אי חידוש רישיון נהיגה מעל שנה - תאונת דרכים / אי תשלום אגרת רישיון נהיגה

מה הדין תאונת דרכים במקרה של אי חידוש רישיון נהיגה ? מה הדין של אי תשלום אגרת רישיון נהיגה ? ##אי תשלום אגרת רישיון נהיגה## חוק ההוצל"פ קובע במפורש חזקה משפטית, על פיה , חייב שחידוש רישיונו הוגבל כאמור: יראו אותו כמי ש- " רישיון הנהיגה שלו פקע מחמת אי תשלום אגרה". החוק קובע כי סמכות ראש ההוצל"פ להטיל הגבלה במשרד הרישוי באופן שיבטל את תוקפו של הרישיון או ימנע את הנפקתו מחדש לאותו נהג (חייב). מעת שהוטלה ההגבלה ברישום במשרד הרישוי, משרד הרישוי מנוע על פי צו שיפוטי של ראש ההוצל"פ להנפיק רישיון נהיגה לנהג. המשמעות היא כי מרגע זה, מרגע פקיעת הרישיון, נאסר על החייב לנהוג בכלי רכב הדורש רישיון נהיגה, וכן כי במידה וייתפס נוהג, הרי הוא עובר עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף, בניגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], אשר קובע כי : "10.(א) לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רשיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג, שניתן על פי פקודה זו ...,". חוק ההוצאה לפועל אף מדגיש כי במקרה כזה, מדובר בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה כפי שניתן לייחס לאדם שרישיון הנהיגה שלו פקע מחמת אי-תשלום אגרה, כלומר ברף הנמוך ביותר, להבדיל למשל מנהג בלתי מורשה או נהג שרישיונו נפסל על ידי ביהמ"ש. מדובר בעבירה מסוג עבירות של "אחריות קפידה" אשר על פי סעיף 22(ב) לחוק העונשין , הנטל הוא על הנאשם להוכיח להגנתו כי עשה כל שניתן על מנת להימנע מביצוע העבירה: "22(ב) לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראיה." ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי חידוש רישיון נהיגה מעל שנה - תאונת דרכים:## השופט, ד"ר קובי ורדי לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופט, אליהו בכר) מיום 10.10.08 (ת.א 66855/04) אשר דחה את תביעתו של המערער כנגד המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, כתוצאה מתאונת דרכים בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "החוק"). הרקע והמחלוקת בין הצדדים ביום 9.4.01 בשעת בוקר מוקדמת, עת נהג המערער (יליד 1.4.69) ברכב מסוג סובאו מ.ר 71-595-86 (להלן: "הרכב"), שהיה בבעלות אחיו - מר כאמל אבו ענאם, המשיב 2 (להלן: "אחיו של המערער"), נפגע המערער בתאונת דרכים (להלן: "התאונה"). בעת התאונה לא הייתה לרכב פוליסת ביטוח חובה. כמו כן, בעת התאונה לא היה בידי המערער רישיון נהיגה בתוקף. בכתב תביעתו, טען המערער כי ביום התאונה ביקש מאחיו לשאול את הרכב לצורך נסיעה דחופה, כאשר באותה עת היו לאחיו שני רכבים, ובטעות לקח את הרכב שלא היה מבוטח בביטוח חובה, כאשר כלל לא ידע כי רכב זה אינו מבוטח. כן טען המערער בכתב תביעתו כי הינו זכאי לפיצויים על-פי החוק מהמשיבה, בהתאם לסעיף 7א לחוק, שכן הוא לא ידע ולא היה סביר שידע כי הרכב לא היה מבוטח. באשר לרישיון הנהיגה, טען המערער כי חל בעניינו הסיפא שבסעיף 7(3) לחוק, שכן רשיונו פקע מאחר ולא שילם קנסות. מנגד, טענה המשיבה להגנתה כי אין היא חבה בפיצוי בגין נזקיו הנטענים של המערער בהתאם לסעיף 7(3) לחוק, שכן המערער נהג ברכב ללא רישיון בר תוקף. כן טענה המשיבה כי אינה חבה בפיצוי בהתאם לסעיף 7(5) לחוק, שכן המערער נהג ברכב ללא ביטוח חובה, ולא מתקיים החריג שבסעיף 7א לחוק, שכן המערער ידע דבר אי קיום פוליסת הביטוח או סביר היה שידע עובדה זו. בנוסף, הגישה המשיבה הודעת צד ג' כנגד אחיו של המערער וכנגד בעל הרכב הרשום - מר ואחיד עומר, שלא הגישו כתב הגנה מצידם. פסק דינו של בית משפט קמא בית משפט קמא פיצל את הדיון, ודן תחילה בשאלת האחריות. בפסק דינו דן תחילה בית משפט קמא במשמעות העובדה שלמערער לא היה רישיון נהיגה בר תוקף מחמת אי תשלום קנסות, שכן על-פי אישור משרד התחבורה לתובע היה רישיון נהיגה לתקופה שבין 9.2.96 עד ל-17.12.99. דהיינו מיום 17.12.99 ועד למועד התאונה, תקופה של כשנה וארבעה חודשים, לא היה למערער רישיון נהיגה בתוקף, כאשר כ-9 ימים לאחר התאונה - ביום 18.4.01, חידש המערער את הרישיון שלו באופן זמני. לעניין זה, קבע בית משפט קמא בהתבססו על רע"א 4874/04 רביבו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, , 8.2.07) (להלן: "פס"ד רביבו"), כי בנסיבות העניין, מתקיים סעיף 7(3) לחוק, ודין תביעתו של המערער להידחות, שכן המערער לא חידש את רישיונו בתוך 12 חודשים, כאשר תקנה 172א לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן:"תקנות התעבורה"), קובעת כי חידוש רישיון נהיגה לאחר שנה שלא היה בתוקף מותנה בבדיקות ובחינות. בהתאם לכך, קבע בית משפט קמא כי משלא חידש המערער את רישיונו למעלה משנה, הפך התנאי הקבוע בסעיף 7(3) לחוק מתנאי פורמאלי/פיסקאלי לתנאי מהותי, שכן החשש שמא אין הנוהג בעל כשירות מתאימה לנהיגה הפך למוחשי ובעל השפעה ברורה המעדיפה את שלילת הפיצוי על הפן הסוציאלי של החוק. למעלה מן הצורך, הוסיף בית משפט קמא וקבע כי ככל שיהיה מי שיסבור אחרת, ויונח כי סיפת סעיף 7(3) לחוק חלה בנסיבות העניין, הרי שהמערער זכאי היה לכאורה לפיצוי על-פי החוק על-אף תחולתו של סעיף 7(5) לחוק, שכן חל בנסיבות העניין סעיף 7א לחוק הקובע כי מקום בו הנוהג ברכב לא ידע ולא היה עליו לדעת שאין ביטוח לרכב, הוא יהיה זכאי לפיצוי מהמשיבה על-אף האמור בסעיף 7(5) לחוק. בית משפט קמא קבע לעניין זה כי הוכחו יסודותיו של סעיף 7א לחוק, שכן הוכח שניתן היתר למערער לנהוג ברכב על-ידי אחיו - שהיה בעל הרכב בעת התאונה (כפי שהוכח בראיות שלא נסתרו על-ידי המשיבה). כך גם הוכח, שהמערער לא היה מודע מבחינה סובייקטיבית אודות העדרו של כיסוי ביטוחי, ואף הוכח כי המערער לא צריך היה לדעת מבחינה אובייקטיבית כי לרכב לא הייתה פוליסת ביטוח בת תוקף, שכן לאור מערכת היחסים הקרובה בין בעל הרכב לבין המערער שהינם אחים, קמה חזקה לכאורית המצדיקה את האמון שרוכש הנוהג למתיר השימוש ברכב כי עת מסר לידיו את הרכב קיימת לו תעודת ביטוח חובה תקפה, ומשלא נסתרה חזקה זו על-ידי המשיבה, הרי שהוכחו יסודות סעיף 7א לחוק. בהתאם לכך, קבע בית משפט קמא כי לו סיפת סעיף 7(3) לחוק היתה חלה בנסיבות העניין (ולא כך), הרי שהיה מקום להחיל את סעיף 7א לחוק ולאפשר למערער לקבל פיצוי מהמשיבה. לאור האמור, ובהתאם לקביעתו של בית משפט קמא לפיה למערער לא היה רישיון תקף בעת התאונה, דחה בית משפט קמא את תביעתו של המערער בהתאם לסעיף 7(3) לחוק. עיקר טענות בעלי הדין בערעור לטענת המערער שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה לא חלה בנסיבות העניין הסיפא של סעיף 7(3) לחוק, וכי המערער אינו זכאי לפיצוי על-פי החוק. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא בפרשנותו את סעיף 7(3) לחוק, שכן לטענת המערער אי חידוש רישיונו נבע מסיבה טכנית בלבד, כאשר אין בתקופה הקצרה בה לא היה לו רישיון בתוקף כדי להפוך את העניין מטכני למהותי, כפי שקבע בית משפט קמא. המערער טוען כי בהתאם לע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח נ' נאה, פ"ד נג(2) 193 (1999) (להלן: "פס"ד צור שמיר") הסיפא של סעיף 7(3) לחוק כוללת גם אי תשלום קנס, וכי העדר רישיון מטעם זה הוא עניין פיסקלי-פורמאלי ואין לשלול בגינו את הזכות לפיצויים על-פי החוק. מוסיף המערער וטוען כי יש לפרש את סעיף 7(3) לחוק בצמצום וכי אין ללמוד לעניין זה מתקנות התעבורה, הואיל ותכליתן שונה מהתכלית המונחת ביסוד חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. עוד טוען המערער כי אין ללמוד בנסיבות העניין מפס"ד רביבו, שעסק בנסיבות קיצוניות בהן רישיון הנהיגה של הנפגע לא חודש לאורך מספר עשורים, ואילו בענייננו מדובר באי חידוש רישיון בתקופה קצרה בלבד, שאין בה כדי להפוך את הפגם לפגם מהותי, בפרט לאור העובדה שהוכח באמצעות תעודת עובד ציבור שהגישה המשיבה, כי לאחר התאונה חודש רישיונו של המערער מבלי שנדרש לעבור מבחנים או בדיקות כלשהן (מוצג ד' למוצגי המערער) (להלן: "תעודת עובד הציבור"). בהתאם לכך, טוען המערער כי נסיבות המקרה דומות יותר למקרה שנדון בפס"ד צור שמיר, וכי בנסיבות העניין יש לפרש את העדר רישיונו של המערער כעניין טכני בלבד שלא שולל את זכאותו לפיצוי על-פי החוק. המערער הגיש השלמה לעיקרי טיעוניו בכל הקשור לתחולתו של סעיף 7א לחוק, וזאת בהתאם להחלטת כבוד השופט שנלר מיום 18.3.10. לעניין זה, טוען המערער כי צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה חל בנסיבות העניין סעיף 7א לחוק. לטענת המערער אין להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא שהתבססה על הראיות שהונחו לפני בית משפט קמא ושלא נסתרו על-ידי המשיבה, לפיה המערער נהג ברכב לאחר שקיבל היתר לכך מאחיו שהיה בעל הרכב באותה העת. עוד טוען המערער כי אין להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה המערער לא ידע כי הרכב אינו מבוטח בביטוח חובה, שכן הוכח כי אחיו של המערער שכח לחדש את ביטוח החובה של הרכב, וברי כי אם אחיו של המערער שהיה בעל הרכב לא היה מודע לכך שהרכב אינו מבוטח הרי שגם המערער שהשאיל את הרכב לא היה מודע לכך. לבסוף, טוען המערער כי צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה המערער לא צריך היה לדעת שהרכב לא מבוטח בביטוח חובה, שכן בין המערער לבעל הרכב ישנה מערכת יחסים קרובה של אחים, כאשר בית משפט קמא התרשם לאחר ששמע את עדותו של אחיו של המערער כי מדובר באדם נורמטיבי העובד למחייתו, ומשכך המערער לא צריך היה לחשוד כי הרכב אינו מבוטח. מנגד, טוענת המשיבה כי אין להתערב בפסק דינו המוצדק והמנומק של בית משפט קמא. לטענת המשיבה, דין תביעתו של המערער להידחות הן בשל העדר רישיון נהיגה בתוקף בהתאם לסעיף 7(3) לחוק, והן בשל העדר כיסוי ביטוחי לרכב בהתאם לסעיף 7(5) לחוק. באשר לסעיף 7(3) לחוק, טוענת המשיבה כי הוכח באמצעות תעודת עובד הציבור החתומה על-ידי ראש מדור נהיגה במשרד הרישוי, כי רישיונו של המערער לא היה בתוקף בשל אי תשלום קנסות וכי על רישיונו של המערער הוטלה מגבלה נוספת לפיה הוא חייב לבצע ביקורת במכון רפואי כתנאי לחידוש רישיונו. מוסיפה המשיבה וטוענת כי צדק בית משפט קמא בפרשנותו את סעיף 7(3) לחוק, כפי שנקבעה בפס"ד רביבו, שכן מרגע שחלפה שנה מאז פקיעת הרישיון, אין מדובר עוד בפגם טכני שאינו מוביל לשלילת הזכאות לפיצוי על-פי החוק, הואיל ולאחר שנה חידוש הרישיון אינו אוטומטי והנהג חייב לעמוד במבחנים או בדיקות כפי שנקבע בתקנה 172א לתקנות התעבורה. עוד טוענת המשיבה, כי העובדה שבסופו של יום רישיונו של המערער חודש ללא בדיקות או מבחנים, אינה מעלה ואינה מורידה, שכן רישיונו של המערער חודש בהתאם לשיקול דעתה של רשות הרישוי שהחליטה על חידוש הרישיון ללא ביצוע בדיקות או בחינות כלשהן. מוסיפה המשיבה וטוענת כי יש לאבחן את נסיבות המקרה הנדון מהמקרה שנדון בפס"ד צור שמיר, שכן בעניין צור שמיר רישיון הנהיגה של הנהג פג רק כחודשיים לפני התאונה, ומשכך הנהג יכול היה לחדש את רישיונו ללא מגבלה, למעט תשלום הקנסות כאשר בית המשפט בעניין צור שמיר, הדגיש עובדה זו, וציין כי העובדה שמדובר בפגם טכני בלבד, וכי הנפגע היה כשיר לנהוג ברכב בעת התאונה, היא שהצדיקה אי שלילת זכאותו לפיצוי על-פי החוק. בהתאם לכך, טוענת המשיבה כי בנסיבות העניין, הואיל ורישיונו של המערער לא היה מתחדש באופן אוטומטי, הרי שבצדק דחה בית משפט קמא את תביעתו בהתאם לסעיף 7(3) לחוק. לחילופין, טוענת המשיבה כי המערער לא זכאי לפיצוי בהתאם לסעיף 7(5) לחוק, שכן הרכב בו נהג לא היה מבוטח. כן טוענת המשיבה כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה חל בנסיבות העניין סעיף 7א לחוק, שכן לטענתה המערער לא הוכיח התקיימותו של סעיף זה בנסיבות העניין. לטענת המשיבה, מהימנותו של המערער הוטלה בספק, שכן טענתו לפיה אינו זוכר דבר מהתאונה לא נתמכה במסמך רפואי כלשהו, כאשר המערער מסר גרסה במשטרה לאחר התאונה בה מסר פרטים על התאונה. לעניין יסודות סעיף 7א לחוק, טוענת המשיבה כי בית משפט קמא התעלם בפסק דינו מהסתירות בין עדותו של המערער בבית משפט לבין הגרסה שמסר במשטרה. כך, טוענת המשיבה כי במשטרה טען המערער כי הוא השאיל את הרכב מחבר ולא הזכיר כי השאיל את הרכב מאחיו, כפי שטען בבית משפט קמא, כאשר הוכח כי הרכב לא היה רשום על שם אחיו של המערער אלא על שמו של מר ואחיד עומר, שהיה שכנו של המערער, ושהמערער נמנע מלזמנו לעדות. כמו כן, גרסתו של אחיו של המערער במשטרה לא תאמה את גרסתו של המערער במשטרה באשר למטרת הנסיעה ברכב. לאור האמור, טוענת המשיבה כי המערער לא הוכיח קיומו של היסוד הראשון של סעיף 7א לחוק, שכן לא הוכיח מי, אם בכלל, נתן לו אישור לעשות שימוש ברכב. עוד טוענת המשיבה כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה המערער הוכיח כי לא ידע שלרכב אין ביטוח, שכן גרסאותיהם של המערער ואחיו לעניין זה היו סותרות, שכן פעם טענו שהיו ברשותו של אחיו של המערער שני רכבים והמערער לקח בטעות את הרכב שלא היה מבוטח, ופעם טענו כי כלל לא ידעו שהרכב לא היה מבוטח, כאשר גרסאות אלה סותרות זו את זו, שכן אם לא ידעו שהרכב לא היה מבוטח כיצד ניתן לומר שהמערער לקח בטעות את הרכב שלא היה מבוטח? בהתאם לכך, טוענת המשיבה כי גרסאותיו של המערער עוררו חוסר אמון והיה על בית משפט קמא לקבוע כי המערער לא הוכיח כי לא ידע שהרכב לא היה מבוטח. מוסיפה המשיבה וטוענת כי בנסיבות העניין ולאור המבחן הנורמטיבי, היה על בית משפט קמא לקבוע כי על-אף יחסי הקירבה המשפחתיים בין המערער לבעל הרכב, היה על המערער לוודא האם יש כיסוי ביטוחי לרכב. לבסוף, טוענת המשיבה כי עדותו של המערער הינה בבחינת עדות יחידה של בעל דין, ואין בעדותו של אחיו כדי לסייע לו, הן מהטעם שהתצהירים של המערער ואחיו זהים, הן מהטעם שעדותו של המערער לא נאמרה מזכרונו ולאור ההלכה לפיה בדרך כלל אין בעדות של בן משפחה כדי לסייע. לאור האמור לעיל, טוענת המשיבה כי דין הערעור להידחות על-פי סעיף 7(3) לחוק, וכי ניתן היה להגיע לאותה התוצאה של דחיית התביעה באמצעות סעיף 7(5) לחוק, שכן המערער לא הוכיח קיומו של סעיף 7א לחוק. דיון והכרעה לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובתיקי המוצגים, אני סבור כי דין הערעור להידחות מהטעמים שיפורטו להלן. בענייננו, עיקר המחלוקת בין הצדדים היא באשר לפרשנותו של סעיף 7(3) לחוק, והאם בנסיבות העניין, העובדה שלמערער לא היה רישיון בתוקף בשל אי תשלום קנסות, במשך תקופה של שנה וארבעה חודשים, שוללת את זכותו לפיצויים על-פי החוק. סעיף 7 לחוק- הגבלת זכאותם של נפגעים אל מול תכליתו הסוציאלית של החוק סעיף 7 לחוק מונה, כרשימה סגורה סוגי נפגעים שאינם זכאים לפיצויים על-פי החוק. סעיף זה מהווה למעשה חריג לכלל העומד בבסיס החוק, התואם את תכליתו הסוציאלית של החוק, לפיו ככלל, אדם שנפגע בתאונת דרכים זכאי לפיצוי מחברת ביטוח או מקרנית, ללא קשר להתקיימותו של אשם. (לעניין תכליתו הסוציאלית של החוק ראו: ע"א (ת"א) 1344/07 קורן נ' קרנית -קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם, , 18.3.08) והפסיקה המובאת שם). הרציונל העומד בבסיס סעיף 7 לחוק הוא הרתעתי-עונשי, כפי שציין כבוד השופט חשין ברע"א 2853/96 קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח, פ"ד נג(1) 680, 684 (1999): "הנה כי כן, הגם שברגיל תפעל המערכת הרגילה ונפגע בתאונת דרכים יזכה בפיצוי מחברת ביטוח או מקרנית, נמצא לו למחוקק כי יש סוגי אירועים שבהם לא יהא זה נכון לזכות נפגע בקבלת פיצויים ולא יהא זה ראוי לחייב חברת ביטוח או את קרנית בתשלום פיצויים. כל סוגי אירועים אלה - וכולם בני תקנת הציבור הם, ממש כשם חיובי החוק בני תקנת הציבור הם - נקבצו ובאו אל הוראת סעיף 7 לחוק הפיצויים." בבואם לפרש את תתי הסעיפים שבסעיף 7 לחוק, נדרשו בתי המשפט לאזן בין התכלית ההרתעתית והעונשית המונחת ביסוד סעיף זה, כאמור, לבין תכליתו הסוציאלית של החוק, ובהתאם לכך, נקבע כי העקרון המנחה את פרשנותו של סעיף 7 לחוק הוא שיש לפרשו באופן מצמצם ודווקני כך שהוא יחול על מקרים חמורים וחריגים במיוחד (ראו לדוגמא: דנ"א 10017/02 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נח(5) 639 (2004) (להלן: "ד"נ קרנית")), כאשר ככלל מועדפת פרשנות המטילה אחריות על-פי החוק, כפי שנקבע, בין היתר, בע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח, פ"ד מב(2) 849 (1988). פרשנותו של סעיף 7(3) לחוק בפסיקה בהתאם לתכליתו ההרתעתית-עונשית של סעיף 7 לחוק, תכליתו הסוציאלית של החוק באופן כללי, וכללי הפרשנות כפי שצויינו לעיל, נדרש בית המשפט העליון לפרשנותו של סעיף 7(3) לחוק, שזו לשונו: "נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה: ... (3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו' לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967." הרציונל של סעיף 7(3) לחוק, הוא שלילת הזכאות לפיצוי על-פי החוק לאדם אשר נהג ברכב ללא רישיון, כאקט הרתעתי ומעין עונשי, שכן נהג זה הגדיל בהתנהגותו את הסיכונים בדרכים, וכפי שציין כבוד השופט ברק ברע"א 9030/99 גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח,פ"ד נו(6) 926, 932-933 (2002): "... ההנחה היא כי נהיגה ללא רישיון מגדילה במידה ניכרת את הסיכונים בדרכים. מדובר בתופעה כה לא רצויה, עד שהיא מצדיקה שלילת פיצויים על-פי החוק ממי שאחרת היה זכאי להם על-פי החוק. סעיף 7(3) מגלם תפיסה בסיסית, ולפיה אין זה מוצדק להקנות למי שיוצר סיכונים מיוחדים בדרכים את האפשרות לחסות תחת כנפי החוק והסדרי החבות והפיצוי המיוחדים שהוא יצר. ודוק, לא בכל מקרה שנפגע בו נהג ללא רישיון תישלל זכאותו. הכוונה היא למקרים שהיעדר הרישיון בהם הוא פועל יוצא של עניין מהותי, להבדיל מפגם טכני או פרוצדורלי." הרישא של הסעיף, קובעת את הכלל לפיו נפגע שנהג ברכב שאין לו רשיון לנהוג בו, אינו זכאי לפיצויים על-פי החוק. הפסיקה נדרשה בשורה של פסקי דין לפרשות רישת הסעיף, ולשאלה האם יש לראות במי שהפר את תנאי רישיון הנהיגה שלו כמי ש"נהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו". כך, בד"נ קרנית, נקבע כי שלילת הפיצויים על-פי סעיף 7(3) לחוק, תהיה מוצדקת רק במקרים בהם מדובר בהפרה של תנאי הוא הגבלה בדרגת הרישיון שעניינה סוג הרכב שבו נוהג הנהג, כאשר הכוונה היא להגבלות או לתנאים המתייחסים לממדיו הפיזיים האינהרנטיים של הרכב המשליכים על דרגת הרישיון הנדרשת לצורך נהיגה בו. בהתאם לכך, נקבע בע"א 8183/01 ספיאשוילי נ' מנורה חברה לביטוח (לא פורסם, , 17.6.04), כי "נהג חדש" אשר נהג ברכב ללא מלווה, בניגוד לתנאי ברישיון זכאי לפיצויים על-פי החוק, שכן הוא מחזיק ברישיון לסוג הרכב בו נהג. כן נקבע בע"א 5308/09 הפניקס הישראלי-חברה לביטוח נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם, , 19.12.10) (להלן: "פס"ד הפניקס") כי מי שנהג ברכב "ידני" על אף שרישיונו הוגבל לנהיגה ברכב אוטומטי בלבד, אינו בבחינת "מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו". עוד נקבע ברע"א 1101/10 הכשרת הישוב חברה לביטוח נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים (לא פורסם, , 12.5.10) כי מי שנהג ברכב מסוג מונית ללא רישיון מתאים, אך היה בידו רישיון מסוג 02, אינו נחשב למי שנהג ללא רישיון לעניין סעיף 7(3) לחוק, שכן היה בידו רישיון לסוג הרכב בו נהג. בפסקי דין אלה, ובפרשנות שניתנה בהם לסעיף 7(3) לחוק, ביקש בית המשפט לאזן בין תכליתו הסוציאלית של החוק, לבין התכלית ההרתעתית של סעיף 7 לחוק, בהתאם לכללי הפרשנות שצויינו לעיל, כאשר בפס"ד הפניקס הדגיש כבוד השופט ריבלין כי יש להבחין בין מקרה בו אדם נהג ללא רישיון כלל (המקרה הנדון כאן), לבין מקרה בו אדם נהג עם רישיון אך הפר את אחד מתנאיו, ונראה לדעתי, כי הכוונה היא שבמקרים מהסוג הראשון המבחנים יהיו חמורים יותר מהמבחנים שיחולו במקרים מהסוג השני, ובלשונו של כבוד השופט ריבלין בפסק הדין, פסקה 6: "בענייננו, לעומת זאת, מדובר במי שהחזיקה רישיון נהיגה תקף, אולם הפרה את אחד מתנאיו. המבחנים שנקבעו לעניין זה הם שונים, ויש בכך כדי לשקף את ההבדל בין מי שנהג ללא רישיון כלל, וחפץ להיכלל בהקלה שמעניק החוק למי שרישיונו אינו תקף מסיבה טכנית של אי תשלום אגרה, לבין מי שהחזיק ברישיון נהיגה אך הפר את אחד מתנאיו. יודגש, כי אין בכך כדי להקל ראש בחומרה שבהפרת תנאי הרישיון; אלא שבמקרים הטיפוסיים שבהם החומרה מצדיקה שלילת פיצויים, מתקיימים התנאים שנקבעו לכך בדיון הנוסף." לענייננו, רלוונטית הסיפא של הסעיף הנ"ל, הקובעת את החריג לכלל הקבוע ברישא, לפיו לא יראו נפגע שרישיונו פקע בשל אי תשלום אגרה כמי שאין לו רישיון נהיגה לעניין הסעיף. בפס"ד צור שמיר נדרש בית המשפט העליון, לפרשנות סיפא הסעיף, ונקבע כי המונח "אי תשלום האגרה" שבסעיף זה, כולל בחובו גם אי תשלום קנס, שכן פרשנות מרחיבה זו הולמת את הרציונל שבבסיס סעיף זה שהינו להמתיק את דין השלילה מקום בו העדר רשיון הנהיגה מקורו בטעם פורמלי שאין בו כל מימד מהותי, ובלשונו של כבוד השופט אור בפס"ד צור שמיר (עמוד 200): "המחוקק בחר לסייג את שלילת הזכאות לפיצויים, כאשר רישיון הנהיגה של הנהג אשר נפגע בתאונה פקע מחמת אי תשלום אגרה. מאחורי סייג זה ניצבת התפיסה המשקפת את תכליתו: הואיל ומדובר בעניין פיזקאלי-פורמאלי באופיו, אשר אינו משליך על כושרו של הנהג לנהוג, אין טעם לשלול בגינו את זכותו לפיצויים." הנה כי כן, כבוד השופט אור, הדגיש בפס"ד צור שמיר כי סיפת סעיף 7(3) לחוק עוסקת במקרים בהם המחדל שהביא לפקיעת הרשיון הוא מחדל בעל אופי פיסקאלי או פורמאלי טכני, ואילו מקום בו מדובר במחדל מהותי שעניינו "הכשירות לנהוג", הרי שאז תחול הסנקציה שבסעיף 7(3) לחוק, שכן במקרים מסוג זה, התגובה העונשית, השוללת את זכותו של הנפגע לפיצויים הינה מוצדקת והולמת. בהתאם לכך, הדגיש כבוד השופט אור כי הנפגע בעניין צור שמיר, זכאי היה לחדש את רישיונו שפקע בשל אי תשלום קנסות מבלי שחוייב לעבור מבחנים ובדיקות כלשהן, ולמעשה היה כשיר בעיני רשות הרישוי לנהוג ברכב בעת התאונה, ומשכך פקיעת הרישיון הייתה טכנית בלבד ולא מהותית ואין הצדקה לשלול בנסיבות אלו את זכאותו של הנפגע על-פי סעיף 7(3) לחוק. ובלשונו של כבוד השופט אור (עמוד 201 לפסק הדין): "בענייננו, אין חולק, כי בעת התאונה, היה המשיב זכאי לחדש את רישיון הנהיגה שפקע, על-ידי תשלום הקנס ובלי שיחויב על-ידי רשות הרישוי לעבור מבחנים, בדיקות או כל הליך אחר לצורך כך. דהיינו, בעיני רשות הרישוי, המשיב היה כשיר לנהוג ברכב בעת שאירעה התאונה." השאלה האם יתכנו מקרים בהם אי תשלום האגרה, יעלה כדי פגם מהותי הקשור לכשירותו של הנהג, עד כי תהיה הצדקה לשלול את הזכאות לפיצוי על-פי החוק, נדונה בפס"ד רביבו, שם נקבע כי בהתאם לתקנה 172א לתקנות התעבורה, מקום בו רישיונו של אדם פקע בשל אי תשלום קנסות, ואותו אדם לא חידש את רישיונו למעלה משנה לאחר שפקע, הרי שלא ניתן עוד לומר כי מדובר ב"פקיעה" טכנית ופורמאלית בלבד. למען הנוחות, מובאת כאן תקנה 172א לתקנות התעבורה: "לא יחודש רשיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאמור בחלק זה כאילו היה מבקש רשיון נהיגה, ובלבד שרשות הרישוי רשאית לפטור אדם כאמור מהבדיקות ומהבחינות, כולן או מקצתן. " בהתאם לתקנה זו, קבע בית המשפט העליון בעניין רביבו כי הדרישה לעבור בחינות ובדיקות כתנאי לחידוש הרישיון מהווה דרישה מהותית, ואי מילוי דרישה זו עולה כדי נהיגה ללא רישיון כלל, המצדיק את שלילת הזכאות לפיצויים. ובלשונו של כבוד השופט ריבלין בפס"ד רביבו (פסקה 4): "מקובלת עלי העמדה שהביע בית המשפט המחוזי בפסק-הדין נשוא הערעור, לפיה "הסיפא בסעיף 7(3) אינה עומדת לנצח". לדעתי, חלוף הזמן עשוי להפוך מחדל פורמאלי של אי-תשלום אגרה למחדל מהותי העולה כדי התעלמות מעצם הדרישה לנהוג עם רישיון נהיגה תקף... הסעיף [תקנה 172א לתקנות התעבורה - ק.ו.] מניח כי בחלוף תקופה מסוימת, חידוש רישיון כמוהו כבקשה לרישיון נהיגה, והנחה זו הגיונה בצדה. רישיון נהיגה ניתן על בסיס נתונים מסוימים ואלה עשויים להשתנות בחלוף הזמן. נתונים אלה עשויים להתייחס לעצם כשירותו לנהוג של מבקש הרישיון. רוצה לומר: בחלוף תקופה מסוימת שבה לא החזיק אדם ברישיון, הוא נתפס כמי שמרחף סימן שאלה על עצם כשרותו לנהוג ומיומנותו. הרישיון "ההיסטורי" מאבד מכוחו כסימן להתאמה לנהיגה. לכן, חידוש הרישיון אינו כרוך אך ורק בתשלום אגרה אלא מחייב עמידה במבחנים ובבדיקות, או לחילופין, קבלת פטור לפי שיקול דעתה של רשות הרישוי הבוחנת את עניינו." הנה כי כן, ההלכה כפי שנקבעה בפס"ד רביבו היא כי לאור תקנה 172א לתקנות התעבורה, מקום בו רישיון הנהיגה לא חודש במשך תקופה העולה על שנה אחת לאחר שפקע, הרי שאין המדובר עוד ב"פקיעה" פורמאלית של הרישיון, שכן כעת נדרש בעל הרישיון לעבור בדיקות ובחינות כתנאי לקבלת הרישיון, ומשכך מדובר בהעדר רישיון מהותי, והמקרה אינו נכלל בסייג הקבוע בסעיף 7(3) לחוק, כאשר המשמעות היא שנשללת זכאותו של נהג הרכב לקבל פיצויים על-פי החוק, בהתאם לסעיף 7(3) לחוק. במילים אחרות, נקבע בפסיקה, כי "קו פרשת המים" שממנו ואילך "אי תשלום האגרה" אינו עוד עניין טכני, כי אם מהותי העולה כדי העדר רישיון, הינו שנה מיום פקיעת הרישיון בשל אי תשלום הקנסות, וזאת בהתאם לתקנה 172א לתקנות התעבורה. הרציונל העומד בבסיס קביעה זו הינו להרתיע את הנהגים מניתוק מוחלט, בלתי מוגבל בזמן, של הקשר עם הרשויות האחראיות על מתן ההיתרים לנהוג בישראל, ולמנוע מצבים בהם נהגים בלתי כשירים ינהגו בכבישים תוך סיכון סביבתם. וכדברי כבוד השופט רובינשטיין בפס"ד רביבו הרואה את העניין כמהותי נורמטיבי ולא טכני (אומנם הדברים נאמרו לעניין תקפותו של רישיון זר בישראל, אך הדברים יפים גם לענייננו): "גישתו של המחוקק באשר לאי תקפותו של רישיון נהיגה זר אינה גחמה. הוא ראה להבטיח בראש ובראשונה, את שלום הציבור שבכבישים, שלום עוברי דרכים. הכרח איפוא לעבור את מסננת הרישוי הישראלית, כדי שהאינטרס הציבורי בישראל ישורת כהלכתו." יישום מן הכלל אל הפרט בענייננו, אין מחלוקת כי בעת התאונה, רישיונו של המערער לא היה בתוקף. על-פי תעודת עובד הציבור שהוגשה בבית משפט קמא, למערער היה רישיון נהיגה לתקופה שבין 9.2.96 עד ליום 17.12.99, ורישיונו לא חודש מיום זה בשל אי תשלום קנסות, כאשר התאונה התרחשה ביום 9.4.01, דהיינו עובר לתאונה לא היה בידי המערער רישיון בר תוקף במשך כשנה וארבעה חודשים, כפי שקבע בית משפט קמא. לאור העובדות הנ"ל, ובהתאם להלכה שנקבעה בפס"ד רביבו, כפי שפורטה לעיל, הרי משלא חודש רישיונו של המערער בתום שנה מאז שפקע בשל אי תשלום קנסות, "פקיעת" הרישיון אינה עוד עניין פורמאלי-טכני בלבד של אי תשלום אגרה, כי אם עניין מהותי, שכן לאחר שנה, נדרש המערער לעבור בדיקות ובחינות כתנאי לחידוש הרישיון, כפי שקובעת תקנה 172א לתקנות התעבורה, וכפי שצויין בתעודת עובד הציבור מטעם משרד הרישוי, לפיה כתנאי לחידוש הרישיון המערער "חייב בדיקה בקורת במכון הרפואי". אכן, כפי שטוען המערער, בסופו של דבר, חודש רישיונו באופן זמני תשעה ימים לאחר התאונה, ביום 18.4.01, מבלי שנדרש לעבור מבחן או בדיקה כלשהי, אך אין בכך כדי לשנות מהמסקנה הסופית, ולהכשיר את הפגם שבאי חידוש הרישיון, שכן שיקול הדעת המאוחר שהפעילה הרשות הוא שאפשר את קבלת רישיון הנהיגה הזמני. כך גם נקבע בפס"ד רביבו, שגם שם חודש רישיונו של הנהג-הנפגע לאחר למעלה משנה שלא היה בתוקף, מבלי שנדרש לעבור בדיקה כלשהי, על-אף האמור בתקנה 172א לתקנות התעבורה, וכפי שציין כבוד השופט ריבלין בפס"ד רביבו (פיסקה 6): "בית המשפט המחוזי הבהיר - ודעתי בעניין זה כדעתו - כי העובדה שבדיעבד לא ראתה רשות הרישוי צורך לחייב את המבקש לעבור "מבחן שליטה" כתנאי לחידוש רישיונו, אינה מכשירה את הפגם שבאי-חידוש הרישיון, ולמעשה באי-קבלת רישיון, במשך שנים כה רבות." וכן דבריו של כבוד השופט רובינשטיין בפס"ד רביבו: "וגם העובדה שלימים הופטר המבקש 1 ממבחן אינה יכולה לשנות, שכן בקו עקרוני וברור עסקינן. סעיף 7(3), כפי שצוין, מטרתו הרתעה. עלינו להתמיד בכך, כל עוד לא ימצא המחוקק דרכים שישלבו פתיחותו של עולם גלובלי עם "ביטחון ברישיון" ועמו בטיחות." דהיינו, העובדה בדיעבד אם הייתה בסופו של יום בדיקה אם לאו לצורך חידוש הרישיון אינה משנה, אלא מה שחשוב זה שיקול הדעת של הרשות לחייב בכך. זאת עוד, אין בידי לקבל את טענת המערער לפיה נסיבות המקרה דומות לנסיבות שנדונו בעניין צור שמיר, שכן בעניין צור שמיר, כפי שצויין וצוטט לעיל, בית המשפט העליון הדגיש כי פקיעת הרישיון בשל אי תשלום הקנסות היא בבחינת עניין טכני בלבד, אך מהטעם שהנהג- הנפגע במקרה שנדון שם, לא נדרש לעבור בדיקות ובחינות כלשהן כתנאי לחידוש הרישיון, שכן רישיונו לא היה בתוקף תקופה קצרה של חודשיים בלבד, ותקנה 172א לתקנות התעבורה כלל לא הייתה רלוונטית, ולא נדונה בפסק דין זה. בענייננו, כאמור רישיונו של המערער לא היה בתוקף למעלה משנה, ועל-פי תקנה 172א לתקנות התעבורה, נדרש המערער לעבור בדיקות ובחינות כתנאי לחידוש הרישיון, וזאת בדומה לנסיבות שנדונו בעניין רביבו. אכן, כפי שטוען המערער, הנסיבות שנדונו בעניין רביבו היו נסיבות חריגות, שכן שם דובר במקרה בו הנהג-הנפגע לא חידש את רישיונו קרוב לעשרים שנה. יחד עם זאת, קביעתו העקרונית של בית המשפט בעניין רביבו לפיה בהתאם לתקנה 172א לתקנות התעבורה, לאחר שנה מיום פקיעת הרישיון, העדר הרישיון עולה כדי פגם מהותי של העדר רישיון מדעיקרא, בעינה עומדת. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט זילברטל בע"א (י-ם) 2612/08 כהן נ' מנורה חברה לביטוח (לא פורסם, , 17.3.09), שנסיבותיו דומות לנסיבות הנדונות כאן, שם נדרש כבוד השופט זילברטל לטענה דומה: "נשאלת השאלה, האם לא ניתן לאבחן את המקרה דנן מזה שנדון בפרשת רביבו, מהטעם שבאותה פרשה היה מדובר ברישיון נהיגה שתוקפו פג כעשרים שנה לפני התאונה, ובית המשפט העליון ראה לנכון להזכיר מספר פעמים בפסק דינו, כי מדובר ברישיון שלא היה בר תוקף משך "שנים רבות", עד כי ניתן לראות בכך אי-קיום רישיון נהיגה מדעיקרא. בעניינו מדובר בפרק זמן קצר בהרבה מאז שפג תוקף הרישיון ועד לתאונה. אלא שנראה, כי אין באבחנה זו כדי לסייע למערערת... על אף שבית המשפט העליון ציין בעניין רביבו, כי מדובר בשנים רבות שבהן רישיון הנהיגה לא עמד בתוקפו, נראה כי מקובלת עליו פסיקתו של בית המשפט המחוזי באותה פרשה, לפיה תקנה 172א קובעת גבול עליון לתקופה שבגדרה אי-חידוש רישיון לא ייחשב כנהיגה ללא רישיון, מהטעם שבתום התקופה הנקובה בתקנה אין החידוש תלוי רק בתשלום חוב כספי. ראו האמור בסעיף 4 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה, לפיו תקנה 172א "משקפת את העמדה" לפיה חלוף הזמן "עשוי להפוך מחדל פורמאלי של אי-תשלום אגרה למחדל מהותי העולה כדי התעלמות מעצם הדרישה לנהוג עם רישיון נהיגה תקף". בית המשפט העליון פסק, כי התקנה הנ"ל מניחה "כי בחלוף תקופה מסוימת, חידוש הרישיון כמוהו כבקשה לרישיון נהיגה, והנחה זו הגיונה בצידה" (שם, שם). יצוין, כי בית המשפט העליון לא הביע כל הסתייגות מהאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בפרשת רביבו לפיו: "אי-חידוש הרישיון פרק זמן העולה על שנה, מכניס למערכת השיקולים גם גורמים שאינם פיסקאליים גרידא", לנוכח האמור בתקנה 172א לתקנות התעבורה." זאת ועוד, אני סבור כי הנסיבות דנן חמורות במובן מסויים מהנסיבות שנדונו בעניין רביבו, שכן בעניין רביבו לנהג-הנפגע היה רישיון זר בתוקף, ובכל זאת נקבע כי הוא נעדר רישיון לעניין סעיף 7(3) לחוק, ואילו בענייננו, למערער אין אפילו רישיון זר, ומשכך קביעתו של בית המשפט בעניין רביבו יפה לענייננו אף מקל וחומר. אכן, התוצאה אליה הגענו, לפיה נשללת זכאותו של המערער לפיצוי בהתאם לסעיף 7(3) לחוק, הינה תוצאה קשה. יחד עם זאת, אני סבור כי תוצאה זו והקביעה העקרונית לפיה תקנה 172א לתקנות התעבורה קובעת את הרף העליון ממנו ואילך העדר הרישיון יהפוך ממחדל פורמאלי של אי תשלום אגרה למחדל מהותי, שמקים ספק באשר לכשירותו של אדם לנהוג ברכב בהתאם לסעיף 7(3) לחוק, מביאה להרמוניה חקיקתית (בין חוק הפיצויים נפגעי תאונות דרכים לבין תקנות התעבורה, על-אף שתכליותיהן אינן זהות) וכן מביאה לאיזון הנכון והראוי בין תכליתו הסוציאלית של החוק לבין מטרתו ההרתעתית של סעיף 7(3) לחוק. די באמור לעיל, כדי לדחות את הערעור. למעלה מן הצורך אוסיף כי בניגוד לדעתו של בית משפט קמא, לא שוכנעתי בנסיבות העניין כי המערער הוכיח כי הוא זכאי לפיצויים על-פי החוק על-אף שהרכב בו נהג לא היה מבוטח, בהתאם לסעיף 7א לחוק, כפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו. כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, על מנת להוכיח את תחולתו של סעיף 7א לחוק, קבעה הפסיקה כי על הנפגע להוכיח שלושה תנאים מצטברים. הראשון, נהיגה בהיתר הבעלים או המחזיק. השני, אי ידיעה לגבי העדרו של כיסוי ביטוחי (יסוד סובייקטיבי), והשלישי סבירות אי הידיעה (יסוד אובייקטיבי). בענייננו, ספק בעיני אם אכן התקיים התנאי הראשון, שכן בהודעתו של המערער במשטרה שניתנה ביום 11.6.01, כחודשיים לאחר התאונה (מוצג יג' למוצגי המשיבה), ציין המערער כי לקח את הרכב מחבר שלו שגר בסמוך אליו כדי "לעשות סיבוב": "ומה שאני זוכר זה שלקחתי את הרכב מחבר שלי ואמרתי לו שאני נוסע לחבר... אמרתי נעשה סיבוב ... החבר שלי הוא שכן שגר לידי". זאת בניגוד להודעתו של אחיו של המערער במשטרה מיום 23.8.01 (מוצג יד' למוצגי המשיבה) וכן עדות האח בבית משפט קמא (פרוטוקול מיום 7.11.07 עמוד 10) לפיה הוא שהשאיל את הרכב למערער שביקש לעשות בו שימוש כדי לקחת את בנו לרופא. המערער בעדותו בבית משפט קמא נשאל באשר לסתירה בין הגרסאות והשיב כי אינו זוכר, כאשר טענתו באשר לאובדן הזיכרון לא נתמכה בחוות דעת רפואית כלשהי. לאור האמור, והגרסאות הסותרות באשר לנסיבות לקיחת הרכב על-ידי המערער, ספק בעיני האם עלה בידי המערער להוכיח את קיומו של התנאי הראשון לתחולתו של סעיף 7א לחוק, שכן לא ברור מי נתן למערער את הרשות לנהוג ברכב. אך האמור כאן נאמר, למעלה מן הצורך, ודי בכך שמתקיים סעיף 7(3) לחוק כדי להביא לדחיית הערעור. סוף דבר התוצאה הינה כי יש לדחות את הערעור. המערער ישלם למשיבה שכר טרחת עו"ד תאונת דרכים בסך 15,000 ₪. ד"ר קובי ורדי, שופט השופט י' שנלר אב"ד: אני מסכים ומצטרף לחוות דעתו המקיפה של חברי כבוד השופט ד"ר ורדי. אוסיף כי לא בכדי לא עלה בידי ב"כ המערער להציב "קו פרשת מים" שונה מהשנה כנגזרת מתקנות התעבורה על כל המשתמע מכך. אב"ד השופט ד' רוזן: אני מסכים. דוד רוזן, שופט הוחלט כאמור עפ"י פסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי. רישיון נהיגהאגרהתאונת דרכיםחידוש רישיון נהיגהמשפט תעבורהאי תשלום אגרה