קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות על תקיפת עובד במהלך העבודה: 1. הנתבעת מספר 2 (להלן: הרכבת או רכבת ישראל) אחראית לתפעול ולאחזקה תקינים של הרכבת והמסילות וכן חייבת היא לנקוט אמצעי זהירות בכל הקשור לצמתי המפגש (להלן: המפגשים) של המסילות והכבישים, ברחבי הארץ. משרבו התאונות ו"כמעט תאונות" במפגשים, החליטה הרכבת להציב בהם מפקחי מפגש/תצפיתנים (להלן: תצפיתנים), על מנת להשגיח על הנעשה בהם, להזהיר את הרכבת המתקרבת במקרה של תקלה וכן כדי לתרום בעצם נוכחותם במפגש לנהיגה זהירה יותר של הנהגים ולקיום הוראות הדין המחייבות כיבוד תמרורי האזהרה, האיתות והמחסום. כמו כן הוקמו ביתנים ליד המפגשים, התצפיתנים צוידו במכשירי קשר וכן הוקם מערך של סיורים, לבדיקת הנעשה במחסומים, באופן שוטף. 2. לצורך כל האמור, התקשרה הרכבת עם הנתבעת מספר 1 (להלן: השמירה או החברה) בהסכם שלפיו סיפקה החברה לרכבת כוח אדם לשמש כתצפיתנים במפגשים. אחד מהם היה התובע, שהוצב לשמש כתצפיתן במפגש מספר 10, הנמצא בתווך היישוב עתלית: ממזרח לו, בקרבה רבה, מצויים בתי התושבים והרחובות; ממערב כברת שטח חקלאי ריק, ומדרום מערב השכונה המערבית של היישוב. בסמוך, מרחק של מאות מטרים בודדים, נמצא בסיס צבאי של חיל הים, מוקף גדר, כשבכניסה מוצבת שמירה, כל שעות היממה. 3. התובע יליד 28.4.86, רווק, תושב עתלית, אשר השתחרר כחצי שנה לפני האירוע נשוא התביעה משירותו הצבאי לאחר שירות בתפקיד תומך לחימה ביחידה מובחרת, והכיר היטב את האזור. אין ספק כי מבחינת תכונותיו, יכולותיו ומצבו הבריאותי, הוא היה כשיר לשמש כתצפיתן במפגשים. בסמוך לאחר שסיים את שירותו בצבא, ביקש התובע למצוא עבודה. הוא נשכר על ידי חברת השמירה לשמש כתצפיתן, הופנה אל הרכבת, השתתף בקורס ובהדרכה שאורגנו על ידי הרכבת, ואחר כך הוצב כתצפיתן במפגש מספר 10 הנ"ל. עד למקרה נשוא התביעה, משך מספר חודשים, התנהלה עבודתו כתצפיתן באותו מחסום ללא תקלה או אירועים חריגים המעידים על סכנה. 4. במהלך עבודתו כתצפיתן במפגש הנ"ל, ביום 17.7.08 בשעה 03:00, הותקף התובע על ידי אלמונים אשר חבטו בראשו באמצעות אלה ופצעו אותו קשות. המקרה הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה (ראה נספח טז1 לתצהיר התובע - ת/3), והוועדות הרפואיות של המוסד קבעו כי בשל התקיפה נותרה לתובע נכות בשיעור של 62 אחוזים לצמיתות. כמו כן הפעילו ועדות המוסד את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, כך שהנכות לצורך חישוב התגמולים הועמדה על שיעור של 92 אחוזים. ככל שאין בתגמולים האמורים להשיב את מצב התובע לקדמותו, זכאי התובע לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו מחמת התקיפה, הכל בתנאי שתוכח חבותם בנזיקין של מי מהנתבעים כלפיו מחמת עוולה שביצעו במעשה או במחדל, תוך קיום קשר סיבתי מספיק, לנזק שנגרם. 5. לצורך כך הגיש התובע את תביעתו הנוכחית בה הוא מבקש לשכנעני כי הנתבעות הפרו את חובת הזהירות שלהן כלפיו. אין חולק כי שתיהן חבות כלפיו חובת זהירות, אם מכוח היותן מעבידות או מעסיקות שלו ואם מכוח היות הרכבת בעלת השליטה, המדריכה וקובעת הסדרים בכל הקשור להפעלת התצפיתנים במפגשים. המחלוקת נעוצה בשאלה אם אכן הופרה חובה זאת ואם נשמר קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם. מילים אחרות - נוסף לשאלת החבות בנזיקין, נשאלת השאלה האם כל אמצעי סביר שהיה ננקט, מעבר לאמצעים שננקטו, היה בו כדי לשנות משהו מן התוצאה הקשה שנגרמה לתובע מחמת התקיפה. 6. האירוע עצמו מתואר על ידי התובע בכתב התביעה, בסעיפים 6-11, כך: "6. באותו הלילה, בסביבות השעה 03:00 לפנות בוקר, התגנבו למקום אלמונים. התובע, אשר שמע רחש קל מאחוריו, הסב פניו לאחור על מנת להבין את פשר הרחש. או אז התובע הותקף מיידית על ידי אותם האלמונים, ללא חילופי דברים ו/או התגרות כלשהי מצידו, בברוטאליות ובאכזריות של ממש, על ידי הנחתת מכות אלה רבות וקשות בראשו, פניו וחלקים אחרים בגופו, תוך גרימת חבלות קשות וזאת מבלי שהתובע רואה את פניהם של תוקפיו, תוך שהם דורשים ממנו את הנשק, אשר סברו כי נמצא ברשותו. לאחר שביצעו את זממם, נמלטו התוקפים עת הם מותירים את התובע פצוע קשות ומתבוסס בדמו. ... 8. עת התובע מוטל לצד בקתת השמירה, חבול ומדמם, גרר עצמו אל בקתת השומר כדי להפעיל את לחצן המצוקה, אולם איש לא נחלץ לעזרתו. בנוסף, התובע ניסה ליצור קשר עם המוקד המנוהל על ידי הנתבעת 1 בעזרת מכשיר המירס שהיה ברשותו ... אך איש לא שמע ולא נענה לקריאותיו לעזרה במוקד. 9. מבועת, שותת דם, מטושטש ופצוע קשות, זחל התובע בכוחותיו האחרונים, לקבלת עזרה, עד לבסיס הקומנדו הימי בעתלית, כ- 300 מטרים ממפגש הרכבת, שם שירת שירות חובה. ... 11. לאחר קבלת טיפול ראשוני בבסיס, הובהל התובע לקבלת טיפול רפואי דחוף בבית חולים רמב"ם בחיפה, באמצעות ניידת מד"א." כמו כן העיד התובע על אשר קרה: ""הופתעתי מן המכה החזקה כמובן. לא יכולתי להיערך לכך קודם. לא היו סימנים מחשידים. רק הרחש ששמעתי כמו עץ נשבר וכל שהספקתי היה לסובב ראש וחטפתי מכה. נפלתי לרצפה. המשיכו להרביץ לי, צעקו לי במבטא ערבי תביא את הנשק ואח"כ עזבו את המקום, אחרי שחשבתי שאני הולך למות, העמדתי פני מת, ואז הם עזבו וברחתי, ואיכשהו הגעתי לכניסה לבסיס השייטת. לפני כן לחצתי על לחצן המצוקה ובמירס צעקתי. ראובן תציל אותי אני עומד למות. פעמיים. ראובן זה הסייר. ... הלכתי לכיוון הבסיס." (עמ' 12). אף שלא ראיתי לייחס לתובע מהימנות רבה, אני דוחה את הטענה כי הוא נרדם ובכך איפשר את ביצוע התקיפה, או כי תרם לה ברשלנותו, בכך או בכל אופן אחר. טענה זו בדבר ההירדמות הועלתה במאוחר, וטוב היה אם לא הייתה מועלית כלל. 7. כפי שעולה מהרשום בסעיף 6 לעיל, אנו מדברים במעשה פשע שעשו התוקפים, במכוון ובזדון, כאשר הגיעו במפתיע ובהיחבא אל התובע שהיה מוצב במפגש ותקפו אותו. זהו "מעשה בלתי סביר וחריג באופיו" (ר' ת"א (מחוזי ירושלים) 1294/97 ולעס נ' פסיל ואח', , כב' השופט חשין, מיום 8.8.03). עובדה זאת כשלעצמה אינה מונעת בהכרח הטלת אחריות על המעביד או על הגורם האחראי לנעשה במקום בו ארע מעשה התקיפה. סקירה רחבה של הדין באשר למקרים מסוג זה נוכל למצוא בע"א 3510/99 ולעס נ' אגד ואח', פ"ד נה(5) 826 (2001), מפי כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין. כפי שנפסק שם, (עמ' 841, מול אות השוליים ב'): "אף מעשה פשע שהוא, כשלעצמו, פתאומי ומהיר, עשוי לבוא בגדר מיתחם הצפיות הסבירה של הנתבע העסקי המחזיק במקרקעין שבהם התרחש המעשה - זאת בשל הישנותם של מקרים דומים בעבר, בשל התנהגות מחשידה של העבריין עובר לביצוע המעשה, ואף - על פי גישה מרחיבה יותר - בשל היותו של מקום הביצוע מצוי בסביבה המועדת לפעילות עבריינית, ואף לאור מכלול נסיבותיו של המקרה." היינו, שניתן להטיל במקרה דנן אחריות בנזיקין על הרכבת, רק אם אשתכנע כי מעשה התקיפה שביצעו האלמונים בתובע, היה מצוי במיתחם הציפיות הסבירה שלה, ובתנאי שלמרות זאת, היא לא נקטה אמצעים סבירים למנוע את המקרה, או לשנות מתוצאותיו, ובכך תרמה להתרחשותו ולנזק. יש לזכור כי "החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת ... ההנחה [היא] שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנקוט בהם בנסיבות העניין." (ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ(3), 784, 790). 8. התצפיתנים גויסו על ידי חברת השמירה, הופנו אל הרכבת, וקיבלו הדרכה מתאימה בקורס שהופעל בבית הספר למקצועות הרכבת לשם הכשרתם כתצפיתנים. בוצעו גם תרגילים ונעשתה חפיפה עם תצפיתנים מנוסים. התובע עצמו, עבד בשרות הרכבת כתצפיתן משך כ - 5 חודשים לפני המקרה. התובע, ככל האחרים, צויד במכשירי קשר מסוג מירס, שאפשרו קשר ישיר עם נהג הקטר ועם מוקד מבצעי שהופעל על ידי הרכבת, וכן צויד במכשיר מוטורולה. נקבעו נוהלים מתאימים לדיווח ובקרה, והוסדרו סיורים אזוריים במשך כל שעות היממה, לעבור בין צמתי המפגש ולראות ולהיווכח כי הכל מתנהל כהלכה. התפיסה הבסיסית של הרכבת לגבי התצפיתנים והמפגשים הייתה "בטיחותית" ולא "ביטחונית". היינו, התצפיתן צריך היה לעשות את הנדרש כדי לשפר את הבטיחות במפגש, לשם מניעת תאונות. לא מדובר בשומר שנועד להגן על המקום ומתקניו, מפני פגיעה מכוונת של זרים. התצפיתנים לא צוידו בנשק, וטוב שכך. הרכבת דאגה לעריכת הכשרות לתצפיתנים, הוקמו ביתנים בצמתים, נמסרו לתצפיתן מכשירי קשר, והוא הודרך כיצד לבוא בדברים עם קהל המשתמשים בדרך, כשמטבע הדברים, מגע זה כלל אפשרות של עימות מסוים, התפתחות דין ודברים ואף ויכוחים עם הנמצאים במקום. הרכבת העדיפה שהתצפיתנים לא יצוידו בנשק, ויימנעו ככל האפשר מהחרפת האווירה במגע עם הקהל. הרכבת ניסתה לשער מראש תרחישים שונים לאשר צפוי לקרות במפגשים, והדריכה את התצפיתנים כיצד להגיב. נלקחו בחשבון מקרים הנוגעים להתנהגות הקהל במפגש, לתקלה בצומת, לחוסר עירנות של התצפיתן, וכד'. באשר למקרה בו תצפיתן מותקף על ידי נהגי רכב, נרשם כי "עליו לרשום את פרטי הרכב ולדווח מיידית למרכז בחדר הפיקוד"; כשהוא מאבד את עירנותו, "עליו לדווח מיידית לרכז בחדר הפיקוד" וכאשר ה"תצפיתן מותקף בלילה ע"י עבריינים עליו לדווח מיידית לרכז בחדר פיקוד". התצפיתנים הודרכו ליתן תשומת לב מיוחדת לצומת עצמו, לבטיחות המעבר בו, ולהתנהגות הקהל כשהרכבת מתקרבת למקום. במפגשים הוקמו ביתנים ובהם או בפתחם תאורה. לא ננקטו אמצעים מיוחדים להגנה היקפית כגון גידור, תאורה מיוחדת סביב, וכד'. לעתים, הייתה תאורה נוספת במפגש ממקורות שבסביבה, בתוך הישוב, (ובמקרה דנן היתה מותקנת תאורת רחוב בסמוך) או מתאורה בצומת עצמו. לעיתים, התאורה הייתה דלה יותר, וכך גם היה המצב במפגש מספר 10. קרו אמנם כמה מקרים בעבר שבהם ארעה תקרית אלימה בין תצפיתן מסוים לבין אחרים, אך לדעת האחראים ברכבת, לא היה בכך, בנסיבות המקרים כפי שקרו, ללמד כי התצפיתנים נמצאים במקומות המועדים לפורענות, מעבר לחששות דלעיל, או כי נדרש לנקוט פעולה מיוחדת נוספת כדי להגן עליהם מפני תקיפת עבריינים, מעבר לאמצעים שננקטו עד כה. 9. באשר למקרה עצמו, הוברר כי התובע יצר קשר עם המוקד, הצליח לצעוק "הצילו", אך לא היה ברור מהיכן נשמעה הקריאה. נעשתה קריאה בקשר, מפגש 10 לא ענה, סיור נשלח למקום והגיע לשם לאחר פרק זמן, אחרי שהתובע כבר הגיע אל שער הכניסה לבסיס הצבאי, והוזעק אמבולנס שהעבירו לבית החולים. 10. לטענת התובע נושאים הנתבעים באחריות בנזיקין כלפיו בגלל רשלנות, חוסר זהירות והפרת הוראות שבחוק. פרטי הרשלנות רשומים בסעיף 32 של כתב התביעה. מפורטים בו חמישה עשר סעיפי משנה בדבר פרטי הרשלנות, בעיקר בגין סביבת עבודה שאינה בטוחה; הצבת התובע לבדו במקום חשוך ומסוכן בלילה; מתן הוראות כי יפנה את פניו אך ורק למסילת הרכבת; היעדר דאגה לאמצעי בטיחות ותקשורת; אי העסקת מפקחים ומוקדנים; היעדר פעולה להרתעת אחרים; אי נקיטת פעולה למנוע סיכון; אי הצבת שילוט; חוסר הדרכה; "אדישות פושעת" באשר להבטחת בטיחותו של התובע, וכן הפרת הוראות הבטיחות בעבודה ובעיקר תקנות ארגון ופיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשמ"ד - 1984. 11. בסיכומיהם הילכו באי כוח התובע במסלול שהותווה בפרשת ולעס הנ"ל, בה נקבע כי אין לדחות על הסף תביעה בגין פגיעה מן הסוג שבענייננו, בטרם בוררו העובדות הצריכות לעניין, לאור המבחנים עליהם עמד בית המשפט באותה פרשה, ובהם: "האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני (בהקשר זה יש לבחון לא רק את הספונטניות והפתאומיות של המעשה העברייני עצמו, אלא גם את התנהגותו של העבריין עובר למעשה); האם התרחשו בעבר במקום האירוע אירועים דומים; האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים; האם המעשה העברייני הינו מעשה שיגרתי או שמא מעשה חריג באופיו; האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום הביצוע; האם, בהתחשב במהות היחסים בין בעלי הדין, היה התובע יכול להסתמך באופן סביר על כך שהנתבע ינקוט אמצעי זהירות סבירים לשמירת ביטחונו מפני עבריינים ... ; האם ניתן ללמוד על קיומה של החובה מכלל הנסיבות האחרות של המקרה." (שם, עמ' 843). 12. כאשר אני משווה לנגד עיני את המבחנים הנ"ל, ומיישמם על המקרה שבענייננו, אני מגיע למסקנה כי לא הוכח שהרכבת התרשלה. לא השתכנעתי, כמו כן, כי היה ביכולתה למנוע את המקרה, גם לא לשנות משהו מתוצאותיו, לו הייתה נוקטת באמצעים סבירים נוספים. הקונספציה בה החזיקה הרכבת לגבי הסיכונים הניצבים מול התצפיתנים נראית בעיני סבירה, ואין לומר כי היא אפיינה את עבודת התצפיתנים וסיכוניהם, באופן מוטעה. ההתייחסות הייתה מקצועית, תוך ירידה לפרטים, ועל פי פרמטרים נכונים. בת.א. (מחוזי חיפה) 1326/00 חסן מלחם נ' חמארשה ואח', , מיום 18.4.05 (להלן: פרשת מלחם), נפסק מפי כב' השופט עמית כי: "הטלת אחריות בנזיקין על מעביד, בגין תקיפה של צד שלישי את עובדו, עשויה להיות מוצדקת, בנסיבות ובמצבים שפורטו בהלכת ולעס לעיל. ואנו נוסיף ונאמר, גם במקום בו אופי העבודה הוא כזה, שקיים סיכון מובנה שהעובד יהיה חשוף להתנכלות פיזית. הדברים יפים במיוחד מקום בו העובד עוסק במתן שירות לציבור 'מועד לפורענות', כגון עובדים סוציאליים במחלקת רווחה, רופאים בחדר מיון וכיוצ"ב. במקומות אלו, נדרוש ממעביד לנקוט באמצעי זהירות, כדי למנוע מצב בו העובד נותן-השירות, יותקף על ידי מי מהמטופלים." התצפיתנים לא היו שומרים העומדים בשערי בנק המועד לשוד, גם לא סלקטורים בפתח מועדון לילה בו מבלים שיכורים. המפגש לא היה זירת אירועים מועדים ומאופיינים לפורענות. גם הישוב עתלית והאזור בו מצוי המחסום אינם כאלה שאדם סביר ירחיק עצמו מהם. הסיכון כי התצפיתנים יותקפו על ידי גורם עברייני כבמקרה דנן, היה רחוק. נחישותם של התוקפים, הביצוע המיידי, העדר אזהרה מוקדמת, התגנבותם באישון לילה לעבר התובע, החבלה המיידית בו, כל אלה היו בגדר אפשרות רחוקה, והדבר היה מתרחש באותו אופן, והתוצאה הייתה אותה תוצאה, גם אם היה התובע מוזהר על כך, ואף אם התאורה במקום הייתה משופרת במשהו. ההדרכה הייתה סבירה; אמצעי הקשר הסיור והבקרה היו תואמים את הנדרש והמכשירים היו תקינים. אמצעי הגנה נוספים, כגון לחצן מצוקה שניתן היה להתקינו בביתן, שוקר חשמלי או מתז של גז מדמיע שניתן היה למסור לידי התובע, כל אלה לא היו מועילים. התובע היה בעל תושייה, והוא הגיע אל שער הכניסה לבסיס תוך פרק זמן קצר ביותר. כנזכר לעיל, לא השתכנעתי במהימנות התובע. ההפרזה ניכרת היטב בתיאור המקרה. איני מקבל שזחל ארוכות אל שער הבסיס. להערכתי הוא הגיע לשם במהירות, ואף אם אנו מצרים על אי הגעת הסיור מוקדם יותר, לא היה בכך כדי לשנות דבר. 13. כפי שכתב כב' השופט עמית בפרשת מלחם הנ"ל, אף שחובת המעביד כלפי עובדו היא חובה מוגברת, "הכרה גורפת באחריותו של המעביד לנזק שנגרם לעובדו עקב מעשה פלילי של צד שלישי, מקרבת את דיני הרשלנות לאחריות מוחלטת, תוך טשטוש ההבחנה בין דיני הנזיקין לדיני הביטוח החוזיים ודיני הביטוח הסוציאלי." (שם, פסקה 19). עוד נפסק שם כי "אכן, בפרשת ולעס, בית המשפט לא שלל את האפשרות, כי תוטל אחריות בגין אי נקיטת אמצעים למניעת פשע, גם מקום שאירוע תקיפה מסוים היה ספונטאני וללא התגרות מוקדמת. אלא, שמקרים מעין אלו, יהיו מקרים חריגים, בנסיבות מיוחדות, והכלל הוא, שאחריות נזיקית במקרים של תקיפה על ידי צד שלישי, תוטל במשורה." ביטוי לכך נוכל למצוא בפרשה החריגה שהתבררה בפני כב' השופטת גנות בת"א 2271/04 עזבון המנוחה תמיר ברז ז"ל נ' ביתילי בע"מ ואח', , מיום 7.4.10. הוסבר שם כי מחזיק במקרקעין המזמין אנשים לשהות בשטח חנות אותה הוא מפעיל חייב "לפעול על מנת לאיין, או להקטין את הסיכון להתרחשות פשע" בחנותו, במיוחד אם ישנו בחנות "תחום מבודד". הוטלה אחריות על המעביד שכן, להערכת כב' השופטת גנות, התנהגותו הגיעה באותו מקרה חריג עד כדי "עצימת עיניים מוחלטת, בבחינת זלזול של ממש באשר למתרחש על הגג", כך שהמקום היה מופקר לחלוטין בגלל "אדישות וזלזול כלפי בטיחותם וביטחונם של הלקוחות שעלו לגג המבנה ..., התנהלות זו", הדגישה כב' השופטת גנות, "היא שאפשרה את ביצוע הפשע הנורא". מחדלי הנתבעים שם מתוארים בפסק הדין כיצירת "פירצה הקוראת לגנב" וכ"הימנעות מוחלטת מהפעלת פיקוח כלשהו על הנעשה בגג המבנה, וכפועל יוצא - הימנעות מוחלטת משמירה על קהל הקונים שעלה לגג המבנה." לא כך היה במקרה נשוא התביעה הנוכחית. בפרשה שבענייננו ננקטו אמצעים סבירים וראויים לקיים פיקוח נאות על הנעשה במפגשים, תוך בקרה באמצעות סיורים העוברים תדירות במפגש, באופן מתמיד, ביום ובלילה, ומתן אמצעי אזעקה ותקשורת מתאימים בידי התצפיתנים שהוכשרו לתפקידם בקורס מתאים, כיצד עליהם לנהוג במקרה בו מתרחשת תקלה, או אם הם נזקקים לעזרה, או מצויים בסכנה. 14. נוכל להפנות לשני מקרים נוספים שנבחנו בפסיקה, בהם הותקפו עובדים וטענו להטלת אחריות על מעבידם. בת"א (שלום תל אביב) 46123/03 דן כב' השופט זמיר בתביעתו של עובד פינוי אשפה. בגלל עבודת הפינוי בכביש הומה אדם ותנועה נגרם עיכוב בתנועה, ועקב כך תקף אחד מהאנשים שעברו במקום את התובע. הוסבר שם כי "כמעביד חבה הנתבעת חובת זהירות כלפי התובע, היא החובה לספק לו סביבת עבודה בטוחה, כלומר, לנקוט 'אמצעי זהירות' הסבירים בנסיבות העניין." אולם, שעה שהסדרי העבודה סבירים, וכל הדרכה לא יכולה הייתה למנוע את התקיפה, לא הוטלה אחריות. כב' השופטת ייטב מבית משפט השלום בירושלים (ת"א 3613/07 מינקוף נ' זוהר ואח' מיום 14.3.11) דנה בתקיפתו של עובד במקום העבודה על ידי עובד אחר. הוסבר שם כי "בגדרה של האחריות לשמירת סביבת עבודה בטוחה, אחראי המעביד גם לכך שלא ישררו יחסי אלימות בין העובדים ושהעובדים יהיו מוגנים מפני פגיעה אלימה", וכי ככלל "יש לצפות קיומם של מעשי אלימות" וכי "אין צורך בצפיית האירוע במדויק, אלא די בצפיית האפשרות שיתרחש אירוע אלים." (ר' ת"א (מחוזי ירושלים) 1453/99 אוד נ' הסוכנות היהודית ואח' מיום 10.2.05, כב' השופט זילברטל). אולם, האחריות הוטלה משום שהמעבידה ידעה על עברו האלים של התוקף וכן של אחיו שהיה מנהל עבודה במקום וכי "למרות ידיעתה של הנתבעת על העבר האלים, לא ננקטו כל אמצעים למניעת אלימות מצד הנתבע או לשמירת ביטחונם של העובדים עמו (או של שאר הבאים עמו במגע, כגון לקוחותיו של הנתבע)". 15. לסיכום: מעשה התקיפה במקרה דנן היה חריג, ובלתי צפוי, אלא לכל היותר כאפשרות רחוקה. ננקטו אמצעים סבירים בהדרכה, באמצעי תקשורת, ובמערך סיורים כדי לעקוב אחר מצב התצפיתנים ולשם הזעקת עזרה במקרה חריג. המשימה עצמה לא הייתה כרוכה בהצבת התובע מול עבריינים או אנשים אלימים, דווקא. המעשה עצמו היה פתאומי וחריג, ולא השתכנעתי כי היה מוצדק להציב במקום, גם לא בשעת לילה, שני מאבטחים. כמו כן איני רואה פגם בשיקולי הרכבת בשוקלה גם שיקולים כלכליים בעת שהחליטה על אופן ביצוע העבודה ועל תעסוקת כוח האדם בה, כל עוד לא ניתן לאלה משקל בלתי סביר תוך הזנחת שיקולים רלבנטיים אחרים. הגברת התאורה במקום, שאפשר שהייתה דלה, אך לא בלתי סבירה, גם היא לא הייתה משנה דבר. מקרי התקיפה אליהם הפנה התובע במקומות אחרים, אין בהם כדי להראות, כך אני סבור, הפעלת שיקול דעת בלתי סביר, הזנחה, או התעלמות, מצד הרכבת. כך גם באשר לריענון נוהלים והפקת לקחים לאחר מעשה. 16. לאור כל האמור, שוכנעתי כי אין להטיל אחריות בנזיקין, לא על הרכבת, ולא על השמירה, ומכך מתחייב כי עלי לדחות התביעה, והיא נדחית בזה. ההודעות מתבטלות. התובע יישא בהוצאות שתי הנתבעות, בסכום של 10,000 ₪, לכל אחת מהן. אלימותתקיפה