קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות מכון רישוי גילוי רכב מזויף: התובע החליט לרכוש רכב משומש מפלוני תמורת 16,500 דולר. בטרם השלים את העסקה בדק התובע את הרכב במכון הרישוי שמפעילה הנתבעת, ולאחר שקיבל ממנה את דו"ח הבדיקה (ת/1), הוא שילם עבור הרכב וקיבל אותו לחזקתו. חלפו שבועיים ולפתע קיבל התובע מכתב ממשרד התחבורה לפיו בעל הרכב הודיע למשרד התחבורה כי הוא כלל לא מכר אותו. במקביל, זומן התובע למשטרה עם רכבו, ובבדיקה שנערכה לרכב התברר כי מספר השלדה מזויף וכי מדובר ברכב גנוב. במצב דברים זה השאיר התובע את הרכב בידי המשטרה ולאחר מכן הוא הועבר לרשות חברת הביטוח אשר שילמה בשעתו פיצויים לבעל הרכב האמיתי. במקביל הגיש התובע את התביעה שלפניי נגד מכון הרישוי בטענה שהיה עליו לגלות שמספר השלדה זויף. התובע דורש פיצוי בגין שווי הרכב בסך של 77,000 ₪, ריבית והצמדה בסך של 9,301 ₪ ופיצוי בגין עגמת נפש בסך של 10,000 ₪. המחלוקת בין בעלי הדין מתמקדת בשני נושאים, האחד משפטי והשני עובדתי. במישור המשפטי חלוקים הצדדים בשאלה האם לפי הדין והוראות משרד התחבורה מוטלת על הנתבעת חובה לבדוק ולאתר זיופים במספרי השלדה. במישור העובדתי חלוקים הצדדים בשאלה האם הנתבעת התרשלה, קרי - האם ניתן היה לגלות את הזיוף בבדיקה חזותית שגרתית של עובד הנתבעת. אדון בשני הנושאים הללו כסדרם. הנתבעת טוענת כי היא אחראית אך ורק לבדיקת מצבו המכאני של הרכב. לביסוס עמדתה צירפה הנתבעת את נוהל משרד התחבורה שלפיו היא מצווה לפעול (נ/1), וכן מסמך התחייבות שעליו חתם התובע ובו נרשם כי הוא מודע לכך שהנתבעת איננה אחראית בכל דרך לזיופים (נספח ג' לתצהיר מר גיא). הפסיקה עסקה לא פעם במקרים מן הסוג שלפני, בהם נתבע מכון רישוי בגין מחדלו לאתר זיוף ברכב (ראו - ת.א. (שלום ירושלים) 8494/05 שמוחה נ' מדינת ישראל, ; ת"א (שלום באר שבע) 4340/01 אבו עראר נ' קדוש, ; ע"א (שלום ראשל"צ) 3263/03 כהן נ' מכון הדרום, ; ע"א (מחוזי חיפה) 2054/05 אסולין נ' מוטוקארס, ; ת.א. (שלום חיפה) 28472/00 ארגנטל נ' מנור, ; ת"א (שלום חיפה) 15871/02 דאודי נ' שיינר, ; ת.א. (שלום חיפה) 19721/05 גרינברג נ' ספיד קאר - פורסמו באתר נבו). בכל פסקי הדין הללו, למעט פסק הדין בענין דאודי, פסקו בתי המשפט כי למרות נוהל משרד התחבורה מוטלת על מכון הרישוי החובה לאתר זיופי מספרי שלדה בבדיקה חזותית, וזאת כחלק מן החובה המוטלת על המכון, מכוח הנוהל, "לזהות את הרכב". וכך נימקה את הדבר כב' השופטת סורוקר בענין כהן פנחס: "המכון חב כלפי התובע בחובה לבצע בדיקה מקצועית סבירה של אמיתות מספרי המנוע והשלדה החרותים בו. מקורות החובה הם שלושה; הראשון נעוץ בעוולת הרשלנות המצמיחה למכון חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי מזמין הבדיקה. המקור השני הוא הנחיות משרד התחבורה המחייבות את המכון לזהות את הרכב. שלישית, צומחת חובתו החוזית של מכון הבדיקה כלפי מזמין הבדיקה בשים לב לציפייתו הצרכנית הסבירה" (שם בפסקה 10 לפסק הדין). כב' השופטת סורוקר מציינת כי לטעמה: "זיהוי הרכב אינו יכול להתמצות בתיאור חיצוני. הזיהוי כולל איתור ועיון במספרי המנוע והשלדה החרותים במקומות פנימיים ברכב עצמו והשוואתם למספרים המופיעים ברישיון. ..... בעיני זיהוי הרכב אין פירושו אך קריאה טכנית של רצף המספרים הרשומים. פירוש צר זה מרוקן מתוכן את חובת הזיהוי. תוכנה של חובת הזיהוי צריך להיגזר מתוך תכליתה של חובה זו - לחשוף את "זהותו" האמיתית של הרכב. על כן חובת הזיהוי טומנת בחובה פעולה מקצועית של בחינת המספרים החרותים לגופם" (שם בפסקאות 12 ו-15 לפסק הדין). הדברים דלעיל מתוך פסק הדין בעניין פנחס כהן, ויתר הנימוקים המופיעים באותו פסק דין, מקובלים על בכל הכבוד הראוי, והם אף קיבלו חיזוק בעדויות שנשמעו בפניי. הנה כך, בעליה של הנתבעת - העד גיא - העיד כי בפועל הבוחנים בודקים חזותית את מספר השלדה ואם הם מאתרים סימני זיוף, כגון: גודל לא אחיד של מספרים, שורת מספרים שאיננה ישרה או סימני ריתוך, הם מפסיקים את הבדיקה. מר גיא אף ציין, כי לנתבעת מומחיות מסוימת באיתור סימנים מחשידים לזיוף ועל כן: ".... הרבה פעמים באים מהמשטרה כדי לשאול אותנו אם המספר מזויף או לא, כי יש לנו קצת יותר ניסיון מהמשטרה בדברים האלו, לפעמים" (עמ' 12 ש' 14-13). אמת נכון הדבר, התובע חתם על מסמך הצהרה, המהווה חלק מנוהל משרד התחבורה, בו הוא מאשר כי: "ידוע לי כי הבדיקה הינה מכאנית בלבד ותפקידה לבדוק את מצבו המכאני של הרכב ומערכותיו. ידוע לי כי מכון הבדיקה אינו אחראי בכל דרך שהיא לזיופים ו/או שינויים כלשהם בנתונים ו/או במספרים כלשהם ברכב ו/או במסמכיו, ולרבות רישיון הרכב, ולתוצאותיהם של הללו, וכי מכון הבדיקה מבצע הבדיקה בכפוף ובהסתמך על הצהרתי זו" ולכך יש להוסיף את ה"חריג לאחריות" שנרשם בסעיף 12(ג) בגב טופס הבדיקה (ת/1) לפיו: "המכון אינו אחראי לכל נזק שייגרם במתכוון ו/או בזדון ו/או על ידי זיופים ו/או שינויים לא חוקיים בזיהוי הרכב, רישיונו, שלדתו, מנועו ו/או במספרי הזיהוי השונים...." ובכל זאת, אין במסמכים אלו כדי לגרוע מאחריותה של הנתבעת לאתר זיופים של מספרי שלדה וזאת משני נימוקים. ראשית בסייפת ה"חריג לאחריות" הנ"ל נכתב כי החריג לא חל על: "זיופים שניתן לגלותם בבדיקת הסתכלות ישירה או באמצעות המכשור הקיים במכון" ושנית, אני מסכים עם דברי כב' השופטת סורוקר לפיהם טופס ההצהרה שעליו חתם התובע, המצורף כנספח לנוהל משרד התחבורה, סותר את האמור בגוף הנוהל ולכן: "על מנת למנוע סתירה פנימית בהנחיות משרד התחבורה, יש לפרש את התניה האמורה (בטופס ההצהרה - א.ר.), באופן מצמצם. ניתן לדלות ממנה שלילה של אחריות מוחלטת לאיתור זיופים, אך אין היא פוטרת מן החובה להפעיל אמצעים בסיסיים ויזואליים וידניים, לוידוא האותנטיות של המספרים הנבדקים" (פסקה 32 לפסק הדין). מן האמור לעיל עולה כי מוטלת על הנתבעת חובה לבדוק את מספר השלדה, ברם יש לשאול מה היקף חובתה של הנתבעת? האם היא חייבת להפעיל אמצעים כימיים או אחרים לגילוי הזיוף, או שמא חובתה מצטמצמת לבדיקה ויזואלית של המספרים בניסיון לאתר סימנים מחשידים מן הסוג שנזכר בעדויות עדי הנתבעת. אינני נדרש להכריע במדויק בשאלה זו כיוון שבתובענה שלפניי לא טוען התובע שהיה על הנתבעת לעשות דבר מעבר לבדיקה ויזואלית. אשאיר אם כן שאלה זו בצריך עיון. לאחר שקבענו כי מוטלת על הנתבעת חובה לבדוק ויזואלית את מספרי השלדה, יש לברר האם הנתבעת הפרה את חובתה. ודוק, התובע איננו טוען שהבוחן מטעם הנתבעת לא בדק כלל את מספר השלדה. הבוחן (העד קושלנד) העיד שהוא בדק את מספר השלדה, ועל כך אין חולק. אלא, התובע טוען כי בבדיקה ויזואלית ראויה היה על הבוחן לגלות את סימני הזיוף. הנטל להוכיח טענה זו מוטל כמובן על התובע. דא עקא, שהתובע לא הרים את הנטל האמור כיוון שהוא לא הביא שום ראייה שתלמד האם במקרה הקונקרטי שלפניי סימני הזיוף היו ניכרים לעין. הנה כך, הרכב כבר איננו בנמצא, ואיש לא טרח לתעד בצילום או באופן מילולי, מה הייתה טכניקת הזיוף ובאיזו רמה בוצע הזיוף. התובע עצמו לא ראה את מספר השלדה כך שהוא איננו יכול להעיד דבר בעניין זה. התובע גם לא הגיש חוות דעת מומחה אשר תבהיר את מהות הזיוף ואיכותו. במצב דברים זה מבקש התובע להסתמך על עדותו של החוקר המשטרתי שבדק את הרכב, ברם בעדותו של החוקר אין די כפי שיוסבר להלן. החוקר כתב חוות דעת שבמסגרתה אין תיעוד של אופן הזיוף. החוקר נחקר בעל פה בישיבת קדם המשפט ולא ניתן היה להציל מפיו אמירה ברורה ועקבית בשאלה האם ניתן היה להבחין בזיוף כבר בבדיקה ויזואלית. בראשית עדותו אמר החוקר כי הוא בדק את הרכב חזותית: "ומצאתי מספר סימנים מחשידים בשלדה, המספרים לא היו נראים מקוריים" (עמ' 3 ש' 11-10). ואולם בהמשך דבריו ציין החוקר כי "יש לנו אינדיקציה כדי לראות אם מספר מזוייף או לא , אנחנו לוקחים אציטון ומנקים את האזור של מספר השלדה ואם יורד צבע אז מעלה חשד לזיוף" (שם בשורות 12-11). לנוכח דברים אלו נותרה אי בהירות בשאלה האם הסימנים המחשידים עליהם דיבר החוקר בתחילת דבריו התגלו לפני השימוש באציטון או אחריו, ולכן נשאל החוקר האם כבר בבדיקה החזותית של הרכב עלה בו חשד לזיוף. לכך השיב החוקר: "לא זוכר" (עמ' 3 ש' 14-15). ובהמשך שוב נשאל החוקר האם ברכב הקונקרטי אפשר היה לגלות את סימני הזיוף בבדיקה חזותית והוא השיב : "יכול להיות אבל אני לא זוכר כרגע". יצוין כי תשובותיו של החוקר אינן מפתיעות לנוכח העובדה שהוא נחקר בספטמבר 2008 לגבי הבדיקה שהוא ערך לרכב המדובר בנובמבר 2005. התובע טען כי החוקר גילה את הזיוף תוך 3-4 דקות ומכאן מתבקשת המסקנה שדי היה בבדיקה חזותית כדי לגלותו. טענה זו איננה משכנעת שכן בזמן קצר מאוד ניתן לבצע גם את הבדיקה באמצעות האציטון, בדיקה שאין חולק כי הנתבעת לא נדרשה לעשות. התובע ביקש להסתמך על דברי החוקר בעמ' 5 ש' 11-9 לפרוטוקול לפיהם אפשר לקבוע על סמך בדיקה חזותית שרכב חשוד כמזויף. הסתמכות זו איננה אפשרית כיוון שדברי החוקר נאמרו בתגובה לשאלה כללית שהופנתה אליו, ולא כתשובה לשאלה שעסקה ברכב הקונקרטי. 8. לאור כל האמור לא הוכח שהנתבעת התרשלה לכן דין התביעה להדחות. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות. זיוףמכון רישוירכב