קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות משרד החינוך לתאונה בבית הספר: השופט י. גריל, ס. נשיא (אב"ד) א. בפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד, וערעור שכנגד, על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט רמזי חדיד), בת.א. 9041/06, מיום 25.8.09, לפיו חייב בית משפט קמא את המערערים, ביחד ולחוד, לשלם למשיב (המערער שכנגד) את הסכום של 207,898 ₪, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בגין אירוע שהתרחש בבית הספר רוגוזין בקרית- אתא, בתאריך 11.10.00. המערערת בע.א. 3699-10-09 היא מדינת ישראל - משרד החינוך. ב-ע.א. 17407-10-09 המערערות הן עירית קרית אתא ואיילון חברה לביטוח בע"מ. המשיב עצמו הגיש ביום 19.11.09 ערעור שכנגד (בשני הערעורים). ב. הנסיבות הצריכות לענין כפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו הינן בתמצית אלה: המשיב, יליד 1.10.1983, היה במועד הרלוונטי תלמיד כיתה י"ב בבית הספר רוגוזין בקרית אתא שהינו בבעלות עירית קרית-אתא ומבוטח באמצעות איילון חברה לביטוח בע"מ. מדינת ישראל, באמצעות משרד החינוך, אחראית לפיקוח הפדגוגי על בית הספר כמו גם על תקינות ובטיחות מתקניו ומגרשיו. חצרי בית הספר מוקפים גדר שבה מספר שערים. בשער הראשי מוצבים דרך קבע שומר או שניים, ובשעת הבוקר מוצב במקום גם מורה המפקח על תלבושות התלמידים ורושם תלמידים מאחרים. בנוסף קיים שער בחלקו האחורי של חצר בית הספר. זמן הליכה ברגל בין השער האחורי לשער הראשי הוא 10-15 דקות. ג. ביום האירוע בסביבות השעה 08:00 בבוקר הגיע המשיב בלווית שניים מחבריו, תלמידי בית הספר, וביקשו להכנס לבית הספר מבעד לשער האחורי שהיה נעול אותה עת. שני החברים טיפסו בזה אחר זה מעל הגדר וקפצו ללא פגע אל חצר בית הספר. המשיב טיפס בעקבות חבריו מעל השער האחורי או הגדר הסמוכה אליו, אך משקפץ לחצר בית הספר נפגע ונגרם לו שבר מרוסק בקרסול ימין. גובה הגדר והשער האחורי במקום בו קפצו המשיב ושני חבריו הינו כ - 2 מ'. ד. מציין בית משפט קמא שמספר שנים לפני אירוע התאונה סבל המשיב מעודף משקל. עקב האירוע אושפז המשיב מיום 11.10.00 עד 27.10.00, נותח, ועבר קיבוע פנימי של השברים. ה. בית משפט קמא החליט במספר שאלות עובדתיות כדלקמן: בשאלה האם השער האחורי היה שער חירום הסגור בכל שעות היממה, כטענת בית הספר, או שמא לעיתים הוא היה פתוח ודרכו נכנסו תלמידים לבית הספר כטענת המשיב, קבע בית משפט קמא שהוא מקבל את גירסת המשיב וקובע כי השער האחורי לא שימש כשער חירום בלבד ולא היה נעול באופן תמידי, כטענת המערערות, אלא הוא היה פתוח בשעות הבוקר עד לשמיעת הצלצול בסביבות השעה 08:10, ודרכו נכנסו תלמידים לחצר בית הספר. ו. לשאלה האם נהגו תלמידים לקפוץ מאיזור השער האחורי לחצר בית הספר, השיב בית משפט קמא כי המסקנה המתחייבת מן הראיות היא שתלמידים נהגו לקפוץ מאיזור השער האחורי לתוך חצר בית הספר, ובין יתר הדברים ציין בית משפט קמא שהטיפוס מאיזור השער האחורי אינו משימה קשה במיוחד הואיל וגובה השער והגדר הסמוכה אליו במועד אירוע התאונה היה כ-2 מ' בלבד, ובצמוד לשער בנויה רמפה מאבן בגובה של כ-1 מטר באמצעותה ניתן לטפס ביתר קלות. ז. לשאלה האם ננקטו אמצעים למניעת קפיצת תלמידים מעל השער האחורי, השיב בית משפט קמא כי אכן נאסר על התלמידים לטפס באיזור השער האחורי ולקפוץ לחצר בית הספר כשהשער היה נעול. משהופר איסור זה והדבר נתגלה לצוות בית הספר, הוא לא העלים עין מן התופעה, אך לא הוכח שננקטו אמצעי משמעת וענישה כנגד מפירי האיסור וגם לא ננקטו האמצעים הדרושים למניעת התופעה באמצעות הגבהת השער האחורי והגדרות, ושינויי צורתן, אף כי הדבר היה כרוך בהשקעה מועטה. מצב דברים זה, לצד הפיתויים שניצבו בפני התלמידים לטפס מאיזור השער האחורי ולקפוץ לתוך חצר בית הספר, עודדו את התופעה. ח. לשאלה האם נכחה המורה לחינוך גופני בזירת האירוע והזהירה את המשיב, קבע בית משפט קמא שהוא מקבל את גירסת המשיב לפיה במועד אירוע התאונה לא נכחה המורה לחינוך גופני במקום ולכן, ומקל וחומר, שהיא לא הזהירה את המשיב ואת שני חבריו שלא לקפוץ מאיזור השער האחורי לתוך חצר בית הספר. ט. מוסיף וכותב בית משפט קמא כי הוכח שהשער האחורי של בית הספר היה פתוח בשעות הבוקר ודרכו נכנסו תלמידים לבית הספר. כשהשער האחורי היה נעול עשו התלמידים "קיצור דרך" וקפצו מעליו לחצר בית הספר. הקפיצה מאיזור השער האחורי לא היתה קשה במיוחד בהתחשב בתנאי המקום והתלמידים התפתו לעשות זאת ממספר טעמים, אף כי היה איסור על כך. צוות בית הספר שהבחין בנעשה לא נותר אדיש, העיר על כך, ואסר את המעשה כל אימת שגילה זאת. י. עוד קבע בית משפט קמא שהמורה לחינוך גופני (העדה גב' לימור משה) לא נכחה במקום האירוע ולא הזהירה את המשיב לבל יקפוץ מעל השער האחורי. מוסיף בית משפט קמא שניתן היה באמצעים פשוטים וזולים יחסית למנוע מן התלמידים לקפוץ מאיזור השער האחורי, אך אמצעים אלה ננקטו רק לאחר אירוע התאונה. כמו כן, לא הוכח שננקטו אמצעי משמעת כנגד תלמידים שהפרו את האיסור וקפצו מעל השער האחורי וסביבתו. י"א. לאחר שסקר את הפסיקה הרלוונטית קבע בית משפט קמא שמסקנתו היא כי בבית הספר היתה תופעה לפיה טיפסו תלמידים באיזור השער האחורי וקפצו לחצר בית הספר כל אימת שאותו שער היה נעול. צוות בית הספר היה מודע לכך ולמרות זאת הוא לא הציב מורה במקום ולא נקט באמצעים נוספים המתחייבים למנוע תופעה זו, למרות זמינותם ועלותם הנמוכה. י"ב. מציין בית משפט קמא שהתאונה לא אירעה באופן ספונטני ובלתי צפוי אלא התרחשותה היתה ענין של זמן בלבד. לדעת בית משפט קמא בשים לב לכך שהמשיב היה תלמיד ממושמע הרי יש להניח שנוכחות מורה בקירבת השער האחורי היתה מרתיעה את המשיב מלקפוץ מעליו ובכך היתה התאונה נמנעת. י"ג. על יסוד כל אלה קבע בית משפט קמא שהאחריות לאירוע התאונה מוטלת על הנתבעת מס' 1 (עירית קרית אתא) בהיותה הבעלים והמחזיקה של חצרי בית הספר ומתקניו, ועליה לדאוג לתקינותם ובטיחותם של מתקני בית הספר, כולל הגדר והשער האחורי. בנוסף קבע בית משפט קמא שהאחריות לאירוע התאונה מוטלת גם על הנתבעת מס' 4 (מדינת ישראל - משרד החינוך התרבות והספורט) כמי שמפעילה פיקוח על בית הספר לרבות מתקניו וחצריו, וכמי שאחראית לנקיטת אמצעי משמעת כנגד תלמידים המפרים את האיסור לקפוץ מעל השער האחורי. עוד קבע בית משפט קמא שהמערערות נושאות בחבות כמעוולים ביחד ולחוד. י"ד. באשר למשיב קבע בית משפט קמא שהואיל והיה כבן 18 במועד אירוע התאונה, הוא ידע היטב שחל איסור לקפוץ מעל השער האחורי, אך למרות זאת הוא הפר איסור זה וכתוצאה מכך אירעה התאונה. יתר על כן, המשיב גם העיד שהוא מעולם לא איחר להגיע לשיעור, ואילו בחר ביום האירוע ללכת ברגל ולהכנס לבית הספר דרך השער הראשי, ועקב כך לאחר לשיעור, לא היה הדבר קריטי מבחינתו. בית משפט קמא החליט שהמערערות נושאות באחריות לתאונה, ביחד ולחוד, בשיעור של 60% והמשיב נושא באשם תורם בשיעור של 40%. ט"ו. בכל הנוגע לגובה הנזק קבע בית משפט קמא שלמשיב נותרה נכות בשיעור של 10% בגין הגבלה ניכרת בתנועות קרסול ימין, וכן קבע בהתאם לחוות דעתו של הרופא מטעם המשיב, שנותרה למשיב נכות נוספת בשיעור של 10% בגין צלקת בקרסול. את הפיצוי בגין כאב וסבל בהתחשב בנכות ובתקופת האשפוז (17 יום) העמיד בית משפט קמא על 101,811 ₪. את הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר ממועד השחרור מן הצבא (8.12.05) עד מועד פסק הדין) העמיד בית משפט קמא על 10,000 ₪, את הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד עד סיום תוחלת חיי העבודה העמיד בית משפט קמא על 222,112 ₪ (לפי 10% נכות מן השכר הממוצע במשק), והפחית מסכום זה מס הכנסה בשיעור של 15%, כך שבראש נזק זה נותר פיצוי של 188,795 ₪. את הפיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד העמיד בית משפט קמא על 9,000 ₪, את הפיצוי בגין הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד העמיד על 8,890 ₪, את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר העמיד על 10,000 ₪, וקבע שאין מקום לפסוק פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד, ואת הפיצוי בגין הפסד זכויות פנסיה העמיד על 18,000 ₪. סה"כ הפיצוי : 346,496 ₪. מסכום זה הופחת אשם תורם בשיעור של 40% ומכאן יתרת הפיצוי בסך 207,898 ₪. ט"ז. הצדדים מיאנו להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא וערעוריהם מונחים בפנינו. מטעם מדינת ישראל (ע.א. 3699-10-09) נטען ששגה בית משפט קמא בכך שהטיל חבות על משרד החינוך, זאת מכיוון שמשרד החינוך מתווה את תוכנית הלימודים בבית הספר, אך הוא אינו מעסיק את המורים ואת המנהלת ואינו יכול להיות מחוייב באחריות שלוחית למעשיהם או מחדליהם של המורים וההנהלה. נטען בערעור, שבית משפט קמא מציין אמנם כי משרד החינוך אחראי לפיקוח הפדגוגי על בית הספר, כמו גם על תקינות ובטיחות מתקניו ומגרשיו, אך בית המשפט אינו מצביע בפסק דינו על פגם כלשהו בתקינות ובטיחות מתקני בית הספר. באשר לגדר המקיפה את בית הספר נטען בערעור שאין כל סיבה להגביה את הגדר רק משום שתלמידים פרועים ובלתי ממושמעים עלולים לקפוץ ולדלג מעליה. עצם העובדה שהטיפוס מאיזור השער האחורי אינו משימה קשה במיוחד, בשים לב לגובה השער והגדר הסמוכה אליו, אינה מקנה, כך נטען בערעור, לגיטימציה לנערים תלמידי כתה י"ב בני 18 להכנס לבית הספר על ידי דילוג מעל הגדר. נטען בערעור שנער המדלג מעל הגדר, כדי שלא לאחר לשיעור, נוטל על עצמו סיכון מרצון שהוא עלול להיפגע בגופו ושום פיקוח פדגוגי של משרד החינוך לא יועיל. לחלופין נטען שמי שחייב לבצע את הגבהת הגדר זו עירית קרית אתא ולא משרד החינוך. עוד טוען משרד החינוך ששגה בית משפט קמא שלא נתן אמון בדבריה של המורה לחינוך גופני (העדה גב' לימור משה) כי נכחה בזירת האירוע וראתה אותו בעיניה בהתרחשותו. נטען בערעור שהמורה העידה בפרוטרוט אודות האירוע וזכרה אותו בהיותו יוצא דופן, וגם לא היה לה ענין לשקר שהרי היא אינה נתבעת אישית. נטען בערעור שבית משפט קמא קבע שהשער האחורי היה פתוח בשעות הבוקר עד לשמיעת הצלצול בסביבות השעה 08:10. לכן, היה על בית המשפט לדחות את עדות המשיב ועדיו שבשעה 08:02 כבר היה השער סגור. המסקנה המתבקשת, אליה צריך היה בית המשפט להגיע היא, שהמשיב וחבריו איחרו הרבה יותר מעבר לשעה 08:10 ואז אכן היה השער סגור. מכיוון שכך, היה על בית משפט קמא לאמץ את עדות המורה לחינוך גופני לפיה אירעה התאונה בין 08:20 ל- 08:30, ואז כמובן כבר היה השער סגור ובחצר בית הספר התנהל על ידי המורה שיעור לחינוך גופני שבמהלכו חזתה המורה בשלושת התלמידים והזהירה אותם לבל יקפצו מעל הגדר. לחלופין נטען בערעור, שמדובר בפעולת פתע ספונטנית שאינה צפויה מראש, דהיינו, אין לצפות שתלמיד בכיתה י"ב ינהג בפזיזות שפירושה נטילת סיכון מרצון ויקפוץ מעל הגדר. לא היה איפוא מקום להטיל אחריות על משרד החינוך ושגה בית משפט קמא כשלא הטיל את מלוא האשם לארוע התאונה על המשיב עצמו. י"ז. המערערות בע.א. 17407-10-09 (עירית קרית אתא ואיילון חברה לביטוח בע"מ) טוענות שהגשת התביעה, ניהולה, וטענות המשיב במסגרתה, נועדו להשיג הכשר מבית המשפט להתנהגות פסולה שיש להביע כלפיה התנגדות עזה הן בבית הספר והן בבית המשפט. לתלמידים אסור לאחר, תלמידים שאיחרו אמורים להיות רשומים בבית הספר כמאחרים וזהו אינטרס של בית הספר, אינטרס של ההורים, ושל החברה בכללותה. עיקר טענת המשיב שיש לאפשר למאחרים לעקוף את הרישום - היא פסולה מעיקרה, ואל לו לבית המשפט להכשירה. נטען בערעור שהנימוק לדחיית גירסתה של המורה לחינוך גופני לפיה היא נכחה במקום והזהירה את המשיב, נעוץ בהעדר תמיכה ואי הבאת ראיות אחרות לאשר את גירסתה. לשיטת בית משפט קמא לא הובאה מערכת שיעורים להוכיח התקיימותו של שיעור חינוך גופני בזמן הרלוונטי. גם לא הובאה עדות של מי מן הנוכחים במקום, אנשי האחזקה, או מורה שלימדה ביחד עם המורה לחינוך גופני. לטענת המערערות שגה בית משפט קמא בנקודה זו ואלמלא טעות זו, היה עליו לקבל את גירסתה של המורה לחינוך גופני דבר שהיה אמור להוביל לדחיית התביעה. נטען בערעור שהובאה עדות לתמיכה בעדותה של המורה לחינוך גופני וזאת בעדותה של האחות גב' אדית שרעבי שאת נוכחותה במקום לא הכחישו המשיב ועדיו. בעדותה ציינה האחות גב' שרעבי הן את נוכחותה של המורה לחינוך גופני בזירה והן את קיומו של שיעור ספורט במגרש הסמוך. מציינות המערערות שבית משפט קמא קבע בעמ' 13 של פסק הדין, ש' 25-26 שככל שהיתה מורה במקום, וככל שהיא הזהירה את המשיב לבל יקפוץ, היה מקום לדחות את התביעה והרי, כך טוענות המערערות, עולה מן הראיות שהמורה לחינוך גופני אכן היתה במקום, והדבר נתמך בעדותה של האחות גב' שרעבי. עוד נטען בערעור שבית משפט קמא קבע שניתן היה למנוע את התאונה על ידי הגבהת השער והגדר וביטול החלקים האופקיים שבגדר, ואולם, בכתב התביעה לא הועלתה טענה כזו על ידי המשיב, ולמעשה לא נטענה כל טענה ביחס למצב הגדר או השער וכל שנטען היה באשר למדיניות פתיחת וסגירת השער, דהיינו, המשיב התמקד בנוהלי הפתיחה והסגירה של השערים, אך לא טען לפגם במתקנים. משהוכח בפני בית המשפט שנוהלי הפתיחה והסגירה של השערים נקבעו על ידי משרד החינוך, שלא הביא מצידו כל ראיה לסתור טענה זו, הרי שיש לקבל את התביעה כנגד משרד החינוך, אך לדחות את התביעה כנגד עירית קרית אתא. נטען בערעור שכל הטענה בכתב התביעה כנגד העיריה היא היותה הבעלים של בית הספר ומתקניו, אך אין בכתב התביעה כל טענה לפגם במתקנים. על משרד החינוך מוטלת החובה לפקח על נוהלי הכניסה והיציאה מבית הספר ולוודא שהדבר מתבצע לפי ההוראות. אם נפל פגם בהתנהגותו של מי שנתון למרותו ולפיקוחו של משרד החינוך כי אז אחראי המשרד בפיצוי כלפי הניזוק. לענין גובה הנזק נטען בערעור שטעה בית משפט קמא משהעדיף את קביעתו של המומחה מטעם המשיב לגבי הנכות הפלסטית, מבלי שבית המשפט נדרש לעובדה שהמומחה מטעם המערערות קבע שאין המדובר בצלקת מכערת דבוקה או כואבת. כמו כן לא דן בית משפט קמא בשאלה עד כמה תפקודית הנכות הרפואיות של המשיב. מה עוד שקטינים נוטים להתגבר על הגבלותיהם, דבר המחייב פסיקת פיצוי גלובלי. כמו כן נטען ששגה בית משפט קמא במספר ראשי נזק, ובין היתר בכך שקבע פיצוי בסכום של כ-13,000 ₪ למרות שהמשיב אינו זקוק לטיפולים ולא נותרה לו מגבלה תפקודית כלשהי. י"ח. בערעור שכנגד הלין המשיב על שתי נקודות: האחת - ניכוי מס הכנסה בשיעור של 15% מחישוב הפסד ההשתכרות לעתיד, והשניה - שיעורו של האשם התורם שהועמד על ידי בית משפט קמא על 40%, ניכוי שהוא גבוה במיוחד בנסיבות המקרה, לדעת המשיב. נטען בערעור שכנגד שהחישוב אמור להיערך לפי השכר ברוטו, זאת בניגוד לפסיקת פיצוי לפי חוק הפלת"ד. כמו כן נטען שלא היה מקום להטיל על המשיב תרומת רשלנות כלשהי ולחלופין, היה מקום להפחית את השיעור הגבוה של האשם התורם שהוטל על המשיב. י"ט. באי כח הצדדים הניחו בפנינו עיקרי טיעון מפורטים ותיקי מוצגים. בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפנינו ביום 2.11.10, הוספנו ושמענו את תמצית טיעוניהם בעל-פה של באי כח הצדדים. כ. עיקר טענותיהן של המערערות בשני הערעורים מתמקד בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניה. הלכה ידועה היא שבכגון דא אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות ובממצאים אלה, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם נפלה טעות של ממש (עיינו: ע"א 6021/08 דיאנה לוגביץ נגד אבנר, מיום 24.2.10, ע"א 2985/95 קורנץ נגד מרכז רפואי ספיר, פ"ד נ"א (4) 867, רע"א 1204/09 קרן תורה ועבודה נגד מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, מיום 18.1.10). אינני סבור שהמקרה שבפנינו הוא בגדר אותם מקרים חריגים שיש בהם כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. בית משפט קמא התעמק בראיות שהובאו בפניו, והסתמך על העדויות שהובאו, או על העדר עדויות וראיות שצפוי היה כי תובאנה בפני בית המשפט, אך משום מה לא הובאו. בית משפט קמא פירט ונימק היטב את קביעותיו ומסקנותיו. לא ראיתי סיבה להתערב בממצאים שנקבעו ובמסקנות שנגזרו כתוצאה מן הקביעות העובדתיות. כ"א. העיריה טוענת בערעורה שבית משפט קמא לא היה ער לתצהירה של אחות בית הספר העדה גב' אדית שרעבי, וכי בית משפט קמא כלל אינו מזכיר את תצהירה בפסק דינו. לטעמו של ב"כ העיריה, אילו היה בית משפט קמא ער לעדותה של אחות בית-הספר גב' שרעבי, הוא היה מגיע למסקנה הפוכה באשר לגירסת המורה לחינוך גופני. על יסוד דבריה של גב' שרעבי בתצהירה המסקנה אמורה להיות - כך טוען ב"כ העיריה - שהמורה לחינוך גופני נכחה במקום האירוע בשעת האירוע, דבר התומך בעדות המורה שטענה בעדותה שהיא הזהירה את שלושת התלמידים לבל יקפצו מעל השער. בתצהירה של אחות בית הספר, גב' שרעבי, נאמר: "3. הנני להבהיר כי הוזעקתי באותו יום לטפל בתובע אשר נחבל ברגלו, ליד הגדר בסמוך למגרש הספורט. כשהגעתי היו הרבה אנשים ליד התובע לרבות המורה לחינוך גופני הגב' לימור משה שהיתה במהלך שיעור ספורט במגרש הספורט מטרים ספורים מהגדר". במה יש בכך כדי לתמוך בגירסת המורה לחינוך גופני שהיא הזהירה את שלושת התלמידים לבל יקפצו? הרי האחות הוזעקה לטפל במשיב, מטבע הדברים, לאחר שנחבל ברגלו. כאשר הגיעה האחות לזירת האירוע כבר היו שם, כדבריה, אנשים רבים, ובהם גם המורה לחינוך גופני, אולם מכאן עדיין אין כדי ללמוד מתי בדיוק התחיל שיעור הספורט, היכן בדיוק עמדה המורה כשהתלמידים קפצו מעל הגדר, האם הבחינה בהם המורה בשעה שקפצו, והאם הזהירה אותם לבל יעשו זאת. כן לא ברור כמה זמן לאחר האירוע הגיעה האחות גב' שרעבי כדי לטפל במשיב? כ"ב. בית משפט קמא קבע בפסק דינו סעיף 28: "האחריות לאירוע התאונה מוטלת על הנתבעת מס' 1 בתור הבעלים והמחזיק של חצרי בית הספר ומתקניו ועליו (כך במקור) לדאוג לתקינותם ובטיחותם של מתקני בית הספר, כולל הגדר והשער האחורי. האחריות לאירוע התאונה מוטלת גם כן על נתבעת מס' 4 כמי שמפעיל (צ"ל: מפעילה) פיקוח על בית הספר לרבות מתקניו וחצריו וכאחראי (צ"ל: וכאחראית) לנקיטת אמצעי משמעת כנגד תלמידים המפרים את האיסור לקפוץ מעל השער האחורי.....". מעדותה של גב' ברוריה הספל מיום 12.11.08, שהיתה סגנית מנהלת בית הספר ביום התאונה, והמנהלת במועד עדותה, עולה שהמורים היו מודעים לכך שלמרות האיסור קרה ותלמידים קפצו מעל הגדר (עמ' 75 לפרוט'). בעמ' 76 לפרוט' אומרת העדה: "ואנחנו נלחמנו בזה שהבאנו אנשי מקצוע שהוספנו והלחמנו גדרות" (ש' 10-11). בתשובותיה בחקירה נגדית לשאלותיו של ב"כ המשיב (המערער שכנגד) אישרה העדה שהוספת הגדרות יכול והיתה אחרי התאונה, אם כי לטענתה לא בעקבותיה (ש' 17-18 בעמ' 76 לפרוט'). בהמשך אישרה העדה בעמ' 76 לפרוט': "לאור העובדה שראינו נערים קופצים מעל הגדר ולוקחים על עצמם סיכון משמעותי ופיסי הגבהנו את הגדרות...." (ש' 19-20). עוד עולה מעדות הגב' הספל, שם: "ש. צריך גם לומר שהגדרות הוגבהו מאחר והתלמידים קפצו מעליהם. ת. נכון". וכן מוסרת העדה בדבריה: "ש. על פי הוראות בטחון של משרד החינוך וחוזרי מנכ"ל, נאסר על בתי ספר בכלל לפתוח יותר מאשר שער כניסה ויציאה אחד מבית הספר ועל כן השער הזה היה שער חרום.... אבל בעת האירוע חד משמעית הוא לא היה פתוח.... ". (עמ' 78 לפרוט', ש' 14-17). כ"ג. נזכיר, שהמורה לחינוך גופני, גב' לימור משה, מסרה בעדותה, בין היתר, שלפי זכרונה השער האחורי היה סגור בשנים האחרונות. יחד עם זאת לא יכלה הגב' לימור משה לשלול שהשער האחורי היה פתוח עד 08:10 (עמ' 67 לפרוט', ש' 8-11). בעמ' 66 לפרוט' אמרה העדה גב' לימור משה שהשער האחורי של בית הספר, בהתאם לחוזר הבטיחות, אמור להיות סגור, דהיינו, לא נאמר שבפועל כך אכן היו פני הדברים. כאמור כבר לעיל, בעמ' 67 לפרוט' העדה גם לא יכולה היתה לשלול שהשער האחורי היה פתוח עד 08:10 בבוקר. כ"ד. תמיכה לכך נמצאה, כפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו (עמ' 4) בהודעתה של המורה גב' לימור משה לחוקר מטעם המדינה, כפי שזו הובאה מפי ב"כ המערער עוה"ד ר. גלס בעמ' 19 של פרוט' הדיון בבית משפט קמא: "ברצוני לציין כי שער הכניסה האחורית לבית הספר היה סגור בעת המקרה היות והשוער הקבוע שנמצא שם יצא כנראה לסיבוב פטרול סביב חצר בית הספר כמו שהוא עושה מספר פעמים ביום". בצדק הסיק בית משפט קמא, בעמ' 4 לפסק דינו, שהשער האחורי היה פתוח כאשר שומר נמצא במקום. השער נסגר רק כאשר השומר עשה פטרול בחצר בית הספר. זו גם היתה גירסת המשיב ועדיו, דהיינו, שהשער האחורי היה בדרך כלל פתוח עד 08:10 לערך, הגם שלפי ההוראות של משרד החינוך השער אמור היה להישאר סגור ולשמש כשער חרום בלבד. הן המדינה והן העיריה נמנעו מלהגיש כראיות את הוראות הבטחון של משרד החינוך או חוזרי מנכ"ל לענין סגירת השער האחורי, והקפדה על שער כניסה פתוח אחד בלבד לבית הספר. בנוסף, נמנעו המדינה והעיריה מלהעיד את השומר שהוצב ליד השער האחורי. בדין רשאי היה בית משפט קמא להסיק שהמערערות סברו שאילו היו ראיות אלה מובאות בפני בית המשפט הן היו תומכות בגירסת המשיב. כ"ה. לא זו אף זו: בעמ' 26 לפרוט', ש' 28, ישיבת 9.1.08, אמר ב"כ המערערת - מדינת ישראל, עוה"ד ר. גלס כך: ".... ואנו יודעים שבשעה 08:10 מתחילים הלימודים, ולכאורה עד שעה זו השומר צריך היה להשאיר את השער פתוח, והילדים לא היו צריכים לקפוץ מהגדר...". כ"ו. קביעתו של בית משפט קמא (עמ' 6 לפסק הדין) כי השער האחורי לא שימש כשער חירום בלבד ולא היה נעול באופן תמידי (כטענת המערערות), אלא היה פתוח בשעות הבקר עד צלצול השעון בסביבות השעה 08:10, ודרכו נכנסו תלמידים לחצר בית הספר, מבוססת היטב, כמו גם קביעתו של בית המשפט שהתלמידים נהגו לקפוץ מאזור השער האחורי לתוך חצר בית הספר במקרים בהם היה השער הזה נעול (עמ' 7 לפסק הדין). כ"ז. יתר על כן, מן הראיות עולה שבאותה תקופה הטיפוס מאזור השער האחורי לא היתה משימה קשה. גובה השער והגדר הסמוכה אליו במועד התאונה היה כשני מטר, אך בצמוד לשער האחורי בנויה רמפה מאבן בגובה של כמטר אחד באמצעותה ניתן לטפס ביתר קלות. מסקנה זו נתמכת מעיון בתמונות שהוגשו (נ/14). כמו כן, כפי שציין בית משפט קמא, עולה מן התמונות, שהשער האחורי והגדר סביבו עשויים שלבי ברזל אופקיים ואנכיים היוצרים מעין סולם שאין קושי לטפס עליו (עמ' 8 רישא לפסק הדין). עצם העובדה שהשער האחורי היה פתוח בבקר עד לצלצול השעון בסביבות השעה 08:10, ומבעדו נכנסו התלמידים, עמדה בניגוד להוראות הבטחון וחוזרי מנכ"ל משרד החינוך. כ"ח. צוות המורים היה מודע לכך שתלמידים נוהגים לקפוץ מעל הגדר כשהשער סגור, הגם שהדבר היה אסור. לענין זה התייחסה העדה גב' הספל בעדותה, עמ' 75 לפרוט', כשנשאלה: "אתם מעולם לא התרתם לתלמידים לקפוץ מעל הגדר?" והשיבה: "...... לא רק שאנחנו לא מתירים, אנחנו נלחמנו בתופעה בכל תוקף.... " (ההדגשה שלי- י.ג. ). מכאן, שמדובר היה ב"תופעה". בעמ' 76 לפרוט' העידה גב' הספל: "ראינו נערים קופצים מעל השערים ולוקחים על עצמם סיכון משמעתי ופיסי, הגבהנו את הגדרות". בצדק קבע בית משפט קמא שניתן היה בהשקעה נמוכה להגביה את השער האחורי והגדר, ולבטל את השלבים האופקיים בשער ובגדר, כך שלא ניתן יהיה להשתמש בהם כבסולם. דא עקא: הגבהת השערים בוצעה רק לאחר אירוע התאונה בה נפגע המשיב, הגם שאפשרות הטיפוס הקלה יחסית מאזור השער האחורי וקפיצה לחצר בית הספר, שימשה כפיתוי ועודדה את התופעה. גם לא הובאה ראיה ממשית ומשכנעת שיהא בה כדי לשכנע את בית המשפט קמא שאכן ננקטו אמצעים משמעתיים נגד מפירי האיסור (עמ' 9 לפסק הדין, וכן סיכום הביניים בעמ' 12 של פסק הדין). כ"ט. נכון הוא שבית הספר הוא בבעלות העיריה, שהיא גם המעסיקה של המנהלת וצוות המורים, אך בד בבד נושא גם משרד החינוך בחבות כמי שממונה על הפיקוח הפדגוגי ועל קיום הוראות הבטחון, והאמור בחוזרי המנכ"ל. צוות המורים הוא המצוי בשטח ויודע שהטיפוס והקפיצה מעל הגדר באזור השער האחורי קלים יחסית, והדבר משמש פיתוי בשעת הבקר כשהתלמידים ממהרים להגיע, ובאותם מקרים בהם השער האחורי ננעל, הגם שבדרך כלל, ובניגוד להוראות הבטחון וחוזרי המנכ"ל, השער האחורי של בית הספר נשאר פתוח עד 08:10 ודרכו נכנסים תלמידים. בית משפט קמא לא שוכנע שננקטו אמצעי משמעת נגד תלמידים שהפרו את האיסור וקפצו מעל השער האחורי וסביבתו (עמ' 12 לפסק הדין), ואינני סבור שקיימת הצדקה להתערב בקביעתו זו של בית משפט קמא המבוססת על שמיעת העדויות. אף לא ננקט הליך פשוט של הגבהת הגדרות כפי שנעשה רק לאחר התאונה. ל. עוד עולה מן התשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא, שמשרד החינוך לא פנה לעיריה בדרישה להגבהת הגדרות, וזאת הגם שצוות המורים בבית הספר היה מודע לתופעה פסולה זו של קפיצת תלמידים מעל הגדר. לא הועלתה כל טענה מצד משרד החינוך שהיתה פניה כאמור מצידו לעיריה, מכל שכן שלא הובאה ראיה על כך, והרי מטבע הדברים אמור היה משרד החינוך לפנות בענין זה לעיריה, בהיותה הבעלים של המבנה, על מנת שזו תגביה את הגדרות. ל"א. למניעת ספק יודגש שעצם העובדה שלא הוכח כי היתה דרישה מצד בית הספר ו/או משרד החינוך כלפי העיריה להגבהת הגדרות, אינה פוטרת את העיריה מחבותה כבעלים של בית הספר. לטעמי, צדק בית משפט קמא משהטיל את החבות הן על העיריה והן על משרד החינוך כמעוולים ביחד ולחוד. ל"ב. לענין אחריותה של העיריה אני מפנה ל-ע"א 862/80 עירית חדרה נגד זוהר, פ"ד ל"ז (3) 757, וכן לפסק דינו של כב' השופט י. עמית ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן נגד עבד אל קאדר, מיום 7.9.10, פיסקה 20. ל"ג. לענין אחריותה של המדינה אני מפנה ל-ע"א 2061/90 מרצלי נגד מדינת ישראל, פ"ד מ"ז(1) 802 המתייחס, בין היתר, לכך שאם ניתן למנוע סכנה באמצעים קלים ופשוטים, יש לדרוש נקיטתם של אמצעים אלה, עיינו, שם, בעמ' 820 סיפא: "לא היה אף מחסור במשאבים לצורך מניעת הנזק. די היה בהצבתה של מורה בירכתי הטיולית - או בסמוך לטיולית - והנזק אפשר היה נמנע. אכן, האמצעים שהיה צורך לנקוט אותם למניעת הנזק היו פשוטים, ודומה שעל מקרה כשלנו, ומקרים דומים לו, הסב השופט ויתקון את דבריו כי לעניינה של סכנה אשר ניתן למונעה באמצעים קלים ופשוטים, נדרוש מאדם כי ינקוט אותם אמצעים....". ל"ד. בענייננו, ניתן היה לצפות שבית הספר ידאג להצבת מורה באיזור השער האחורי בשעות הבוקר, לאחר נעילת השער האחורי, על מנת לאכוף אמצעי משמעת כנגד תלמידים הקופצים מעל הגדר באיזור השער האחורי, וזאת נוכח העובדה שצוות המורים בבית הספר היה מודע לתופעה פסולה ומסוכנת זו, וכאשר לדברי המנהלת הצוות נלחם בתופעה זו. על מנת להילחם בתופעת יש גם לנקוט באמצעים סבירים לאכיפת הוראות המשמעת. אמצעי נוסף שניתן וצריך היה לנקוט בו הינו הגבהת הגדרות של בית הספר, כפי שנעשה רק לאחר האירוע. ל"ה. אני גם מפנה לפסק דינו של כב' השופט י. עמית ב-ע"א 7008/09 הנ"ל, בפיסקאות 30-31, המבהיר שאין להרחיב את אחריות משרד החינוך לכל ליקוי בטיחותי בבתי הספר בארץ שהרי אין באפשרות משרד החינוך לפקח על מצב המתקנים בכל בתי הספר בכל רגע נתון, יחד עם זאת: "אך משקיימה הרשות הציבורית פיקוח ומצאה ליקויים ואף התריעה על הליקויים, שומה עליה לעקוב ולוודא כי הליקוי תוקן...." (שם, בפיסקה 31), וכן הציטוט מתוך דבריו של יואב דותן במאמרו: "האחריות הנזיקית על עובד הציבור המפעיל סמכויות של שיקול דעת", משפטים ט"ו, 245 (תשמ"ו) בעמ' 276: "לעיתים קרובות הרשות מחוייבת בנזיקין לאחר שקיימה פיקוח בתחום הרלוונטי והתריעה על הליקויים אך אלה לא תוקנו". ל"ו. בענייננו, התופעה הפסולה והמסוכנת של טיפוס וקפיצת תלמידים מעל הגדר באזור השער האחורי של בית הספר (כאשר השער ננעל, וכדי לקצר את זמן הכניסה לבית הספר) היתה ידועה לצוות המורים. אין צריך לומר שהסיכון הטמון בקפיצות אלה גלוי לעין, והציפיות לנזקים אפשריים כתוצאה מכך - ברורה. ל"ז. יתר על כן, לפי הוראות הבטחון וחוזרי המנכ"ל חובה היתה על צוות המורים לוודא שהשער האחורי של בית הספר יישאר נעול ושתהא אפשרות כניסה אחת בלבד בשער הראשי (הוראה שלא קויימה הואיל והשער האחורי נותר בדרך כלל פתוח עד הצלצול של 08:10). נוכח המרחק בין השער האחורי לשער הראשי (10-15 דקות הליכה, פיסקה 3 לפסק הדין) נקל היה לצפות שתלמידים יתפתו בשעות הבקר, כשהשער האחורי נסגר, לטפס ולקפוץ מעל הגדר כדי להספיק להגיע לשיעור בזמן. ל"ח. מכאן, שמוטל היה על משרד החינוך לעמוד על נקיטת האמצעים הסבירים הדרושים כדי למנוע את התופעה הפסולה והמסוכנת, הן בדרך של נקיטת אמצעי משמעת כנגד תלמידים המפרים את איסור הקפיצה מעל הגדר (ובית משפט קמא לא שוכנע שבוצעה אכיפה זו), ולרבות הצבת מורה בשעות הבוקר באיזור השער האחורי במקרים שהשער ננעל על מנת לאכוף את אמצעי המשמעת על תלמידים הקופצים מעל הגדר, והן על ידי פניה מתאימה לעיריה על מנת לדרוש שזו, בהיותה הבעלים של מבנה בית הספר, תדאג להגביה את הגדרות. ל"ט. לא הובאה ראיה כלשהיא לכך שמשרד החינוך פנה לעיריה כבעלים של המבנה, התריע על התופעה הפסולה והמסוכנת, ודרש לבצע הגבהה של גדרות בית הספר, הגם שמהלך זה מתבקש מטבע הדברים, קל ביצוע, ובדיעבד גם בוצע. בענייננו, משרד החינוך ידע, ומכל מקום חייב היה לדעת, על התופעה הפסולה והמסוכנת של הקפיצה מעל הגדרות, אך לא נקט בפעולה המתחייבת למניעתה, ולכן עליו לשאת בחבות ביחד ולחוד עם העיריה. מ'. מטעמים אלה הייתי מציע לחברתי הנכבדה ולחברי הנכבד כי נדחה את הערעורים של מדינת ישראל, וכן של העיריה ואיילון חברה לביטוח, בכל הנוגע לאחריות ההדדית שהוטלה עליהן, כשחבות משרד החינוך מחד גיסא, וחבות העיריה מאידך גיסא, היא שווה. מ"א. יחד עם זאת, סבורני שהאשם התורם של המשיב (המערער שכנגד) עולה על שיעור של 40% שאותם קבע בית משפט קמא בפסק דינו. התובע יליד 1.10.1983, ובמועד האירוע (11.10.00) כבר היה בן 17, תלמיד בית ספר תיכון, וכדבריו (בעמ' 31 לפרוט'), הוא היה מודע לכך שאין לקפוץ מעל הגדר: "ש. לדעתך זה בסדר לקפוץ מעל גדר? ת. לא.....". הייתי מציע להעמיד את תרומת הרשלנות של המשיב (המערער שכנגד) על 50%. מ"ב. לא ראיתי מקום להתערב בשיעור הנזק שקבע בית משפט קמא. כפי שנקבע ב-ע"א 1164/02 קרנית נ. בן חיון לידור, מיום 4.8.05, פיסקה 7: "אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק לזכות המשיב והוריו. ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק (לפני הניכויים) על רקע נתוני יסוד מסויימים, כגון גילו של הנפגע, שיעורה של הנכות התפקודית, אופי הסיעוד הנדרש, בסיס השכר ותוחלת החיים. אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הינו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק אלא מקום שמתגלה טעות בולטת". אינני סבור שנפלה במקרה שלפנינו טעות המחייבת התערבותה של ערכאת הערעור. מ"ג. יחד עם זאת, סבורני שנפלה שגגה בגינה יש להיעתר לערעור שכנגד, זאת הואיל ובית משפט קמא הפחית מן הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד מס הכנסה בשיעור של 15%, ומכיוון שהתובענה היא לפי פקודת הנזיקין, לא היה מקום להפחתה זו. לכן, הפיצוי בגין הפסד שכר לעתיד יהא 222,112 ₪ (במקום 188,795 ₪), ולפיכך, סה"כ הנזק יעמוד על 379,813 ₪. לאחר הפחתת האשם התורם בשיעור של 50% יעמוד סכום הפיצוי על 189,907 ₪ (במקום הסכום של 207,898 ₪ שבפסק הדין), בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט כפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו. מ"ד. התוצאה מכל האמור לעיל היא שהייתי מציע לחברתי הנכבדה ולחברי הנכבד כי נקבל חלקית את שני הערעורים במובן זה שתרומת רשלנותו של המשיב תועמד על 50%, ופרט לכך נדחה את שני הערעורים על כל חלקיהם. כמו כן הייתי מציע שנקבל חלקית את הערעור-שכנגד כך שיבוטל ניכוי מס ההכנסה מן הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד, ונדחה את הערעור-שכנגד לגבי האשם התורם. עוד אני מציע שנקבע כי התוצאה מכל האמור לעיל תהא שהפיצוי המגיע למשיב (המערער שכנגד), אחרי ניכוי אשם תורם, יועמד על 189,907 ₪, נכון למועד פסק דינו של בית משפט קמא (25.8.09), בתוספת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד כפי שקבע בית משפט קמא בסעיף 37 של פסק דינו, וכן שהמערערות בשני הערעורים תישאנה בפיצוי ביחד ולחוד, כשחבותן של המדינה ושל העיריה היא בחלקים שווים. בנסיבות הענין לא יהא צו להוצאות, והפיקדונות, ככל שהופקדו, יוחזרו על ידי מזכירות בית המשפט לידי מפקידיהם. לאחר שניתנה לי ההזדמנות לעיין בחוות דעתו של חברי, השופט ע. גרשון, אליו הצטרפה חברתי, השופטת י. וילנר, אוסיף כאן הערות בודדות. מ"ה. חברי כותב בחוות דעתו (סעיף 11) שלא נטען ולא הוכח פגם כלשהוא במתקני בית הספר, וכי לא נקבע בפסק-הדין של בית-משפט קמא שהשער לא היה תקין, או שלא היה בגובה המתאים, וכי בית משפט קמא לא הצביע על פגם בבטיחות ותקינות המתקנים, כשלעצמם, וכל שבית-משפט קמא קבע הוא שהואיל וצוות בית הספר הבחין בהתנהגות התלמידים המְסַכנים את עצמם ומדלגים מעל השער, קמה החובה להגביה את הגדר. מוסיף חברי, בסעיף 12 של חוות דעתו, שאיש מצוות בית הספר ו/או כל גורם בעירייה, לא הביאו את התופעה האמורה לידיעת משרד החינוך וממילא לא התבקש סיועו של משרד החינוך בהסדרת העניין. מ"ו. נקודת המבט שלי שונה מזו של חברי. סבורני, שהמחדל במקרה נשוא הדיון בא לידי ביטוי הן בהיבט הבטיחותי גרידא, והן בהיבט של אכיפת הפיקוח הפדגוגי. מ"ז. עצם העובדה שאין המדובר בשער שקרס, כדוגמת המקרה שנדון ב-ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אלרחים נ' עבד אלקאדר (מיום 7.9.10), אלא בגדר אשר קל היה לנתר ולדלג מעליה כשהשער האחורי נעול (תוך סיכון עצמי של התלמידים הקופצים), איננה שוללת את המסקנה שמדובר בליקוי בטיחותי. חברי מציין בסעיף 11 של חוות דעתו שלא נקבע בפסק-דינו של בית-משפט קמא שהשער לא היה תקין, או שהשער לא היה בגובה תקין, וכל שקבע בית-משפט קמא הוא שמאחר וצוות בית הספר הבחין בהתנהגות התלמידים המסכנים את עצמם, ממילא קמה החובה להגביה את השער או לשנות את צורתו. מ"ח. אציין, שבפיסקה 16(ד) של פסק-דינו קובע בית-משפט קמא: "הטיפוס מאיזור השער האחורי אינו משימה קשה במיוחד, שכן גובה השער והגדר הסמוכה אליו במועד אירוע התאונה היה כשני מטר בלבד. בצמוד לשער בנויה רמפה מאבן בגובה של כמטר אחד באמצעותה ניתן לטפס ביתר קלות... כמו כן השער האחורי והגדר סביבו עשויים שלבי ברזל אופקיים ואנכיים היוצרים מעין סולם שאין כל קושי לטפס עליו". בסעיף 18 של פסק-דינו מוסיף וקובע בית-משפט קמא: "כאמור בסעיף 16(ד) דלעיל, בהתחשב בתנאי המקום, ניתן היה בקלות יחסית לטפס מעל השער האחורי על-מנת לקפוץ לחצר בית הספר...". בסעיף 20 סיפא של פסק-דינו, מתייחס בית-משפט קמא ל"פיתויים שניצבו בפני התלמידים לטפס מאיזור השער האחורי ולקפוץ לתוך חצר בית הספר...". מ"ט. מכל האמור לעיל, מתבקשת לדעתי המסקנה שהגדר לא ענתה על הדרוש מבחינה בטיחותית הואיל וכאשר השער האחורי היה נעול, קל היה לתלמידים לקפוץ מעל הגדר, בהתחשב, בין היתר, בכך שבצמוד לשער היתה בנויה רמפה מאבן בגובה של כמטר שבאמצעותה ניתן היה לטפס ביתר קלות, ובנוסף ניתן היה להיעזר בשלבי הברזל שיצרו מעין סולם. אדגיש: עצם העובדה שאין המדובר בשער רעוע, או במתקן או אביזר בלתי יציב, אינה שוללת את המסקנה שהמתקן (במקרה זה: הגדר) לקוי בטיחותית, וזאת משום שהמתקן, פשוטו כמשמעו, איננו עונה על הדרוש מבחינה בטיחותית. קל לתלמידים לטפס ולדלג מעל הגדר, ותוך כדי כך לסכן את עצמם. כל שצריך היה להתבצע איננו אלא להגביה את הגדר, דבר שנעשה לאחר התאונה. זהו איפוא ליקוי בהיבט הבטיחותי. נ. עד כאן באשר למחדל מבחינת ההיבט הבטיחותי, וכפי שכותב חברי, השופט ע. גרשון, בצדק, בסעיף 3 של חוות דעתו, משרד החינוך הוא שאחראי על תקינות ובטיחות המתקנים בשטח בית הספר וחצריו. נ"א. לכך, מתלווה גם המחדל מבחינת אכיפת הפיקוח הפדגוגי, וכפי שבצדק כותב חברי, השופט ע. גרשון, בסעיף 3 של חוות דעתו: "כך גם אין חולק על כך שמשרד החינוך... הוא שאחראי לפיקוח הפדגוגי על בית הספר...". האירוע נשוא פסק-דיננו מגלם בתוכו לא רק את המחדל שבהיבט הבטיחותי, אלא גם עולה ממנו בעיה באכיפת המשמעת, וליתר דיוק: הליקוי, או אולי אף "הלאקונה", באכיפת המשמעת בבית הספר, וזאת בכל הנוגע לקפיצה מעל הגדר. הדבר עולה בבירור מעיון בחומר הראיות ובפסק דינו של בית-משפט קמא, וכאמור, אין מחלוקת שמשרד החינוך הוא שאחראי לפיקוח הפדגוגי על בית הספר. נ"ב. אדגיש, שהקפיצה מעל הגדר לא היתה בבחינת התרחשות בודדת, אלא שלפי קביעת בית-משפט קמא צוות בית הספר היה מודע לכך, אולם למרות זאת לא דאג בית הספר להציב מורה במקום, ולא ננקטו האמצעים המתחייבים (משמעתיים ואחרים) למנוע תופעה זו, הגם שהאמצעים הנדרשים היו זמינים, ועלותם נמוכה. נ"ג. אזכיר גם שמעדותה של מי שהיתה באותה תקופה סגנית מנהלת בית הספר (הגב' ברוריה הספל) עולה שהמורים היו מודעים לכך שלמרות האיסור קרה ותלמידים קפצו מעל הגדר. רק אחרי התאונה הוגבהו הגדרות. העדה גב' הספל התייחסה בעדותה לקפיצה מעל הגדר כאל "תופעה". הקושי של צוות המורים לאכוף את המשמעת בכל הנוגע לאיסור הקפיצה מעל הגדר, ולמנוע את ה"תופעה", הינו בעיה בהיבט של הפיקוח הפדגוגי. בעיה זו מצויה איפוא לא רק בתחום אחריותה של העירייה (האחראית למבנה, והמשמשת גם כמעסיקתם של צוות המורים ומנהלת בית הספר), אלא גם בתחום אחריותו של משרד החינוך. נ"ד. חברי, כב' השופט ע. גרשון, כותב (סעיף 6 של חוות דעתו) שלמרות שצוות המורים היה ער לתופעה, הם לא פנו ולא דיווחו עליה לגורמים הרלוונטיים במשרד החינוך, והמידע החשוב הנוגע לתופעה זו לא הועבר למשרד החינוך. בהמשך מגיע חברי למסקנה (סעיף 7 של חוות דעתו) שלא נתגבשה חובת הזהירות הקונקרטית של המדינה כלפי המשיב, ושאיש מצוות בית הספר, או כל גורם בעירייה, לא הביאו תופעה זו לידיעת משרד החינוך, וממילא לא נתבקש סיועו של משרד החינוך בטיפול בבעיה (סעיף 12 בחוות הדעת של חברי). נ"ה. על מסקנתו זו של חברי אני חולק, הואיל ואני סבור שיש לראות את מי שהיתה אז בתפקיד סגנית מנהלת בית הספר (שכאמור ידעה על התופעה) כאורגן של משרד החינוך (גם אם משכורתה משולמת לה על-ידי מעסיקתה עיריית קרית אתא). נ"ו. אעיר תחילה, שעצם העובדה שהעדה גב' הספל לא היתה במועד התאונה נשוא הדיון מנהלת בית הספר אלא סגנית המנהלת, אינה גורעת ממהות תפקידה ואופי תפקידה. לעניין זה אני מפנה לבג"צ 140/79 מגד נ' מושקוביץ, פ"ד לג(3) 53, שם נדונה השאלה האם פסול סגן מנהל חטיבת הביניים מלכהן במועצה האזורית. בבג"צ 358/65 אדרי נ' דנינו, פ"ד כ(1) 542 קבע בית-המשפט העליון שמנהל בית-ספר ממלכתי פסול לכהן כחבר מועצה, ולכן טען העותר בבג"צ 140/79 שהוא אינו מנהל, אלא סגן מנהל, ומשמש בתפקיד פדגוגי, אך בית-המשפט העליון קבע שהעותר פסול מלכהן כחבר מועצה והוסיף: "... ונראית לי גם טענת המשיב כי לעולם ישמש סגן מנהל כמחליף למנהל בשעות היעדרו" (שם, בעמ' 55), לפיכך, החיל בית-המשפט העליון את האיסור מלכהן כחבר מועצה גם על העותר, למרות שהוא היה סגן המנהל. נ"ז. נשוב לענייננו. אני סבור שאכיפת האיסור של קפיצה מעל הגדר היא במסגרת חובותיה של הנהלת בית הספר, ומצויה בתחום הפיקוח הפדגוגי, וכפי שכתב חברנו כב' השופט ר. שפירא בת"א (שלום טבריה) 2153/95 נביל חליל נ' המועצה המקומית מגאר (27.9.99), (שם נדונה השאלה האם זכאי התובע, בעל קיוסק, לאכוף על מנהל בית-הספר לפתוח את השער העליון של בית הספר): "הסמכויות בעניין סגירת ופתיחת שערי בית הספר נתונות להנהלת בית הספר שעליה להפעיל סמכויותיה כדי להבטיח ניהול לימודים תקין ואת שלום התלמידים. בעניין זה אין למועצה המקומית כל מעמד, והנהלת בית הספר, באמצעות המנהל, אוטונומית להפעיל את סמכויותיה בהתאם לשיקול דעתה" נ"ח. בענייננו, סגנית מנהלת בית הספר היתה מודעת לתופעה של קפיצת התלמידים מעל הגדר. הפיקוח הפדגוגי הוא בתחום אחריותו של משרד החינוך, ועל הנהלת בית הספר להפעיל את סמכויותיה בעניין זה, בין היתר, גם כדי להבטיח את שלום התלמידים. יש לראות, לדעתי, את מנהל בית הספר כמו גם את סגן המנהל, לפחות בתחום הפיקוח הפדגוגי, כאורגן של משרד החינוך, ולכן, משאין מחלוקת שסגנית המנהלת ידעה על התופעה של קפיצת התלמידים מעל הגדר, המסקנה היא, לדעתי, וכפי שציינתי בפיסקה ל"ט של חוות דעתי, שמשרד החינוך ידע, ומכל מקום חייב היה לדעת, על התופעה הפסולה והמסוכנת של הקפיצה מעל הגדרות, אך לא נקט בפעולה המתחייבת למניעתה, בין אם על-ידי אכיפת המשמעת על התלמידים בסוגיה זו, בין אם על-ידי הצבת מורה בסמוך לשער האחורי ולגדר בשעות הבוקר כשמגיעים התלמידים, ובין אם על-ידי פנייה לעירייה בדרישה להגבהת הגדרות. נ"ט. חברי, כב' השופט ע. גרשון, כותב בסעיף 12 לחוות דעתו, בהתייחסו לאמירה שלי "ומכל מקום חייב היה לדעת", ש"משמעות הדבר, הלכה למעשה, קביעת מנגנון של אחריות מוחלטת המוטלת על משרד החינוך/המדינה". לא נותר בידי אלא להדגיש שמסקנה כזו איננה עולה מחוות דעתי, לא במפורש, ולא במשתמע. אזכיר, שבפיסקה ל"ה של חוות דעתי הפניתי במפורש לפסק-דינו של כב' השופט י. עמית ב-ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן נגד עבד אלקאדר מיום 7.9.10, אשר הבהיר שאין להרחיב את אחריות משרד החינוך לכל ליקוי בטיחותי בבתי הספר בארץ, שהרי אין באפשרות משרד החינוך לפקח על מצב המתקנים בכל בתי הספר בכל רגע נתון. נעלה מכל ספק, שאחריות משרד החינוך, מעצם מהותה, איננה אחריות מוחלטת והפסיקה בעניין זה ברורה מאוד. מאליו גם מובן שלא קבעתי, ולא התכוונתי לקבוע קביעה מעין זו. קביעת חבותו של משרד החינוך תהא תמיד תלויה בנסיבות המקרה העומד לדיון, באמצעים שניתן היה לנקוט כדי למנוע את התאונה, ומה האמצעים שננקטו בפועל למניעתה, ועוד שיקולים שיש תמיד להביאם בחשבון בשאלת החבות. ס. אני חוזר ומדגיש שבענייננו, תופעת הקפיצה מעל הגדר היא תופעה המשלבת בתוכה הן היבט בטיחותי, שעליו כבר עמדתי קודם לכן, והן היבט של פיקוח פדגוגי, המצוי, כמוסבר כבר לעיל, בתחום אחריותו של משרד החינוך. מי שאחראי על אכיפת הוראות המשמעת, ההתנהגות, ושלום התלמידים, ולרבות גם מניעת קפיצת התלמידים מעל הגדרות, היא הנהלת בית הספר (בנוסף לצוות המורים). לעניין הפיקוח הפדגוגי יש לראות, לדעתי, וכפי שכבר ציינתי, את המנהלת ו/או את סגנית המנהלת כאורגן של משרד החינוך, ולכן, אין לקבל את הטענה שמשרד החינוך לא ידע או לא חייב היה לדעת על התופעה האמורה. ס"א. לסיכום: חזרתי ונתתי דעתי לכל נסיבות המקרה שבפנינו. אינני יכול לראות הצדקה כלשהיא לשחרור משרד החינוך מאחריות לתאונה. לטעמי, על המדינה ועל העירייה לשאת באחריות לתוצאות התאונה (בכפוף לרשלנותו התורמת של המשיב) בחלקים שווים. [אב"ד] השופט עודד גרשון: 1. קראתי את חוות דעתו של חברי הנכבד אב בית-הדין, סגן הנשיאה השופט יגאל גריל. אני חלוק על חברי הנכבד ביחס לאחריותה של המדינה/משרד החינוך ואני מסכים עם כל יתר דבריו. להלן אבהיר את טעמי. 2. לא אחזור על העובדות ועל טענות הצדדים, שפורטו בהרחבה על ידי חברי, ואגש לדון ישירות לגוף העניין. 3. אין מחלוקת על כך שבית הספר בו שבשטחו נפגע התובע הוא בבעלות עיריית קרית אתא (להלן - "העירייה"; המערערת בע"א 17407-09-10) ומבוטח באמצעות איילון חברה לביטוח בע"מ (המערערת מס' 2 בע"א 17407-10-09). כך גם אין מחלוקת על כך שהעירייה היא שמעסיקה את צוות המורים ואת מנהלת בית הספר. כך גם אין חולק על כך שמשרד החינוך (המערער בע"א 3699-10-09) הוא שאחראי לפיקוח הפדגוגי על בית הספר ועל כך שהוא שמתווה את תוכניות הלימוד בבית הספר ואחראי על תקינות ובטיחות המתקנים והמגרשים שבשטח בית הספר וחצריו. עניינים נוספים המצויים באחריות משרד החינוך (בתוקף סמכותו להתנות תנאים למתן רשיון לפתיחת בית ספר) ראו בסעיף 9 לחוק פיקוח על בתי הספר, תשכ"ט - 1969 (להלן - "חוק הפיקוח על בתי הספר"). 4. בית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי שבבית הספר היו מודעים לכך שתלמידים נהגו לקפוץ מעל השער האחורי למרות האיסור לעשות כן. אלא שבפועל, משהופר האיסור, לא ננקטו אמצעי משמעת וענישה משמעותיים כנגד המפרים, לא הוצבו מורים ליד השער על מנת למנוע מהתלמידים לקפוץ מעל לשער האחורי ולא ננקטו האמצעים הפיזיים למניעת התופעה, היינו, הגבהת השער והגדרות או שינוי צורתם, הגם שהדבר היה כרוך בעלות נמוכה יחסית. 5. בית המשפט קמא קבע, כאמור, כי העירייה ומשרד החינוך נושאים באחריות לאירוע התאונה "ביחד ולחוד" בשיעור של 60%. בהתייחסו לאחריותה של המדינה קבע בית המשפט קמא לאמור: "(...) האחריות לאירוע התאונה מוטלת גם כן על נתבעת מס' 4 (היינו, על משרד החינוך. ע.ג.) כמי שמפעיל פיקוח על בית הספר לרבות מתקניו וחצריו וכאחראי לנקיטת אמצעי משמעת כנגד תלמידים המפרים את האיסור לקפוץ מעל השער האחורי. לעניין זה יצויין כי בסיכומיהם אין נתבעים מס' 3 ו - 4 חולקים על קיום חובת זהירות מושגית כלפי התובע". 6. כאמור לעיל, אני תמים דעים עם חברי הנכבד באשר לאחריות העירייה. בית הספר הוא בבעלות העירייה והיא האמונה על אחזקתו השוטפת. העירייה היא המעסיקה בפועל של צוות המורים ושל מנהלת בית הספר. צוות המורים וההנהלה היו מודעים לכך שתלמידים רבים נוהגים לקפוץ מעל השער ומעל הגדר, הם העירו על כך אך לא נקטו בפעולה משמעותית שיש בה כדי להרתיע ולהביא למיגור התופעה השלילית והמסוכנת. יתרה מכך, בית הספר וצוות המורים, וכאן הוא העיקר, היו ערים לתופעה ולא פנו לדווח עליה לגורמים הרלוונטיים במשרד החינוך. השאלה העיקרית שעל בית המשפט לשאול עצמו, ואתייחס לכך בהמשך גם בראי הפסיקה, היא האם דבר התופעה האמורה, על הסיכון הכרוך בה, הובאו לידיעת משרד החינוך, אם לאו. ברי כי צוות בית הספר, עליו אחראית העירייה, הוא שאמור היה לדווח ולהעביר את המידע החשוב למשרד החינוך. אלא שהדבר לא נעשה. 7. אין חולק על קיומה של חובת זהירות מושגית של משרד החינוך כלפי תלמידי בית הספר. אין ספק שחובה זו קיימת במערכת היחסים שבין תלמיד במערכת החינוך במדינה לבין המשרד המופקד על החינוך בה, כמו גם במערכת היחסים שבין תלמיד למורה. חובה זו הוכרה לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון (לשיקולים בקביעתה של חובת זהירות מושגית כזו וגבולותיה ראו את ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות ואח', פ"ד מז(1) 802 (1993)) . השאלה המרכזית המתעוררת בעניין שלפנינו היא, האם הוכח שמשרד החינוך הפר חובת זהירות קונקרטית של המדינה כלפי בתובע במקרה דנן. התשובה לשאלה זו נגזרת מן החובות החלות על משרד החינוך מכוח הדין וההלכה הפסוקה ומנסיבות העניין הספציפיות. לאחר עיון בחומר הראיות שהיה בפני בית המשפט קמא ובפסק דינו, בטענות הצדדים בערעורים שבפנינו ובמכלול נסיבות העניין הגעתי למסקנה שבמקרה דנן לא התגבשה חובת זהירות קונקרטית של המדינה כלפי התובע. ממילא, על כן, אין מקום להטיל על משרד החינוך אחריות כלשהי לנזק שנגרם לתובע. 8. עיון בסעיף 9 לחוק הפיקוח על בתי הספר מלמד כי על משרד החינוך מוטלת החובה להימנע ממתן רישיון לבית ספר כל עוד לא הובטחה רמת בטיחות נאותה בבית הספר, לרבות במבנה בית הספר, במתקניו ובחצריו. 9. לענייננו, רלוונטיים בעיקר הסעיפים 9(א)(3) ו- 9(א)(4) לחוק הפיקוח על בתי הספר, על כן אביאם כלשונם: "9. (א) לא יתן המנהל הכללי רשיון אלא אם הוא סבור כי תובטח רמה נאותה בהתאם לתקן ולנהוג בסוג בית הספר שהבקשה מתייחסת אליו בעניינים המפורטים להלן: (1) מבני בית הספר והגישה אליהם, החצר מספר הכיתות וחדרי הלימוד, הספח והשירות; (2) תנאי הבטיחות בבית הספר; (...)". 10. איש מן הצדדים לא הפנה אותנו להוראת חוק או לתקנה המטילים על משרד החינוך חובה לערוך וליזום ביקורת בטיחות בכל בית ספר במהלך שנת הלימודים כדי לקדם פני סכנות מן הסוג שנוצר כאן כאשר התובע ראה לנכון לטפס על השער ולקפוץ ממנו אל צידו האחר, כפי שעשה. 11. בענייננו, לא נטען ולא הוכח פגם כלשהו במתקני בית הספר (שאילו היה קיים פגם כזה יתכן והיה מקום להטיל על המדינה אחריות לנזק שאולי היה נגרם בגינו). ממילא גם לא נקבע בפסק הדין כי השער לא היה תקין או כי השער לא היה בגובה המתאים או כי לא היה יציב מספיק וכיוצא בזה. כך גם אין בפסק הדין כל קביעה על פגמים כלשהם באשר לגדר הסמוכה לשער. כל שקבע בית המשפט קמא הוא שהגם שלא היה כל פגם בשער ובגדר, כשלעצמם, הרי שמאחר שצוות בית הספר הבחין בהתנהגות התלמידים המסכנים את עצמם וקופצים מעל השער כי אז קמה החובה להגביהו או לשנות את צורתו. ודוק, בית המשפט קמא לא הצביע על פגם בבטיחות ובתקינות המתקנים כשלעצמם. 12. זאת ואף זאת: צוות בית הספר וההנהלה שידעו על התופעה שתלמידים קופצים מעל השער הם שהיו אמורים להיות מודעים לסכנה הטמונה בהתנהגות זו. אולם, כאמור לעיל, איש מצוות בית הספר ו/או כל גורם בעירייה לא הביאו את התופעה האמורה לידיעת משרד החינוך. ממילא לא נתבקש סיועו של משרד החינוך בהסדרת העניין בכל צורה שהיא. בית המשפט העליון קבע לא אחת כי המדינה איננה בגדר "מבטחת על" ואין להרחיב את אחריותה לכל ליקוי בטיחותי המתרחש בארץ בכל זמן נתון: ראו: ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן נ' עבד אל קאדר ( ניתן ביום 7.9.10), בפסקה 31 לפסק דינו של כב' השופט עמית; וראו גם את ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני ( 2005), בפסקה 32. כאמור לעיל, השאלה הרלוונטית והקריטית במקרה דנן היא אם התופעה האמורה הובאה לידיעת משרד החינוך, אם לאו. אילו הובאה התופעה האמורה לידיעת משרד החינוך כי אז שומה היה עליו לעקוב ולוודא כי נעשה כל הדרוש כדי למונעה. אולם, מנסיבות המקרה שלפנינו עולה שבית המשפט קמא לא קבע שהייתה פנייה כאמור אל משרד החינוך. חובת הפיקוח של משרד החינוך איננה כוללת חובה להיכרות מעמיקה עם כל אחד מגורמי הסיכון הייחודיים (להבדיל מאלה הכלליים) בכל אחד מבתי הספר ולמציאת פתרונות מקומיים לסיכון. על שום כל אלה, סבורני כי בענייננו לא התגבשה חובת זהירות קונקרטית של המדינה כלפי התובע ועל שום כך אין מקום להטיל עליה אחריות לקרות האירוע. בשולי הדברים אני מבקש להעיר כי חברי הנכבד ציין בפסקה ל"ט לחוות דעתו כי בענייננו משרד החינוך ידע "ומכל מקום היה עליו לדעת". כשלעצמי אני סבור שלא הוכח שמשרד החינוך ידע על התופעה הנדונה ואין להרחיב את גבולות אחריותו על ידי קביעה כי "היה עליו לדעת". שהרי אם נאמר כך תהא משמעות הדבר, הלכה למעשה, קביעת מנגנון של אחריות מוחלטת המוטלת על משרד החינוך/המדינה. 13. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, לו דעתי הייתה נשמעת הייתי מציע לחבריי הנכבדים כדלקמן: א. לקבל את ערעור המדינה (משרד החינוך) שבע"א 3699-10-09 ולקבוע כי היא אינה נושאת באחראית כלשהי לאירוע. ב. לקבל את ערעורן של עירית קרית אתא ואיילון חברה לביטוח בע"מ שבע"א 17407-10-09 באופן חלקי בלבד, רק בעניין אשמו התורם של המשיב/התובע. ג. לקבוע כי אשמו התורם של המשיב/התובע הוא 50%. ד. לבטל, כאמור בחוות דעתו של חברי אב בית הדין, את ניכוי מס ההכנסה מן הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד שנפסק לתובע. ה. התוצאה היא, על כן, שסך כל הפיצוי המגיע למשיב (המערער שכנגד) הוא 379,813 ₪ [היינו, הסכום שבית המשפט קמא פסק כפיצוי כולל (346,496 ₪) בתוספת סך של 33,317 ₪ (סכום המס שנוכה בטעות)]. לאחר ניכוי האשם התורם (בשיעור של 50%) תעמוד יתרת הפיצוי על סך 189,907 ₪ (לאחר עיגול של חצי שקל) נכון למועד פסק דינו של בית משפט קמא (25.8.09). לסכום האמור יתווספו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא. המערערות בע"א 17407-10-09 עירית קרית- אתא ואיילון חברה לביטוח בע"מ, לבדן, הן שתשאנה במלוא סכום הפיצוי, ההוצאות ושכר הטרחה כאמור לעיל. ה. בנסיבות העניין ישא כל צד בהוצאותיו בהליכים שלפנינו. ע' גרשון, שופט השופטת יעל וילנר: אף דעתי היא, כדעת שני חבריי, כי דין ערעורן של קריית אתא וחברת איילון להדחות, למעט התערבותנו בגובה האשם התורם שיש להטיל על המשיב כאמור בחוות דעתו של חברי האב"ד ס. הנשיאה השופט י. גריל. לעומת זאת, במחלוקת שנפלה בין חבריי בנוגע להטלת אחריות על משרד החינוך, אני מצטרפת לאמור בחוות דעתו של חברי השופט ע. גרשון, הן לנימוקים והן לתוצאה. י' וילנר, שופטת (1) לפיכך הוחלט, ברוב דעות השופטים ע. גרשון ו-י. וילנר, כנגד דעתו החולקת של ס. הנשיא י. גריל לקבל את ערעור המדינה (ע"א 3699-10-09) ולקבוע כי אין המדינה נושאת באחריות לאירוע, ולדחות את תביעת המשיב כנגדה. (2) הוחלט פה אחד לקבל חלקית את ערעור עיריית קרית אתא ואיילון חברה לביטוח בע"מ (ע"א 17407-10-09) ולהעמיד את תרומת רשלנותו של המשיב על 50%, ופרט לכך לדחות את ערעורן של העירייה ושל איילון על כל חלקיו. (3) כמו כן הוחלט פה אחד לקבל את הערעור-שכנגד שהגיש המשיב, ולבטל את ניכוי מס ההכנסה מן הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעתיד, ולדחות את הערעור-שכנגד שהגיש המשיב לגבי שיעור אשמו התורם (שאותו אנו מעמידים, כאמור לעיל, על 50%). (4) בהתאם לכך אנו מורים שהפיצוי המגיע למשיב (המערער-שכנגד), אחרי ניכוי אשם תורם, יועמד על הסכום של 189,907 ₪, נכון למועד פסק-דינו של בית-משפט קמא (25.8.09), בתוספת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, כפי שקבע בית-משפט קמא בסעיף 37 של פסק דינו. פיצוי זה, כולל הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, ישולם למשיב על-ידי עיריית קרית אתא ואיילון חברה לביטוח בע"מ, בלבד. (5) כמו כן אנו מורים שבנסיבות העניין לא יהא צו להוצאות, והפיקדונות, ככל שהופקדו, יוחזרו על-ידי מזכירות בית-המשפט לידי מפקידיהם. בית ספרתאונות בבית ספרמשרד החינוךדיני חינוך