קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי הפקדת רישיון נהיגה בפסילה: דינו של המבקש בתיק זה נגזר ביום 15.8.06 במסגרת הסדר טיעון, כאשר בסופו של יום הוטלו על הנאשם 42 חודשי מאסר לריצוי בפועל, חולט סך של 9,050 ₪ שנתפס ברשותו, הוטלו עליו שנתיים מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, וכעיקר לענייננו, נפסל רישיונו של המבקש "לתקופה של 3 שנים בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה מתום מאסרו ושנתיים על תנאי לתקופה של שנתיים מתום הפסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה." לא למותר לציין, כי בתיק זה הורשע המבקש, בין היתר, בעבירה של נהיגה בפסילה. העבירות נשוא תיק זה בוצעו ביום 14.11.05, כאשר מאותה העת נעצר המבקש ועד ליום 20.1.08 עת שוחרר המבקש לאחר תום ריצוי מאסרו. במסגרת הבקשה המונחת בפני, עותר המבקש לראות בו כמי שהפקיד את רישיונו, לצורך תחילת מניינה של תקופת הפסילה, כבר באוגוסט 2005, כאשר לטענתו בתצהיר שהוגש על-ידו, כל מסמכיו, לרבות רישיונו, הופקדו במשטרה כבר בחודש אוגוסט 2005. לטענתו, זוהי הסיבה לכך שלא הופקד רישיונו במסגרת תיק זה, מאז לא נהג ואין ברשותו רישיון נהיגה. משכך, עותר המבקש כי מניין תקופת הפסילה בעניינו יחל כבר באוגוסט 2005, בציינו כי הינו סובל מנכות בשיעור 58% וזקוק לרישיונו על-מנת לתפקד. מנגד, מציינת המשיבה בתגובתה כי המבקש לא צרף לתצהירו כל מסמך המעיד על תפיסת רישיון הנהיגה שלו על-ידי המשטרה או על הפקדתו כנטען. מוסיפה וטוענת המשיבה, כי מועד הפקדת הרישיון הנטען על-ידי המבקש אינו תואם את המועד בו נעצר בגין המעשים בהם הורשע בסופו של יום, ומשכך בכל מקרה אין קשר בין השניים. עוד צוין, כי בעת מעצרו של המבקש בתיק זה, לא נתפס רישיון הנהיגה שלו, והמבקש הורשע גם בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה היות ונהג ללא רישיון נהיגה בתוקף בעת ביצוע העבירה. לאחר עיון בבקשה ובתגובה, נחה דעתי כי דין בקשת המבקש לדחייה, זאת הן מהפן העובדתי והן מהפן המשפטי. אשר לפן העובדתי, הרי שטענות המבקש בתצהירו אינן תואמות את המועדים הידועים. העבירות נשוא תיק זה בוצעו, כאמור, ביום 14.11.05, עת נעצר המבקש, כאשר לטענת המבקש בתצהירו, הפקיד רישיונו במשטרה כבר בחודש אוגוסט 2005, כלומר שלושה חודשים עובר למועד ביצוע העבירה! משכך ברור הוא כי אף אם רישיונו הופקד כנטען, הרי שהדבר נעשה ללא כל קשר לעבירות נשוא תיק זה ולגזר הדין שניתן כאן. יתרה מכך, המבקש לא צירף לתצהירו כל אסמכתא לאמור בו. למעלה מן הדרוש יצוין, כי בגזר הדין נכתב מפורשות, כפי שצוטט לעיל, כי רישיונו של המבקש נפסל לתקופה של 3 שנים בפועל, החל מתום מאסרו, כך שאין כל חשיבות להפקדת הרישיון כבר בחודש אוגוסט 2005 (טרם מעצרו) כנטען, אף אם אכן עשה כן. מעבר לאמור, הרי שיש לדחות בקשת המבקש אף לאור הוראות החוק והפרשנות לה הן זכו ברבות השנים. סעיף 42 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") עוסק בפסילה וחישוב תקופתה וקובע לאמור: "42. (א) פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת. (ב) הוטלה פסילה על מי שנדון לפסילה במשפט קודם אשר תקופתה טרם נסתיימה, תהיה הפסילה שהוטלה כאמור מצטברת לקודמתה ותקופתה תחל בתום הפסילה הקודמת. (ג) בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין - (1) התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה; (2) תקופה שבה נשא בעל הרשיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור." סעיף 67 לפקודה מוסיף וקובע: "67. מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברשיון שנהיגתו אסורה בלי רשיון לפי פקודה זו, או מי שנוהג בניגוד לתנאים שנוספו ברשיונו כל עוד הם בתקפם, או מי שהודע לו כי נפסל מהחזיק ברשיון רכב וכל עוד הפסילה בתקפה הוא משתמש באותו רכב או מרשה להשתמש בו, או מי שנהג או הרשה לאחר לנהוג ברכב בניגוד להודעת איסור שימוש או צו איסור שימוש, דינו - מאסר שלוש שנים או קנס מאה אלף לירות, או שני הענשים כאחד." אשר לצירופם של שני הסעיפים הנ"ל נאמר בפסק-דינו של ביהמ"ש העליון בעניין רע"פ 4446/04 ניסים ביטון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , ניתן ביום 6.10.05) (להלן: "הלכת ביטון"): "השילוב שבין סעיפים 42(א) ו-67 לפקודה מלמד אפוא את אלה: ראשית, תחילתה של התקופה בה נהיגתו של נאשם ברכב אסורה, היא מיום שנפסל בפניו על ידי בית המשפט, או מיום שדבר הפסילה שניתנה בהיעדרו, הודע לו. אולם תחילת תוקפה של הפסילה לחוד, ומניין תקופת הפסילה לחוד, הואיל וסעיף 42(ג) קבע סייג לעניין זה, לאמור, על הנאשם למסור את רישיונו לרשות שנקבעה לכך, בדרך שנקבעה בתקנות, וכל עוד לא עשה זאת לא יתחיל מניינה של תקופת הפסילה." (שם, פסקה 2) (וראה כאן, ב"ש 1647/05 (נצרת) צבי ויכסלפיש נ' מ"י, ). אם-כן, מניינה של תקופת הפסילה לא יחל בטרם נמסר הרישיון לרשות המתאימה כפי הקבוע בתקנות, וזאת בהתאם ללשונו של סעיף 42(ג)(1) לפקודה. ואכן, תקנה 556 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות") קובעת לעניין אופן הפעולה הנדרש כאשר מדובר בפסילה על-ידי ביהמ"ש: "556. (א) נפסל בעל רשיון נהיגה על ידי בית משפט מהחזיק ברשיונו, ימציא בעל הרשיון את רשיון הנהיגה שלו לאותו בית המשפט שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה; אם שוכנע בית המשפט שהרשיון אינו בידי בעלו אותה שעה ימציאו בעל הרשיון, תוך התקופה שקבע בית המשפט, לאחר שניתנה ערבות להמצאת הרשיון ובתנאים שקבע בית המשפט. (ב) מזכיר בית המשפט שהומצא לו רישיון נהיגה שבעליו נפסל מחזיק בו, יודיע לרשות הרישוי פרטים על הפסילה או על עונש המאסר שהוטל, ואת מספר התיק של בית המשפט. (ג) ביטל או שינה בית המשפט את ההרשעה, הפסילה או העונש האחר שהוטלו על בעל רשיון נהיגה, יודיע מזכיר בית המשפט לרשות הרישוי על השינוי או על הביטול." מוסיפות התקנות וקובעות הסדר מיוחד למצב שבו עסקינן ברישיון שפקע תוקפו או שאבד, זאת בתקנה 557 לתקנות: "557. (א) הודע לבעל הרשיון על פסילת רשיונו או על התלייתו על ידי בית המשפט או לפי צו של קצין משטרה או לפי החלטה של רשות הרישוי, לפי הענין, ימציא את רשיונו כאמור בחלק זה אף אם רשיונו אינו בר-תוקף אותה שעה. (ב) הוכח על פי תצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, למזכיר של בית המשפט שהרשיע בעל רשיון נהיגה, או לקצין משטרה או לרשות הרישוי, לפי הענין, כי רשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל כאמור בחלק זה אבד ואין בידו כל עותק של הרשיון, יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מיום שהומצאה ההצהרה לרשות שהטילה אותה. (ג) מצא בעל הרשיון את הרשיון שאבד ימציאו מיד לבית המשפט, לקצין משטרה או לרשות הרישוי שהחליטה על הפסילה. (ד) (בוטלה)." לאור מקבץ הוראות החוק כמפורט יש לומר, כי על-מנת שיחל מניינה של תקופת הפסילה, על בעל רישיון הנהיגה למסרו לביהמ"ש שהורה על הפסילה, זאת אף אם רישיון הנהיגה אינו בתוקף באותה העת, או להמציא תצהיר כנדרש כאשר רישיון הנהיגה אבד, שאז יחל המירוץ ביום המצאת התצהיר לרשות המתאימה. וכלשון הלכת ביטון: "העולה מכל האמור הוא, שסעיף 42(ג) לפקודה קבע עיקרון אחריו אין מהרהרים, ולפיו התקופה שחלפה מיום גזר-הדין ועד למסירת הרישיון לרשות המוסכמת, לא תבוא במניין תקופת הפסילה. בעקבות קביעתו של אותו עיקרון, נקבע ההסדר שבתקנה 557, שהוא מינהלי באופיו, שהנחיותיו לעניין מסירת הרישיון או חליפו (התצהיר) ברורות...". (שם, פסקה 7) לאחרונה, חזר ביהמ"ש העליון על הלכת ביטון הנ"ל, במסגרת פסק-הדין בעניין רע"פ 8317/10 מאיר כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , ניתן ביום 8.2.11), בו קבעה עמדת הרוב: "נוכח פסיקתו של בית משפט זה בעניין ביטון, שם נדחתה טענה דומה שהעלה דהן, נראה כי היה על המבקש לדעת שהחובה לשוב ולהפקיד בבית המשפט האחר את הרשיון שפג תוקפו או למצער לידע את בית המשפט האחר בדרך של תחליף הפקדה על ההפקדה הראשונה, היא חובה החלה עליו ולא על המערך האדמיניסטרטיבי של בתי המשפט. הטעמים שבמדיניות שיפוטית המצדיקים מסקנה זו והתכלית החינוכית-פסיכולוגית המונחת ביסודה, פורטו על ידי השופט א' א' לוי בעניין ביטון, שמדבריו ציטטתי לעיל, ולטעמיו אלה הצטרפתי כבר שם. לא למותר להוסיף כי הצורך לחסום מניפולציות אפשריות מצד נידונים העלולים לנצל לרעה מצבים של חוסר תיאום בין המזכירויות השונות או פערי זמן בעדכון תקופות הפסילה המצטברות, תומך אף הוא באותה מסקנה עצמה.  סיכומו של דבר ובהמשך למה שכבר נפסק בעניין ביטון, נראה לי כי ניתן וראוי לפרש את הוראת התקנות 556 ו-557(א) לתקנות התעבורה באופן שהחובה המוטלת על מי שנגזר לו עונש פסילה להפקיד את רשיונו בבית המשפט שהורה על פסילתו, היא חובה שאינה מתבטלת אך בשל העובדה שהפקיד את הרשיון קודם לכן בבית משפט אחר ובהליך אחר והיא ממשיכה ללוות אותו ולחול עליו גם בכל הנוגע לפסילה הנוספת. עוד אני סבורה כי ככל שאין באפשרותו לקבל לידיו בתום תקופת הפסילה הראשונה את הרשיון שהפקיד כאמור (והנוהל בעניין זה לא הוברר כל צורכו), עליו לבצע תחליף הפקדה (כפי שאכן ביצע המבקש במקרה דנן ביום 8.4.2010) ומניינה של תקופת הפסילה הנוספת יחל מאותו מועד ואילך." (שם, פסקה 4 לחוו"ד של כב' השופטת חיות) סיכומו של עניין, דינה של בקשת המבקש לדחייה, מירוץ תקופת הפסילה בעניינו של המבקש יחל במועד בו יפקיד את רישיונו או תחליף הפקדה כנדרש בתקנות. משפט תעבורההפקדת רישיוןנהיגה בשלילהרישיון נהיגה