קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי גילוי מידע רפואי ביטוח משכנתא: המנוחה שעזבונה הוא התובע מס' 1 (להלן: המנוחה) שמה קץ לחייה ביום 29.4.08. למנוחה ובעלה, הוא התובע 2 (להלן: "התובע"), הוצא ביטוח חיים למשכנתא אצל הנתבעת 1 (להלן: "מנורה"). לאחר מותה של המנוחה סירבה מנורה לשלם את חוב המשכנתא לבנק המלווה בטענה לפיה לאחר איסוף התיעוד הרפואי התגלה "מידע מהותי לגביו אין איזכור בטופסי קבלת המבוטחת במועד כניסתה לביטוח, אשר אילו ידענו עליו הרי שלא היתה מתקבלת לביטוח. הואיל ובהתאם לאמור לעיל נראה לכאורה כי נעלמו מעינינו עובדות מהותיות וחיוניות לעצם קבלת המנוחה לביטוח, אנו נאלצים לבטל מתחילה את הפוליסה שבנדון" [מכתב מיום 7.7.08, נספח ט"ו לתצהיר התובע; ההדגשות במקור - ר.ו.]. התובעים טענו בכתב התביעה שמנורה התנערה מחובתה לתשלום על פי הפוליסה ללא הצדקה, וכי הנתבעת 2, היא סוכנות הביטוח באמצעה נכרת הסכם הביטוח (להלן: "הנתבעת" או "הסוכנות"), חטאה ברשלנות בכל הנוגע לעריכת הביטוח, ופעלה מתוך מניעים פסולים להחלפת פוליסות קיימות. לו לא היתה עושה כן, טענו התובעים, או אז היו נשמרות זכויות התובעים בפוליסות המקוריות, ומנורה לא היתה מתנערת מחובת התשלום על פי הפוליסה. מנורה טענה בכתב הגנתה כי היא פטורה מתשלום מסיבות שונות, והסוכנות הכחישה את כל הטענות המיוחסות לה. בקצירת האומר יובהר שהמנוחה ובעלה רכשו דירה ונטלו ארבע הלוואות מהבנק למשכנתאות ביום 18.5.98, עם מועדי סיום שונים לכל אחת מהן. התובע אומנם נמנע מלמסור פרטים בסיסיים בעניין דרך קבלת ההלוואות ופרטיהן, הן בנוגע להלוואות משנת 1998 והן ההלוואה שהחליפה הלוואות אלה, אולם פרטים אלה ניתן ללמוד מהטבלה שהובאה בהצעת הביטוח, תחת הכותרת "פרטי ההלוואה המקורית" (הצעת הביטוח צורפה כנספח ב' לתצהיר העד מטעם הנתבעת 2; להלן: רוזנטל). עם נטילת המשכנתא בשנת 1998 הצטרפו בני הזוג לפוליסת ביטוח חיים קבוצתית במגדל (סעיף 3 לתצהיר התובע). ביום 3.9.02 נערכה פגישה במסגרתה שכנע נציג של הסוכנות את הזוג לערוך פוליסה לביטוח חיים במנורה במקום הפוליסה במגדל (כאמור, ההצעה החתומה צורפה כנספח ב' לתצהיר רוזנטל). בעקבות החתימה על הצעה זו הוצאו לזוג שתי פוליסות לביטוח חיים במנורה, ששתיהן נכנסו לתוקף ביום 1.11.02: האחת בסכום ביטוח של 148,000 ₪, שתאריך סיומה ביום 1.11.2026 והשניה בסכום של 233,000 ₪, שתאריך סיומה 1.11.2020 (נספחים ג' וד' לתצהיר התובע). סכומים אלה עולים בקנה אחד עם ההלוואה שנטלו בני הזוג בשנת 1998, ולא כפי שנטען בסיכומי הנתבעת. ביום 6.2.05 הוחתמו בני הזוג על הצעה לביטוח חיים בסכום של 385,000 ₪, (נספח ה' לתצהיר רוזנטל), ובעקבותיה הוצאה פוליסה בסכום זה שנכנסה לתוקף ביום 1.4.05 ותאריך סיומה הועמד על 1.4.2033. לטענת התובעים לו לא היה הביטוח מועבר ממגדל למנורה היו משולמים להם תגמולי הביטוח על-ידי מגדל במות המנוחה; "ולחילופין בלבד" - אם הפוליסה משנת 2002 לא היתה מוחלפת בפוליסה חדשה בשנת 2005 "כי אז היו משולמים תגמולי הביטוח" על ידי מנורה (פסקה 57 לסיכומי התובעים). לאחר שהוגשו ראיות הצדדים, ולאחר שהתובע נחקר על תצהירו וב"כ התובעים הודיע "אלו עדי", הגיעו התובעים ומנורה להסכם פשרה לפיו ישולם לתובעים סכום כולל של 398,000 ₪ ללא שהדבר יהווה הודאה של צד בטענות חברו. הסכם זה קיבל תוקף של פסק-דין חלקי ביום 10.11.10. מכח ההסכם שילמה מנורה ישירות לבנק למשכנתאות סכום של 305,664 ₪ (נספח א' להודעה מיום 7.12.10). לאחר הגשת ההסכם נמשכו מהתיק ראיות מנורה (כפי שטענו התובעים עצמם בפסקה 1 לסיכומיהם), למעט תצהירה של העדה הדס (שנחקרה על תצהירה בנוגע לחזית שבין מנורה לסוכנות), והדיון התמשך במישור היחסים שבין התובעים לסוכנות, ובהודעות לצדדים שלישיים ששלחה מנורה כנגד הסוכנות והסוכנות כנגד מנורה. לאחר תום שמיעת הראיות הודיעו מנורה והסוכנות שהסכימו על דחייה הדדית של ההודעות לצד ג', ולהסכמה זו ניתן תוקף של פסק-דין ביום 8.2.11. מטבע הדברים התמקדו טענות התובעים כנגד מנורה בכתבי הטענות ובמרוצת הדיונים בחובתה החוזית לשלם את תגמולי הביטוח מכח חוזה הביטוח שנכרת בין הצדדים. כנגד הסוכנות הועלו טענות שעיקרן במישור דיני הנזיקין (וטענות מסויימות הנוגעות להפרת חובת נאמנות), הסובבות את הנזק שנגרם לתובעים מעצם עריכת הפוליסות בשנים 2002 ו- 2005 ללא שמירה על רצף זכויותיהם וללא מתן הסבר מספיק לנזק שעלול להיגרם לתובעים מהחלפת הפוליסות. לאחר שהתובעים הגיעו להסכם פשרה עם מנורה כוונו כל טענותיהם כנגד הסוכנות. לפיכך ניסו להבהיר בסיכומיהם כיצד גרמה התרשלות הסוכנות והפרת החובה המוטלת עליה כלפי לקוח פוטנציאלי, או לקוח בפועל, לכך שהמבטחת התנערה מהכיסוי הביטוחי ולתובעים לא שולמו תגמולי הביטוח. טענות התובעים בסיכומיהם לוקות בשתיים במקרה דנא: ליקוי אחד עניינה בתוצאה של הסכם הפשרה עם מנורה, ושל משיכת כל ראיות מנורה מהתיק. לטענה זו השלכה גם במישור הקשר הסיבתי וגם במישור רכיב הנזק; והשני עניינו בביסוס הקשר הסיבתי בין הרשלנות המיוחסת לסוכנות ובין הנזק שנגרם לתובעים כתוצאה מביטול הפוליסה במגדל ואף בעת החלפת הפוליסה בשנת 2005. עניינים אלה יובהרו להלן. במסגרת הסכם הפשרה שבין התובעים למנורה לא הובהר כיצד חושב הסכום ועל איזה רקע הופחת חלק מסכום התביעה. עדי מנורה לא נחקרו בעניין זה, ולא הוצגה בפני בית המשפט הדרך בה חושב הסכום והעילה להפחתת חלק ממלוא תגמולי הביטוח שיש לשלם על פי הפוליסה. כאמור, כל טענתה של מנורה במכתב הדחייה לא היתה אלא בנוגע להעדר גילוי נאות של המבוטחים ערב כריתת הביטוח בשנת 2005. בפועל שילמה מנורה סכום ניכר, העולה כדי 70% מסכום התביעה (לשיטת ב"כ התובעים נראה שמדובר באחוז מופחת, ויש לשיטתו לחשב הסכום כיום לפי יתרת ההלוואה בצירוף כל התשלומים ששולמו על חשבון ההלוואות מאז). ביצוע התשלום על ידי מנורה כמוהו לכאורה כהודאה בחבות הביטוחית. אם זו קמה, לא ניתן עוד לטעון כנגד הסוכנות לרשלנות, שהרי זו לא גרמה לכל נזק: החבות הביטוחית קמה, וממילא אין כל נפקות לנסיבות שאפפו את עריכת חוזה הביטוח. מאחר ולא הובהר כלל מדוע הופחת הסכום במסגרת הפשרה, ובוודאי שלא ניתן לטעון שהוא הופחת בשל רשלנות הסוכנות שהיא במישור שונה לחלוטין מהחבות הביטוחית של המבטחת, הרי שלכאורה לא ניתן לקבוע כי החבות החוזית והנזיקית דרות בכפיפה אחת. עצם קיומה של חבות מכח הפוליסה משמיטה את הקרקע מתחת לטענות לפיהן גרמה הסוכנות לכך שהחיוב על פי הפוליסה לא נכנס לתוקף. אם לא די בכך, הרי שמאחר וראיות הנתבעת נמשכו כולן מהתיק אין אלא לקבוע שלא הוכח, בכל דרך שהיא, שהמנוחה לא מסרה דיווח נכון אודות מצב בריאותה עובר לכריתת הפוליסה. בודאי לא ניתן לטעון כי לקתה בליקוי נפשי כפי שנטען לכאורה על ידי מנורה (בהצהרת הבריאות היה על המציע לענות לשאלה אם הוא חולה במחלת נפש או מחלת עצבים, ולפיכך יש לקבוע אם המנוחה היתה במצב המוגדר "מחלת נפש" - ר.ו.), או שהיתה מודעת לו בעת שמילאה את הצהרת הבריאות. העדים שהתייחסו לעניין זה בעדויותיהם הכחישו כל טענה מעין זאת ואף הכחישו שגורמים רפואיים אמרו למנוחה עובר לעריכת הצעת הביטוח שהיא לוקה בנפשה (עדות התובע בעמ' 5 לפרוטוקול, שורות 14-26; עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 17-21; עדות רופאת המשפחה, שהיא ככל הנראה היחידה שיכולה היתה לאמר אמירה מעין זו למנוחה, בעמ' 27 לפרוטוקול, שורות 13-21; עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 3-15; עמ' 39 לפרוטוקול, שורות 11-20; עמ' 40 לפרוטוקול, שורות 15-27). ממילא, במצב ראייתי זה, וכאשר לא הוגשה חוות-דעת רפואית המעידה על ליקוי רפואי כנטען, ולא הוכח שהמנוחה סבלה מליקוי כלשהו במועד חתימת הצעת הביטוח מיום 6.2.05 (מנורה לא העלתה כל טענה בעניין הצעת הביטוח שנחתמה ביום 3.9.02), הרי שהמסקנה היא שעל מנורה הוטלה חבות מלאה לפצות את התובעים. אם כך הם פני הדברים לא ניתן לטעון שרשלנות כלשהיא המיוחסת לסוכנות הביטוח גרמה לנזק. הפוליסה, כך יש לקבוע במצב ראייתי זה, תקיפה, ועל מנורה הוטל לפיכך לשלם את מלוא הפיצוי. התובעים, מסיבותיהם שלהם, הגיעו להסכמה אחרת עם מנורה. בכך אין כדי לשנות מהמסקנה המשפטית המתבקשת במצב זה, והיא שהרשלנות המיוחסת לסוכנות לא גרמה לכל נזק, כאשר הפוליסה היתה תקיפה ומחייבת. מכאן שלא ניתן לייחס לרשלנות הנטענת גרימה כלשהי, כאשר בפועל תוקפה של הפוליסה לא נפגע; ואין גם לייחס למעשי הסוכנות תוצאה הבאה לידי ביטוי בנזק, שאף הוא רכיב של עוולת הרשלנות, כאשר במצב הראייתי הנתון הוטלה לכאורה על מנורה החבות לשלם את מלוא סכום הביטוח. גם מטעם נוסף יש לקבוע שלא עלה בידי התובעים להצביע על קשר סיבתי בין המעשים המיוחסים לסוכנות ובין סירוב מנורה לשלם (כאמור, סירוב זה התאיין, ולא הוכח מדוע הופחת הסכום לתשלום במסגרת הפשרה, וכיצד ניתן לקשר בין ההפחתה החוזית-ביטוחית לטענות הנזיקיות כלפי הסוכנות). כפי שהובהר לעיל, טוענים התובעים כטענה ראשונה במעלה כי מעצם ההעברה מהביטוח שהוציאו במגדל בשנת 1998 לביטוח במנורה בשנת 2002 נגרם להם הנזק, שכן לו היה הביטוח במגדל נותר על כנו - היו הם זוכים למלוא תגמולי הביטוח. לשיטתם חטאה הסוכנות בכך שלא שמרה על רצף הזכויות הביטוחיות, ובשל מחדל זה לא שולמו להם תגמולי הביטוח. טענה זו אין לקבל כפי שיובהר להלן. כפי שהוכח במהלך הדיון בתובענה, במרוצת השנים 2003 ו- 2004 הפסיקו בני הזוג לשלם את הפרמיות עבור הפוליסות שהוצאו להם בשנת 2002, דבר שהביא לביטול שתי הפוליסות. התשלומים עבור הפוליסה האחת פסקו בחודש נובמבר 2003 (נספח ג' לתצהיר רוזנטל) ועבור הפוליסה השניה בחודש יוני 2004 (נספח ד' לתצהיר רוזנטל). כתוצאה מאי תשלום הפרמיות יצאו מכתבי התראה ביחס לפוליסה האחת, והיא בוטלה ביום 29.3.04, ואילו בגין הפוליסה השניה נשלחו מכתבים, באיחור רב ובלתי מוסבר, ביום 21.6.05 ו- 22.9.05, והיא בוטלה רק ביום 31.10.05 (ת/6), כשנה ומחצה לאחר שהופסק תשלום הפרמיות בגינה. התובע העיד שידע היטב כי יש חוב בפרמיות בגין פוליסה זו, אלא שבשל מצבם הכלכלי לא שילמו בני הזוג באותה תקופה לא את התשלומים למשכנתא ולא את הפרמיות לביטוח (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 15-19). הוא ידע שהוא צריך לשלם את החוב אך לא היה לו מנין לשלמו (שם, שורות 20-21), ולשיטתו "לא הייתי אמור לשלם" גם לאחר מכן (שם, שורה 23) כי "שלחו לי סוכנת שתגיד שהיא משדרגת את הפוליסה" (שם, שורה 28). למיטב הבנתו, כך נראה, במסגרת עריכת הפוליסה בשנת 2005 נמחל החוב בגין הפוליסות הקודמות(?). כן הודה התובע כי בשנת 2007 הפסיק לשלם את הפרמיות עבור הפוליסה שנערכה בשנת 2005, בשל קשיים כלכליים (עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 29 - עמ' 16 לפרוטוקול, שורה 4). הוא לא עשה דבר בנסיון לשלם את הפרמיות בגין פוליסה זו כי "לא היתה לי אפשרות לעשות עם זה משהו", והוא לא עשה כל נסיון להגיע להסדר של פריסת תשלומים (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 15-24). בעקבות אי תשלום הפרמיות עבור הפוליסה משנת 2005 הוצא מכתב התראה ביום 21.5.07 (נספח ב' לתצהיר העדה הדס). מכתב נוסף, של "התראה לפני ביטול", נשלח רק ביום 23.3.08 (נספח ה' לתצהירה של העדה הדס), למרות במחודש פברואר 2007 לא שולם תשלום כלשהו עבור הפוליסה. בשל המועד המאוחר של משלוח המכתב השני, עשרה חודשים לאחר משלוח המכתב הראשון, לא הספיקה מנורה להוציא מכתב ביטול לפוליסה לפני מותה של המנוחה, אף שבפועל הזוג לא שילם דבר בגין חוב הפרמיה (ראו גם עמ' 64 לפרוטוקול, שורות 12-16). למעשה הוגשה ההודעה לצד ג' כנגד הסוכנות בטענה שבשל מחדליה לא ביטלה מנורה את הפוליסה במועד, וכי כתוצאה מפעולה מוטעית של הסוכנות בוטל רצף הביטול הממוחשב. העולה מהשתלשלות עובדתית זו הוא שבשל מצבם הכלכלי הרעוע של בני הזוג הם הפסיקו כליל את התשלום למשכנתא ולפרמיות הביטוח בסוף שנת 2003 או בתחילת שנת 2004. הם לא חידשו את התשלום למשכנתא עד שהגיעו להסדר פריסת תשלומים חדש עם הבנק לאחר שהועדה הבין משרדית חייבה את הבנק להגיע להסדר זה (עדות התובע בעמ' 7 לפרוטוקול, שורות 15-17; העד הבהיר שהבנק לא מחל, חלילה, על חלק כלשהו מהחוב - שם, שורות 22-25). בעקבות הסדר זה נאלצו לקחת הלוואה חדשה מהבנק, עד לשנת 2033 (שם, שורות 12-14), שהיא הסיבה לכך שנערכה פוליסה חדשה (כאמור, הפוליסות הקודמות עמדו בתוקף עד לשנת 2020 ו- 2026, עבור הלוואות שונות; הפוליסה החדשה הוצאה עבור הלוואה אחת בלבד, בסכום העולה כלל הפחות כדי כל הארבע האחרות, ועד לשנת 2033). הם לא שילמו פרמיה כלשהי בגין הפוליסה האחת מחודש נובמבר 2003 ועד למועד עריכת הפוליסה החדשה, ולא שילמו פרמיות עבור הפוליסה השניה מחודש יוני 2004. הם לא שילמו דבר בגין פרמיות אלה גם לאחר עריכת הפוליסה החדשה. אי התשלום הביא לביטול הפוליסות שנערכו בשנת 2002. את הפרמיות בגין הפוליסה החדשה הפסיקו לשלם בחודש פברואר 2007 (סעיף 3 לתצהיר הדס ונספחיו), ולא שילמו פרמיה כלשהי בגין פוליסה זו עד ליום מותה של המנוחה, במשך כ- 15 חודשים. אי התשלום לא הביא לביטול הפוליסות רק בשל התנהלותה האיטית והנירפה של מנורה (ולטענת מנורה - גם בשל מהלך שגוי של הסוכנות). טענתם העיקרית של התובעים היא שלולא הועברה הפוליסה ממגדל, היו זוכים לפיצוי. טענה זו לא ניתן לקבל במקרה מעין זה. לו נותר הביטוח במגדל אין להניח שזו היתה מגלה אורך רוח רב יותר משל מנורה לאי תשלום הפרמיות. לפיכך יש להניח שהפוליסות המקוריות במגדל היו מתבטלות לכל המאוחר במרוצת השנים 2004 (או 2005, לו היתה מגדל פועלת באיטיות יוצאת הדופן שאפיינה חלק ממעשיה של מנורה). לחילופין, ובהנחה שמבטחת סבירה היתה פועלת באופן סביר לביטול פוליסות מחמת אי תשלום, ולא באופן הבלתי סביר בעליל בו התנהלה מנורה בשנת 2007, הרי שיש להניח שהפוליסות היו מתבטלות לכל המאוחר במרוצת שנת 2007. כך או כך לא היו התובעים זוכים לכיסוי ביטוחי במועד בו הלכה התובעת לעולמה. למעשה, זכייתם של התובעים לפיצוי ממנורה לא נבעה אלא בשל מחדלה הבלתי מוסבר של מנורה בהשתהות בביטול הפוליסה על אף אי תשלום הפרמיה המתמשך. אין מקום ל"הנחת עבודה" לפיה התנהגות מעין זו היתה מאפיינת את מגדל, מה גם שיש להניח שהיא היתה מבטלת את הפוליסות כבר במרוצת השנים 2004-2005, בדומה למנורה. מכאן שלא קיים קשר סיבתי בין העברת הפוליסות ממגדל למנורה ובין שלילת התשלום מהתובעים, ויש להניח שלו לא היו מוצאות פוליסות במנורה היו הפוליסות במגדל מבוטלות בשל אי תשלום פרמיה, והתובעים לא היו זכאים לכיסוי ביטוחי. דברים אלה נכונים הן לפוליסות משנת 2002 והן לפוליסה משנת 2005. לפיכך לא ניתן לייחס לסוכנות גרימת נזק כלשהו, שעה שהתובעים לא היו מוצאים עצמם במצב טוב יותר אלמלא מעשיה ו/או מחדליה הנטענים (ולמעשה זכו בתשלום כלשהו רק בשל כריתת ההסכם עם מנורה והעובדה שזו פעלה באופן כה בלתי מוסבר בהשתהות בביטול הפוליסה, ובמילים אחרות - רק בשל המחדלים המיוחסים לסוכנות זכו התובעים בתגמולים, ולו מופחתים). בשולי הדברים אעיר שאין גם מקום לטענה לפיה הוחלפה הפוליסה בשנת 2005 בשל רצונה של הנתבעת לזכות בפרמיות נוספות. כפי שהובהר לעיל, נאלצו התובעים להגיע להסדר פריסה עם הבנק למשכנתאות, ובגינו היה עליהם לערוך ביטוח. הפרמיות עבור שתי הפוליסות משנת 2002 לא שולמו חודשים מספר לפני עריכת הסדר זה, ולכל הפחות אחת הפוליסות בוטלה כבר בפועל (יוער שמהקלטת השיחה עם התובע בנ/3 עולה שהוא ידע כי הפוליסות הקודמות בוטלו, ואף טען כן במסגרת טענותיו על גביית יתר). ממילא נוצר הצורך לערוך פוליסה חדשה (מה גם שהתובע סבר, משום מה, שבמסגרת זו נמחל חובו הקודם). פוליסה זו הותאמה להלוואה החדשה, שהחליפה את ארבע ההלוואות הקודמות. כאמור, לא הוכח שהיתה עילה כלשהי לביטול פוליסה זו מטעמים של העדר גילוי נאות. לפיכך לא הוכח שהנתבעת חטאה ברשלנות בעריכת פוליסה זו. בנסיבות אלה אין אלא לקבוע שלא עלה בידי התובעים להוכיח שמחדליה של הסוכנות גרמו להם לפגיעה כספית. לפיכך דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להידחות, וכך אני מורה. לא אעשה צו להוצאות בנסיבות העניין הן לנוכח הראיות שהוצגו בנוגע לשיטות העבודה של הנתבעת 2, שיש בהן כדי ליצור מצג מוטעה בעיני הלקוחות בנוגע לזהות האדם המגיע לביתם והעורך עימם את הצעת הביטוח ולהכשרתו המקצועית (ראו עמודים 107-110 לפרוטוקול; והשוו עמ' 186 לפרוטוקול, שורות 10-17, וזהות החותמת על ההצעה תוך השוואה לת/10 - עמ' 187 לפרוטוקול, שורות 2-6); והן לנוכח נושאים אחרים שעלו במרוצת שמיעת העדויות, הנוגעים אף הם לדרך התנהלות הסוכנות. בכלל זה ניתן להזכיר גם דברים הנוגעים לדרך התנהלות הדיון. הדברים נאמרים ברמיזה בלבד, אך דומה שכל המעיין בפרוטוקול ימצא כי "וכדַי בזיון וקצף". לפיכך אני דוחה את התביעה וקובע שבנסיבות העניין ישא כל אחד מהצדדים בהוצאותיו. אי גילוי / הסתרת מידע / כוונת מרמה (ביטוח)רפואהמשכנתאמקרקעין