בסוגיית "אי ידיעת החוק" עולות שתי שאלות חשובות: (1) האם אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש ? (2) האם אי ידיעה על זכות תביעה עוצרת את מירוץ ההתיישנות ? ##האם אי ידיעת החוק פוטרת מעונש ?## קודם תיקון 39 לחוק העונשין לא היתה קיימת הגנת טעות במצב משפטי אלא נקבע כלל החוקיות בסעיף 12 לחוק העונשין שקבע: "אי-ידיעת הדין לא תשמש לפטור מאחריות לעבירה, אלא אם נאמר במפורש שידיעת הדין היא אחד מיסודות העבירה". כלומר " אי ידיעת החוק אינה פוטרת". ואולם לימים התברר כי ההנחה האבסולוטית כי לכל פרט יש הדרך לדעת מהו הדין אינה מוחלטת וישנם מצבים בהם הפרט לא היה מודע לחוק או משמעותו ולפיכך יסוד האשמה נשמט תחת מעשיו, וכדברי כב' הנשיאה בייניש ( כתוארה אז) בע"פ 854/02 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ, לא פורסם, (מיום 10.10.07) ( להלן: "פסק דין תנובה"): " קושי זה מתעורר במיוחד בעידן המודרני בו כל פרט כפוף למספר רב של איסורים שונים שחלקם הם בתחומים מורכבים ( כגון מיסוי, הגבלים עסקיים, איכות הסביבה וניירות ערך) בהם נדרשת מידה בלתי-מבוטלת של מומחיות מקצועית על מנת לאתר מהן הנורמות הרלוונטיות החלות במקרה מסוים. לעיתים הנורמות עצמן מנוסחות בלשון שאינה מובנת להדיוטות, ופרשנות החוק אף היא לעיתים אינה פשוטה והיא עשויה לעורר מחלוקת בין ערכאות שיפוטיות שונות. בנסיבות אלה החלתה ללא סייג של חזקת המודעות לדין נראית בלתי מציאותית ומנוגדת לתחושת הצדק" ( פסקה 28 לפסק דינה) כדי לחזק את מעמד החוק ואת הצורך של הפרט ללמוד אותו לא בנקל ייהנה אדם מהגנה זו של אי ידיעת החוק, אלא רק במקרים בהם יוכיח כי לא יכול היה לדעת מה החוק קובע באופן סביר, וכדברי כב' הנשיאה בייניש בהמשך דבריה בסעיף 29 לפסק דין תנובה: "על מנת למתן את התוצאות הנובעות מההתנגשות בין הכלל לפיו אי ידיעת הדין אינה פוטרת מאחריות פלילית לבין עקרון האשמה הוכרה בשיטות משפט קונטיננטליות שונות ההגנה, לפיה כאשר טעותו המשפטית של הנאשם הייתה בלתי נמנעת יהיה הנאשם פטור מאחריות פלילית. ההגנה המבוססת על תיאורית האשמה פותחה במשפט הגרמני; נקודת המוצא של הגנה זו מעוגנת בתפיסה שהיסוד הנפשי של העבירה אמנם אינו כולל מודעות למצב המשפטי, אולם כדי להרשיע אדם בעבירה נדרש גם יסוד של אשמה. טעות משפטית, שאדם לא יכול היה למנוע אותה, שוללת על פי גישה זו את יסוד האשמה, ועל כן מן הראוי שתהווה הגנה מפני אחריות בפלילים" בפסק דין תנובה נקבע, כי בנוסף לדרישות הסובייקטיביות של כנות הטעות וסבירותה הנדרשים בסייג " טעות במצב דברים", ישנה דרישה נוספת אובייקטיבית באשר לטעות במצב משפטי והיא כי הנאשם לא יכול היה למנוע את הטעות באופן סביר וזאת כדי לצמצם את מספר המקרים שיחסו תחת כנפי הגנה זו לכאלו שבהם אכן יסוד האשמה נשמט. ובאשר לשאלה כיצד יש לאבחן האם הטעות לא היתה נמנעת באורח סביר, נפסק בהמשך בפסק דין תנובה ( פסקה 32): "השאלה האם טעותו של הנאשם בדין הפלילי הייתה בלתי נמנעת באורח סביר, תוכרע בהתאם לאמצעים שעמדו לרשותו לבירור הדין במקרה מסוים, לסוג העבירה שלגביה מתעוררת טענת הטעות בדין, ולמידת המאמץ שהקדיש הנאשם לבירור הדין תוך שימוש באמצעים הסבירים שעמדו לרשותו; כמו גם לנתוני הרקע של הנאשם וגיבוש המודעות שלו ליסודות העבירה בהתאם לכישוריו האינדיבידואליים. בחירתו של הנאשם באמצעי מסוים לבירור הדין, כמו גם היקף האמצעים שבהם עליו לנקוט, כפופים למבחן של סבירות. בהקשר זה מקובלת עלינו טענת המשיבים כי אין בלשונו של סעיף 34 יט לחוק העונשין או בתכליתו כדי לחייב נאשם לנקוט " בכל" האמצעים האפשריים העומדים לרשותו לבירור הדין. אם אכן נקט הנאשם באמצעים סבירים, בהתחשב בסוג העבירה ובמורכבותה ובהתחשב בנתונים שיכול היה להשיג במאמץ סביר בנסיבות העניין לשם בירור הדין הפלילי, ולמרות כל אלה הוא טעה בדין, מן הראוי שטעותו של הנאשם תיחשב לבלתי נמנעת באורח סביר." ##האם אי ידיעת החוק מונעת התיישנות ?## בית המשפט ציין כי אי ידיעת החוק אינה עוצרת התיישנות. סעיף 8 לחוק ההתיישנות כולל 4 תנאים, שהנטל להוכחתם מוטל על הטוען להשעיית מירוץ ההתיישנות מכח אותו סעיף. ארבעת התנאים הם כדלקמן: 1. קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע. 2. העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה. 3. העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו. 4. התובע לא היה יכול למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה. תנאיי סעיף 8 מדברים על "עובדות" שנעלמו מעיני התובע אך לא מ"דין" שנעלם מעיני התובע. לכן גילוי מאוחר של הדין לא נתפס ברשתו של כלל הגילוי המאוחר עליו מדבר סעיף 8. לשון אחרת - אי ידיעת הדין אינם משהים את מירוץ ההתיישנות. מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע "כח תביעה". קרי - כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לביהמ"ש ולהגיש תביעתו. במסגרת סעיף 8 נבחנת הידיעה בפועל והידיעה בכח של התובע עפ"י מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים, תוך התחשבות בנסיבות העניין, להבדיל מתכונותיו ונסיבותיו האישיות של התובע. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת תקופת ההתיישנות בגלל אי ידיעת החוק: 1. התובעת 1 (להלן: "התובעת"), כבת 63, חולת סרטן כבר שנים ארוכות, בעלת נכות רפואית צמיתה בשיעור של 92.68% החל מיום 1.1.91 (כקביעת ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי), תובעת את מועצה מקומית בנימינה (הנתבעת), שבתחום שיפוטה המוניציפאלי היא מתגוררת עם בעלה (התובע 2), על החזרי ארנונה שנגבו ממנה, לטענתה, ביתר בין השנים 1991-2008, בסכום של 142,337 ₪ נכון ליום הגשת התביעה בתאריך 26.5.10. 2. טוענת התובעת בכתב תביעתה כי לנוכח נכותה הצמיתה כמפורט לעיל, היתה זכאית להנחה בתשלומי הארנונה אותה היא משלמת לנתבעת מדי שנה, אלא שלא ידעה על זכאותה זו לקבלת הנחה אלא רק באמצע שנת 2009. מיד לכשנודעה לה זכאותה להנחה, היא הגישה בקשה לנתבעת, שנתנה לה את ההנחה רטרואקטיבית מתחילת שנת 2009. 3. כאמור טוענת התובעת בכתב תביעתה כי היא זכאית להחזר הארנונה שנגבתה ביתר, מבלי להתחשב בזכאותה להנחה, החל ממועד קביעת נכותה הצמיתה בשנת 1991 ועד שנת 2008 (ועד בכלל). טענות התובעת בכתב התביעה 4. טוענת התובעת בכתב התביעה ובתצהיר עדותה הראשית ת/1 כדלקמן: א. על אף שהיא מוכרת כנכה בעלת נכות רפואית צמיתה בשיעור של 92.68% החל מיום 1.1.91, היא לא ידעה על זכאותה לקבלת הנחה בתשלומי ארנונה, עד תחילת שנת 2009. רק אז בשיחה מקרית עם עובדת סוציאלית בביה"ח איכילוב שם היא מטופלת, נודע לה באקראי על זכאותה זו. ב. סמוך לאחר מכן היא פנתה לנתבעת בבקשה לקבלת ההנחה, ואף בדרישה כי יושבו לה כל תשלומי הארנונה ששילמה ביתר במהלך כל השנים מאז שנת 1991. דא עקא, שהנתבעת העניקה לה את ההנחה רק לשנת 2009 (רטרואקטיבית מתחילת השנה), אך סירבה להשיב לה את תשלומי היתר הנטענים, רטרואקטיבית משנת 1991. ג. הנתבעת ידעה או היתה יכולה לדעת על זכאותה להנחה, וזאת לנוכח העובדה כי החברה לאוטומציה (חברה המספקת שרותי מיחשוב לרשויות מקומיות בישראל), העבירה לנתבעת רשימות הזכאים להנחה דרך המוסד לביטוח לאומי. אולם, הנתבעת לא טרחה ליתן לה את ההנחה ביוזמתה, שלא כדין (לטעמה של התובעת). ד. היא לא קיבלה מעולם, בכל צורה שהיא, כל עלון או דף הסבר בו מפורטים המצבים המזכים בהנחה לרבות בגין נכות. ה. הסכומים שתבעה בתביעתה זו לא תזעזע את קופת הנתבעת ולא תיצור השלכות מרחיקות לכת, שכן מדובר בתקציב שנתי של המועצה, בשיעור של כ- 65 מיליון ₪, ולא ידוע על תביעות אחרות תלויות ועומדות כנגד הנתבעת דוגמת זו הנדונה. ו. הסכום שתבעה הוא סכום מוערך. בכל מקרה, היא איננה דורשת מעבר למגיע לה עפ"י חישובי המועצה על תשלומיה העודפים במהלך השנים. טענות הנתבעת בכתב הגנתה ובתצהיר מטעמה (נ/1) 5. הנתבעת בכתב הגנתה דוחה את טענות התובעת בכתב התביעה, וטוענת להגנתה (כמפורט בכתב ההגנה ובתצהיר מזכיר הנתבעת מר חיים אליוביץ) כדלקמן: א. חלק גדול מכתב התביעה התיישן, והכוונה היא לתביעה להחזרי תשלומי ארנונה שנגבו לכאורה ביתר, מעבר ל- 7 שנים רטרואקטיבית מיום הגשת התביעה. ב. הנתבעת היא גוף ציבורי הפועל עפ"י תקציב שנתי. כל תביעה להחזר תשלומי ארנונה צריכה להיות מוגשת תוך שנת התקציב על מנת שלא לגרום לנתבעת לחרוג מתקציבה. במקרה הנדון, התובעת טוענת להחזר כספים של למעלה מ- 20 שנה רטרואקטיבית. קבלת התביעה משמעותה פגיעה באיזון הכספי של הנתבעת, דבר שעלול לגרום לקשיים רבים לנתבעת. משכך, כשחולפת שנת התקציב משלי שתושג השגה כנגד שומת הארנונה, המהווה בסיס לקביעת התקציב באותה שנה, יש לראות את חיובי הארנונה כחלוטים. ג. הנתבעת איננה נותנת הנחה אלא אם כן מגישים בקשה להנחה ומצרפים מסמך תומך. במקרה זה בקשתה של התובעת להנחה, בצירוף אישור המלמד על נכותה, הוגש לנתבעת רק במחציתה של שנת 2009. עם קבלת הבקשה, בחנה הנתבעת את הבקשה והכירה בזכאותה של התובעת להנחה רטרואקטיבית מתחילת שנת 2009. ד. על אף קבלת חוו"ד משפטית של הנתבעת כי התובעת אינה זכאית להחזר רטרואקטיבית מעבר לאותה שנת כספים בה הוגשה הבקשה (שנת 2009), הועלה עניינה של התובעת במועצת הנתבעת, שהחליטה, לפנים משורת הדין, להפנות את דרישת התובעת להחזר רטרואקטיבית לאישורו של הממונה על המחוז במשרד הפנים. העתק הפניה מתאריך 24.12.09 לעו"ד אמיר בן בסט, היועמ"ש המשפטי של מחוז חיפה במשרד הפנים, צורף כנספח ד' לכתב התביעה, ותשובת הממונה על הרשויות הגב' רוממה תמאם, התקבלה על הרשויות במשרד הפנים מינהל מחוז חיפה, התקבלה בתאריך 3.2.10 (נספח 10 לנ/1), ובו צוין כדלקמן: "מפנייתך עולה, שהגברת פווה הגישה את הבקשה רק בשנת 2009 כשהאישור הוא מ- 1991. הנחה מכח צו הארנונה לפי תקנה 8(2) לתקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג-1993, אינה ניתנת אוטומטית לזכאים לקבלה, יש להתייצב במשרדי מחלקת הגביה ולבקש הנחה זו. ההנחה ניתנת רק לאותה שנת כספים שבה מוגשת הבקשה. אי לכך, הרשות אינה רשאית להשיב לגברת את הכספים ששילמה בשנים עברו". טוענת הנתבעת כי לנוכח תשובה זו, נותרה עמדתה כפי שהיתה מלכתחילה, ובהתאם לחוו"ד היועצים המשפטיים שלה, כי לא ניתן להשיב לתובעת את תשלומי ההנחה שהפסידה לשנים עברו, מעבר לשנת 2009 בה הוכרה הנחתה. ה. הנתבעת גם מכחישה את טענות התובעת כי לא שלחה ו/או הפיצה בין תושבי המועצה המקומית עלון או דף הסבר בקשר עם זכויות בעלי נכויות להנחה בארנונה. ו. הנתבעת גם מכחישה את הסכומים הנתבעים ולטעמה הם מופרזים ומוגזמים. טענות הנתבעת בכתב התשובה לעניין טענת ההתיישנות 6. הנתבעת הגישה כתב תשובה, שחוזר למעשה על טענות התביעה, אולם מתייחס גם לטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת. 7. טוענת הנתבעת כנגד טענת ההתיישנות שמעלה התובעת, כדלקמן: א. רשות ציבורית דוגמת הנתבעת צריכה להימנע מלהעלות טענת התיישנות, המהווה מחסום פרוצדוראלי לניהול התביעה, וזאת בשים לב לחובתה לנהוג ביושר, בהגינות ובתום לב. ב. מדובר בהתיישנות שלא מדעת, עליו אמור לחול סעיף 8 לחוק ההתיישנות העוסק בכך. לכן, אין מקום לטענת התיישנות בנדון. דיון והכרעה 8. אלה השאלות שלטעמי דורשות הכרעה בתובענה זו: א. האם תביעתה של התובעת התיישנה אודות השנים אשר הן למעלה מ- 7 שנים אחורנית, ממועד הגשת תביעתה? ב. האם באופן עקרוני או חוקי ניתן לתבוע בעבור הנחה בארנונה בשנים שלא התבקשה ההנחה בפועל? ג. בהנחה שהתשובה בס"ק (ב) חיובית (אם התשובה שלילית, דין התביעה להידחות כבר בשלב זה של הבירור) - האם התובעת במקרה דנן זכאית לתבוע רטרואקטיבית עבור הנחה שלא ביקשה בפועל? ד. בהנחה שהתשובה בס"ק (ג) חיובית - האם התובעת הוכיחה מהם הסכומים להם היא זכאית כהחזר? שאלה א' - טענת ההתיישנות 9. כאמור, בכתב הגנתה טענה הנתבעת טענת התיישנות בכל אותן שנים שהן מעבר ל- 7 שנים אחורנית מיום הגשת התביעה (ראה סעיף 5(א) לעיל). 10. נאמר לא אחת בפסיקה כי תביעת השבה נגד רשות היא תביעה אזרחית המתיישנת לפי האמור בחוק ההתיישנות - 7 שנים מהיום שבו נודעה עילת התביעה, אלא אם כן מתקיים אחד החריגים בחוק (ראה למשל: ע"א 546/04, עיריית י-ם נ' שרותי בריאות כללית). 11. לנוכח זאת אין לבוא בטרוניה לנתבעת דנן כשהעלתה את טענת ההתיישנות, על אף היותה רשות ציבורית (ראה טענות התובעת בנדון סעיף 7(א) לעיל), במיוחד במקרה זה שללא ספק הוא חריג, לנוכח השנים אחורנית בהן דורשת התובעת החזר על הנחה שלא ביקשה בפועל. 12. כל שיש לבדוק הוא - האם עומדת לתובעת, כגרסתה (סעיף 7(ב) לעיל), טענת ההתיישנות שלא מדעת, הנקובה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע לאמור: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". טוענת התובעת כאמור כי לא יכולה להיות סיבה אחרת למימוש זכותה להנחה, מלבד חוסר ידיעתה. 13. לצורך בחינת שאלת ההתיישנות אני מוכן לצאת מנקודת הנחה, שהיא הגיונית וסבירה בנסיבות העניין, כי התובעת באופן אישי לא ידעה על זכאותה להנחה עד לשנת 2009 כמפורט לעיל. חזקה כי אם היתה יודעת היתה מגישה בקשה לקבלת הנחה, כפי שעשתה סמוך לאחר שנודע לה על זכאותה זו. חיזוק לעובדה כי התובעת לא ידעה על זכאותה להנחה עד לשנת 2009, ניתן גם לקבל מעדותה בפני של הגב' ליאורה ורדי, מנהלת מחלקת הגביה במועצה. יצוין כי הגב' ורדי היתה בין אלה שגילו את אוזניה של התובעת בשנת 2009, כי היא זכאית לקבלת הנחה בגין נכותה. ציינה גב' ורדי בעדותה כי הלכה לבקר את התובעת בביתה לאחר טיפול שקיבלה בשנת 2009. תוך כדי שיחה הראתה לה התובעת את המכתב מביטוח לאומי, שבו צוין כי היא בעלת נכות צמיתה בשיעור של למעלה מ- 90%, ואז היא סיפרה לתובעת כי היא זכאית להנחה בארנונה. הוסיפה וציינה הגב' ורדי כי היא מאמינה שהתובעת לא ידעה על זכאותה זו קודם לכן, שאחרת - "אם היא היתה יודעת היא היתה מבקשת" (עמ' 9 לפרו' ש' 6-13). 14. אודות משמעות סעיף 8 לחוק ההתיישנות עמד ביהמ"ש העליון בע"א 2919/07, מ"י-הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא ליפל ואח', שגם אושר בדנ"א 7601/10, כדלקמן: א. סעיף 8 לחוק ההתיישנות כולל 4 תנאים, שהנטל להוכחתם מוטל על הטוען להשעיית מירוץ ההתיישנות מכח אותו סעיף. ארבעת התנאים הם כדלקמן: 1. קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע. 2. העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה. 3. העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו. 4. התובע לא היה יכול למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה. ב. תנאיי סעיף 8 מדברים על "עובדות" שנעלמו מעיני התובע אך לא מ"דין" שנעלם מעיני התובע. לכן גילוי מאוחר של הדין לא נתפס ברשתו של כלל הגילוי המאוחר עליו מדבר סעיף 8. לשון אחרת - אי ידיעת הדין אינם משהים את מירוץ ההתיישנות. ג. מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע "כח תביעה". קרי - כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לביהמ"ש ולהגיש תביעתו. ד. במסגרת סעיף 8 נבחנת הידיעה בפועל והידיעה בכח של התובע עפ"י מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים, תוך התחשבות בנסיבות העניין, להבדיל מתכונותיו ונסיבותיו האישיות של התובע. ה. מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע כח תביעה. בין העובדות המהוות את עילת התביעה ניתן למצוא את שאלת קיומו של הקשר הסיבתי, ההתרשלות (המעשה או המחדל והפגיעה בתובע וזהותו של הנתבע). לצורך גילוי ההתרשלות או הקשר הסיבתי, המבחן הוא קצה חוט או סברה, ואם אדם סביר היה מגיש תביעה. כאשר התובע חשד או צריך היה לחשוד, יראו בכך "קצה חוט" המתחיל את מירוץ ההתיישנות. 15. אם נשליך זאת למקרה דנן, יש לומר כדלקמן: א. אין די בכך שהתובעת באופן סובייקטיבי לא ידעה על זכאותה להנחה בגין נכותה. ב. יש לבחון האם התובעת הוכיחה (ונטל הראיה עליה בנדון כאמור לעיל), כי עפ"י מבחן אובייקטיבי של אדם סביר ואמצעים סבירים, לא היתה יכולה לדעת על זכאותה זו. 16. טוענת התובעת כאמור כי לא נתקלה בכל עלון או דף הסבר מצד הנתבעת אודות זכאותה להנחה בגין נכותה. טוענת עוד התובעת שגם במסגרת הליך זה, ועל אף שביקשה זאת מהנתבעת, לא הציגה הנתבעת כראיה כל עלון או דף הסבר או פרסום אחר, ממנו היתה יכולה הנתבעת לדעת על זכאותה זו. 17. מן העבר השני - הנתבעת טוענת כדלקמן: א. בכל צו ארנונה שהם שולחים לתושבי המועצה בתחילת כל שנה, יש סעיף שמתייחס להנחות שאנשים זכאים להם עפ"י חוק. מעבר לכך, הדבר גם מפורסם בלוחות מודעות עירוניים וגם בפרסומי משרד הפנים (עדותו של מזכיר הנתבעת מר חיים אליוביץ - עמ' 5 לפרו' ש' 26-29; עדותה של הגב' ליאורה ורדי, מנהלת מחלקת הגביה אצל הנתבעת, שהובאה לעדות ע"י התובעת דווקא, עמ' 9 לפרו' ש' 23-26). ב. באתר האינטרנט של הנתבעת יש פרסום אודות אופן קבלת הזכאות להנחה (עדותה של הגב' ליאורה ורדי, עמ' 9 לפרו' ש' 14). ג. אם התובעת היתה מתעניינת היתה יכולה לדעת על זכאותה להנחה, וזאת לנוכח מקורות המידע דלעיל (עדותה של הגב' ורדי, עמ' 9 לפרו' ש' 28-29). 18. לסיכומיה צירפה התובעת דוגמא של צווי מיסים לשנים 1999-2000, שדוגמתם לשנים הרלבנטיות נשלחו לתושבי הנתבעת מדי שנה בשנה עם הדרישה לתשלומי הארנונה השנתיים בתחילת השנה (ראה העדויות לעיל), ובהם מצוין בין היתר את פירוטי ההנחות להם זכאים התושבים, לרבות נכים שדרגת נכותם 90% ומעלה. על צירוף זה יצא קצפו של ב"כ הנתבעת, שהגיש בקשה לביהמ"ש שלא להתיר את הגשת דוגמת צווי המיסים האמורים, שכן אלו היו צריכים להיות מוגשים במסגרת הדיונים בתיק ולא במסגרת סיכומים, במיוחד כאשר דרש לקבל העתקים של הפרסומים האמורים, ולא נענה. על בקשה זו הגיבה הנתבעת וציינה כי צו הטלת ארנונה איננו מהווה "ראיה" אלא כי אם "דין". מדובר בחקיקת משנה ואין מניעה לצרפו בכל שלב במהלך הליכי התובענה, לרבות בסיכומים. דעתי בנדון כדעתה של הנתבעת. נאמר בפסיקה כי צו הטלת ארנונה של כל רשות מקומית הינו בבחינת חקיקת משנה הכפופה לכללים שנקבעו בחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 [לדוגמא ראה: עמ"נ (חיפה) 333/06, מנהל הארנונה של המועצה המקומית פרדס חנה כרכור נ' מתי קטיעי]. על כן לטעמי, ניתן לצרף את צו הארנונה אף לסיכומי הנתבעת, ואין צורך דווקא להגישו כראיה במהלך הדיונים. משכך, ומשהעידו מזכיר הנתבעת והגב' ורדי (שאף היתה עדה מטעם התובעת) כי צו ארנונה דוגמת זה שצורף לסיכומים, נשלח מדי שנה בשנה, עם דרישת הארנונה השנתית, בתחילת כל שנה לתושבים, ובכללם התובעת, יש לומר כי לו רצתה התובעת היתה לה היכולת לדעת כי היא זכאית להנחה מכח נכותה, כמפורט בצו המיסים השנתי שנשלח אליה. 19. לא זו אף זו - האמנתי ושוכנעתי מעדותם של מזכיר הנתבעת והגב' ורדי (מנהלת מח' הגביה בנתבעת), כי מקרי הזכאים להנחה פורטו בלוחות המודעות של הנתבעת, באתר האינטרנט שלה ואף בפרסומי משרד הפנים (דבר שהוא גם סביר בעיני). דבר זה מחזק את מסקנתי כי לו רצתה התובעת, ובמאמץ סביר, היתה יכולה לדעת על זכאותה האמורה. 20. לא זו אף זו - אם נעיין בתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), תשנ"ג-1993, בפרק ב' העוסק בהנחות כלליות, נמצא את הוראת סעיף 2(א)(3), על-פיה: "(א) מועצה ראשית לקבוע הנחה מסכום הארנונה הכללית שהוטלה באותה שנת הכספים על מחזיק בנכס שנתקיימו לגביו אחד התנאים כמפורט להלן, בשיעורים שפורטו להלן: ... ... (3) נכה אשר דרגת נכותו הרפואית המוכחת עפ"י כל דין הוא בשיעור של 90% ומעלה, או מי שטרם קבלת קצבת הזקנה נקבעה לו נכות כאמור, הנחה שאינה עולה על 40%". הנה כי כן - אם התובעת היתה מתעניינת ומעיינת בתקנות אלה (וכאמור אי ידיעת הדין אינה עוצרת את מירוץ ההתיישנות - ראה סעיף 14(ב) לעיל), היתה יודעת או לפחות "חושדת" כי יש לה זכאות להנחה בארנונה לנוכח נכותה הגבוהה מ- 90%. לנוכח "חשד" זה יש לומר כי התחיל מירוץ ההתיישנות לפחות ממועד פרסום התקנות האמורות בשנת 1993 (ראה סעיף 14(ה) לעיל), שכן ממועד זה למעשה התגבשה עילת התביעה. 21. לסיכום ולאור כל האמור לעיל יש לומר כי על אף אי ידיעתה הסובייקטיבית של התובעת את זכאותה להנחה, אם נבחן את המצב באופן אובייקטיבי יש לומר כי היתה לה היכולת והיו לה האמצעים לדעת על זכאותה האמורה כבר עם קביעת נכותה בשנת 1991. על כן, החריג של סעיף 8 לחוק ההתיישנות לא חל במקרה זה. 22. מכאן כי צודקת הנתבעת בטענתה כי תביעתה של התובעת התיישנה בכל הקשור לשנים שמעבר ל- 7 שנות ההתיישנות, אחורנית, ממועד הגשת תביעתה בתאריך 26.5.10. משכך, כל הדיון מכאן ואילך יהיה בזכאותה של התובעת להחזר תשלומי ארנונה עודפים לגרסתה, ששולמה לנתבעת, 7 שנים רטרואקטיבית ממועד הגשת תביעתה. הא ותו לא. שאלה ב' - האם באופן עקרוני ניתן לתבוע בעבור הנחה בארנונה שלא התקבלה בפועל? 23. טענות הצדדים בנדון מפורטות בסעיפים 4-5 לעיל. 24. לטעמי, יש לפנות למקור החוקי למתן הנחות בארנונה, אשר הוא תקנות הסדרים במדינה (הנחה בארנונה), תשנ"ג-1993 (להלן: "התקנות"). 25. התקנה הרלבנטית לענייננו מופיעה בתקנה 4(א) לתקנות, הקובעת לאמור: "הנחות שקבעה המועצה לפי תקנה 2(3) עד (6)... יינתנו עפ"י בקשה חתומה שהמציא המבקש לרשות מקומית...". ודוק - תקנה 2(3) עוסקת בהנחה לנכה שדרגת נכותו הרפואית המוכחת עפ"י כל דין היא בשיעור 90% ומעלה, דוגמת המקרה דנן. היינו - יש דרישה לבקשה בכתב החתומה ע"י המבקש. כל עוד אין בקשה להנחה, הרשות המקומית לא תיתן, ולא צריכה לתת, הנחה. נפנה גם לתקנה 8 לתקנות, הקובעת כי: "המבקש הנחה לפי פרק זה ימציא לרשות המקומית בקשה חתומה לפי טופס 2 שבתוספת השניה". תקנה 9 לתקנות קובעת כי: "טופס הבקשה יועבר לגזבר, ולמנהל מחלקת הרווחה שיעבירו להחלטת הועדה, בצירוף חוו"ד בכתב". הנה כי כן - הנחה לא ניתנת סתם כך בעלמא, אלא יש לבקש אותה ולהתכבד להגיש בקשה בכתב, בצירוף מסמכים תומכים. 26. הדרישה לבקשה בכתב למתן הנחה היא לא בעלמא, אלא על מנת שהגורמים המוסמכים ברשות המקומית יוכלו לבחון הבקשה והמצורף לה, ובמידת הצורך לדרוש המצאת פרטים או מסמכים נוספים לצורך הדיון בבקשה (תקנה 11 לתקנות). 27. במקרה דנן לא הגישה התובעת בקשה, לטעמה כי לא ידעה, בעוד אשר הראינו לעיל, כי לו היתה פועלת בסבירות היתה יכולה לדעת על זכאותה זו. משאין בקשה קיימת להנחה אין הנתבעת, עפ"י התקנות, צריכה לתת הנחה, אף אם היתה הצדקה ליתן הנחה כנ"ל לו היתה מוגשת בקשה במועד. 28. לכל אורך הדרך טענו התובעים, וכך גם חזר בא כוחם בסיכומיו, כי הנתבעת גבתה תשלומי ארנונה ביתר מהתובעים, ולכן מן הראוי כי תחזיר אותם. לטעמי, נתפסו התובעים בטענתם זו לטעות. משלא הגישו התובעים בקשה בכתב להנחה בצירוף מסמכים תומכים לכל אורך השנים, עד שנת 2009, ממילא הם לא היו זכאים להנחה כאמור. מכאן כי הארנונה שנגבתה מהם לאורך שנים אלה היתה ארנונה כדין ולא תוך חיוב יתר. 29. לא זו אף זו - תקנה 2(א) רישא לתקנות קובעת כי "מועצה רשאית לקבוע הנחה מסכום הארנונה הכללית שהוטלה באותה שנת כספים על מחזיק בנכס, שנתקיימו לגביו אחד התנאים כמפורט להלן...". מתקנה זו עולה כי ההנחה שאמורה להינתן, בכפוף לבקשה בכתב, היא רק בגין אותה שנת כספים, אך לא רטרואקטיבית בגין שנים קודמות שלא נתבקשו. בצדק ציטטה הנתבעת בסיכומיה את האמור בספרו של ה. רוסטוביץ, "ארנונה עירונית" (מהדורה חמישית, כרך 1, עמ' 676-677), כי: "כל בקשה להנחה המוגשת במהלכה של שנת הכספים ראויה לדיון לגופא...". ובהמשך: "באותה שנת הכספים נאמר, ללמדך, שלא בגין שנת כספים קודמת". אם נשליך אמירות אלו למקרה דנן, יש לומר כי - משלא הגישה התובעת בקשה בכתב להנחה עובר לשנת 2009, איננה זכאית בגין השנים הקודמות להנחה. 30. התובעת טוענת כי במקרה דנן היתה בידי הנתבעת היכולת לדעת, רטרואקטיבית שנים ארוכות, כי התובעת היא בעלת אחוזי נכות הגבוהים מ- 90% המזכים אותה בהנחה, וזאת לנוכח נתוני החברה לאוטומציה שמועברים אליהם מדי שנה, ושם מופיעים שמות כל תושבי הנתבעת שקיבלו נכות כאמור מביטוח לאומי. לכן היתה הנתבעת יכולה ליתן את ההנחה לתובעת, מבלי שזו תבקש. טענה זו של התובעת יש לדחות, משלושה טעמים עיקריים: א. עדיין אין ברשימות החברה לאוטומציה כדי לייתר את הגשת הבקשה בכתב לקבלת הנחה, כדרישת התקנות (כמפורט לעיל). ב. עדיין אין ברשימת החברה לאוטומציה כדי להעניק לתובעת זכות להנחה, מעבר לאותה שנת כספים שוטפת (כהוראת תקנה 2 (א) לתקנות). ג. שוכנעתי מעדותה של הגב' ליאורה ורדי כי הרשימות שמועברים לה ע"י החברה לאוטומציה הן רשימות הכוללות מדי שנה הן את השמות הישנים והן את השמות החדשים שמצטרפים. לכן זה מגיע לאלפי שמות (עמ' 8 לפרו' ש' 3-5). לא זו אף זו - רשימות אלו כוללות לא רק את בעלי הנכות הצמיתה הזכאים להנחה, אלא גם את בעלי הנכות הזמנית שאינה מזכה בהנחה (עמ' 8 לפרו' ש' 9-13). בנוסף, הרשימות הנ"ל כוללות לא רק את רשימת הזכאים מכח נכות, אלא גם אלפי שמות עם קריטריונים אחרים לזכאות להנחה, דוגמת אבטחת הכנסה, זקנה וכד' (עמ' 7 לפרו' ש' 5-8). בנסיבות אלה, יש לקבוע, כגרסתה של הגב' ורדי, כי לא ניתן להסתמך על רשימות החברה לאוטומציה לשם מתן הנחה (עמ' 8 לפרו' ש' 10), וגם לא ניתן לעקוב אחרי רשימות אלה לצורך מתן הנחה (עמ' 10 לפרו' ש' 14), ויש להקפיד על דרישת התקנות להגשת בקשה בכתב להנחה (תקנה 4(א)+8), שתהיה בתוקף רק לאותה שנת כספים שבה היא מוגשת (תקנה 2(א) רישא). 31. נימוק נוסף שמעלה הנתבעת בסיכומיה, מדוע לא ניתן ליתן החזר רטרואקטיבי של סכומי ההנחה שלא נדרשו במהלך השוטף של השנים, נעוץ בעובדה שהדבר עלול לגרום לפגיעה קשה ביציבות הרשות המסתמכת על תקציבה השוטף מדי שנה בשנה, שלא לוקח בחשבון "גרירת חובות" דוגמת הנחות שלא נדרשו (הנתבעת הפנתה לפסיקה לסיכומיה). מן העבר השני - טוענת התובעת בסיכומיה כי לא הוכח שיש כנגד המועצה תביעות דומות (דוגמת התביעה הנדונה), ונוכח תקציבה השנתי השוטף של הרשות, המסתכם בכ- 70 מיליון ₪, החשש לפגיעה ביציבות הרשות אם תתקבל תביעה זו, איננו חשש קרוב. 32. אכן טענת הנתבעת בנדון לפגיעה ביציבות הרשות כמפורט לעיל, היא טענה חשובה ויש להתחשב בה, אולם רק במקרים מוכחים ומבוררים, ורק לאחר שהרשות הוכיחה את עוצמת הפגיעה והעדר חלופות ראויות ומעשיות לתיקונה. בנדון נפנה לאמירתו של ביהמ"ש לע"א 5406/04, עיריית ירושלים נ' שרותי בריאות כללית (עמ' 34, ), כי: "טענה סתמית של פגיעה קשה בתקציב הרשות - באשר היא - לא תותר כעילת הגנה לגיטימית... שומה עליה על הרשות לטרוח ולשכנע את ביהמ"ש בעובדות ובמספרים, כי היענות לתביעת ההשבה - תביעה שאם יכיר בה ביהמ"ש קרוב להניח כי תהיה חלוץ ההולך לפני מחנה תביעות רבות וקשות - עלולה לפגוע ברשות כדי כך שיקשה עליה באורח מהותי לבצע כהלכה אותן משימות ותפקידים שלמענם כוננה מעיקרה... השימוש בהגנה זו ראוי לו כי ייעשה בזהירות מירבית. לא לקבל טענה סתמית של פגיעה בתקציב, ועל הרשות ירבץ הנטל להוכיח כי ייפגע התקציב; כי הפגיעה פגיעה משמעותית היא; וכי אין בידיה אמצעים חלופיים מעשיים לצמצום הפגיעה בתקציב...". 33. במקרה הנדון, טענת הפגיעה בתקציב נטענה ע"י הנתבעת בעלמא וללא סימוכין ו/או ראיות מוצקות. ההיפך, מזכיר הנתבעת ציין בחקירתו כדלקמן: א. תקציבה השנתי הנוכחי של הנתבעת הוא כ- 75 מיליון ₪ (עמ' 4 לפרו' ש' 29). ב. עד כמה שידוע לו אין ריבוי תביעות דוגמת אלה של התובעת (עמ' 5 לפרו' ש' 6). ג. בתקופה שהוא משמש כמזכיר המועצה (6.5 שנים), התביעה של התובעת היא תביעה יחידה במינה (עמ' 5 לפרו' ש' 21-22). היינו - גם לא הוכח החשש של ריבוי תביעות אם תתקבל תביעה זו. 34. על אף זאת, כפי שציינו לעיל, דרישת התקנות היא ברורה וחד משמעית להגשת בקשה בכתב, המלווה במסמך כתוב, על מנת לאפשר לועדת ההנחות לשקול הבקשה, ובמידת הצורך לדרוש מסמכים נוספים. ציין זאת למעשה גם מזכיר המועצה, בכך שציין כי על אף שאין ריבוי תביעות דוגמת אלה של התובעת, אם הנתבעת תכיר בהנחה רטרואקטיבית לתובעת עפ"י בקשתה, תעבור המועצה בכך על החוק (עמ' 5 לפרו' ש' 5-8). 35. הגב' ורדי הדגישה כי אם ובמידה והתובעת היתה מגישה בקשתה במועד, הרי אז לא היתה צריכה להגיש בקשה מדי שנה בשנה מחדש, אלא ברגע שתגיש הבקשה פעם אחת, והנתבעת תראה כי מדובר בנכות צמיתה, כי אז התובעת תיכנס למערכת ההנחות באופן אוטומטי, ומדי שנה תזכה להנחה בלא כל הודעה נוספת. אולם, דרישת החוק היא שהבקשה הראשונה תהא בכתב, וכל עוד אין בקשה בכתב, אין זכאות להנחה (עמ' 9 לפרו' ש' 4-5; עמ' 10 לפרו' ש' 9-14). 36. בנדון ברצוני לציין שעל אף שהנתבעת קיבלה שתי חוו"ד משפטיות (עו"ד דה-לנגה ועו"ד נחליאלי) כי אין התובעת זכאית להנחה רטרואקטיבית, החליטה מועצת הנתבעת לפנים משורת הדין להפנות את עניינה לממונה מחוז חיפה במשרד הפנים, וזה כאמור השיב בשלילה לנוכח האמור בתקנות, שאודותיהן עמדנו לעיל (ראה נספחים 6-10 לנ/1). אנוכי התרשמתי כי הנתבעת עשתה מאמצים כנים לבחון אפשרות חוקית להשיב לנתבעת את ההנחות להן היתה זכאית, אם היתה מגישה בקשות במועד אודות שנות העבר. אולם כאמור התשובה שקיבלה ממשרד הפנים הבהירה בצורה חד משמעית לנתבעת כי המצב המשפטי החוקי בישראל מונע זאת, תשובה שלטעמי היא נכונה כמפורט בהרחבה לעיל. 37. משכך ובמענה לשאלה ב' כהגדרתה לעיל - יש לומר כי המצב החוקי בישראל שולל באופן עקרוני אפשרות לתבוע בעבור הנחה בארנונה בגין שנות עבר שלא התבקשה בהן ההנחה בפועל. 38. משזו מסקנתנו, אין טעם ומקום להמשיך ולברר את שאלות ג' ו- ד' המפורטות בסעיף 8 לעיל, ודין התביעה להידחות. 39. על כן, אני מורה על דחיית התביעה, ולפנים משורת הדין (בעיקר עקב מצבה הבריאותי של התובעת), איני עושה צו להוצאות. אי ידיעת החוקהתיישנות