תקופה שהוארכה עד ליום 14.07.03. המערערים 3 ו-4, רובינה (מרים) זמטרה ונונו יגאל, ערבו להתחייבויות השוכרים על פי החוזה. 2. בלילה שבין ה-04.07.03 ל-05.07.03 פרצה שריפה בנכס, שגרמה לנזקים, שהוערכו על שמאי בסך של 144,000 ₪. יצוין, כי הנכס לא היה מבוטח. 3. עובר למועד השריפה, ביום 01.07.03, חתמו המשכירים על הסכם למכירת הנכס תמורת סך של 280,000$ לאבי יניב בכורי ומורן קמלגרן (להלן: "הקונים"). בעקבות השריפה, ולאחר שנוהל מו"מ בין הצדדים, הוסכם בין המוכרים (המשיבים) לקונים כי הבית יימכר ללא תיקונים, ויופחת סך של 22,000$ מהתמורה, בגין נזקי השריפה. 4. המשיבים (המשכירים) הגישו תביעה (ת.א. 29696/04) כנגד השוכרים בגין נזקי השריפה, הן בעילה נזיקית (רשלנות) והן בעילה חוזית (הפרת הסכם השכירות לפיו התחייבו השוכרים להחזיר את המושכר במצב תקין כפי שקיבלו אותו). מנגד, טענו השוכרים, כי הם אינם אחראים לשריפה, אלא האחריות רובצת על המשכירים שהיו בעלי הנכס, שכן השריפה נגרמה בשל מצבו הרעוע של הנכס ותיקונים שנעשו בו בצורה לא ראויה. 5. בית משפט קמא, בפסק דינו מיום 27.02.07 (להלן: "פסק הדין הראשון"), קבע כי המשכירים לא הוכיחו מה היה הגורם לדליקה מחד, אך מאידך קבע כי גם השוכרים לא הוכיחו זאת. בית המשפט הוסיף וקבע, כי לפי סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") הנטל להוכיח את מקור השריפה והעדר התרשלות הינו על השוכרים (המערערים), וזאת בהיותם "תופס המקרקעין", ומשלא עמדו השוכרים בנטל להוכיח את מקור השריפה, קיבל בית המשפט את התביעה, וקבע כי למשכירים (המשיבים), בעלי הנכס, נגרם נזק בסך 22,000 $ (השווה ל-99,000 ₪) בגין הפחתת מחיר התמורה ממכירת הנכס, וכן חייב את השוכרים בסכומים נוספים (שכ"ט עו"ד בסך 23,111 ₪ בגין ניהול המו"מ עם הקונים לאחר השריפה, שכ"ט שמאי בסך 9,736 ₪, אגרה, שכ"ט עו"ד בגין ניהול ההליך בסך 17,000 ₪). 6. על פסק דין זה הוגש ערעור (ע"א 2430/07) על ידי השוכרים, אשר התקבל, ובית המשפט המחוזי (כב' השופט ורדי) קבע כי השוכרים עמדו בנטל המוטל עליהם והוכיחו את מקור האש. כך קבע בית המשפט: "אין ספק לטעמי כי הוכח כי מקור השריפה היה בבית המנורה בתקרת העץ התלויה מעל פודסט גרם המדרגות שהותך עקב התחממות יתר של המנורה או עקב כשל חשמלי". בית המשפט ציין כי המנורה הייתה באזור שמעל ארגזי הבגדים שנארזו לקראת סיום החוזה ופינוי הנכס. לאור זאת, הורה בית המשפט על החזרת התיק לבית משפט קמא, שידון בשאלת הנטלים והאם הייתה רשלנות, וציין כי "על בית המשפט לקבוע האם הסיבה לשריפה הינה התחממות יתר של המנורה ו/או כשל בבית המנורה ובהתאם לכך לקבוע מי מהצדדים התרשל ועל מי הנטל להוכיח התרשלות/העדר התרשלות... ... לאחר קביעת הנטלים על בית המשפט לבחון את טענות הצדדים לגבי רשלנות הצד השני...". רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון - נדחתה. 7. בפסק דינו המשלים מיום 09.09.09 (להלן: "פסק הדין המשלים") - הוא פסק הדין נשוא הערעור דנן - דחה בית משפט קמא את העילה הנזיקית. בתוך כך, ניתח בית המשפט את סעיף 39 לפקודת הנזיקין, וקבע כי אין להחיל את הסעיף במקרה דנן, וכי על המשכירים שהגישו את התביעה מוטל הנטל להוכיח את טענתם לקיומה של רשלנות מצד השוכרים. בית משפט קמא דחה את טענת המשיבים כי השוכרים התרשלו בכך שהתקינו מנורות חזקות מידי שגרמו לשריפה, ולא קיבל את חוות דעתו של חן גרציאני רפאל, שהגישו המשכירים, לפיה המנורה ממנה פרצה האש הותקנה על ידי השוכרים, וכי היא הגורם לשריפה, ולא מערכת החשמל הקיימת בנכס שהייתה תקינה לטענתו. בית המשפט שב ודחה (כפי שעשה בפסק הדין הראשון) את טענת המשכירים כי הגורם לשריפה נבע מכבל מאריך שהותקן על ידי השוכרים, וכי על כן הם אחראים לנזק, וקבע כי השוכרים (המערערים) הוכיחו שלא התרשלו, והצביעו על כשלים במערכת החשמל של הבית, תוך שקיבל את חוות דעתו ועדותו של מהנדס החשמל אבי מרקוביץ, מטעם השוכרים, שהייתה מהימנה עליו, ואשר קבע כי האש פרצה כתוצאה מכשל חשמלי שהביא להתחממות מקומית נקודתית לאורך זמן, שהביא להתכה של בית המנורה והצתה של חומרים דליקים. עוד קבע בית המשפט, כי המשכירים (המשיבים/התובעים) "לא הצליחו להוכיח כי אין מדובר בכשל במערכות החשמל", לא צרפו חוות דעת נגדית בעניין, ו"לא הצליחו להוכיח על ידי מומחה חשמל כי ישנה זיקה בין שימוש במנורה בעלת עוצמה גבוהה לבין קרות הדליקה במקרה דנן". ואולם, בית משפט קמא קבע, כי יש לקבל את עילת התביעה החוזית, לפיה הפרו השוכרים את הסכם השכירות בכך שלא השיבו את הנכס באותו המצב שקיבלו, וציין כדלקמן: "הנתבעים הסכימו במועד כריתת הסכם השכירות כי בדקו את המושכר ואת המערכות הפועלות בו - כך גם את מערכת החשמל, וכי חותמים על ההסכם בעודם יודעים את מצבו של הבית ומקבלים אותו כמתאים לצורכיהם. על כן הקביעה אשר נדונה בעילה הנזיקית אינה יכולה להוות מחסום מפיצוי התובעים על פי העילה החוזית". לאור זאת, פסק בית המשפט למשיבים פיצוי בגובה הפיצוי שנפסק להם בפסק הדין הראשון. טענות הצדדים בערעור 8. לטענת המערערים, שגה בית משפט קמא כאשר קיבל את העילה החוזית, וכאשר קבע כי אחריותם החוזית היא מוחלטת נוכח חתימתם על חוזה השכירות הקובע כי בדקו את הנכס טרם ההשכרה וכי מצבו מתאים להם, וכי הם התחייבו להחזירו באותו המצב שקיבלו אותו. לטענתם, יש משמעות לקביעת בית המשפט כי הם לא התרשלו, גם לגבי העילה החוזית. עוד טוענים המערערים, כי בהתאם לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 (להלן: "חוק השכירות והשאילה") ובהתאם לחוק השומרים, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק השומרים"), הם בכל מקרה פטורים מאחריות במקרה זה, שכן שמירת הנכס הייתה מטרה טפלה לשכירות, ובית משפט קמא קבע במפורש כי השריפה לא ארעה עקב רשלנותם. 9. מנגד, טוענים המשיבים, כי בצדק קיבל בית המשפט את תביעתם בעילה החוזית, שכן המערערים חתמו על חוזה השכירות מרצונם תוך קבלת כל התנאים המפורטים בו, ולא יכולה להיות מחלוקת שהמערערים הפרו התחייבותם החוזית, שהינה התחייבות מוחלטת להחזרת הנכס במצב תקין. עוד טוענים המשיבים, כי אין לקבל את טענת המערערים כי ההסכם נוסח באופן חד צדדי על ידי המשיבים, טענה שנדחתה גם על ידי בית המשפט קמא. ד י ו ן 10. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובכל המסמכים, ולאחר ששמעתי את הצדדים, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל. 11. מרגע שבית משפט קמא, ששמע ובחן את כל הראיות, קבע, כממצא עובדתי שאין להתערב בו והמסתמך בין היתר על העדפת חוות הדעת מטעם המערערים כי השוכרים לא התרשלו, וכי הנטל מוטל על כתפי המשיבים (התובעים) - הרי שאין חולק שלא ניתן היה לחייב את המערערים בעילה נזיקית, שכן הם לא גרמו כל נזק ברשלנותם [ע"א 4814/09 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל ( 22.12.10); ע"א 1535/09 שקד הספר נ' פרופ' שמחה יגל ( 22.11.10)]. 12. השאלה היא האם בנסיבות העניין ולאור קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא יש מקום להטיל על המערערים אחריות בעילה חוזית, כפי שעשה בית משפט קמא. 13. סעיף 24 לחוק השכירות והשאילה קובע כדלקמן: "לענין חוק השומרים, תשכ"ז-1967, יראו שוכר כשומר שכר שהמטרה של שמירת הנכס טפלה למטרה העיקרית של החזקתו". סעיף 2(ב) לחוק השומרים קובע כדלקמן: "שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו" (הדגשות שלי - ר.ל.ש.). דהיינו, אחריות של שוכר נכס כלפי הבעלים בגין נזקים שנגרמו בעת שהנכס היה בחזקת השוכר, הינה כאחריות שומר שכר, כאשר בדרך כלל המטרה העיקרית של החזקת נכס על ידי שוכר אינה השמירה, ובמקרה שכזה פטור השוכר מאחריות לנזק שלא נגרם ברשלנותו. 14. במקרה דנן, לא יכולה להיות מחלוקת כי המטרה של שמירת הנכס על ידי השוכרים הייתה טפלה לשכירות שהייתה המטרה העיקרית לשמה התקשרו הצדדים, דהיינו: שכירות למטרת מגורים. לאור זאת, ולאור קביעתו החד משמעית של בית משפט קמא כי השריפה לא ארעה עקב רשלנות המערערים, צודקים המערערים בטענתם כי הם פטורים מאחריות לנזק במקרה זה. מדובר בנזק שנבע מכשל מערכתי בנכס עצמו, שהיה ונשאר בשליטת בעלי הנכס - המשיבים - שהתקינו את מערכת החשמל, והם האחראים לתקינותה, ולאור כל האמור אין להטיל על המערערים אחריות לנזק. יצוין, כי אילו השוכרים היו מבצעים תיקון או שינוי בתשתית החשמל בנכס, או אילו לא היה נקבע שלא התרשלו, יתכן והיה מקום לחייבם בעילה החוזית, ואולם לא כך הדבר, ומרגע שהמערערים עשו שימוש סביר בנכס - אין למשיבים להלין אלא על עצמם (או על מי שאחראי היה על התקנת תשתיות החשמל בנכס). יצוין, כי פסק הדין עליו הסתמך בית משפט קמא כאשר קיבל את העילה החוזית [ע"א (חי') 2053/02 יוסף אזולאי נ' רחל בן שוע ( 17.09.02)] אינו דומה בנסיבותיו למקרה דנן, ולו בשל העובדה שבאותו מקרה דובר על הצתה מכוונת, בעוד שבענייננו נקבע במפורש כי השריפה לא נבעה מרשלנות המערערים. 15. זאת ועוד, הגם שככלל אחריות חוזית היא אחריות מוחלטת שאינה תלויה באופי ההפרה, הרי שגם כשמדובר באחריות חוזית יש תחולה לחובת תום הלב של הצדדים לחוזה. בנסיבות המקרה דנן, אין לקבל את טענת המשיבים לפיה משלא החזירו את הנכס במצב כפי שקיבלו אותו, הרי שהפרו את החוזה ויש לחייבם. משנקבע באופן חד משמעי כי המערערים לא התרשלו, וכי השריפה לא פרצה בשל התנהגות או מחדל מצדם, אלא בשל כשל במערכת החשמל בנכס - אשר הינה באחריות בעלי הנכס - המשיבים - לא ניתן לעמוד בדווקנות על הוראות החוזה המחייבות את המערערים להחזיר את הנכס במצב שקיבלו אותו, כאשר למעשה האחראים למצב הנכס בעקבות השריפה הם המשיבים. מה גם, שעמידה דווקנית על הוראות החוזה כאמור לעיל, אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב. סוף דבר 16. לאור כל האמור, הערעור מתקבל, ופסק דינו של בית משפט קמא בטל. ככל ששולמו סכומים על ידי המערערים למשיבים בהתאם לפסק דינו של בית משפט קמא - יוחזרו סכומים אלה, בתוספות ריבית והפרשי הצמדה כדין, מיום התשלום. המשיבים ישלמו למערערים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪. הפיקדון שהפקידו המערערים יוחזר להם, באמצעות ב"כ. שכירותשריפה