קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי תשלום ארנונה למועצה אזורית: 1. לפניי תביעה כספית שעניינה אי תשלום ארנונה על ידי הנתבע. התובעת (להלן גם:- "המועצה") הינה מועצה אזורית, הזכאית לגבות ארנונה מבעלי נכסים שבתחום שיפוטה. על פי הנטען בכתב התביעה, החזיק הנתבע בזמנים הרלוונטיים לתובענה בנכס מקרקעין הידוע כגוש 280001 חלקות 6-7, כאשר על הנכס הוקמו על ידי הנתבע סככה וכן מבנה מגורים. לטענת התובעת, חב לה הנתבע חוב ארנונה לשנים 1999-2005 בסכום של 58,993 ₪. התובעת תמכה כתב תביעתה בתעודת עובד ציבור של מר ראובן מחבטי, מנהל הגבייה במחלקת הגביה של התובעת. 2. בכתב הגנתו טען הנתבע, כי ביום 21.6.93 נחתם בינו ובין מר אלי זגורי (להלן:- "זגורי" או "השותף" הסכם שותפות לגידול עדר. על פי ההסכם, התחייב השותף לטפל בכל ההוצאות הקשורות בגידול העדר ובין היתר התחייב לשאת בתשלום חשבונות הארנונה, שכן השותף הוא זה שביצע את המכירות, קיבל את ההכנסות ולכן אמור היה לבצע את תשלום ההוצאות. בחודש 12/98 התגלע בין השותפות סכסוך, כאשר מטרתו של זגורי היתה לסלק את הנתבע מהמקום ולחכור את השטח בלעדית מהמנהל. השותף פעל נגד הנתבע בשני מישורים, האחד, במישור המשפטי בהליכים שהסתיימו בשנת 2006, השני בכוח הזרוע, בתקיפת הנתבע ובהשכרת המקום לצד שלישי. בתקופה בה היה הסכסוך באיבו, החליטה וועדת ההחכרות של המנהל להחכיר את השטח לזגורי בלבד ואף הוצא בבית המשפט צו מניעה נגד הנתבע, לפיו נאסר עליו להכנס לשטח המשק או המרעה. רק בחודש 11/05, עם סיום ההליך המשפטי הודיע המנהל לנתבע, כי הוא מחכיר לו את השטח ורק בחודש 4/06 נחתם עם הנתבע הסכם חכירה, הכולל את שטח המרעה בלבד, ללא המבנים. הנתבע טוען לפיכך, כי היות ובין השנים 1998 עד 2006, לא הוחכר לו השטח, הרי שאין לחייבו בתשלום ארנונה. כמו כן, המבנים כלל לא היו ברשותו בכל אותם שנים. כמו כן, טוען הנתבע, כי החל משנת הכספים 1993 לא ניתן להטיל ארנונה כללית על אדמת מרעה בהיותה אדמה חקלאית ולפיכך, ממילא אין חיוב ארנונה עבור הנתבע. עוד טוען הנתבע, כי למיטב ידיעתו, הגיע השותף להסדר תשלומים עם התובעת וחוב הארנונה נפרע לפיכך. 3. תוך כדי ההתדיינות בתיק העלה הנתבע שתי טענות נוספות שלא הופיעו בכתבי הטענות. הטענה הראשונה הינה טענה לפיה השטח המחוייב בארנונה כלל אינו נמצא בתחום השיפוט של התובעת ולכן היא אינה יכולה להטיל בגינו חיוב ארנונה. הטענה השניה הינה הטענה כי הסתבר שהסכומים הנתבעים כוללים גם חיובי ארנונה לשנים שקדמו לשנת 1999 ולכן חיובים אלו התיישנו. ביחס לשתי הטענות האמורות התנגדה התובעת שטענה לגביהן כי הן מהוות הרחבת חזית ולגבי טענת ההתיישנות אף טענה, כי הטענה לא הועלתה בהזדמנות הראשונה. 4. מטעם הצדדים העידו מר מחבטי, מנהל הגביה של התובעת והנתבע לאחר שהקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. התובעת התנגדה להגשת חלק ניכר ממסכי הנתבע שצורפו לתצהיר היות ולא הוגשו באמצעות עורכם. 5. השטח המחוייב בתחום שיפוט התובעת? משהוגשו תצהירי העדות הראשית מטעם הצדדים הסתבר, כי הנתבע טוען, כי הנכס נשוא התובענה כלל אינו מצוי בתחום שיפוט התובעת ולפיכך אינה זכאית לגבות ארנונה בגינו. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה לאחר שהוגשו תצהירי העדות הראשית, טען ב"כ התובעת, כי טענה זו מהווה הרחבת חזית, שלה הוא מתנגד. בית המשפט ביקש מהנתבע, כי יבדוק טענתו זו ויודיע לבית המשפט האם עומד הוא על הטענה. כל הודעה לא נמסרה בעניין זה מטעם הנתבע. התובעת לפיכך, אף לא השלימה ראיותיה בעניין זה ועמדה על טענתה להרחבת חזית אסורה. הנתבע טען, כי ממילא על התובעת להוכיח תביעתה וכחלק מעילת התביעה, עליה להוכיח הטענה, כי הנכס נמצא בתחום השיפוט שלה. 6. מסכימה אני עם עמדת התובעת, כי הטענה האמורה מהווה הרחבת חזית אסורה ואין להיזקק לה, בכתב הגנתו לא טענת הנתבע מאומה לעניין האמור. הנתבע אף לא מסר הודעה לפיה הוא עומד על טענתו האמורה ולכן התובעת אף לא נזקקה לה במסגרת ראיותיה. 7. למעלה מן הצורך אציין, כי הנני סבורה שהנתבע אף לא הצליח לשכנע את בית המשפט, כי ראוי שטענה זו תתברר, גם אם היא מהווה הרחבת חזית, לאחר שבכתב ההגנה מטעמו לא טען לעניין. מתוך המפות שצרף הנתבע לא ניתן ללמוד, כי אין מדובר בשטח שבתחום שיפוט התובעת. הנתבע אוחז בהסכם עם המינהל שבו מצויין מפורשות שמדובר בשטח שבתחום שיפוט התובעת, הנתבע אוחז בקרקע מכוח אותו הסכם חכירה ובהעדר ראיות לכך שאין מדובר בשטח שהוא בתחום שיפוטה של התובעת, מדובר בטענה בעלמא, שאין מקום להיזקק לה. 8. טענת ההתיישנות: במהלך חקירתו של מר מחבטי נשאל מחבטי בנוגע לתקופת חיוב הארנונה והסתבר, כי חיובי הארנונה הכלולים בחיובו של הנתבע כוללים גם חיובים שקדמו לשנית 1999. לטענת מחבטי, בשנת 2001, לאחר שהוגשה נגד הנתבע תביעה, נעשתה לנתבע הנחה וחובו הועמד על סכום מסויים, גם תוך התחשבות בטענות הנתבע כי זגורי הוא שותפו, בין השניים התגלע סכסוך ולכן יש לחייב את זגורי במחצית החיוב. לטענת מחבטי, באותו שלב הגיעו עם הנתבע להסדר תשלומים שלא עמד בו ומכאן החיוב כולל גם את החיוב לשנים עברו. 9. תוך כדי חקירתו של מר מחבטי טען ב"כ הנתבע, כי מדובר בחיוב שהתיישן ולכן אינו צריך להיתבע במסגרת תובענה זו וב"כ התובעת טען להרחבת חזית. הצדדים הרחיבו טענותיהם בעניין זה בסיכומיהם. לטענת התובעת, לא רק שהנתבע לא טען להתיישנות אלא רק בשלב שלאחר שהוחל בשמיעת הראיות, הגם שמסמכי התובעת הועברו אליו קודם לכן, אלא גם לגופו של עניין, בשנת 2001 נפגשו הצדדים, הנתבע שילם תשלום כלשהו על חשבון חובו וביקש להסדיר עניין פירעון החוב ומשכך, בהודאת הנתבע בחוב, נעצר מירוץ ההתיישנות (הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958). הנתבע לעומת זאת טוען, כי הפעם הראשונה שבה נחשף להסבר בדבר אופן חישוב החוב היה בשלב החקירה הנגדית של מר מחבטי וכבר אז טען להתיישנות התביעה בגין החוב שקדם לשנת 2001. עוד טען הנתבע, כי התובעת תבעה בתביעתה ארנונה לשנים 2005-1999 ומכאן שחוב השנים שקדמו לשנת 1999 אינו כלול בתביעה ולפיכך יש לדחות התביעה בגינו ולחלופין ואם מבקשת התובעת לתבוע חוב זה עליה לתקן את תביעתה בעניין. 10. לאחר ששקלתי טענות הצדדים בעניין, הנני סבורה, כי טענות הנתבע בדין יסודן, גם אם נתעלם מטענת ההתיישנות. בכתב תביעתה טענה התובעת: "6. חוב הארנונה נשוא תביעה זה, אותו חייב הנתבע לתובעת, הינו כדלקמן:- 6.1 ארנונה לשנים 1999-2005 סך של 58,993 ₪. בתעודת עובד הציבור שהוגשה בתמיכה לכתב התביעה נטען: "2. בהתאם לרשום בספרי החשבונות המבוקרים והמאושרים של המועצה, הנתבע הרשום בספרי המועצה כמחזיק ו/או כבעלים המחזיק של הנכס מקרקעין המצוי בתחום השיפוט של המועצה שכתובתו שטח שיפוט מ.א. מרחבים מערבית למושב ברוש חייב למועצה אזורית מרחבים סך של 59,722 ₪ בגין הנכס האמור בהתאם לפירוט הבא: סוג החוב התקופה הסכום ארנונה 2005-1999 59,722 דברים דומים נאמרו על ידי מר מחבטי בתצהיר העדות הראשית מטעמו, שאליו צירף את שומות הארנונה לשנים 1999 עד 2005. כן ציין מר מחבטי, כי הצדדים הגיעו להסדר באשר לפרעון החוב בשנת 2001 באשר לחוב העבר וחובו באותה עת עמד על הסך של 29,247 ₪. 11. התובעת פרטה כאמור באופן מפורש ביותר בכתב תביעתה מהן השנים שבגינן היא תובעת את חיובי הארנונה. אותם דברים צויינו גם בתעודת עובד הציבור וגם בתצהיר העדות הראשית, העובדה שהתובעת צרפה את המסמכים מהם ניתן היה ללמוד כי הנתונים שונים מטענותיה, אין די בה על מנת לאפשר לתובעת לחרוג מכתבי טענותיה. 12. ב"כ התובעת טען, כי חוב העבר נבלע בהסדר שהושג בשנת 2001 ולכן לא התיישן, אלא שטענה זו יש לטעון באופן מפורש, התובעת לא טענה בכתב תביעתה לעילת תביעה שעניינה חוב שהוסכם לגביו אלא טענה לחיובי ארנונה לשנים מסויימות, הא ותו לא. 13. כמו כן, אם אמנם זהו הטיעון, מדוע נקבה התובעת בשנה 1999, יכולה היתה לנקוב בשנה 2001, שהיא שנת סיכום החובות שעד למועד שהגיעו הצדדים להסדר, בוודאי אותו הסדר אינו הנימוק לציון שנת 1999 כשנה הראשונה שבגינה הוגשה התביעה. 14. תובע צריך לפרט בכתב תביעתו באופן מפורש את עילת תביעתו והעילה היא זו המפורטת שם. למעשה, כל חוב שאינו חוב ארנונה לשנים שפורטו בכתב התביעה הוא לא חוב שנתבע בכתב התביעה וממילא אינו מהווה חלק מעילת התביעה. התובעת זכאית לתשלום רק בגין העילה שפורטה ושהוכחה. משהוכח, כי סכומים כלשהם שנתבעו אינם חלק מעילת התביעה, עמדה בפני התובעת האפשרות לעתור לתיקון כתב התביעה, דבר שלא עשתה. לפיכך, במישור המהותי, אם חרגה התובעת מהנטען בכתבי הטענות והיא מבקשת לתבוע גם סכומים שאינם כלולים בתביעה כחלק מהעילה, הרי שהיא אינה זכאית לעשות כן ודין התביעה בגין חיובי ארנונה לשנים שלא פורטו בכתב התביעה להדחות. 15. אציין, בנוסף, ואף למעלה מן הצורך, שכן כבר קבעתי, כי התובעת אינה רשאית לעתור לחיובים שלא פורטה עילת התביעה לגביהם, כי אם אכן במהלך דיון מסתבר, כי בניגוד לנטען בכתב התביעה, חוב נתבע נוגע לשנים שקדמו לשנים שפורטו, הרי שאם נטענה טענת ההתיישנות מייד לאחר שהתובע תיקן טענתו בעניין, הרי שהטענה נטענה בהזדמנות הראשונה. 16. מכאן, זכאית התובעת לתבוע רק חיובי ארנונה לשנים 1999 עד שנת 2005 וכל חיוב אחר, לשנים אחרות, אינה זכאית לו במסגרת ההליך שלפניי. 17. טענת איני מחזיק: הנתבע טוען, כי מאז שנת 1998 לא החזיק בנכס, היות והשותף נטלו בכוח הזרוע וכן לשותף הסכם חכירה בלעדי החל משנת 2003. מר מחבטי הסביר, כי הנתבע הגיע בשנת 2001 למשרדי התובעת וסיפר, כי יש לו מחלוקות עם שותפו ובהתאם לבקשתו פוצל חיוב הארנונה לשניים, כך שמחצית החיוב הועברה על שם השותף. גם מדבריו של הנתבע משתמע, כי סבר שיהיה זה נכון, כי הרישום יישאר על שם שני השותפים, על מנת שלא ישתמע כלפי שותפו, כי הנתבע אינו טוען לחזקה במקום. הנתבע העיד: "בשנת 2000-2001 ברגע שהודעתי להם חשבתי שהסיפור מקבל תפנית. הוא ניהל את העסק לפי החוזה ולפי המציאות הוא גבה כספים והוציא הוצאות. הוא מנהל השותפות." (עמ' 10 לפרוטוקול למטה). וכן: "ש: כשאתה אומר בפרוטוקול הדיון שהתשלום היה מנוף כדי לקבל את החזקה במקום. ת: אני מול המועצה הייתי בטענה שמגיע להם כסף, אני טענתי אתם לא צודקים סיפרתי להם את הסיפור והבאתי להם את ההוכחה, אני חשבתי שבזה זה נגמר, לא חשבתי שהתיק ימשך, לכן התשלום היה בעיני זה מנוף והיעד עוד מעט מגיע, והמקום תיכף יהיה שלי לזה אני מתכוון." (עמ' 13-14 לפרוטוקול). מנגד טען הנתבע, כי באופן עקבי ציין בפני התובעת, כי השותף השתלט על החווה. כך טען: "ש: הפיצול של החוב נעשה לבקשתך. ת: לא. אני הצגתי את המצב את החוזה ומישהו שהשתלט על החווה, ואני אמרתי שצריך לדרוש ממנו, הם לקחו את החשבון ופיצלו אותו. נדרשתי לשלם משהו על החשבון ושילמתי. הסכמתי לשלם. זה בדיוק דומה לכך שהאוטו שלי עומד בחניה, ובעל החניה אומר תשלם ואני משלם, ומתברר שהאוטו בכלל לא שלי. אני חשבתי שאני משלם והעניין נגמר. אני ישבתי ב-2001, אני ראיתי שזה הסוף של המשפט. אני קיבלתי הודעה מהרשות שאני חייב כסף, אמרתי מה אתם רוצים, האמת שאני שאלתי מישהו מהמערכת של הרשות, אמרתי אני לא נמצא בשטח, פניתי והבאתי את החוזה אני לא הסכמת לפצל אני טוען שאני לא צריך לשלם." (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 11-19). 18. הנתבע טוען, כי לא ידע שהוא צריך למסור הודעה מסודרת למועצה בדבר הפסקת החזקה בנכס, לטענתו, התובעת ידעה על הסכסוך שבינו ובין השותף, הוא אף פנה בעניין זה אל ראש המועצה והוא מסר הודעות מסודרות בכתב רק לאחר שנטל שירותיו של עורך דין. 19. בהתאם להוראת סעיף 73 לצו המועצות המקומיות (אזוריות), התשי"ח-1958: "(ב) העביר אדם נכס שחייבים עליו ארנונה לפי צו זה, או חדל מהיות מחזיק בנכס זה, אם השכירו לתקופה של שנה או יותר, לא יהיה חייב בתשלום כל שיעור משיעורי הארנונה שפרעונו חל אחרי יום ההעברה או אחרי היום שחדל להיות מחזיק כאמור. אך כל זמן שלא נמסרה למועצה הודעה על העברת הנכס או חדילת החזקה, יהא האדם אחראי לתשלום כל ארנונה על הנכס הזה שלא שולמה על ידי הבעל החדש או על ידי המחזיק שבא אחריו, הכל לפי הענין. בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה." הנתבע כאמור טוען, כי מסר למועצה הודעה, אם כי לא בכתב ואילו התובעת טוענת, כי כל עוד לא נמסרה הודעה בכתב, חייב הנתבע בתשלומי הארנונה. הוראה מקבילה נמצאת בפקודת העיריות [נוסח חדש], שם נקבע בסעיף 325 לפקודה: "חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה." 20. בעוד שבפקודת העיריות מצויין מפורשות, כי ההודעה בדבר חדלות חזקה צריך שתיעשה בכתב, הרי שבצו המועצות המקומיות לא קיימת הוראה כאמור ולכן, סבורתני, כי אין חובה למסור הודעה כזו בכתב ודי במסירתה למועצה בעל פה. 21. במקרה דנן, אישר מר מחבטי בתצהירו, כי לאור המחלוקת שבין הנתבע לבין שותפו, יפוצל החיוב בין שני השותפים. נראית לי יותר טענתו של הנתבע, כי במועד בו הגיע למשרדי המועצה סיפר כי השותף השתלט בכוח על המשק ולכן ביקש לפטור אותו מתשלום הארנונה, אלא שהמועצה ביקשה, ככל הנראה, שלא להתערב בסכסוך והעמידה את החיוב על מחציתו. ואולם, מנגד, על פניו, הנתבע לא הביע התנגדות מפורשת לעניין, לכאורה השלים עם עמדת המועצה והסכים עם המצב האמור ולא פנה אל המועצה לאחר מכן בטענה, כי יש לפטור אותו כליל מתשלום, גם בגין חיובים לשנים נוספות. 22. הנתבע אף לא הגיש השגה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, על אף שלא חלק על כך שקיבל לידיו מידי שנה את שומת הארנונה. 23. הנתבע טוען, כי יש מקום לאפשר לו בנסיבות העניין לעורר בפני בית המשפט טענתו באשר להחזקת הנכס על ידו, הגם שלא הגיש השגה, היות ולא ידע שעליו לעורר השגה בתוך המועד הקבוע בחוק. לטענתו, מרגע שנטל יצוג משפטי פנה בכתב למועצה והגיש השגה. לפיכך, מבקש הנתבע, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו בהתאם להוראות סעיף 3(ג) לחוק האמור וידון בטענתו לפיה לא החזיק בנכס ולפיכך הוא פטור מחיובי הארנונה בגינו. 24. התובעת טוענת, כי גם אם טוען הנתבע כי לא החזיק בשטח, לא הרים הנתבע את הנטל להוכיח טענתו זו, הנתבע לא העיד את שותפו ואף לא הביא אסמכתאות כלשהן לכך שאמנם לא היה בשטח. לטענת התובעת, גם מפסק הדין שניתן במסגרת ההליך שבין הנתבע ובין שותפו לא ניתן להסיק, כי הנתבע לא החזיק בנכס בתקופה הרלוונטית. 25. הנני סבורה, כי יש ממש בטענות התובעת בעניין זה. גם אם נסיבות העניין מצדיקות דיון בטענת התובע לעניין אי החזקה בשטח, הרי שככל שהדבר נוגע למחלוקת שבין הנתבע ובין שותפו ישנו חוסר וודאות. במסגרת ההליכים שבין הנתבע ובין שותפו אין קביעות חד משמעיות באשר לזהות המחזיק בשטח, זאת אף מתוך פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט אברהם, נדחתה טענת השותף לקבוע, כי הוא הבעלים של כל העדר, כך שלנתבע עדיין שמורה הזכות לטעון לבעלות בעדר שמשמעותה הותרת השותפות בין הצדדים על כנה וממילא נשיאה משותפת בהוצאות השותפות. גם צו המניעה שהוצג בבית המשפט הינו משנת 2009 וצויין בו, על ידי השותף, כי המקום נטוש מזה זמן רב. לאור כל המכלול, לא הצליח הנתבע להוכיח, כי לא החזיק בשטח. מצאתי מקום לציין, כי יכול והנתבע אמנם לא היה בשטח פיזית, אך משפטית, אם נקבע או יקבע על ידי ערכאות משפטיות במסגרת הסכסוך שבין השותפים, כי הנתבע אמנם שותפו של זגורי בתקופה הרלוונטית וזכאי למחצית מהכנסות העדר, הרי שלכך השלכות גם לעניין קביעת ההחזקה בפועל במשק. 26. לאור כל האמור, הנני סבורה, נוכח מערכת היחסים הסבוכה שבין הנתבע ובין שותפות, מערכת יחסים שלא הוצגה במלואה לפני מותב זה ולאור העובדה שאף לא הוצגו לפני מותב זה מלוא ההכרעות במערכת היחסים שבין השותפים ואף השותף עצמו לא התייצב לדיון לפניי, כי לא הצליח הנתבע להרים הנטל להוכיח טענת איני מחזיק, המצדיקה מתן פטור מחיוב הארנונה. 27. כעולה מהאמור, התובע לא הצליח להרים הנטל להוכיח הטענה. למען הסר ספק, אם היה מצליח התובע להרים נטל זה, היה מקום בנסיבות המקרה דנן להיזקק לטענה במסגרת הליכים המתנהלים בבית המשפט והגם שהטענה לא הועלתה במסגרת השגה. כפי שציינתי מעלה, הנתבע טען לפני רשויות התובעת כי השותף סילק אותו מהמשק. בנוסף, מתוך דבריו של מר מחבטי עולה, כי מי שמסר לנתבעת הודעה על ההחזקה בנכס היה המינהל, אשר העביר לתובעת מידי פעם בפעם את הסכמי ההרשאה הנוגעים לנכס. לפיכך, היה לנתבע על מה לסמוך בעת שסבר, כי בידי התובעת קיים מידע הנוגע לזהות המחזיק בנכס על פי ההסכמים, גם אם הודעה כאמור לא נמסרה ישירות על ידי המחזיקים. 28. סיווג הקרקע הנתבע טוען, כי נפלה טעות באופן חישוב הארנונה, שכן הקרקע בה החזיק הינה קרקע חקלאית, שאין לחייב בגינה בארנונה. מחלוקת זו נוגעת לחלק מן החיוב, זה הנוגע לקרקע תפוסה, בשטח כולל של כשני דונם (התובע חוייב בפועל בדונם אחד, המהווה מחצית החיוב ואילו במחצית האחרת חוייב השותף). התובעת טוענת, כי היות והקרקע גודרה, אין מדובר בקרקע המשמשת למרעה שבגינה אין חיוב בארנונה, אלא מדובר בקרקע תפוסה המחוייבת בארנונה. 29. מצאתי מקום לציין, כי בגין חיובי השנים האחרונות הגיש הנתבע השגה שבמסגרתה טען, כי מדובר באדמה חקלאית, אך לא הוצגה לפני תשובת מנהל הארנונה בהשגה האמורה, יכול וזו לא ניתנה, יכול והתובעת ממתינה עד להכרעה בתובענה זו עד אשר תכריע באותה השגה. 30. הגם שבחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) צויין, כי לפני בית המשפט ניתן להעלות ברשות בית המשפט טענות מסוג "איני מחזיק", התירה הפסיקה, במקרים נדירים יותר, בדרך כלל "בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית" להעלות טענות גם מהסוגים הנוספים שיש להעלותם במסגרת השגה, כשאחת הטענות הינה טענת סיווג הקרקע (ראה ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ. עיריית טירת הכרמל (ניתן ביום 6.2.02) וכן ראה בר"ע (י-ם) 631/05, כדורי אחזקות והשכרה בע"מ נ. עיריית ירושלים (כב' השופט זילברטל, ניתן ביום 16.5.05). 31. טענת הנתבע במקרה דנן נוגעת לשאת סיווג הקרקע, טענה שניתן להעלותה במסגרת השגה וכפי שציין, לגבי השנים האחרונות עשה כן. לצורך הכרעה בשאלה האם יש מקום לדון בעניין במסגרת ההליך שלפני, יש לשקול מורכבות הטענה, אופן בירורה, שכן ישנם עניינים, שראוי, כי בעלי המקצוע הרלוונטיים הם שיבחנו אותה וחשיבות העניין. 32. הגעתי לכלל מסקנה, כי נסיבות המקרה שלפניי מצדיקים בירור הטענה בהליך שלפניי. ראש וראשית, כפי שציינתי לעיל, על פניו, לא ניתנה החלטת מנהל הארנונה בהשגה שהוגשה בעניין זה, הגם שעל פי הוראות החוק עליו ליתן החלטתו בתוך 90 יום מיום הגשת ההשגה. דהיינו, הגם שהמועצה מבקשת שתינתן החלטה בעניין זה על ידי הגורמים המקצועיים, היא לא פועלת בעניין על ידי אותם גורמים מקצועיים. לגופו של עניין, הנני סבורה, כי השאלה שבמחלוקת אינה שאלה המצריכה בירור עובדתי מעמיק, למעשה אין מחלוקת בין הצדדים לגבי השימוש שנעשה באותה "קרקע תפוסה" והמחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם מעצם טיבו של השימוש שנעשה בקרקע, יש לחייב בגינו בארנונה כקרקע תפוסה או לא. שאלה זו הינה שאלה משפטית שבית המשפט יכול להכריע בה מבלי להיזקק לאותם גופים מקצועיים האמונים על בחינת השימוש בקרקע. זאת ועוד, מדובר בשאלה משפטית שראוי להביאה לפני בית המשפט. על מקרה דומה, הדן בשאלת החיוב בגין אדמת מרעה ציין בית המשפט דברים שיש בהם כדי ללמוד על חשיבות השאלה דנן וחוסר הוודאות לגבי סיווג המקרקעין הרלוונטיים: "השאלה אם "שטחי מרעה" חייבים בארנונה, אינה נוגעת רק ל מקרה זה, והיא מחייבת עיון מקיף ביחס למצב בכל הארץ... שאלה זו מחייבת דיון מעמיק במישור הארצי, ונראה לי כי יש מקום להתייחסות חקיקתית ספציפית שיהא בה כדי להסדיר את עניין שטחי המרעה, הן מבחינת טיב החזקה בנכס המאפשרת חיוב בארנונה והן מבחינת סיווגם המיוחד בהשוואה לסיווגים חקלאיים אחרים, תוך אבחנה בין סוגים שונים של שטחי מרעה." (עמנ (ב"ש), 9-08 חב' ע.נ.ב. בשר לבקר בע"מ נ. מנהל הארנונה במועצה האזורית לכיש (ניתן ביום 19.7.10, כב' השופט אזולאי, עמ' 9 לפסק הדין). 33. הגם שבכתבי טענותיו התייחס הנתבע לקרקע הנדונה כשטח מרעה, הרי שדומה, כי בסיכומיו זנח הטענה וטען כי מדובר בקרקע חקלאית, בהיותה מהווה משק בעלי חיים. משמעות הדבר היא, כי יש לחייב בגינה בתעריף נמוך יותר מזה שחוייב על ידי התובעת, כתעריף של מבנה חקלאי וקרקע תפוסה שהוא גבוה מהתעריף שיש לחייב בגינו, תעריף של קרקע חקלאית. הצדדים שניהם אינם חלוקים על כך שביחס לשטחי המרעה אין מקום לחייב בארנונה ואכן החלק במקרקעין המשמש למרעה ושלא גודר על ידי הנתבע ושותפו לא חוייב על ידי התובעת בארנונה 34. סעיף 269 לפקודת העיריות, הדן בחיוב ארנונה מגדיר: "בנין" - כל מבנה שבתחום העיריה, או חלק ממנו, לרבות שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה, אך לא יותר מהשטח שקבעה לכך המועצה למעט קרקע שהמבנה שעליה לא היה תפוס מעולם, כולו או בחלקו; "אדמה חקלאית" - כל קרקע שבתחום העיריה שאינה בנין, המשמשת מטע או משתלה או משק בעלי חיים או לגידול תוצרת חקלאית או לגידול יער או פרחים; אלא שקרקע כזאת, אם היא נמצאת באזור מגורים או באזור מסחרי ואינה עולה בשטחה על חמישה דונם, רשאית המועצה לראותה שלא כאדמה חקלאית, בשים לב לדרגת התפתחותו של אותו אזור; "קרקע תפוסה" - כל קרקע שבתחום העיריה שאינה אדמה חקלאית, שמשתמשים בה ומחזיקים אותה לא יחד עם בנין; הגדרות אלו חלות מאז חקיקת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992, גם על חיובי הארנונה שמכוח צו המועצות המקומיות. 35. חיוב הארנונה בענייננו מחולק לשלושה, כשיש להזכיר, כי מדובר במחצית החיוב עקב החלוקה של חיוב הארנונה בין שני השותפים 40 מ"ר מבנה למגורים- שלגביו אין מחלוקת (אם כי הנתבע טען לעניין זה גם בסיכומים, טענה המהווה הרחבת חזית. 200 מ"ר סככה- ראשית, טענת הנתבע בעניין זה מהווה הרחבת חזית, שכן כל טענתו בכתב ההגנה נגעה לחלק השטח שהוגדר כקרקע תפוסה ולא לשטח המבנים החקלאיים לגופו של עניין, סבורתני, לאור הגדרת מבנה מחד ואדמה חקלאית וקרקע תפוסה מאידך, כאשר הגדרות אדמה חקלאית וקרקע תפוסה מסייגות מפורשות בניין מהגדרת אדמה חקלאית או קרקע תפוסה, כי אין מקום לשנות הסיווג שנקבע על ידי התובעת ומכל מקום, בהעדר פירוט בעניין זה על ידי הנתבע באשר לשימוש שנעשה באותה סככה המצדיק סטיה מהסיווג שנעשה על ידי התובעת, כאשר גם בסיכומיו לא התייחס הנתבע להבדל שבין סככה למבנה חקלאי, כאשר ייתכן ואין מחלוקת בעניין זה, הרי שלא מצאתי מקום לשנות מסיווג זה. 1000 מ"ר קרקע תפוסה- כאמור, אין מחלוקת, כי הקרקע התפוסה משמשת עבור העדר, אלא שכיוון שמדובר באיזור מגודר, לא הוגדר המקום כשטח מרעה. קרקע תפוסה מוגדרת בחוק כקרקע שאינה אדמה חקלאית, אדמה חקלאית כוללת בהגדרתה גם משק בעלי חיים. הנני סבורה, כי אם התובעת מצאה מקום לסייג הקרקע האמורה מהגדרת איזור מרעה, כיוון ששם שוהים בעלי החיים, הרי שההגדרה ההגיונית הנותרת היא כי מדובר במשק בעלי חיים. מדובר באיזור הסמוך לבית המגורים ולסככה, העדר לן במקום ושוהה בו כאשר אינו במרעה. כאשר הגדרת קרקע תפוסה מסייגת מפורשות את משק בעלי חיים, לא ניתן לומר כי עסקינן בקרקע תפוסה ולפיכך החיוב בגין אותו שטח מגודר צריך להיות חיוב כמשק בעלי חיים ולא כקרקע תפוסה. (עוד לעניין הגדרת משק בעלי חיים, ראה הדברים שנאמרו בעמנ (ב"ש) 9-08 הנ"ל). לאור האמור, יש לשנות הסיווג בגין ה"קרקע התפוסה" ל"אדמה חקלאית". 36. פרעון החוב על ידי השותף טענתו האחרונה של הנתבע היא, כי החוב נפרע על ידי שותפו. הנתבע תומך בעניין זה טענתו בהסכם שנחתם עם השותף ולפיו הגיע השותף להסדר תשלומים עם התובעת לשם סילוק מלוא החוב. התובעת לעומת זאת טוענת, כי לאחר שפנה אליה הנתבע פוצל החוב לשניים, חציו נותר על שם הנתבע וחציו האחר על שם השותף. החוב שהוסדר הינו חובו של השותף. 37. אחר שעיינתי בתדפיסי התובעת שצורפו ואחר ששמעתי הסברו של מר מחבטי לעניין, התרשמתי, כי אכן חלק החוב שהוסדר הוא חלקו של השותף. חשבונו של השותף הינו חשבון נפרד וממילא אינו קשור עוד לנתבע. עיון בתדפיס החשבון על שם התובע מצביע בבירור על כך שהחוב הוקטן במחציתו בשנת 2001 ובכך יש כדי לתמוך בטענת התובעת בעניין זה. לאור האמור, השתכנעתי, כי חלק החוב המיוחס לנתבע לא נפרע על ידי השותף ולכל הותר נפרע חלקו של השותף, המצוי בחשבון משלם נפרד וטענת הנתבע בעניין זה לפיכך לא הוכחה. 38. סיכומם של דברים, לאור כל המכלול, מצאתי מקום להורות כדלקמן: יתרת הארנונה לסוף שנת 1999 על פי כרטסת התובעת לשנת 1999, הכוללת אך ורק את חיובי שנת 1999 עומדת על הסך של 6642.90 ₪ נכון לסוף השנה (והיא כוללת ריבית עד לסוף אותה שנה). סך יתרת החוב לתחילת שנת 2000 עמדה על הסך של 111,056.48 ₪, דהיינו סכום החוב לשנת 1999 מהווה 5.982% מהסכום האמור. יתרת הארנונה לסוף שנת 2000 על פי כרטסת התובעת לשנת 2000, הכוללת אך ורק את חיובי שנת 2000 עומדת על הסך של 6,954 ₪ נכון לסוף השנה (והיא כוללת ריבית עד לסוף אותה שנה). סך יתרת החוב לתחילת שנת 2001 עמדה על הסך של 120,169.06 ₪ בצירוף החוב לשנת 2000. בשנת 2001 בוצעה הנחה של מחצית החוב. על פי התדפיס לשנת 2001 בוצעה לתובע הנחה וכן נמחקה מחשבונו מחשבונו מחצית החוב עקב העברתו על שם השותף. לאחר הפחתת מחצית החוב עמד חוב השנים הקודמות על הסך של 60,084 (ומתוכו חוב שנת 1999 עמד על הסך של 3,594 ₪, בהיותו מהווה 5.982% מכלל החוב והחוב בגין שנת 2000 עמד על הסך של 3,526 ₪. שני הסכומים האמורים מהווים יחד 11.19% מכלל החובות. מסך הסכומים הללו (63,610 ₪) בוצעה הפחתה נוספת של 60% וכן שולם סכום נוסף של 871 ₪, כך שיתרת החוב נכון לסוף שנה זו (ללא חוב השנה השוטפת ובתוספת ריבית) עמד על הסך של 26,948.90 ₪. 39. 11.19% מיתרת החוב הינו 3,016 ₪, נכון ליום 31.12.2001. לשנת 2001 לא נותר חוב שוטף. החוב בגין שנת 2002 עמד על הסך של 3844.40 ₪, נכון ליום 31.12.2002. החוב בגין שנת 2003 עמד על הסך של 3699.50 ₪, נכון ליום 31.12.2003. החוב בגין שנת 2004 עמד על הסך של 3781.80 ₪ נכון ליום 31.12.2004. החוב בגין שנת 2005 עמד על הסך של 3836.40 ₪ נכון ליום 31.12.2005. 40. מתוך תדפיסי התובעת לא ניתן ללמוד שיעור הארנונה לגבי כל אחד ואחד מרכיבי החיוב על פי סיווגם וביחס לכל שנה בנפרד, הנתבע התייחס לכך בסיכומיו בלבד. לאור האמור, תעביר התובעת לנתבע פירוט החישוב של שיעור הארנונה כאשר ישונה סיווג הקרקע התפוסה לאדמה חקלאית. ככל שלא תושג הסכמה בעניין זה, תוגש תעודת עובד ציבור בעניין לבית המשפט ותיחתם פסיקתה מתאימה. 41. לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים אשר פורטו בסעיף 39 לעיל. הסכומים האמורים ישאו ריבית והפרשי הצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והצמדה על תשלומי חובה), התש"מ-1980, החל מסוף כל שנה ושנה כפי המפורט לעיל. מסכומים אלו יופחת הפרש החיוב בגין הקרקע התפוסה ביחס שבין חיוב קרקע תפוסה לאדמה חקלאית (ככל שישנו הפרש כאמור). כן ישא הנתבע בהוצאות התובעת וכן ישא בתשלום שכ"ט עו"ד אשר בנסיבות העניין, לאור התוצאה אליה הגעתי, מצאתי מקום להעמידו על שיעור של 3,000 ₪. ארנונה