קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי המצאת הודעת תשלום קנס חניה: 1. בפניי ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בחולון (כב' השופט ע' פרייז) מיום 19/10/10 בבש 17/10 (ת.פ. 647/10; 648/10; 649/10) (להלן: "ההחלטה"). במסגרת החלטה זו נדחתה טענת המערער להתיישנות 3 עבירות חניה שנרשמו לטענת המשיבה לרכב שהיה רשום על שמו, ואשר יוחסו לו בדוחות אותם לא קיבל מעולם. למערער נודע אודות הדוחות רק בחלוף למעלה משנה ממועד ביצוען לכאורה של העבירות, ואף זאת לא באמצעות משלוח הודעות תשלום קנס כי אם לנוכח הודעות בדבר עיקול מיטלטלין שנשלחו לכתובתו, בהן מצויינים הדוחות. בית המשפט קבע כי על המערער להישפט ולהשיב לאישומים לגופם, על אף שבהחלטה קודמת של אותו מותב, מיום 16/3/10 נפסק כי לא הומצאו למערער ההודעות לתשלום קנס וכי לא מתקיימת במקרה זה "חזקת המסירה" הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד- 1974 (להלן: "תקסד"פ"), כפי שיפורט בהמשך. ערעור שהגיש המערער על ההחלטה הנ"ל לבית המשפט המחוזי מרכז, נמחק. ביום 12/7/11 לאחר קיום דיון הוכחות, ניתנו הכרעת הדין וגזר הדין (להלן יחד: "פסק הדין") בבית המשפט לעניינים מקומיים חולון (כב' השופט ע' אלקלעי). המערער הורשע בשלושת האישומים שיוחסו לו בכל אחד מכתבי האישום ובגין 3 העבירות יחד נגזר עליו לשלם קנס בסך 750 ₪ או 8 ימי מאסר תמורתם. רקע 2. יוער, כי בטרם השתלשלות העניינים לעיל, פנה המערער למשיבה בדרישה לבטל הדוחות מחמת התיישנות העבירות ולחלופין לקבל לידיו אסמכתאות המעידות על משלוח בדואר רשום. משלא נענתה בקשתו על ידי המשיבה, פנה המערער לבית המשפט בבקשה לבטל הדוחות מחמת התיישנות העבירות, כאמור. 3. החלטת בית משפט קמא (כב' השופט ע' פרייז) מיום 16/3/10 לפיה לא התקיימה חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקסד"פ, נומקה בכך שבבניין בו מתגורר המערער, לשם נשלחו הדוחות בדואר רשום, עשוי להיווצר בלבול בינו לבין דיירים אחרים, באופן שהדוחות לא נשלחו אל הדירה שבה מתגורר המערער. לאור האמור, ציין בית המשפט בהחלטתו כי הוא מתיר למערער להישפט באיחור בגין הדוחות, וזאת בהתאם לסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 (להלן: "חסד"פ" או "החוק"). בהחלטה זו נקצב למשיבה מועד חדש להגשת כתבי אישום בגין הדוחות או הודעה מטעמה בדבר אי הגשת כתבי אישום. עוד נקבע כי ככל שאכן יוגשו כתבי אישום, ייקבע התיק להקראה, במסגרתה שמורה הזכות למערער להעלות טענת התיישנות. כתבי אישום אכן הוגשו על ידי המשיבה. המערער הגיש בקשה לבטלם מחמת התיישנות העבירות, כאמור לעיל, והחלטה בבקשה זו ניתנה ביום 19/10/10, היא ההחלטה נשוא ערעור זה. 4. לטענת המערער בהליך דנן, יש לבטל את ההחלטה הנ"ל מיום 19/10/10 וכן לבטל את הכרעת הדין וגזר הדין; ולהורות כי משלא הומצאו לו הודעות תשלום הקנס בתוך המועד הקבוע בסעיף 225א(א) לחסד"פ, קרי בתוך שנה מביצוען של העבירות הנטענות, הרי שיש לבטלן מחמת התיישנות העבירות שבבסיסם, בהתאם לסעיף זה. דיון 5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור להתקבל, מהנימוקים כדלקמן: 6. ערעור זה במהותו נסב על שאלה משפטית והיא האם התיישנו עבירות הקנס המיוחסות למערער לאור הוראת סעיף 225א לחסד"פ, אם לאו. 7. אין מחלוקת עובדתית כי הדוחות נשוא הדיון מעולם לא הומצאו למערער - לא בתוך פרק הזמן הקבוע בסעיף 225 א לחוק ולא לאחריו. למערער הודע לראשונה על 3 דוחות החנייה שנרשמו לטענת המשיבה לרכב שהיה רשום על שמו, בעת שקיבל להפתעתו שתי הודעות עיקול מיטלטלין. ביום 16/11/08 נמסר למערער "כתב הרשאה לתפוס ולמכור מיטלטלין" בו צויינו: דוח מס' 3958121 בגין עבירה שבוצעה לכאורה ביום 10/1/07. דוח מס' 97450605 בגין עבירה שבוצעה לכאורה ביום 3/2/06. ביום 16/12/08, לאחר שפנה למשיבה במכתב ולא קיבל כל מענה, נמסר לו כתב הרשאה נוסף, המתייחס לדוח מס' 14206023 בגין עבירה שבוצעה לכאורה ביום 23/11/07. 8. תקנה 44 א לתקסד"פ, שכותרתה חזקת מסירה קובעת כי: "בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן. (הדגש אינו במקור- א.כ.) אף בעניין זה, אין מחלוקת כי חזקת המסירה לא התקיימה במקרה דנן, כפי שנקבע בהחלטה מיום 16/3/10 וכפי שפורט בהחלטה מיום 19/10/10: "... הסתבר שבכתובת אליה נשלחו דברי הדואר המהווים את ההודעות קיימים דיירים עם שמות דומים לשל הנאשם, ועל רקע זאת ארע לא אחת בעבר שדברי דואר לא הגיעו ליעדם. בנסיבות אלה, קבעתי שהנאשם סתר את חזקת המסירה ביחס להודעות אלה וזאת על אף שנשלחו בדואר רשום לכתובתו הנכונה. יוצא איפוא שהחוליה האחרונה בתהליך העברת הודעות הקנס לנאשם היא זו שבה ארע טעות, עת הדוורים לכתובת אליה נשלחו ההודעות, ואף מסרו הודעות אודות קיום דבר דואר רשום למי שסברו שהינו נמען הדואר, אך בפועל ההודעות הללו לא נמסרו לנאשם אלא לאדם כזה או אחר עם שם דומה שבעקבות זאת לא דרש את דברי הדואר". היעדר ההמצאה נבע מטעות של עובדי רשות הדואר ולא ממעשה או מחדל כלשהו של המערער, אשר כתובתו הרשומה הינה נכונה ומעודכנת במלואה. 9. סעיף 225א(א) לחסד"פ, אשר כותרתו "מועדי המצאה בעבירות קנס" קובע תקופת התיישנות מיוחדת לעבירות אלו: "עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו בענינה הזמנה לפי סעיף 222 (לעניין "עבירה מסוג "ברירת קנס" - א.כ.) או הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228 (ב) (לעניין עבירה מסוג "ברירת משפט" - א.כ.) ..." הלכה פסוקה היא כי "ההסדרים שנקבעו בפרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי, בעניין סדרי דין מיוחדים בעבירות קנס, לרבות הוראות הנוגעות להתיישנות "יוצרות הסדר מיוחד לעניין עבירות אלה. הסדר זה גובר על הסדר ההתיישנות הרגיל הקבוע בסעיף 9 לחוק" (רע"פ 7927/98 גולדברג נ' מדינת ישראל ; רע"פ 389/06 עו"ד ירון קוסטליץ נ' עיריית תל אביב, 10.7.06, הדגש אינו במקור- א.כ). בע"פ 6629/98 הלר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 346, שעניינו בעבירת תעבורה ובסעיף 239א לחסד"פ, להבדיל מעבירת קנס בענייננו, עומד בית המשפט העליון גם על מהותו של סעיף 225 א לחוק, כדלקמן: " סעיף 225א(א), רישה, שרק אליו יש טעם להתייחס, מורה כי אם "עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו בענינה הזמנה לפי סעיף 222 או הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב)...;". בשונה מסעיף 239א, הרי שסעיף 225א איננו מסייג את האפשרות להגשת כתב-אישום או להמצאת הזמנה או הודעה בקיום תנאים כאלה ואחרים, אלא מורה כי אין לנקוט איזה מן ההליכים האלה אם עברה שנה מיום ביצוע העבירה ... ... לא כן סעיף 239א לחוק, שאינו שולל את האפשרות להגיש כתב-אישום או להמציא הזמנה לדין אף בחלוף שנה מיום ביצוע העבירה, אלא אך מסייג אפשרות זאת בהזמנת החשוד לחקירה או במשלוח הודעה אליו על ביצוע העבירה" (שם, עמ' 354; הדגש אינו במקור- א.כ.) 10. קביעת תקופת התיישנות מיוחדת ביחס לעבירות קנס ניצבה ביסוד חקיקתו של סעיף 225א, אשר נחקק במסגרת תיקון מס' 11 לחוק משנת 1990. מתוך דברי ההסבר לתיקון החוק, ניתן לעמוד על הרציונל העומד בבסיסו: "עבירות קנס ועבירות של ברירת משפט הינן עבירות קלות יחסית. יש לאפשר לאזרח להציג את הגנתו סמוך ככל שניתן לאירוע המיוחס לו ..." (ה"ח 1937, תשמ"ט, 102)" (ר' הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 11), תשמ"ט-1989, בעמ' 102, דברי ההסבר לסעיף 1 להצעת החוק; ר' גם ת.פ. (הרצ') 65/03 מדינת ישראל נ' רביע משה , (להלן: "פס"ד רביע"), אשר עסק אף הוא בסוגייה של התיישנות עבירות מסוג ברירת קנס). 11. בענייננו, מדובר בעבירות קנס מסוג "ברירת משפט". לפיכך, לנוכח העובדה הבלתי שנויה במחלוקת לפיה לא הומצאו למערער הודעות לתשלום קנס לפי סעיף 228(ב) לחוק בתוך שנה ממועד ביצוע העבירות, ומשקבע בית המשפט כי המערער סתר את חזקת המסירה, הרי שהתוצאה המשפטית המתחייבת הינה התיישנות העבירות הנטענות, וזאת בהתאם ללשונו הברורה של סעיף 225א לחוק ואף בהתאם לתכליתו, כפי שצויין לעיל. 12. אין דעתי כדעת כב' השופט קמא, בקובעו בהחלטת הביניים, כי לכלל האמור בסעיף 225א בדבר אי הגשת כתב אישום לאחר חלוף שנה מביצוע העבירות, ישנו חריג בסעיף 225א(ב) "אשר חל במקרה אשר בו בימ"ש מורה על שיפוט באיחור של מי שלכאורה עבר את העבירה". בית משפט קמא ציין כי ביחס להודעות הקנס שלא הגיעו ליעדן, הוא מאפשר לתביעה "להחליט האם להגיש כתב אישום באיחור או שלא לעשות כן. משבסופו של דבר החליטה התביעה להגיש כתבי אישום, הרי שהדבר נעשה במסגרת רשות בימ"ש ויש לראות הדברים כמקרה של שיפוט באיחור, עליו חל החריג שבסעיף קטן ב' לעיל". בהחלטה מיום 19/10/10 ציין כב' השופט כי הנאשם- המערער לא ביקש להישפט אלא ביקש לבטל את הודעות הקנס מחמת התיישנות העבירות, אך כיוון שבמסגרת הליך פלילי ניתן לברר טענת התיישנות רק לאחר הגשת כתב אישום בטרם קיום הקראה לפי סעיף 149 לחסד"פ, ומשהחליטה התביעה להגיש כתבי אישום באיחור; הרי שהדבר נעשה ברשות בימ"ש ויש לראות את הדברים כמקרה של שיפוט באיחור, עליו חל החריג שבס"ק ב' לעיל. כב' השופט ציין, ובצדק, כי לא ניתן לקבל את דברי התביעה -המשיבה דנן, לפיהם עצם מתן הרשות לעירייה להגיש כתב אישום באיחור; לא מאפשרת יותר בירור טענת התיישנות שמעלה הנאשם. סעיף 225א (ב) לחסד"פ קובע: "אין באמור בסעיף קטן (א) כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט לפי סעיף 229, אף אם עברו המועדים הקבועים בסעיף קטן (א)". (הדגש אינו במקור- א.כ). "מי שביקש להישפט לפי סעיף 229", חייב להיות אדם שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, שהיא הפותחת את ההליך בעבירות קנס מן הסוג של "ברירת משפט", בהן נאשם המעוניין להישפט צריך להודיע על כך תוך פרק זמן קצוב, שאם לא כן, לא יהא זכאי להישפט על העבירה. וכפי שעולה בבירור מלשונו של סעיף 229 (א) לחסד"פ: " מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצויין בה, זולת אם פעל באחת מהדרכים האלה: (1) הגיש לתובע, תוך שלושים ימים מיום ההמצאה, בקשה לביטול... (2) הודיע, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, בדרך שנקבעה בתקנות, שיש ברצונו להישפט על העבירה .... ". (הדגש אינו במקור- א.כ). במקרה דנן, המערער אינו נכנס כלל לגדר "מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס", וזאת על פי קביעותיו העובדתיות של בימ"ש קמא, וממילא אין כל תחולה בענייננו לחריג הקבוע בס"ק (ב) של סעיף 225א, המאפשר להגיש כתב אישום באיחור נגד מי שביקש להישפט בהתאם לסעיף 229(א)(2). העובדה שעל פי סעיף 149 לחסד"פ ניתן לטעון טענת התיישנות לאחר תחילת המשפט, כלומר לאחר הקראת כתב אישום, גורמת לכך שטענת ההתיישנות מתבררת לגופה רק לאחר שבית המשפט כבר הכריע בסוגיית ההמצאות לנאשם; אך אין לראות בנאשם כמי שביקש להאריך לו את המועד להישפט. הרי הוא לא ביקש זאת כלל ועיקר. כל שביקש הוא לטעון כי העבירות התיישנו ואם ניתן לטעון טענה זו רק לאחר הגשת כתב אישום, אין פירושו של דבר שהוא אכן ביקש להאריך לו את המועד להישפט, אלא מדובר בעניין פרוצדורלי הנעוץ בסדרי הדין. 13. לא היה מקום לקבוע בהחלטה מיום 16/3/10 כי בית המשפט מתיר למערער להישפט באיחור בגין הדוחות, בהתאם לסעיף 230 לחסד"פ. עניינו של סעיף 230 במשלוח הזמנה למשפט לאותו אזרח שהודיע לפי ס' 229(א) שברצונו להישפט, אשר לגביו נקבע כי תישלח לו הזמנה למשפט תוך שנה מיום שנתקבלה הודעתו. כן קובע סעיף 230 כי בית המשפט רשאי מנימוקים שיירשמו לקיים את המשפט גם אם הודעתו בדבר בקשתו להישפט הוגשה באיחור. יוזכר שוב, כי בענייננו לא החל כלל ההליך של ברירת משפט, מאחר שלא נמסרו למערער הודעות תשלום קנס. 14. בית משפט קמא סבר כי אין בעצם סתירת חזקת המסירה בכדי לקבוע כדבר מובן מאליו כי הודעות הקנס לא הומצאו ובכך התיישנו. אלא סבר שיש לבחון את כלל נסיבות המקרה, ולקבוע האם באופן אי יידוע הנאשם אודות הודעות הקנס כאמור לעיל, קמה לנאשם טענת התיישנות. ביהמ"ש קמא סבר כי יש לעשות זאת בשים לב לרציונאל העומד מאחורי נושא ההתיישנות בחוק הפלילי וכלשונו של כב' השופט: "הרציונאל העומד מאחורי הטענה הינו שאין מקום לנקוט בהליך פלילי כאשר הרשות האמונה על אכיפת החוק זנחה במעשיה הליך זה לתקופה המהווה את תקופת ההתיישנות. בנסיבות המיוחדות של משלוח הדואר לנאשם ואי הגעתו ליעדו, לא ניתן לטעמי ללמוד על זניחה שכזו". אינני מקבלת את נקודת המוצא של כב' השופט לפיה, אי זניחת ההליך על ידי המשיבה מהווה שיקול השולל טענת ההתיישנות. יוער במאמר מוסגר כי בדיון שהתקיים בפניי, סמכה המשיבה יתדותיה על נימוקו הנ"ל של בית משפט קמא, והמשיכה בקו טיעון זה, לפיו העובדה שדברי הדואר לא הגיעו לידי המערער אינה נעוצה במחדל כלשהו שלה כעירייה, אלא "בגלל סיבות שקשורות למקום מגוריו" של המערער. לדבריה: "הרשות הציגה גם הוכחות המשלוח, דברי הדואר נשלחו בדואר רשום ולכן מבחינתנו מדובר במסירות כדין והדוחות הם דוחות חלוטים" (פרוטוקול מיום 9/11/11 עמ' 1-2). גורם ה"אשמה" או ליתר דיוק, היעדר האשמה, של המשיבה בכך שלא בוצעה ההמצאה למערער במועדה, הינו חסר כל נפקות בכל הנוגע לסוגיית התיישנות העבירות, על פי סעיף 225א לחסד"פ. מדובר במבחן אובייקטיבי לחלוטין. יש לבדוק - האם הומצאה הודעת תשלום הקנס בתוך פרק הזמן שקבע לכך המחוקק, אם לאו. רק פרשנות כזו תיישם נכונה, הלכה למעשה, את הרציונאל העומד בבסיס קביעת המחוקק את מועד ההתיישנות המיוחד לעבירות קלות כגון דא, אשר עיקרו בחובה "לאפשר לאזרח להציג את הגנתו סמוך ככל שניתן לאירוע המיוחס לו...". הגשת כתב אישום בחלוף למעלה משנה ממועד ביצוע העבירה יש בה כדי להפתיע את הנאשם ולפגוע ביכולתו להתגונן כראוי. בפס"ד רביע הנזכר לעיל, עמד בית המשפט (כב' השופטת א' לוי) על השיקולים בבסיס ההתיישנות המיוחדת שקבע המחוקק לעבירות הקנס: "כוונת המחוקק, אם כן, כי ברור המשפט יהא סמוך ככל הניתן למועד ביצוע העבירה. כוונה זו לוקחת בחשבון הן את חוסר העניין הציבורי בניהול הליך משפטי בעניין עבירה כזו לאחר חלוף זמן, לרבות העסקת בתי המשפט בכך, הן את הרצון להמריץ את הרשויות לטפל במהירות בעבירות אלו והן את נחיתותו של הנאשם מבחינת יכולתו להתגונן מפני עבירה מסוג זה לאחר חלוף זמן" (שם, פסקה 34). במקרה שבפנינו: התקיים הליך הוכחות בחודש יולי 2011 בגין דוחות שנרשמו בשנים 2006-2007 ולמערער נודע עליהם לראשונה רק בסוף שנת 2008, לאחר שכבר חלפה שנה מיום ביצוע העבירה כדרישת סעיף 225א(א) לחסד"פ. אין להתפלא על כך שבחלוף זמן כה רב אין למערער כל אפשרות להתמודד, לגופו של עניין, עם עדויות הפקחים. מטרת סעיף 225א(א) היא למנוע מצב שבו הנאשם יצטרך לעמוד לדין כאשר לא קיבל הזמנה לפי סעיף 222 לחסד"פ או הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב) לחסד"פ, בטרם חלפה שנה מיום ביצוע עבירת הקנס, ועל מנת להגשים מטרת סעיף 225א(א) לחסד"פ ותכליתו, יש למנוע מצב שבו יתקיים דיון לגופו של עניין בנושא הדוחות; שעה שבית המשפט כבר קיים דיון לגופו של עניין וקבע (בהחלטה מחודש מרץ 2010) כי לא הומצאו למערער-לנאשם ההודעות לתשלום קנס. בית המשפט קבע בהחלטתו מחודש מרץ 2010 כי אם יוגש בכל זאת כתב אישום "שמורה הזכות למבקש להעלות טענת התיישנות". טענת התיישנות אכן הועלתה על ידו; והכרעה בה איננה נגזרת מהשאלה האם לא הומצאה לנאשם הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב) לחסד"פ "באשמת" המשיבה, אם לאו. 15. סיכומו של דבר, דין טענת התיישנות העבירות נשוא הדוחות להתקבל. לא היה מקום להגשת כתבי האישום וממילא לניהול הליך מיותר של הוכחות. 16. לסיכום א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להתקבל ואני מורה על ביטול פסק הדין מיום 12/7/11 והחלטת הביניים שקדמה לו, מיום 19/10/10. משנקבע כי לא בוצעה המצאה לנאשם בפרק הזמן שנקבע בסעיף 225א(א) לחסד"פ, יש לקבל את טענת ההתיישנות של המערער. ב) מאחר שהערעור עוסק בשאלה משפטית, אינני פוסקת הוצאות. משפט תעבורהקנסחניהדוח חניה