קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי הודעה לנאשם על זכות השימוע: בפני בקשה מקדמית לביטול כתב אישום בשל העדר יידוע ואי קיום שימוע, על פי סעיף 60א. לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982 (להלן:" החוק") . כנגד הנאשם, עורך דין במקצועו,הוגש ביום 25.10.10 כתב אישום הכולל 3 אישומים. באישום הראשון נטען כי במהלך החודשים יולי - ספטמבר 2010, נהג הנאשם לפנות בטלפון למספר רב של נשים, אשר עסקו בטיפולים אלטרנטיביים (להלן: "המתלוננות"), ולהציג עצמו במרמה כפסיכולוגית או פסיכותרפיסטית, בשם נעמה. בשיחות הטלפון הציע הנאשם למתלוננות לטפל טיפול "יחודי" בנפגע פוסט טראומה, בשם ליאור, שאותו בפועל גילם הנאשם. במועדים שונים נפגש הנאשם עם המתלוננות, כשהוא חותר לכך שאלו יבצעו בו מעשים מגונים, כשחזור כביכול של מעשים דומים שבוצעו בעבר ב"ליאור", והכל במרמה, תוך הצגת מצג כוזב לפיו המעשים הינם במסגרת טיפול מוכר ומקצועי לאדם פגוע, אך המתלוננות סרבו לטפל בו, באותה שיטה טיפולית שהוצעה על ידי הנאשם. על כן, ניסיונו של הנאשם לבצע מעשים מגונים במרמה לא צלח. על פי האישום השני והשלישי, חזר ופעל הנאשם באותה שיטה, כבאישום הראשון, ובמהלך החודשים יולי - ספטמבר 2010, התחזה לפסיכולוגית בפני המתלוננות ח.ר. וג.ש. ובמפגש עמן התחזה הנאשם לנפגע פוסט טראומה וביצע בהן מעשים מגונים, במרמה, תוך הצגת מצג כוזב לפיו המעשים מהווים חלק מטיפול מוכר ומקצועי. נוכח האמור והנטען בעובדות כתב האישום שבתיק זה (13054-11-10) מיוחסת לנאשם עבירה של ניסיון למעשה מגונה במרמה (ריבוי עבירות) על פי סעיף 348 (א) בנסיבות סעיף 345 (א) (2) וסעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן:"חוק העונשין"), 2 עבירות של מעשה מגונה במרמה על פי סעיף 348 (א) בנסיבות סעיף 345 (א) (2) לחוק העונשין ו- 2 עבירות של התחזות לפסיכולוג (ריבוי עבירות), עבירה על פי סעיף 5 יחד עם סעיף 53 (א) (4) לחוק הפסיכולוגים , תשל"ז - 1977 (להלן:"התיק הנוכחי"). . בטרם מענה לכתב האישום טען הסנגור כי יש לבטל את כתב האישום בשל אי קיום זכות השימוע ובשל כך שהמדינה לא הודיעה לנאשם על זכותו לשימוע. כמו כן, הגיש אף הנאשם בקשה לביטול כתב האישום בשל אי קיום שימוע בעניינו וכן בשל אי התייצבות ב"כ המאשימה לדיון קודם, בשל שביתת הפרקליטים. בבקשתו מלין הנאשם על התנהלות המאשימה וחוקריו אשר לטעמו נהגו כלפיו בחוסר הגינות ופגעו בזכויותיו הן כחשוד והן כנאשם עת סירבו כי יערכו עימותים בינו לבין המתלוננות, וכן סרבו לערוך בדיקת פוליגרף לנאשם, בעת מעצרו. כמו כן, פנה לחוקריו בבקשה לקיום שימוע בו יוכל לשטוח את טענותיו ולהציג ראיות פוזיטיביות להוכחת חפותו, אך חוקריו מסרו לו כי המאשימה מסרבת לקיים שימוע. בדיון שהתקיים בפניי טענה המאשימה כי יש לדחות את בקשתו של הנאשם לביטול כתב האישום בשל אי קיום חובת היידוע הואיל ובמקרה דנן קיים פטור מחובת הידוע על פי סעיף 60 א. (ז) לחוק המורה כי חובת היידוע אינה חלה על מי שהיה עצור בעת העברת חומר החקירה לרשות התביעה והוגש נגדו כתב אישום בתקופת מעצרו. לטענת ב"כ המאשימה בעת העברת חומר החקירה לפרקליטות, בתאריך 16.9.10, היה הנאשם נתון במעצר, לצרכי חקירה, טרם הגשת כתב האישום, בגין התיק הנוכחי, וכתב האישום הוגש נגדו ביום 25.10.10 והכל בעת היותו עצור בגין תיק שמתנהל נגדו בבית משפט המחוזי, ופורמאלית נפתח התיק הנוכחי בבית המשפט ביום 7.11.10, על דרך הגשת כתב האישום בו. ב"כ המאשימה מדגישה כי ביום 28.9.10 התקיים דיון בפני כב' השופטת חיות, בבית משפט העליון (בש"פ 6870/10), לאור בקשה לעיון חוזר שהגישה המאשימה במסגרת התיק שבגינו היה עצור הנאשם בבית משפט המחוזי וזאת בשל המעשים נשוא כתב האישום בתיק הנוכחי, המגלמים ביצוען של עבירות דומות וקיומה של מסכת עובדתית דומה לזו בתיק המתנהל נגד הנאשם בבית משפט המחוזי. בהסכמת הצדדים הוארך מעצרו של הנאשם ב- 45 ימים נוספים, על מנת לאפשר למאשימה לבחון הגשת כתב האישום בתיק הנוכחי, כך שבפועל הודע לנאשם באותו דיון בדבר האפשרות להגשת כתב אישום בתיק הנוכחי, ופורמאלית הנאשם היה עצור גם בגין תיק הנוכחי תחת בקשה שהוגשה לעיון חוזר בתיק בבית משפט המחוזי. ב"כ המאשימה מציינת כי לאור הנחיית בית משפט העליון (בש"פ 6567/09 שהאב ואח' נגד מדינת ישראל, ) לפיה בעת שאדם עצור בתיק אחד יש לבחור מבין אחד של שני מסלולים: הגשת בקשה לעיון חוזר או הגשת בקשה למעצר בתיק החדש, בחרה המאשימה במסלול של הגשת בקשה לעיון חוזר בעניינו של הנאשם בגין האירועים שבתיק הנוכחי, ולא הגישה בקשה חדשה למעצרו עד תום ההליכים במסגרת כתב האישום בתיק הנוכחי, המתנהל בבית משפט השלום. בנוסף נטען, כי ביום 21.9.10 צילם הסנגור את חומר החקירה שבתיק, במשרדי הפרקליטות, כך שבסיכומם של דברים קוימה בפועל חובת היידוע. עוד נטען כי הנאשם או סנגורו לא פנו למאשימה בבקשה לקיים שימוע, כשהטענה הועלתה רק בדיונים שנערכו בפניי. מנגד טען הסנגור, עו"ד אבי כהן, בדיון שהתקיים ביום 10.1.11 ובהשלמת טעונים שהגיש בכתב, כי המאשימה הפרה את חובתה ליידע את הנאשם, כנדרש על פי סעיף 60א. לחוק ובכך הפרה את גם את זכותו לשימוע. הסנגור מדגיש כי הנאשם לא נעצר בגין התיק הנוכחי ושוחרר ללא ערבויות, ומעצרו נובע מתיק אחר שמתנהל, כאמור, בבית משפט המחוזי, ולפיכך לא חל הפטור נשוא סעיף 60 א. (ז) לחוק. לטענתו, בדיון שהתקיים בפני כב' השופטת חיות כלל לא היה ברור אם יוגש כתב אישום בתיק הנוכחי, והצדדים לא פנו כלל לדיון לגופו של עניין. הסנגור מדגיש כי המאשימה השהתה את הגשת כתב האישום בתיק הנוכחי במשך כ- 40 יום, לאחר הדיון שהתקיים בבית משפט העליון. הסנגור מאשר כי חומר החקירה אכן הוזמן לצילום ע"י הסנגוריה, מבלי שעיינה בו, אך זאת רק בכדי להיערך לשימוע, במידה שהמאשימה תחליט בסופו של יום על הגשת כתב האישום. יתרה מזו, נטען כי הנאשם עצמו אף ביקש בחקירתו במשטרה כי יתאפשר לו לקיים שימוע בו יוכל לשטוח את טענותיו. בנסיבות אלה נטען כי המאשימה הפרה את חובת היידוע והפרה אפוא את זכות הנאשם לשימוע והדבר מחייב על כן את ביטולו של כתב האישום. הסנגור מדגיש עוד כי בקשה לעיון חוזר שהגיש בעניין מעצרו של הנאשם, שנדונה בבית משפט העליון, בשל אי קיום ישיבת הוכחות נוכח שביתת הפרקליטים ובשל אי קיום זכות השימוע, נדחתה אמנם על ידי כב' השופט דנציגר, בהחלטתו מיום 16.12.10 (בש"פ 7902/10) יחד עם זאת, נקבע כי אין להתעלם מטענת הנאשם בעניין אי קיום השימוע , אך הטענה תידון בפני בית משפט השלום. יש להוסיף, כי הנאשם הגיש בעצמו בקשות לצווי עשה לפיהן הוא מבקש להעביר לעיונו את כל התכתובת והתרשומות המצויה בידי המאשימה בנוגע להיעדר התייצבותה לדיון מיום 13.12.10, בשל שביתת הפרקליטים, לרבות, כל פניותיה ל"ועדת חריגים". לטענת הנאשם עקב התנהלות זו של המאשימה נפגעה זכותו היסודית לחירות. בהמשך, הגיש הנאשם בקשה שלא להתיר למאשימה להגיב על בקשתו זו. בתגובה בכתב שהגישה המאשימה ובדיון שהתקיים ביום 10.1.11 בטענה כי כל התרשמות וההתכתבות המבוקשות על ידי הנאשם הינן תרשומות פנימיות, שאינן בגדר חומר חקירה. ביחס להיעדרותה מהדיון השיבה המאשימה כי מחמת השביתה לא התייצבה למאות רבות של דיונים וכי הייתה הודעה כללית בעניין, כך שלא הייתה לה אפשרות למסור הודעה אישית לנאשם. למעלה מן הדרוש ואף שטענות אלו מטעמו של הנאשם לא נשנו בטיעוני הסנגור בדיון ונזנחו על ידו, בסופו של דבר, אוסיף, כי מקובלת עלי עמדת המאשימה כי התרשומות הללו, שלקבלתן עותר הנאשם, אינן בגדר חומר חקירה ואינן נוגעות לכתב האישום (ראה גם בספרו של המלומד יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים ( חלק שני), הליכים שלאחר כתב האישום, מהדורה מעודכנת , תשס"ט 2009, עמ' 997). כשתכתובות פנימיות מעין אלו נועדו לאפשר לפרקליטים ולממונים לקיים דיון והתייעצות באופן תקין וחופשי. מכל מקום, בנסיבות שהובהרו לעיל לא היה גם מקום לכך שתועבר לנאשם הודעה אישית מטעם המאשימה בדבר קיום השביתה הנ"ל, הכל כשהודע עליה ברבים. דיון ומסקנות: זכות השימוע נמצאה והוגדרה בפסיקה כאחת מהזכויות המהותיות הקיימות לנאשם, לאמור: "בגדר השימוע ניתנת לנפגע זכותו לשטוח את טענותיו במלואן ועל הגורם המחליט להאזין לדברים בנפש חפצה, ומתוך נכונות להשתכנע ככל שבדברים יש ממש. זוהי זכות הטיעון שהיא מן הזכויות היסודיות במשפטנו. היא נמנית עם עקרונות הצדק הטבעי וקשורה בטבורה לחובת ההגינות השלטונית" (בג"צ 554/05 רס"ר אשכנזי נ' מפכ"ל המשטרה תקדין עליון 2005 (3), 3043). הליכי היידוע והשימוע מעוגנים בסעיף 60א. לחוק שכותרתו: "יידוע על העברת חומר חקירה לתובע בעבירת פשע". מטרת סעיף חוק זה הינה לאפשר לחשוד להציג את עמדתו בפני רשויות התביעה ולנסות להניאם מלהגיש כתב אישום כנגדו. סעיף 60 א. לחוק קובע בהוראותיו והרלבנטיות לדיוננו, כדלקמן: " (א) רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה על כך לפי הכתובת הידועה לה, אלא אם כן החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי הענין, כי קיימת מניעה לכך. . . ד) חשוד רשאי, בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, לפנות בכתב לרשות התביעה כאמור בסעיף קטן (ב), בבקשה מנומקת, להימנע מהגשת כתב אישום, או מהגשת כתב אישום בעבירה פלונית; פרקליט המדינה, פרקליט המחוז, ראש יחידת התביעות או מי שהם הסמיכו לכך, לפי הענין, רשאים להאריך את המועד האמור. (ה) החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי הענין, מטעמים שיירשמו, כי הנסיבות מצדיקות זאת, רשאי הוא להגיש כתב אישום, בטרם חלפו 30 הימים ואף בטרם פנה החשוד כאמור בסעיף קטן (ד). . (ז) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על מי שבעת העברת חומר החקירה היה נתון במעצר, והוגש נגדו כתב אישום בתקופת מעצרו. ... " סעיף 60 א. לחוק קובע אפוא הליך של שני שלבים: בשלב הראשון, יש לקיים יידוע, לאמור, על התביעה לעדכן את החשוד כי חומר החקירה בעניינו הועבר לידיה. בשלב השני אמור להתקיים השימוע שבו ניתנת לחשוד הזכות, בתוך 30 ימים, לטעון טענותיו כנגד הגשת כתב אישום כנגדו.יחד עם זאת, זכות החשוד לקבל הודעה כאמור והזכות הנגזרת מכך להביא טיעוניו בכתב לפני המאשימה אינה זכות מוחלטת, והינה מסויגת, בין היתר, עת רשאי פרקליט המחוז להחליט כי קיימת מניעה למימושה (סעיף 60 א. (ה) לחוק) בנוסף, אין קמה זכות היידוע כאשר החשוד נתון במעצר בעת העברת חומר החקירה ומשהוגש נגדו כתב האישום בתקופת מעצרו (סעיף 60 א. (ז) לחוק). כך נקבע בפסיקה כי את הוראת סעיף 60 א.(ז) לחוק: "יש להבין על רקע הצורך בהתמודדות התביעה עם מגבלת הזמן שנקצב לה בהגשת כתב האישום בתנאים כאמור, כמו גם, הצורך לזרז את הליכי החקירה של חשוד עצור, שפרק זמן של 30 הימים הנקובים בסעיף בסעיף 60 א. (ד) לעניין תגובה על הודעת יידוע, אינו רלוונטי לגביו." (ראה תפח(ת"א) 1049/07 כהן חיים שמעון נגד מדינת ישראל, ). לשון החוק לענין זה ברורה ובהירה והיא מעלה , כאמור, כי הפטור מחובת היידוע מתייחס למי שנתון במעצר. פרשנות מתבקשת זו של החוק מתיישבת עם דברי ההסבר להצעת החוק (תיקון מס' 26, ה"ח 2802, עמ' 376, 27.1.1999): "ההחלטה להעמיד אדם לדין, ובעיקר לגבי עבירות חמורות היא החלטה רבת משמעות. בחברה שאנו חיים בה, די בכתב אישום, לבטח בעבירות חמורות, כדי לפגוע פגיעה קשה בנאשם. מסיבה זו מוצע להעניק את זכות השימוע למי שמרגע ההכרעה בעניינו ישתנה מעמדו בציבור". בעניינו של הנאשם שבפני: בעת העברת חומר החקירה לפרקליטות היה הנאשם עצור לצורכי חקירה בגין התיק הנוכחי ובעת הגשת כתב האישום היה הנאשם נתון במעצר בגין התיק שמתנהל בבית משפט המחוזי, בת"א, ועל כן מאליו מתבקש על פי לשון החוק, כי חל בעניינו הפטור מחובת הידוע והשימוע, כקבוע בסעיף 60 א. (ז) לחוק. בנסיבות הנוגעות לתיק הנוכחי לא מצאתי מקום לטיעון השולל את קיומו של פטור זה, נשוא סעיף 60 א. (ז) הנ"ל, וזאת מאחר , כפי שנטען , והנאשם היה נתון במעצר בעת הגשת כתב האישום בגין תיק אחר, שמתנהל כאמור בבית משפט המחוזי בתל- אביב, כשבהקשר לכך יש לציין ולהדגיש כי התיק שבגינו הנאשם היה נתון במעצר והמתנהל כאמור בבית משפט המחוזי, עניינו בפרשה דומה לתיק הנוכחי, קרי, בעבירות ובאישומים שאיפיוניהם וצביונם דומים לאלו שבתיק הנוכחי, כפי שנטען בפניי על ידי ב"כ המאשימה ומבלי שהסנגור חלק על כך. בהקשר דומה, בתפח( ת"א) 1065/08 מדינת ישראל נגד וונדו, , התבקש תיקון של כתב אישום על דרך הוספת אישומים נוספים, כשמנגד טענה ההגנה כי אם יתוקן כתב האישום על ידי הוספת אישומים, תפגע זכותו של הנאשם לשימוע, כשנטען עוד כי היותו של הנאשם נתון במעצר בגין האישומים המקוריים, אינה מאפשרת קביעה כי הנאשם היה נתון במעצר גם בגין האישומים "החדשים", שהוספתם התבקשה. בית המשפט שלל דרך פרשנות זו בקובעו, בין השאר, כדלקמן: "הפרשנות הדווקנית אותה מציע עו"ד פלישמן להוראת ס"ק (ז) אין בה כדי להגשים את תכלית חקיקתו של סעיף 60א הנ"ל על סייגיו, כאשר מחד גיסא ביקש המחוקק למנוע את תוצאותיה החמורות של הגשת כתב אישום על ידי הענקת זכות שימוע ('שינוי מעמדו בציבור' - הצעת חוק 2802 י' בשבט התשנ"ט, 27.1.1999) ומאידך גיסא בעניינים שדחיפותם מחייבת זאת מצא לנכון שלא לחייב מימושה של הזכות. יודגש, בענייננו, גם אם היתה מוענקת לנאשם זכות השימוע בקשר לאישום הנוסף בגינו מתבקש תיקון כתב האישום המקורי - לא היה בה כדי לשנות "מעמדו בציבור", היות וממילא כתב האישום המקורי שהוגש כנגדו (לאחר שניתנה לו זכות שימוע) מייחס לו אישומים ומעשים דומים כנגד מספר מתלוננות (ההדגשות שלי מ.פ.) . ס"ק (ז) אינו קובע מפורשות כי המעצר בו היה הנאשם נתון הינו בקשר לאותו אישום, אולם הגיונם של דברים מחייב כי לא ייעשה שימוש בסעיף זה לאישומים שאינם קשורים זה לזה ואינם מאפשרים צירופם לכתב אישום אחד על פי הוראות סעיף 86 לחסד"פ." כך גם בענייננו, ניתן לקבוע כי ההחלטה בדבר הגשת כתב האישום בגין התיק הנוכחי לא היה בה כדי לשנות ממעמדו הציבורי של הנאשם באותה עת, הכל כשמדובר במעצר בו היה נתון הנאשם בגין התיק בבית משפט המחוזי וזאת בגין מכלול דומה של עבירות הדומות לאילו שבתיק הנוכחי, על פי הנטען. לא זו אף זו, במקרה שבפניי הודע לנאשם כי יתכן ויוגש כתב אישום נגדו בתיק הנוכחי, כפי שעולה מהחלטת כב' השופטת חיות, בבקשה לעיון חוזר שהגישה המאשימה בתיק בו הנאשם היה עצור בבית משפט המחוזי, וזאת נוכח המיוחס לו בתיק שבפניי, כלשון ההחלטה: "בשלב זה ובהמלצת בית המשפט הושגה הסכמה בין הצדדים לפיה יוארך מעצרו של המשיב בשלב זה ב- 45 ימים, החל מיום 21.9.10 על מנת שעד אותו מועד תתבהר התמונה באשר לאירועים המתוארים בבקשה, ובאשר לכתב האישום שיוגש, אם יוגש, על ידי המבקשת בכל הנוגע אליהם..." (ההדגשה שלי, מ.פ.). לא למותר לציין, כי לא נפל כל פגם בהתנהלות המאשימה עת בחרה להגיש בקשה לעיון חוזר בתיק בו הנאשם היה עצור בבית משפט המחוזי בגין המיוחס לו בתיק הנוכחי, כשביכרה שלא להגיש בקשה חדשה למעצר עד תום ההליכים במסגרת הגשת כתב האישום שבפניי: כך נקבע בבש"פ 6567/09 שהאב ואח' נגד מדינת ישראל כי בעת שאדם עצור בתיק אחד והוא הפר את תנאי שחרור ונעברות לצד זאת עבירות נוספות- יש לבחור מבין אחד של שני מסלולים: הגשת בקשה לעיון חוזר או הגשת בקשה למעצר עד תום הליכים בתיק החדש בהתאם לנסיבות כל מקרה, שכן קיומם של שני הליכים מקבילים באותו עניין איננו רצוי. וכלשון כב' השופט רובינשטיין בבש"פ 6567/09 הנ"ל: " גם אם התביעה, "ליתר ביטחון", מנסה לפעול בכל החזיתות - עליה להיות זהירה, הן כדי למנוע החלטות סותרות, הן כדי לא להכביד בדיוני יתר; והן - לא פחות מכך - על פי חובת ההגינות, מטבע מעמדה כרשות שלטונית. על כן ברי, כי על התביעה לשקול את הנסיבות בכל מקרה כדי להחליט מהו ההליך הנכון, ולעשות כל מאמץ לשימוש בו בלבד ולא בשני הליכים...במקרה כזה, אין מקום להליך נוסף בבית משפט השלום של בקשה למעצר עד תום ההליכים, ויש להודיע לבית משפט השלום כי לא הוגשה בקשה בעניין זה בשל העיון החוזר. ... על פי מה שאמרנו, בהליך בבית משפט השלום, הגם שהוא כולל לא רק את ההפרה אלא גם את התקיפה לצדה, היה מקום לוותר על בקשת המעצר, בשל הבקשה לעיון נוסף בבית המשפט המחוזי." ועוד באשר לחובת היידוע, יש לומר כי צילום חומר הראיות על ידי הסנגור, בתיק הנוכחי, במשרדי הפרקליטות, יש בו כדי להבהיר את ידיעת הסנגור כי חומר החקירה הועבר לעיונה של הפרקליטות, ומשכך הוא, נפתחה בפניו הדרך להגשת בקשה לערוך לנאשם שימוע, כשבנוסף לכך, כאמור, לאחר מספר ימים ניתנה החלטת כב' השופטת חיות, בבית משפט העליון, ממנה עולה כי יתכן ויוגש כתב האישום כנגד הנאשם בתיק הנוכחי. ההחלטה בדבר הגשת כתב אישום בתיק הנוכחי, לא היה בה אפוא כדי לשנות ממעמדו הציבורי של הנאשם, בהיותו עצור כאמור, באותה עת, בגין מכלול של עבירות ואישומים שצביונם דומה, כפי שהוצהר בפני בית משפט, ואף כשמדובר כאמור בשני כתבי אישום נפרדים. נוכח האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לטענות שהועלו, אם על ידי הנאשם כמפורט לעיל ואם מפי סנגורו, אם בדבר חובת המאשימה לידע את הנאשם בדבר העברת חומר החקירה אליה ואם בדבר הצורך לקיים שימוע בעניינו של הנאשם. לכך יש להוסיף כי המדובר, כאמור, בפרשות, זו שבבית משפט המחוזי וזו שבפניי, שצביונן דומה ובמכלול שהובא, אין נפקא מינה אפוא לכך שמדובר היה במעצר בו שהה הנאשם אם בגינו של תיק בית משפט המחוזי ואם בגינו של התיק הנוכחי וזאת בשים לב למכלול הנסיבות כפי שפורט לעיל. כללו של דבר, דינן של הטענות שהעלו הנאשם וסנגורו להידחות. משפט פלילישימוע לפני כתב אישוםשימוע