קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי הפקדת רישיון נהיגה בשלילה במשך 20 שנה: בפני ערעור על החלטתו של בית המשפט השלום לתעבורה בחיפה (להלן: "בית המשפט לתעבורה") אשר ניתנה ביום 6.9.10, ע"י כב' השופט שלמה בנג'ו בתיק תת"ע 919324/96. המערער נפסל ע"י בית המשפט לתעבורה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה מס' פעמים ובמועדים שלהלן: ביום 15.5.1991 (פסילה למשך שנה), ביום 12.9.1991 (פסילה של שנה), ביום 17.12.1991 (פסילה של שנתיים), ביום 15.1.1992 (פסילה של שנתיים), ביום 6.2.1992 (פסילה של שנה), ביום 5.3.1992 (פסילה של שנתיים) וביום 23.2.1993 (פסילה של שנתיים) - סה"כ 11 שנות פסילה- (להלן: "הפסילות"). המערער טען שבתקופות הנ"ל נהג ללא רישיון נהיגה, כי כלל וכלל לא עבר את המבחנים לקבלת רישיון. המערער פנה לאחרונה וביקש לעבור את המבחנים הדרושים לשם קבלת רישיון נהיגה. בחודש מאי 2010 עבר את המבחן העיוני ובדיקה במכון כשירות לנהוג תוך שרשות הרישוי מציינת את הדברים הבאים "שלילות שהסתיימו, רשיון פג 1990 חייב מבחן עיוני + מעשי". המערער עבר את המבחן העיוני ובדיקת מכון הכשירות לנהוג. ביום 15.7.2010 עבר, גם כן, את המבחן המעשי, ומשבא לקבל את הרישיון נמסר לו כי הוא בשלילה משום שלא הפקיד את רישיון הנהיגה בעקבות הפסילות. המערער הגיש ביום 25.7.10 בקשה לחישוב תקופת הפסילה, שנדחתה על ידי בית המשפט ביום 27.7.10, בנימוק שלא הפקיד את רישיונו ולא המציא תצהיר, מה גם שהוא ביצע עבירות בעת שהיה פסול מלנהוג, לדעת בימ"ש לתעבורה. המערער שב והגיש ביום 12.8.10 בקשה נוספת לעיון חוזר. לבקשה זו התנגדה המשיבה וטענה כי היה על המערער לפעול על פי התקנות הואיל והיה לו רישיון תקף בשנת 1990, קרי, היה עליו להפקידו. עוד טענה המשיבה כי המערער ביצע עבירות בעת שהיה פסול מנהיגה. בית המשפט דחה ביום 6.9.10 את הבקשה לעיון חוזר על יסוד תגובת המשיבה. המשיבה כאמור לא התייצבה לדיון עקב שביתת הפרקליטים וטענותיה בעניין זה לא הובאו בפניי. לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט לתעבורה, בהודעת הערעור, בהודעת רשות הרישוי, לרבות המסמכים הנוגעים לבדיקת התאמת המערער לנהוג ושמעתי את ב"כ המערער, אני מחליט לקבל את הערעור. המערער טען כי רישיון הנהיגה שהיה ברשותו חודש בשנת 1989 ועד לשנת 1990 ומאז לא החזיק כל רישיון נהיגה. גם ממסמכי רשות הרישוי עולות העובדות הנ"ל. תקנה 557 ד' לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן: "התקנות") קובעת את החובה להפקיד את הרישיון על מי שנפסל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה או להגיש תצהיר במידה ורישיונו אבד. בסוגיה זו דנתי ביום 30.4.08, בע"פ (חיפה) 3211/08 אלנקווה נ' מדינת ישראל (להלן: "אלנקווה"), שם סקרתי את הוראות החוק והפסיקה של בתי המשפט והגישות השונות והבאתי את עמדתי ביחס לפרשנות הראויה במחלוקת שנפלה בין הצדדים וקבעתי כי: "במסע הפרשני, יש להתחיל בלשון החוק, בענייננו החוק משתמש בלשון אבד במובנה הפשוט של המילה, קרי מי שהרישיון אינו בחזקתו ואינו יודע היכן הוא נמצא. חיזוק לפרשנות זו נמצאת בתקנה 557 (ג ) לתקנות אשר קובעת : " מ צא בעל הרשיון את הרשיון שאבד ימציאו מיד לבית המשפט, לקצין מש טרה או לרשות הרישוי שהחליטה על הפסילה. ". מכאן שנראה לי שהסעיף אינו סובל את הפרשנות אותה מבקשת המשיבה לאמץ ולפיה, גם המקרים בהם מופקד הרישיון בתיק אחר, ושברי שהוא לא אבד וכי בעל הרישיון יודע היכן הוא נמצא, נופלים בגדר תקנה זו ומטילים חובה על בעל הרישיון להגיש תצהיר. נהג סביר, דהיינו האדם הסביר שקורא את התקנה האמורה, לא יכול להבין שמוטלת עליו חובה להצהיר על כך שרישיונו מופקד בתיק אחר. הטלת חובה כזו עלולה ליצור מצב בו עונש פסילה יהיה ארוך ולעיתים אף כפול מהעונש שהטיל ביהמ"ש בגזר דינו. מצב זה אין לקבל שכן עונש הפסילה, הנו עונש לכל דבר ועניין ובעל השלכות כלכליות ואחרות על האדם, מכאן שיש להקפיד על כך שהוראות החוק יקוימו כלשונן. זאת ועוד, יש לזכור שעסקינן במשפט פלילי, שהוראותיו והכללים שנגזרים מהחוק חייבים להיות ברורים וודאיים, במיוחד כשעסקינן בעבירות תעבורה, בהן לעיתים קרובות אנשים אינם שוכרים שירותיו של עורך דין. כידוע, מלאכת הפרשנות מתחילה בלשון החוק, אך לא מסתיימת בו. מכאן, גם אם הייתי מניח שלשון התקנה סובלת את הפרשנות אותה מבקשת המשיבה לאמץ, עדיין עפ"י תכליות החוק יש לבכר את הפרשנות המצמצמת ... ולפיה בנסיבות המקרה דנן לא קמה כל חובה חוקית על בעל הרישיון להגיש תצהיר, לפיו הרישיון מופקד בתיק אחר. יש לציין שהתכלית העיקרית עליה חוזר ביהמ"ש העליון כמובא לעיל, הנה תכלית מניעת השימוש הפיזי ברישיון. במקרה ומוכח שהרישיון הופקד בתיק אחר או בידי רשות מוסמכת, הרי ברי שבעל הרישיון אינו יכול לעשות שימוש בו. יתרה מזאת, אדם שמפקיד את הרישיון בידי רשות מוסמכת, מקיים את הוראות הדין ומכאן אין חשש שהחוטא יצא נשכר, חשש שהובע בפסיקה. גם התכלית החינוכית והפסיכולוגית מיושמת שכן האדם יודע שהוא ביצע אקט מהותי, שעה שהוא הפקיד את רישיונו בתיק אחר וקיבל אישור על כך, כמו כן, אין בידו רישיון שיוכל להציגו שוב, דבר שמרתיע אותו מלנהוג". עוד קבעתי כי: "...במקרה בו הפקיד אדם את רישיונו בידי רשות מוסמכת, אין חובה חוקית להמצאת תצהיר על כך בעקבות פסילה מאוחרת בתיק אחר. במקרה כגון דא, מניין תחילת ימי הפסילה הכוללת בתיקים השונים, יתחיל מיום ההפקדה כשתקופות הפסילה מצטברות בהתאם לסעיף 42 לפקודה. במידה וההפקדה היתה לתקופה מסוימת יש להפחית זאת בהתאם. לצורך כך על בעל הרישיון למסור הודעה בכתב למזכירות על עניין ההפקדה. דרישה זו הנה במהותה מינהלית שבאה ליעל את ההליך עד שהדבר יוסדר באופן ראוי בתקנות ובנהלים. יש לחזור ולהדגיש שקביעתי לעיל אינה מייתרת מסירת הודעה או כל מסמך אחר שנדרש למזכירות בית המשפט, בכדי שיהיה ניתן ליישם את ההחלטות ביעילות ובדייקנות... כאמור, ייתכן וקיים צורך ליצור מצב משפטי מוסדר וברור במקרים בהם הרישיון פיזית לא נמצא בחזקת בעליו (הנאשם), אך לא מהטעם שהוא אבד ועל כך, יש לתת את הדעת על ידי הגורמים הרלוונטים". גם בעפ"ת 13134-03-09 סורילוב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 11.5.09) התייחסתי לאבחנה שבין מי שיש לו רישיון נהיגה ולמי שאין ברשותו רישיון, ככל שהדבר נוגע לחובת ההפקדה של הרישיון או התצהיר ובהתאם לגישתי בע"פ אלנקוה קבעתי כי: "חובת ההפקדה של הרישיון מוטלת על מי שנפסל מלנהוג ולא על הרשות, חובה שניתן לקיימה פעם אחת ועל ידי מי שברשותו רישיון נהיגה, כך שמי שהפקידו פעם אחת ולא הוציא רישיון נהיגה חדש, בפועל אינו יכול לקיים את דרישת ההפקדה פעם נוספת. מה גם, הרשות יכולה לדעת בכל עת אם אותו נהג הוציא רישיון נהיגה חדש, ויש ביכולתה לסתור את טענתו, שאין בידו רישיון נהיגה, לכן מנהג זה, לא ניתן לדרוש הגשת תצהיר האומר שאין בידו רישיון, כי אין דרישה שכזו בדין, דרישה מעין זו מעוגנת בתקנות ביחס למי שאיבד את רישיון הנהיגה, ולא כך הם פני הדברים בעניינו של מי שהפקיד את רישיונו לאחר הפסילה הראשונה ושוב נפסל, מבלי להוציא רישיון נהיגה חדש". הסוגיה התעוררה ברע"פ 8317/10 מאיר כהן נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 21.11.10) (להלן: "כהן"). שם נידון עניין חובת המצאת תצהיר שעה שרשיון הנהיגה עצמו מופקד בגין פסילה בהליך אחר, אך שאלה זו לא הוכרעה לגופה. בשולי ההחלטה בעניין כהן, שב בית המשפט העליון והפנה את תשומת לב מחוקק המשנה לכך שיטיב אם יבהיר את רשימת המצבים בהם חלה חובת המצאת תצהיר לפי תקנה 557 (ב) לתקנות. הסוגיה שבה והתעוררה לאחרונה בבית המשפט העליון ברע"פ 7431/10 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 21.11.2010) (להלן: "פלוני") ובהחלטתו, קרא כב' השופט א. רובינשטיין למחוקק המשנה להבהיר את התקנה ואביא להלן את הדברים בשם אומרם: "ייטיב מחוקק המשנה אם יבהיר את רשימת המצבים בהם חלה חובת המצאת תצהיר לפי תקנה 557 (ב'). מעבר לשאלה נשוא הליך זה (חובת המצאת תצהיר למי שמעולם לא החזיק רשיון נהיגה) עוררה התקנה שאלות נוספות, בכללן: חובת המצאת תצהיר שעה שכבר הומצא תצהיר בדבר אבדן הרשיון בהליך אחר (לגביה ראו: רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם), , וכן חובת המצאת תצהיר שעה שרשיון הנהיגה עצמו מופקד בגין פסילה בהליך אחר (שאלה שהתעוררה, אך לא הוכרעה לגופה, בתיק רע"פ 8317/10 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ". בעניין פלוני, ניתנה רשות ערעור ובית המשפט העליון דן בבקשה כערעור ונתן את פסק דינו ביום 21.11.2010. בפסק דין זה נתקבל הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת (כב' השופטת הלמן בתיק ענ"פ 16/10), תוך שבית המשפט העליון (כב' השופט רובינשטיין איתו הסכימו כב' השופטים פרוקצ'ה וג'ובראן) קובע כדלקמן: "אוסיף כי מחוקק המשנה נתן דעתו למקרה השכיח של פסילת מי שבידו רשיון נהיגה, והדעת נותנת כי סבר, שבמקרה הפחות שכיח - אך שאינו בלתי אפשר - של פסילת מי שאין בידו רשיון, אין צורך באמירות והדברים הם בחינת פשיטא, כי הפסילה תחול מעת מתן גזר הדין. ואולם, החיים מזמנים סימני שאלה, ודברים ברורים לכאורה אלה - ראוי להבהירם ולקרבם ל"לשון בני אדם" ... בכל הכבוד לעמדת המשיבה, קשה להעטות על הנסיבות "פרשנות תכליתית" שאינה מתיישבת עם לשון תקנה 557 ועם המציאות - שהרי כיצד נראה מי שלא החזיק ברשיון מעיקרא כמי שהחזיק בו ואיבדו, מה שלא אירע. כך, מה גם שישנו פתרון פשוט ואמיתי לחישוב תקופת הפסילה - והוא, כלשון סעיף 42 (א) לפקודת התעבורה, "פסילה שהטיל בית משפט..... תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת...." בהמשך הוסיף וקבע כב' השופט רובינשטיין כי: "...מעתה אמור, במקרים בהם נגזר עונש של פסילה מקבלת רשיון נהיגה על מי שמעולם לא החזיק רשיון כאמור, תמנה תקופת הפסילה מהמועד שנקבע בגזר הדין, ואין על נאשם שנגזר עליו עונש כאמור חובה להמציא תצהיר לפי תקנה 557 (ב') לתקנות התעבורה, שהרי על פי לשונה הברורה חלה התקנה אך על מי שהיה בידו רשיון". ברור כי לאחר מתן פסק הדין הנ"ל לא נעלמו כל הקשיים שבישום התקנה, כי גם המקרים בהם קיימת חובה להגיש תצהיר על פי תקנה 557 (ב) לתקנות אינם ברורים וקרובים "ל"לשון בני אדם" כפי שנסח זאת בית המשפט העליון בעניין פלוני, והמקרה שבפניי ימחיש זאת. המערער נהג בזמן פסילה כאשר עפ"י רישומי רשות הרישוי רישיונו חודש בשנת 1989 עד שנת 1990, כך שבעת שביצע את העבירות שבהן הורשע ונדון לפסילות, לא היה לו רישיון נהיגה תקף ושכדרכו של עולם אין אדם נוהג להמשיך ולהחזיק במסמכים לעד ועולם, בעיקר אם אין להם כל תוקף עוד, מאז חלפו קרוב לשני עשורים (למעט התיק משנת 2000), והשאלה כעת האם יהיה זה צודק להורות על כך שיהיה עליו להגיש תצהיר כדי שמניין הפסילות יתחיל מיום הגשת התצהיר משום שאין ראיה שהפקיד את רישיון הנהיגה שתוקפו פג לפחות שנתיים עובר לתחילת הפסילות - בשנת 1990 או רישיון שלא היה ברשותו לפני שנדון בפעם הראשונה והאחרונה לפסילת רישיון. מרישומי רשות הרישוי הנכונים ליום 3.8.10, עולה כי מאז העבירה משנת 1993, לא נרשם לחובת המערער כל רישום של פסילה ולא הוצג בפני רישום תעבורתי שיש בו כדי להעיד על כך שהוא נהג מאז ועד היום. גם בתשובת המשיבה בבית משפט השלום, הדבר לא נטען. (אזכיר כי אין התייחסות באישור רשות הרישוי לעבירה נשוא תיק תת"ע 10526/00 המוזכר בבקשת המערער). לטעמי, יש בחיובו של המערער להפקיד תצהיר בימים אלה כדי לגרום לעוות דין. מניין עונשי הפסילות מיום הגשת הצהיר יביא למעשה לפסילת המערער לתקופה כפולה ומכופלת מעונש הפסילה של 11 שנים (וכן פסילה של שנה משנת 2000). בדרך זו העונש שבפועל ירצה המערער ימשך לאורך שנים ולזמן בלתי סביר, ובכך יפגעו, גם כן, לטעמי, עקרונות היסוד של עשיית הצדק על ידי ענישה לא הולמת, בלשון המעטה. במקרה חריג זה לא נראה לי כי היה מקום שלא להיעתר לבקשת המערער למניין עונשי הפסילה מיום מתן גזרי הדין ובהתאם לסעיף 42 לפקודה. חיובו להגיש תצהיר לצורך מניין תקופות הפסילה מיום הגשתו, יגרום לכך שהמערער יהיה בפסילה לעוד שנים ארוכות מאוד מאוד, הייתכן כי זו תכלית התקנה? בל נשכח כי המשיבה, (רשות הרישוי), הביאה לשינוי לרעה במצבו של המערער עת אישרה לו ללמוד נהיגה ורק לאחר שסיים בהצלחה עמדתה וגישתה כלפיו השתנו. אשר על כן ועל יסוד האמור לעיל ובהתאם לגישתי שהובאה לעיל ולרוח הפסיקה החדשה שנתקבלה לאחרונה בבימ"ש העליון, נראה לי כי יהיה זה צודק והולם לקבל את הערעור ולקבוע כי עונשי הפסילה של המערער יחלו מיום מתן גזרי הדין, זאת כדי למנוע עיוות דין ופגיעה ביסודות עשיית הצדק ומניעת תוצאה לפיה הענישה תהיה ארוכה ובלתי סבירה, מזו אליה התכוון ביהמ"ש, כך שבעצם המערער ריצה את עונשי הפסילה. מצב דברים זה מדגיש חשיבות קריאות בית המשפט העליון להתערבות מחוקק המשנה מוקדם ככל שניתן, לשם הבהרת התקנה, לשם מתן מענה ברור למצבים כדוגמת המצב של המערער. לכן לא אוכל לפטור את עצמי מבלי להתייחס לכך הגם שהמשיבה לא הביעה את עמדתה עקב אי התייצבותה ואף לא הגישה כל בקשה לאחר מכן, למרות שנשלחו אליה הפרוטוקול וההחלטה. טרם סיום אזכיר כי המערער העלה את טענתו להתיישנות העונשים, טענות שבית המשפט לתעבורה לא התייחס אליהן. המערער העלה טענותיו אלו גם בפני. סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 שדן בהתיישנות עונשים, קבע המחוקק כדלקמן: "עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו - (1) בפשע - עשרים שנים; (2) בעוון - עשר שנים; (3) בחטא - שלוש שנים". אמנם בע"פ 3482/99 פסי נגד מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 715 (להלן: "פסי"), נקבע כי בית המשפט לתעבורה אינו מוסמך לדון בטענת התיישנות עונש וכי הערכאה המוסמכת לדון בסוגיית ההתיישנות הינה בית המשפט האזרחי. יחד עם זאת, יש להדגיש כי פסק דין פסי עסק בהתיישנות עונש/קנס ואילו במקרה שלנו המדובר בהתיישנות עונש/פסילה. כך כשמדובר בעבירת קנס שהפכה לגזר דין, משנה הקנס את אופיו הפלילי ולצורכי גבייה הוא מועבר למישור האזרחי - פקודת המיסים (גביה) (ראו סעיף 70 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 וכן סעיף 4(1) לפקודת המסים (גביה). לכן לא בכדי נקבע בפסק דין פסי כי: "בקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי ועל פי סעיף ‎75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], הסמכות להעניק סעד הצהרתי מוגבלת לבית משפט הדן בעניין אזרחי". בית המשפט העליון דן בסוגייה דומה לענייננו ברע"פ 6518/08 דוד אלין נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 20.8.08), שם נידון הנאשם בשנת 1992 לשנת פסילה ובשנת 2008 עתר הנאשם לבימ"ש לתעבורה בבקשה לקבוע כי עונש הפסילה התיישן. בימ"ש לתעבורה, בהתבסס על תקנה 556 קבע כי יש לחשב תקופת הפסילה משנת 2008. הנאשם הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר קבע כי בכל הקשור לעניין התיישנות העונש, היה על הנאשם לעתור למתן סעד הצהרתי בערכאה אזרחית. בית המשפט העליון דחה את הערעור בהתבסס על תקנה 556 ומבלי להכריע בטענת התיישנות עונש הפסילה. אזכיר כי המדובר בהחלטה שניתנה בבקשת רשות ערעור שלעניין משקלה המחייב ותוקפה הפסיקתי אפנה לרע"א 7152/94 שידלוב נגד קיהן (ניתן ביום 29.1.96). כדי לבסס את טענת ההתיישנות, על המערער להראות, כי פסק הדין המרשיע הפך לחלוט. (ע"פ 4403/09 אלי שלו נגד מ"י (ניתן ביום 4.6.09). מניין תקופת התיישנותו של העונש מתחיל אפוא במועד שבו פסק דינו של המורשע בדינו נעשה חלוט [ראו רע"א 10200/07 עו"ד מזל מנצורי-טחורש נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 1.4.08)]. יש לציין כי העבירות בהן הורשע המערער הן עבירות מסוג עוון שתקופת ההתיישנות של העונש המוטל בגינה הינו עשר שנים. מניין תקופת התיישנותו של העונש מתחיל, אם כן, במועד שבו פסק הדין נעשה חלוט ובענייננו עברו יותר מעשר שנים מאז שהסתיימו 45 ימים ממועד מתן גזר הדין. כאמור, המערער והמשיבה לא הגישו ערעור, כך שגזר הדין הפך לחלוט, בחלוף זכות הערעור, קרי אחרי שחלפו אותם 45 הימים מיום מתן גזר הדין מבלי שאחד הצדדים הגיש ערעור. בנסיבות הנ"ל ברי שבירור טענת ההתיישנות של עונש הפסילה, אינה בלתי אפשרית ומחייבת שמיעת ראיות במסגרת הליך אזרחי. במקרה שבפניי, הנסיבות של המערער והתקופה הארוכה שחלפה מאז הפסילות ועד היום, הצדיקו את החתירה אל התוצאה אליה הגעתי. מה גם, עומדת למערער טענת התיישנות עונשים שבימ"ש לתעבורה לא התייחס אליה וכפי שעולה הרי שהעונשים התיישנו. זאת עוד גם אם יקבע שההליך הנכון לבירורה שאלת התיישנות עונשי הפסילה הוא הליך אזרחי והערעור היה נדחה, הרשות לפנות בהליך אחר לשם הוכחת התיישנות העונש, עדיין פתוחה בפניו. סוף דבר: על יסוד האמור לעיל אני מקבל את הערעור וקובע כי יש למנות את עונשי הפסילה מיום מתן גזרי הדין ובהתאם להוראת סעיף 42 לפקודה, כך שניתן לקבוע כי המערער ריצה את עונשי הפסילות. משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגההפקדת רישיוןנהיגה בשלילהרישיון נהיגה