קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת אין להשיב לאשמה עקב אי הוכחת נסיבות העבירה בכתב האישום: עם סיום הבאת ראיות התביעה, העלה הנאשם מס' 2 (להלן: "הנאשם"), באמצעות בא כוחו, טענה של "אין להשיב לאשמה". לטעמו, לא הוכחו נסיבותיה של העבירה העיקרית לכתב האישום, שעניינה כניסה לשטח צבאי, עבירה לפי סעיף 115 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. שתי העבירות הנוספות נופלות מעצמן כי הן ספיח לאותו סעיף. טענתו העיקרית הינה כי, יסודותיה של העבירה שעניינה כניסה למקום צבאי אינם מתקיימים שכן, לא היתה שמירה בשטח ולא היה מוצב שלט המלמד על גבול השטח הצבאי ועל איסור הכניסה. ב"כ המאשימה, ביקש להגיב בכתב. המאשימה התנגדה לבקשה והצביעה על הראיות לפיהן קיימות ראיות המלמדות על קיום יסודות העבירה. לחילופין, עותרת המאשימה, בהסתמך על הוראות סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב - 1982, להרשיע את הנאשם בעבירה של הסגת גבול וגניבה. העובדות בקליפת אגוז עסקינן בכתב אישום אשר הוגש נגד הנאשם, יחד עם נאשם נוסף, המייחס לו עבירות שעניינן: עבירה של כניסה למקום צבאי, עבירה לפי סעיף 115(א) רישא לחוק העונשין; עבירה של גניבה, עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין; הגדרת מבצע עבירה בצוותא, עבירה לפי סעיף 29(ב) לחוק העונשין וכן עבירה של המסתייע ברכבו לעוון או פשע, עבירה לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א - 1961. לפי עובדות כתב האישום, בתאריך 25/10/07 בשעה 12:45 או בסמוך לכך, הנאשמים נכנסו למחנה חומה ברמת הגולן שהינו מקום צבאי מוגבל ומשם גנבו ברזל השייך לצבא בשווי של 900 ₪. באותו מעמד השתמש נאשם 2 ברכב מסוג משאית בכך שנהג בו והעמיס עליו ברזל הגנוב ובכך הסתייע ברכבו לשם עוון. יש לציין, כבר בשלב זה כי, הנאשם 1 הודה במיוחס לו ובהתאם להודאתו הרשע ונגזר דינו בהתאם. ואילו הנאשם 2, כפר הוא בעובדות כתב האישום וביקש לנהל את התיק. המסגרת הנורמטיבית כאמור לעיל, משתמה פרשת התביעה, העלה הסניגור המלומד טענה של "אין להשיב לאשמה". הסעיף גולת הכותרת הוא סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הדן בקונסטלציה של זיכוי בשל העדר הוכחה לכאורה. סעיף זה קובע, בין השאר, כלהלן: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין". פסק הדין המנחה, ככל שהדבר נוגע לטענה זו, הוא ע"פ 732/76 מ"י נ' כחלון, פ"ד לב(1) 170 (להלן: "פס"ד כחלון"), שם קבע כב' השופט שמגר (כתוארו אז) כי: "בית-המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב-האישום. ראיות בסיסיות לענין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית-המשפט העליון ב-ע"פ 28/49 הנ"ל (היועמ"ש נ' חסין אסעד חמדאן, פ"ב ב(1) 837 - א.ש.) ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם. לעניין משקלן של הראיות ובחינת אמינותן מן הראוי להוסיף, למען שלמות התמונה, כי ייתכנו נסיבות קיצוניות שבהן תעלה שאלה זו כבר בשלב הדיוני האמור ... אך מובן הוא כי נסיבות מן הסוג השני, שבהן ייזקק בית-המשפט בשלב של תום פרשת-התביעה לעניין האמינות, הן חריגות ומכאן גם שההזדמנויות אשר בהן ייעשה יישום מעשי של כלל הפרקטיקה הזה, יהיו נדירות. אין לדקדק בשלב דיוני זה כחוט השערה ולערוך בדיקה מסועפת כדי להסיק אם אכן הוכח לכאורה כל פרט שולי וכל יסוד מישני מאלה שהוזכרו באישום. די בכך שיהיו ראיות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של האישום ...". (שם, בעמ' 179-180, וראו גם ע"פ 405/80 מ"י נ' שדמי, פ"ד לה(2)) 757; ע"פ 638/85 מ"י נ' בוטרוס, פ"ד מ(2) 658). עולה, איפוא, כי יש צורך בראיות בסיסיות, אף כי דלות, להוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשם, ואלה הן "ראיות ראשוניות" (ע"פ 141/84 מדינת ישראל נ' דוד טובול ואח', פ"ד לט(3) 596, 606 . ראה גם ספרו של י. קדמי בספרו "על סדר הדין בפלילים", חלק שני, מהדורה מעודכנת, תשס"ט 2009 עמ' 1447 . ועוד נקודה החשובה לצורך העניין ביחס לטענה של אין להשיב לאשמה, אני מפנה בזאת לת.פ. 235/97 מדינת ישראל נ' זאהי ראסם חשיבון, תק-מח 98(2), 4 : "הטענה של NO CASE TO ANSWER מתייחסת עקרונית לכל עבירה שאפשר להרשיע בה בשל הארוע נושא האישום. כאשר אין ראיות מספיקות להרשעה לא רק בעבירה הנקובה בכתב האישום אלא גם בעבירות פחותות ממנה. על כן כל עוד יש ראיה לכאורה לעבירה אחרת הנעוצה בפרשנות נושא האישום עקרונית די בטענה להידחות. וזאת בין אגב תיקון כתב האישום וחיוב להשיב לעבירה כאחרת ובין ללא תיקון כתב האישום." (ע"פ 732/76 לב, 179 כחלון; ע"פ 947/85 מא(4) 635 עצמון). ראה גם ספרו של קדמי הנ"ל בעמ' 1449 . ומההלכה ליישומה כאמור, אחת העבירות נשוא כתב האישום עניינה סעיף 115 לחוק העונשין. ואלה הן הוראות הסעיף: "כניסה למקום צבאי (א) מי שנכנס למקום מוגבל, ניסה לחדור לתוכו, שהה בו, ניסה להתחקות על מבנהו או על הנעשה בו, ..... דינו מאסר שלוש שנים; התכוון .... (ב) בסעיף זה, "מקום מוגבל" - מקום המוחזק בידי - צבא הגנה לישראל או המשמש למטרה בטחונית, ועל הכניסה אליו הופקדה שמירה או שהיא מוגבלת לפי הודעה שהוצגה באופן בולט מחוצה לו." המלומד קדמי בספרו, על הדין בפלילים, חלק רביעי, מהדורה מעודכנת, תשס"ו - 2006 בעמ' 1886 התייחס לפירושו של מקום מוגבל בציינו, "מקום" כאמור בס"ק (ב), צריך שיענה על שתי דרישות מצטברות: ראשית - צריך שיהא זה מקום המוחזק בידי צה"ל, או המשמש למטרה בטחונית; ושנית - צריך שעל הכניסה אליו תופקד שמירה או שהכניסה אליו מוגבלת לפי הודעה המוצגת באופן בולט מחוצה לו. לעניין "החזקה", ממשיך המלומד קדמי בספרו הנ"ל ומסביר כי הכוונה גם לחזקה "ערטילאית" הבאה לכלל ביטוח בקיום שליטה ופיקוח. לענייננו, במקום המדובר (המתיימר לשמש כשטח הצבאי) לא הופקדה שמירה וכן לא הוכח כי הכניסה היתה מוגבלת לפי הודעה המוצגת באופן בולט. לטעמי, בית המשפט לא ייעתר לטענה של "אין להשיב לאשמה" שעה שניתן על סמך הראיות לבסס עבירה פחותה מזו הנקובה בכתב האישום. כפי שציין ב"כ המאשימה בתגובתו, בכוונתו לעתור לבית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי ולהרשיע את הנאשם בעבירות של הסגת גבול וגניבה. מעיון בראיות כפי שהונחו על שולחנו של בית המשפט, ובעיקר מתוכן הודעת הנאשם במשטרה (מוצג ת/2), עולה כי ישנן ראיות כלשהן, ולו לכאורה, במידה הדי בה לגרום לנאשם לקום מכיסאו ולהיחלץ להגנתו. אין בהחלטתי זו כדי לחרוץ את גורל התיק ו/או כדי ללמד על הכרעת הדין שתינתן בסופו של יום. אך, לא ניתן יהא להתעלם מהמסכת הראייתית המלמדת על קיום ספק שיש בו ללמדנו כי השטח המדובר הינו פרוץ ולא אחת נחשף בית משפט זה להתרחשויות עובדתיות אשר אירעו בתוך אותו שטח שככל הנראה לא זכה לגידור ושילוט ראויים. התוצאה היא שהטענה שאין להשיב לאשמה - נדחית בזאת. משפט פליליכתב אישום