קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות מעביד למעשי אלימות בין עובדים / אחריות מעביד על תקיפת עובד ע''י עובד אחר: מבוא התובע 1 (להלן- "התובע"), יליד 12.5.47, נפגע בתאונת עבודה שאירעה ביום 24.10.02. התאונה אירעה במהלך ביצוע עבודות נגרות בבסיס חיל האוויר בניצנים בשעה שהתובע היה עובד של נתבעת 2. בכתב התביעה טען התובע שהתאונה אירעה לאחר שנתבע 1 (להלן- "הנתבע") אשר עבד עמו, תקף אותו במהלך העבודה. כנגד הנתבע הוגש כתב אישום והוא הורשע, על יסוד הודייתו, בתקיפה הגורמת לחבלה, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז -1977. תביעתו של התובע אוחדה ביחד עם תביעת המוסד לביטוח לאומי, אשר הגיש תביעת שיבוב כנגד הנתבע בגין הגמלאות ששילם לתובע. הנתבעת 1, שהייתה מעבידתו של התובע במועד התאונה, וכן נתבעת 2, שהייתה המבטחת, שלחו לנתבע הודעת צד ג'. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת האחריות והאשם התורם, וכן בהערכת הנזק שנגרם לתובע והפיצוי לו הוא זכאי בגין נזקיו. נסיבות התאונה ושאלת האחריות עדותו של התובע בתצהיר עדות הראשית פירט התובע שביום האירוע עבד עם שלושה עובדים נוספים באולם הקולנוע של הבסיס. לאחר שקיבל טלפון ממנהל המחלקה, שהוא אחיו של הנתבע, יצא מן האולם, וזאת כיון שבמהלך השיחה התפתח ויכוח סוער המלווה בקללות ובצעקות בין הנתבע לבין עובד אחר. שיחת הטלפון הסתיימה כעבור דקות אחדות, והתובע שב לאולם. מיד עם שובו התנפל עליו הנתבע, החל להשליך לעברו כלי עבודה (מטר ופטישון) וצעק מדוע הוא מדבר עליו מאחורי גבו. לאחר מכן רץ הנתבע לעבר התובע, ודחף אותו אל הקיר. מהקיר נהדף התובע לעבר מתקן ברזל לדגלים שעמד בסמוך. חבריו לעבודה הקימו אותו, ומאוחר יותר פונה התובע לבית החולים שערי צדק בירושלים. בתצהיר עדות ראשית פירט התובע שנתבע 1 הינו אדם גס רוח, המרבה לקלל, להתווכח ולריב עם עובדים אחרים. כן הצהיר שהוא שוחח על כך עם אחיו של הנתבע, אשר היה מנהל המחלקה, והאח הבטיח לו מספר פעמים לטפל בעניין. לטענת התובע, הוא עצמו ושאר העובדים, לא הוזהרו, על כך שמדובר באדם אלים ומסוכן שיש להיזהר מפניו. במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע לבא כוחו של הנתבע, שהוא עצמו לא היה נוהג להתרגז או לריב במהלך העבודה. התובע השיב שהיה ידוע לו שבאותה תקופה היה הנתבע בהליכי גירושין מאשתו כיון שנהג להכותה. כנגד הנתבע הוגש כאמור כתב אישום (בתיק פ 1886/03 (שלום אשקלון) מ"י נ' יוסף. הכרעת הדין המרשיעה ניתנה ביום 18.3.04, וגזר הדין ניתן ביום 3.11.04). עדותו של הנתבע על פי האמור בתצהירו של הנתבע, מעולם לא היה מעורב באירועים אלימים, לא עם התובע, אף לא עם עובדים אחרים, למעט האירוע נושא התביעה שבפני. לאורך תקופת עבודתם המשותפת, היו להם, על פי עדותו של הנתבע, יחסי עבודה תקינים וחבריים, הם נהגו לשתף זה את זה בצרותיהם, הנתבע סיפר לתובע על הליך הגירושין שהוא עובר. היה ידוע לתובע על כך שבעבר הורשע הנתבע בתקיפה בעקבות מעורבותו בקטטה אלימה. אשר לנסיבות האירוע העיד הנתבע שבאותו יום שהה בזירת התאונה צוות בן 4 עובדים. הוא עצמו החל בעבודה מיד כשהגיע למקום, בעוד ששאר עובדי הצוות, ביניהם התובע, עמדו בצד, לא עבדו ולגלגו עליו. לטענתו של הנתבע, את המטר והמקדחה השליך על הרצפה, ולא לעבר התובע, מתוך מחאה על כך שהעובדים האחרים אינם עובדים, אף צעק לעברם שגם הוא יפסיק לעבוד. הנתבע רצה לטענתו להירגע, ולשם כך התכוון לצאת מהאולם. באותה שעה עמד התובע במרחק של כ- 5 עד 6 מטר ממנו. תוך כדי הליכה התווכח הנתבע עם התובע ושאל אותו מדוע הוא צוחק עליו. כאשר התקרב לתובע הרים התובע את ידו כלפיו, פגע בשפתו של הנתבע ופצע אותו. לטענת הנתבע, באופן אינסטינקטיבי הוא הרים את ידו כדי להדוף את ידו של התובע, והתובע מעד על מתקן הברזל לדגלים ונחבט במשקוף הדלת. לאחר שהתובע נפל, ניגש הנתבע לעברו, עזר לו לקום, הביא לו כוס מים ומשכך כאבים, וביקש את סליחתו. עדויות נוספות באשר לשאלת האחריות עדותו של מר חנוך יוסף מטעם הנתבע העיד אחיו מר חנוך יוסף, אשר שימש במועד האירוע כמנהל קשרי לקוחות, מנהל פרויקטים ומנהל הרכבות. במהלך עדותו טען שלכל אנשי המפעל היה ידוע על עברו הפלילי של הנתבע, לרבות להנהלת המפעל. בין היתר ציין שסירבו לאפשר לנתבע להיכנס ולהרכיב רהיטים בתעשייה האווירית ובנמל אשדוד בשל הרישום הפלילי. העד ציין שבמהלך ריצוי עונשו של הנתבע בעבודות שירות לא קיבל הנתבע שכר. לטענתו אף שידעו במפעל על ההרשעה, לא נערכה כל בדיקה לגבי התאמתו של הנתבע לשוב ולעבוד במפעל. עדותו של מר רועי שמר מטעם הנתבעות 2 ו-3 העיד מר רועי שמר, אשר שימש כמנהל תפעול בנתבעת. בתצהיר עדות ראשית פירט שבעקבות התאונה ביצע תחקיר אודות נסיבות האירוע. התחקיר, מיום 27.10.02, מציין בכותרתו שמדובר ב"תחקור של זוהר יוסף", ומפרט את גרסתו של הנתבע. אף שלא פורט בתחקיר שנבדקו גרסאות התובע ושאר העדים שנכחו באירוע, העריך העד שהוא שוחח עם כולם. כן ציין שנתבע 1 פוטר מעבודתו בעקבות האירוע. לטענת העד, לא היה ידוע לנתבעת על עברו הפלילי של הנתבע, או על מעשי אלימות שבהם היה מעורב, לרבות תקיפת אשתו. העד תיאר שבעת שהנתבע התקבל לעבודה, לא היה נהוג לשאול מועמדים לעבודה האם יש להם עבר פלילי, או לבדוק זאת בדרך אחרת. גם לאחר התאונה לא נהגו לדרוש מהמועמדים לעבודה רישום פלילי. העד השיב שמדובר בקיבוץ, ומתוך אידיאולוגיה נהגו לסייע במסגרתו לשיקום אנשים, כך שגם אילו היו יודעים על עברו הפלילי של הנתבע, היו מקבלים אותו לעבודה. העד לא ידע להשיב האם היו נוקטים באמצעי זהירות מיוחדים אילו היה ידוע לנתבעת על עברו הפלילי של הנתבע. כן העיד שעובר לתאונה לא אירעו אירועים אלימים בין הנתבע לתובע או בין הנתבע לעובד אחר. האחריות- תמצית טענות הצדדים לטענת התובע חב הנתבע בנזקיו בגין עוולת התקיפה שביצע ובגינה הורשע. הנתבעת חבה בנזקיו, בגין אחריותה הישירה והשילוחית כמעביד, בין היתר כיון שנמנעה מלהזהיר את העובדים מפני התובע, אף נמנעה מלקבוע כללי עבודה ברורים שימנעו מעשי אלימות. לטענת המוסד לביטוח לאומי מוטלת האחריות על הנתבע בלבד, שכן מדובר במעשה של תקיפה, ואין למעבידה כל אחריות על מעשים אלו. לטענת הנתבע, יש להטיל על התובע אשם תורם משמעותי, שכן הוא אדם קשה, הנתון להשפעת אלכוהול, ואשר נזקק בעבר לטיפול נפשי. כמו כן יש להטיל אחריות על הנתבעת, שכן היא קיבלה את התובע לעבודה חרף מגבלותיו האמורות. לטענת נתבעות 2 ו-3, אין למעבידה כל אחריות, שכן לא היה באפשרותה לצפות את מעשה האלימות. שאלת האחריות כפי שנפסק לא אחת, גורמים שונים עשויים לחוב באחריות לנזקים הנגרמים לעובדים, הן בעילת הרשלנות, והן בעילת הפרת חובה חקוקה. אשר לאחריות הנתבע, אין כל ספק שיש להטיל על הנתבע אחריות למעשה התקיפה. הנתבע הואשם והורשע בביצוע המעשה, ובהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971, מדובר בראייה לכאורה לאמור בו. הנתבע ביקש להביא ראיות לסתור את ממצאי ההליך הפלילי. אינני מוצאת שיש לדון בהרחבה באפשרות להבאת ראיות לסתור את ממצאי ההליך הפלילי, כיון שלאחר שמיעת ראיותיו של הנתבע, מצאתי שלא היה בהן כדי לסתור את ממצאי ההליך הפלילי. לא מצאתי שיש לקבל את גרסתו של הנתבע לפיה היו נסיבות מקלות למעשיו. כפי שאפרט להלן, לא הובאו כל ראיות לאשם תורם מצד התובע או לקנטור מצידו. אף שבעסקת הטיעון תוקן האישום בגין השלכת מטר ופטישון לכיוונו של התובע, להשלכה על הרצפה, מצאתי שיש להעדיף לעניין זה את עדותו של התובע, לפיה השליכם הנתבע לעברו. אין מקום להצדיק התנהגות אלימה, בוודאי שאין להצדיק התנהגות אלימה במסגרת העבודה, גם בנסיבות שבהן קיימת טרוניה או תרעומת באשר להיקפה או לטיבה של עבודת שאר העובדים. אשר לנתבעת, ההלכה הפסוקה הכירה בחובת זהירות מוגברת של מעביד כלפי עובדיו. כפי שנפסק למשל בע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז (3)225 (1993). במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדיו עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. (ראו גם ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415,;  ע"א 240/87 קריכלי נ' איפל, פ"ד מג(3) 507(1989); ע"א 665/80 מפעלי קירור בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592, עמ' 604-603 (להלן- "פרשת מפעלי קירור") ועוד). בענייננו אמנם מדובר בתקיפה אלימה, ולא במסגרת העבודה השגרתית, יחד עם זאת, בגדרה של האחריות לשמירת סביבת עבודה בטוחה, אחראי המעביד גם לכך שלא ישררו יחסי אלימות בין העובדים ושהעובדים יהיו מוגנים מפני פגיעה אלימה. מבחינת חובת הזהירות המושגית לא תיתכן אפוא מחלוקת על קיומה של חובת זהירות. אשר לחובת זהירות קונקרטית, לטענת הנתבעות, מעשה מכוון, על אחת כמה וכמה, תקיפה אלימה, מנתקות את הקשר הסיבתי . לצד מגמה זו, הכירו בתי המשפט בקיומה של חובת אחריות גם בנסיבות של תקיפה, אף של מעשה פשע. כפי שנקבע בפסיקה, יש לצפות קיומם של מעשי אלימות. עמד על כך כב' השופט זילברטל בת"א (ים) 1452/99 צבי אוד נ' הסוכנות היהודית לא"י - "נדמה כי לא ניתן לטעון ברצינות כי לא ניתן לצפות, מבחינה טכנית, אירוע שכזה. האפשרות שיתרחש מעשה עבירה, אירוע פלילי, תמיד קיימת: "מעשי פשע עשויים להתרחש - ואכן מתרחשים - כמעט בכל מקום ובכל זמן, ועל כן, במובן מסוים, הם תמיד ניתנים לצפייה במובן הטכני" (ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד-אגודה שיתופית לתחבורה בישראל ואח', פ"ד נה(5) 826, בעמ' 841, להלן - "עניין ולעס"). יש להדגיש כי אין צורך בצפיית האירוע במדויק, אלא די בצפיית האפשרות שיתרחש אירוע אלים. נפסק כי הצפיות הנדרשת "איננה ראיית נולד מדוייקת של כל פירטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו: עלילות הנזק ומידותיו" (ד"נ 12/63 לאון ואח' נ' רינגר ואח' פ"ד יח(4) 701, בעמ' 712)". ראו לעניין זה גם פסק הדין בת"א (ת"א) 2271/04 עזבון המנוחה תמר ברז ז"ל נ' ביתילי בע"מ, . בענייננו טען התובע שהנתבע הינו "שור מועד", בעל עבר חמור ביותר בתחום עבירות האלימות. נטען שהנתבע הורשע ביחד עם אחיו במעשה אלימות קשה וברוטאלי שיכול היה להסתיים במות הקרבן, רק בשל כך שחש שהקרבן מלגלג עליו. התובע פירט שבשל ויכוח על סכך של סוכה שעף ברוח, חש הנתבע מוקנט, קרה לאחיו וביחד ניגשו לקרבן חמושים בקרשים, והכו אותו בפראות בכל חלקי גופו. לאחר שהקרבן נמלט לביתו שברו התוקפים את הדלת ופרצו פנימה והמשיכו להכותו בכל חלקי גופו. כן הפנה התובע לכך שהנתבע תקף גם את אשתו לשעבר ונהג בה באלימות. מצאתי שיש לקבל את טענת התובע, לפיה ידעה הנתבעת על עברו האלים של התובע, וכן של אחיו שהיה מנהל העבודה במקום. מר רועי שמר, מנהל התפעול אצל הנתבעת, אמנם הכחיש וטען שכלל לא ידע על מעשה התקיפה שבו הורשעו שני האחים. ואולם במהלך שמיעת הראיות נמצא כי העד כתב עדות אופי לצורך ההליך הפלילי, ומכאן שבוודאי שידע על ההליכים, גם אם שכח על כך במועד עדותו בפני. בעקבות הרשעתם הוטלו על האחים עונשי מאסר, אשר רוצו בעבודות שירות, וניתן להניח שבמהלך חודשי היעדרותם ידעו מנהלי הנתבעת מהי הסיבה להיעדרות הממושכת. למרות ידיעתה של הנתבעת על העבר האלים, לא ננקטו כל אמצעים למניעת אלימות מצד הנתבע או לשמירת ביטחונם של העובדים עמו (או של שאר הבאים עמו במגע, כגון לקוחותיה של הנתבע). אמנם יש לעודד מתן אפשרות לשיקום במסגרת עבודה, כפי שטען מר שמר במהלך עדותו, יחד עם זאת, יש לקבוע כללי התנהגות ברורים, ואמצעים אחרים למניעת מעשי אלימות ופגיעה בעובדים האחרים. בהתאם לחובתה, ביצעה הנתבעת תחקיר בעקבות האירוע (מוצג ת/6). התובע הפנה לכך שבמהלך התחקיר נכחו מנהל התפעול, מר רועי שמר, הנתבע, שהוא התוקף, וכן אחיו. נטען שמדובר בניסיון טיוח, שכן לא נשמעה גרסתו של התובע, הקרבן באותו אירוע, אף לא נשמעה גרסתם של שני העדים האחרים שנכחו במהלך האירוע. אציין שבמהלך שמיעת הראיות עורר אחיו של נתבע 1 רושם שמדובר באדם רגזן ועצבני, ובמהלך עדותו נשאל על ידי בית המשפט האם הוא מעוניין בהפסקה כדי להירגע. לסיכום נקודה זו, מצאתי שבנסיבות העניין, במיוחד בשים לב לעברו של הנתבע ובשים לב לתנאי העבודה המחייבים ביצוע עבודות מחוץ למפעלה של הנתבעת, היה על הנתבעת לנקוט אמצעים למניעת מעשי אלימות מצד הנתבע, כלפי עובדים אחרים, וכן כלפי לקוחות או אנשים אחרים הבאים עמו במגע. בהעדר אמצעים כאמור, מין הראוי להטיל הנתבעת אחריות למעשיו של הנתבע . האשם התורם הנתבע טען כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור משמעותי, שכן הוא התגרה בתובע, צחק ולגלג עליו. לא זו אף זו. אף שהיה האחראי בצוות, בשעה שהעובדים האחרים צחקו על הנתבע וקנטרו אותו, לא עשה התובע דבר כדי להרגיע את הרוחות או כדי לפשר בין הצדדים, אלא יצא לשוחח בטלפון. הנתבע טען שהתובע הינו אדם קשה, המתקשה ביחסי אנוש, עצבני ושותה אלכוהול, אף נזקק לטיפול פסיכיאטרי. בתצהיר עדות ראשית טען הנתבע לראשונה שעובר לתאונה דחפו התובע ופצע אותו בשפתו, ורק בתגובה תקף אותו הנתבע. עמדתו של התובע היא כי אין מקום להטלת אשם תורם, שכן לא הייתה כל התגרות מצידו. כפי שנפסק, קביעת האשם התורם נעשית תוך פניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים. כך למשל נקבע בפרשת מפעלי קירור שגם בנסיבות שבהן קיימת חבות של המעביד "יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד". המבחן המקובל בפסיקה לבחינת אשמו תורם של עובד הוא מבחן "מידת האשמה", הנבחנת תוך בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד, של הניזוק ושל המזיק (ראו גם ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72). בענייננו, לא מצאתי שיש לייחס לתובע אשם תורם. למעט טענתו בעלמא של הנתבע, לא הובאו כל ראיות ללגלוג או לקנטור אחר, אף לא עדויות לכך שהתובע תקף את הנתבע וגרם לו לפציעה בשפתו. כן מצאתי שלא היה בידי התובע להתגונן מפני התקיפה, או להקטין את נזקיו. סיכום שאלת האחריות בנסיבות העניין מצאתי שלנתבעים חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע. בשים לב לטיבם של המעשים ולמכלול הנסיבות אני סבורה שיש להטיל על הנתבע אחריות בשיעור של 65%, ועל הנתבעות אחריות בשיעור של 35%. הודעת צד ג' הנתבעות שלחו לנתבע הודעה לצד השלישי, בטענה שיש לחייבו בכל תשלום שיוטל עליהן בעקבות התביעה. הנתבע טען שהנתבעות שלחו את התובע למקום כמנהל, ולפיכך הן אחראיות למעשה אשר נעשה בעקבות קנטור. נוכח מסכנתי בדבר חלוקת האחריות, אין מקום לקבוע חובת שיפוי הנתבע לגבי תשלומים שעתידות הנתבעות לשלם לתובע. הנכות הרפואית לכתב התביעה צירף התובע חוות דעת של ד"ר ע' אליישוב, מומחה לאורטופדיה, אשר קבע בחוות דעתו שבעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 5%, בגין שבר בחוליה, כאמור בסעיף 37(8) א לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 (להלן- "התקנות"). כן קבע המומחה כי לתובע נכות בשיעור של 10% בגין מגבלה קלה בעמוד השדרה המותני, ואולם הוא ייחס מחצית מהנכות האמורה למצב רפואי קודם. מטעם נתבע 1 הוגשה חוות דעתה של ד"ר ה. פטיש אשר העריכה שבעקבות התאונה נותרה לתובע נכות בשיעור של 5% בלבד, ואילו מטעם נתבעות 2 ו-3 הוגשה חוות דעתו של ד"ר ר' ארבל אשר העריך אף הוא כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 5% בלבד. נוכח המחלוקת בין הרופאים מונה פרופ' ד. סגל כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה. בחוות דעתו קבע המומחה כי בגין מגבלה קלה בעמוד שדרה מותני תחתון קיימת לתובע נכות בשיעור של 10%, לפי סעיף 35(1)ב' לתקנות, במחציתו, ואולם נקבע שמחצית ממנה יש לייחס לעברו הרפואי של התובע. עוד קבע המומחה שבעקבות התאונה נותרה לתובע גם נכות בשיעור של 5%, בגין שבר בחוליה, לפי סעיף 37(8) א לתקנות. המומחה קבע שבעקבות התאונה הייתה לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% למשך חודשיים, ובשיעור של 50% למשך חודש נוסף. הן הנתבעת והן התובע חלקו על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט וביקשו לחקרו. לאור חוות דעתו של המומחה, יש לקבוע שבעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית בשיעור של 9.75%%. הנזק הפסדי ההשתכרות בעבר עובר לתאונה עבד התובע כנגר בשורות הנתבעת. לאחר התאונה שהה בתקופת אי כושר ממושכת. גם לאחר שתקופת אי הכושר הסתיימה, לא היה באפשרותו להשתלב בעבודה. בעקבות בדיקת רופא תעסוקתי, ולאחר שלא נמצאה לו תעסוקה חלופית המתאימה למצבו, החליטה הנתבעת לפטרו ביום 31.3.03. על פי האמור בתצהיר עדות ראשית, החל התובע לעבוד בטלמרקטינג במהלך מאי 2003. במהלך השנים 2004 ו- 2005 כמעט ולא עבד. במהלך התקופה האמורה ניסה למצוא עבודה במקצועו הישן כרו"ח, ואולם לטענתו, מפאת גילו, לא עלה בידיו למצוא עבודה בתחום האמור. במהלך התקופה עבד בעבודות שיפוצים מזדמנות, ולטענתו הרוויח בממוצע בין 1,000 ל- 1,500 ₪ לחודש. עלפי תיאורו של התובע, ולאחר שמצבו הכלכלי החמיר, חזר בלית ברירה לעבוד כנגר, החל בפברואר 2006. לטענת התובע, לצורך חישוב הפסדיו בעבר, יש לקבוע שבסיס שכרו עמד על 9,000 ₪. לטענתו הסתכם שכרו ברוטו בחודשים שקדמו לתאונה ל- 8,002 ₪. לסכום האמור יש להוסיף לטענתו תוספת רעיונית של 1,000 ₪ לחודש, כיון שלאחר שעות העבודה נהג להשתמש ברכב העבודה שהועמד לרשותו. לא מצאתי שהוכח שהרכב הועמד לרשותו של התובע ולשם צרכיו האישיים באופן קבוע. לתובע לא נזקפה טובת הנאה במהלך עבודתו בגין השימוש ברכב, ולפיכך מצאתי שיש לקבוע שבסיס שכרו עומד על 8,000 ₪ לחודש. אשר לתקופה הראשונה, עד תחילת עבודתו בטלמרקטינג, תקופה של 6.25 חודשים, מצאתי שיש לייחס לתאונה את מלוא ההפסד, הן לאור נכויות זמניות, הן בשים לב לכך שהנכות מצטרפת לנכות קודמת והן כי בנסיבותיו האישיות של התובע סביר להניח שדרוש היה פרק זמן מסוים עד להשתלבותו בעבודה חדשה. לפיכך יש לפסוק לתובע בגין התקופה האמורה, סכום של 50,000 ₪. במהלך תקופת עבודתו של התובע בטלמרקטינג, אשר נמשכה כ- 7 חודשים, מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בגין ההפרש בין שכרו אלמלא התאונה, לבין שכרו בפועל, סה"כ- 13,769 ש"ח. לגבי התקופה השלישית, אשר התארכה בין ינואר 2004 לבין פברואר 2006, לא הובאו על ידי התובע נתונים מלאים. לא הובאו נתונים באשר להיקף הכנסותיו מעבודות בלתי מדווחות, ויתכן שסכומןש עלה על הסכום שנטען על ידו- 1,000 ₪ עד 1,500 ₪ בממוצע לחודש. כמו כן, במהלך התקופה האמורה קיבל התובע דמי אבטלה בסכום של 15,774 ₪. כידוע, פיצוי בגין הפסד הכנסות בעבר טעון הוכחה. בהעדר נתונים מלאים, מצאתי שאין לקבוע פיצוי בגין התקופה האמורה, ובמקביל אף אין לנכות את דמי האבטלה. התקופה האחרונה הינה תקופת עבודתו של התובע ב"עולם העץ", אשר נמשכה בין פברואר 2006 לבין ינואר 2010. בהתאם לחישובו של התובע, עמד שכרו הממוצע בתקופה האמורה על 7,202 ₪. מצאתי שיש לקבוע בעניין זה את ההפסד בתאם להפרש בין שכרו בתקופה האמורה לבין שכרו עובר לתאונה, שכן מדובר בעבודה בעלת אופי זהה, ויש בכך כדי להעיד שההפרש נובע מנזקי התאונה. ההפרש בין שכר זה לבין שכרו של התובע לפני התאונה, עומד על כ- 800 ₪ לחודש. סה"כ לכל התקופה, אשר נמשכה 47 חודשים, 37,600 ₪. בחודשים שחלפו מאז סגירת העסק, לא עבד התובע כלל. בשים לב לשיעור הנכות, אני פוסקת לתובע בגין התקופה האמורה סכום של 11,000 ₪. לפיכך אני פוסקת לתובע בגין הפסד הכנסות בעבר סכום של 112,369 ₪. לסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום מתן פסק הדין. גריעה מכושר השתכרות באשר לגריעה מכושר השתכרותו, סבור התובע שלאור טיבה של הנכות, והעובדה שפוטר מעבודתו, ולאור גילו המתקדם, יש לקבוע שהנכות התפקודית, והגריעה מכושר ההשתכרות עומדת על 25%. בשים לב לשיעור הנכות ולגילו של התובע, מצאתי שיש לפסוק בראש נזק זה, סכום של 35,000 ₪, המקביל במקורב לגובה התחשיב האקטוארי. עזרה וסיעוד התובע עתר בסיכומיו לפסוק לו פיצוי בסכום של 74,650 ₪ בגין העבר, ו- 48,013 ₪ בגין העתיד. בשים לב לנכויות הזמניות ולתקופת היעדרותו של התובע מהעבודה, לכך שבשל שבר בחולייה היה התובע מוגבל, ונאסר עליו לשבת במשך מספר חודשים, ניתן להניח כי הייתה לתובע תקופת אי כושר שבה נעזר בבני משפחתו, מעבר לחובתם המוסרית. בהתחשב בזמן הרב שחלף, אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 15,000 ₪ נכון להיום. הוצאות כיון שמדובר בתאונת עבודה זכאי התובע למלוא הוצאותיו מהמוסד לביטוח לאומי. אף שהתובע הצהיר שהיו לו הוצאות בגין השתתפות עצמית וכן בגין נסיעות לשם קבלת טיפולים רפואיים וטיפולים פיזיותראפיים, לא מצאתי שיש לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה. נזק לא ממוני בסיכומיו מבקש התובע להעריך את הנזק הלא ממוני בסכום של 200,000 ₪. התובע הדגיש את האירוע האלים והצורך להוקיעו. בהתחשב בטיבה של הפציעה, בנכות שנקבעה, אשר מצטרפת לנכות קודמת, בטיפולים שעבר בעקבות התאונה, בהשפעתה של התאונה על עבודתו לאחר מכן, לרבות פיטוריו מעבודתו, וכן באופיו האלים של מעשה התקיפה המכוון, ובזמן שחלף ממועד התאונה, אני פוסקת לתובע בראש נזק זה, סכום של 100,000 ₪ נכון להיום. ניכויים אין בין הצדדים מחלוקת על כך שבגין תשלומים המשולמים לתובע על ידי המל"ל, יש לנכות סכום של 127,034 נכון ליום הגשת תביעת המל"ל. סיכום אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי לפי הפירוט שלהלן: הפסד בלתי ממוני- 100,000 ₪; אבדן הכנסות בעבר- 112,369 ₪; גריעה מכושר השתכרות 35,000 ₪; עזרת הזולת- 15,000 ₪. ע יש להוסיף, כמפורט לעיל, ריבית והפרשי הצמדה כדין למרכיב הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות בעבר, וכן לנכות את תשלומי המל"ל, בתוספת ריבית והצמדה כדין.יי מחלקו של הנתבע בפיצוי התובע ינוכה סכום הפיצוי ששולם במסגרת ההליך הפלילי, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין.ןעעךון נוסף לסכומים האמורים ישלמו הנתבעים לתובע שכר טרחת עורך דין וכן הוצאות המשפט. הנתבע ישלם למוסד לביטוח לאומי 65% מסכום תשלומי המל"ל כאמור בסעיף 87 לפסק הדין, כערכם ליום מתן פסק הדין, סכום יחסי בהוצאותיו ובשכר טרחת עורך דינו. אחריות המעבידאלימות