קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי תשלום שכר דירה במשך זמן רב: א. השאלה המשפטית: האם רשאי שוכר דירה להימנע כליל, ולאורך זמן ממושך של חודשים ושנים, מתשלום דמי השכירות, המגיעים למשכיר בהתאם לחוזה השכירות - והכל בטענה כי השוכר מקזז נזקים אותם גרם לו המשכיר, בעוולה, באירועים שאירעו בעבר; זו השאלה המשפטית הטעונה הכרעה בתובענה דנא. ודוק: אין עסקינן במצב של הפחתה זמנית וקצובה מדמי השכירות בשל פגם במושכר, בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 (להלן - חוק השכירות והשאילה); ואף אין עסקינן במצב דברים בו תשלום בודד של דמי השכירות או מספר תשלומים בודדים לא שולמו במועדם, או אף לא שולמו כלל בטענה לקיזוז חוב שהצדדים חבים זה לזה עקב השכירות (כאמור בהוראות סעיף 25 לחוק השכירות והשאילה); אלא עסקינן במקרה שבו הדייר-הנתבע נמנע כליל משלם את דמי השכירות במשך חודשים ושנים, והכל בטענת קיזוז בגין נזק שנגרם לו בעבר אגב ביצוע עוולות נטענות על ידי המשכיר. ייאמר מיד, כי התשובה לשאלה משפטית זו כבר ניתנה לפני שנים רבות על ידי כב' הנשיא מ' שמגר, אשר הביא את הדוגמה של חובת דייר הגר בשכירות לשלם את דמי השכירות כדוגמה טיפוסית ל"חיוב עצמאי", דהיינו: חיוב שאינו תלוי בקיום חיובי הצד שכנגד, וכדבריו: כאשר החיובים עצמאיים, חבותו של כל צד לחוזה עומדת בפני עצמה, גם כאשר לא עמד הצד השני במילוי חיוב כלשהו שהוטל עליו. תרופתו של הנפגע, במקרה זה, היא זו המתגבשת לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, אך עליו לקיים את חלקו בהסכם, כל עוד החוזה אינו בטל. הדוגמה, שמקובל לתיתה, היא זו של דייר הגר בשכירות. החיוב לשלם את שכר הדירה הוא עצמאי ואינו תלוי בחובתו של בעל הבית לשמור על תקינות המושכר (והוא כל עוד לא קובע החוזה אחרת), אפילו הפר האחרון את חובתו החוזית, עדיין חייב הדייר בתשלום השכר החוזי, כל עוד החוזה בר-תוקף (ר' ע"א 765/82 אלתר ואח' נ' אלעני, פד"י לח (2) 701, 709-708 (1984); ההדגשה הוספה. להלן - הלכת אלתר). לא למותר להוסיף כי אף פרופ' גד טדסקי, מי שכונה "אבי המשפט האזרחי" בישראל (ר' איל זמיר, "דברים לזכרו של גד טדסקי ז"ל", ספר זיכרון לגד טדסקי (תשנ"ו-1995), בעמ' 33), אימץ דברים אלה כמבטאים את הכלל המשפטי המקובל בכגון דא (ר' ג' טדסקי, "חיובים מקבילים", הפרקליט ל"ז (תשמ"ז) 293, 310-309). הנה כי כן, אין שוכר הגר בשכירות רשאי לפטור עצמו מהחיוב לשלם את דמי השכירות בטענה לפגם במושכר, להבדיל מהפחתה קצובה במסגרת הוראותיו של סעיף 9 לחוק השכירות והשאילה (ר' גם בפסק דינו של כב' השופט צ' דותן בתא"ק 5500-08-08 Sorsele real estate נ' פוסמן (2009) (להלן - עניין פוסמן). ועל אחת כמה וכמה ששוכר כאמור אינו רשאי לעשות כן לתקופה ממושכת, של חודשים ושנים, בטענה כי הוא מקזז פיצויים בגין נזקים אותם גרם לו המשכיר באירועים שאירעו בעבר. במצב דברים כזה - של הימנעות כוללת ומתמשכת מתשלום דמי השכירות בטענה לנזקים שנגרמו לשוכר בעבר - אין מדובר בקיזוז-כביכול מדמי השכירות אלא בפגיעה בזכויות הקניין של המשכיר. תרופתו של שוכר, הטוען כי המשכיר גרם לו בעבר לנזק, היא בהגשת תובענה מתאימה; אך אין השוכר רשאי לעשות דין לעצמו ולהמשיך להתגורר בנכסו של המשכיר, במשך חודשים ושנים, מבלי לשלם את דמי השכירות. אכן, עצם העובדה שאדם שוכר נכס אינה נותנת בידיו זכות משפטית לגבות על דעת עצמו מהמשכיר דמי נזקים, אותם גרם לו לטענתו המשכיר, וזאת בדרך של הימנעות מתשלום דמי השכירות במשך חודשים ושנים. ב. העובדות שברקע התובענה: התובעים הינם בעלים של בית מגורים בן שישה חדרים, עם עליית גג ומרתף, ברח' ד"ר אליהו 22 ברמת-גן (להלן - הבית). לטענת התובעים, עקב בעיות כלכליות ורפואיות - כאשר תובעת 1 הינה נכה בשיעור של 100% - הם החליטו לעבור לגור בדירה קטנה יותר ולהשתית את עיקר הכנסתם על דמי השכירות. ביום 12.7.06 נחתם בין התובעים לבין הנתבע הסכם לשכירות בלתי מוגנת בבית (להלן - ההסכם). ההסכם אינו חל על יחידת מגורים נוספת, הצמודה לבית, בה מתגוררת דיירת אחרת, גב' נועה רקנטי. על פי האמור בהסכם, תקופת השכירות נקבעה מיום 25.8.06 ועד ליום 24.8.08. כמו כן ניתנו לנתבע אופציות להארכת תקופת השכירות: האחת, לתקופה של שנתיים נוספות עד ליום 25.8.10, והשנייה, לתקופה של שנה נוספת על שנתיים אלה, עד ליום 25.8.11. לטענת התובעים, הנתבע הפר באופן יסודי את ההסכם, אותו הוא-עצמו - בהיותו עורך-דין - ניסח, בין השאר בכך שהשכיר חלקים מהבית בשכירות משנה בניגוד להסכם, בכך שנמנע מלשלם את חובות המים והארנונה אותם היה חייב לשלם ובכך שמסר לתובעים המחאות אשר חזרו בשל העדר כיסוי מספיק. התובעים הגישו אפוא, בבית משפט זה, תובענה כספית ולסילוק יד כנגד הנתבע (תא"ק 1072-09-08; להלן - התובענה הקודמת). הנתבע, מצידו, הגיש במסגרת התובענה הקודמת תובענה שכנגד, בה טען כי התובעים גרמו לו לנזקים שונים, העולים לטענתו כדי הסך של 341,106 ₪. טענות הנתבע באשר לנזקים שגרמו לו התובעים נעוצות, ברובן המכריע, באירועים שאירעו בחודש אוגוסט 2008, ובעיקר ביום 26.8.08, עת ניסו התובעים לסלקו מהבית. לטענת הנתבע, ביום 26.8.08, בזמן שהוא לא היה נוכח בבית, הגיע לבית תובע 2 בלוויית פורץ מנעולים, גברתנים וסבלים, פרץ לבית והשליך את רכושו מתוך הבית, וזאת עד שהנתבע הוזעק למקום. אין מחלוקת כי משטרה הוזמנה למקום, ושני הצדדים - תובע 2 והנתבע - נלקחו לחקירה. על פי חומר החקירה המשטרתי, אשר צורף מטעם הנתבע (ר' בבקשה מס' 18 ובבקשה מס' 21), שני הצדדים כאחד נחקרו באזהרה בגין תלונותיהם ההדדיות (הנתבע נחקר ביום 27.8.08 בשעה 00:09 בחשד כי איים על תובע 2 ולא ציית לבקשת שוטר, ותובע 2 נחקר ביום 27.8.08 בשעה 01:36 בחשד כי נכנס לבית ללא אישור הנתבע, הוציא את רכוש הנתבע וגרם לו לנזק). לפי טענות הנתבע - המוכחשות על ידי התובעים - נגרם לו באירוע הנ"ל נזק רב. לדבריו, נגנב במהלך האירוע שעון רולקס מזהב (להלן - שעון הרולקס), שעל פי הערכת היבואן ערכו עולה כדי 111,600 ₪, וכן נגרמו לו סבל ועגמת נפש בשיעור של 50,000 ₪ ופגיעה בשמו הטוב, אותה העריך הנתבע בשווי של 100,000 ₪; ומכאן עיקר סכום הנזק הנטען (ר' בסעיף 74 לתצהיר הנתבע). לאחר הגשת התובענה הקודמת שלח ב"כ הנתבע דאז, ביום 1.9.08, מכתב לתובעים, בו הודיע להם כי הואיל והנזקים שגרמו לנתבע עולים על שיעור דמי השכירות הנדרשים מהנתבע, החליט הנתבע לקזז את דמי השכירות המגיעים לתובעים ממנו בגין החודשים ספטמבר עד נובמבר 2008 מנזקיו הנטענים (להלן - מכתב הקיזוז). ביום 22.10.08 עדכן ב"כ הנתבע את הסכום שהופיע במכתב הנ"ל, והוסיף וציין כי הנתבע ימשיך לקזז את נזקיו הנטענים מדמי השכירות המגיעים לתובעים גם לאחר חודש נובמבר 2008. הנה כי כן, מאז יום 1.9.08 הפסיק הנתבע לשלם את דמי השכירות, שתשלומם נדרש בהתאם להסכם, על אף שהמשיך להתגורר בבית, ולמעשה הוא עדיין מתגורר בו עד עצם היום הזה. לפיכך הגישו התובעים, ביום 24.5.09, את התובענה דנא, שהינה תובענה לפינוי מושכר לפי הוראות פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - התקנות). הנתבע הגיש בקשה לאיחוד הדיון בתובענה דנא עם הדיון בתובענה הקודמת. בבקשה לאיחוד הדיון נטען, בין השאר, כי מדובר בתובענות שתוכנן זהה. יתר על כן, העדים הנדרשים להוכחת טענת הקיזוז - שהיא הגנת הנתבע בתובענה דנא - הם העדים הנדרשים בתובענה שכנגד בתובענה הקודמת. הבקשה לאיחוד הדיון נדחתה בהחלטת כב' סגן הנשיא מיום 25.10.09. כב' סגן הנשיא קבע, כי שוכנע שיש לדחות הבקשה שכן איחוד התובענות יגרום נזק ויעכב את בירור התובענה דנא. הנתבע לא השיג על החלטת כב' סגן הנשיא, וממילא הדיון בשתי התובענות לא אוחד. לא למותר לציין, אם גם למעלה מן הצורך לנוכח העובדה שהנתבע לא השיג על החלטת כב' סגן הנשיא, כי הטענה שמדובר בתובענות זהות אינה נכונה הן בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי. מעבר לכך שהתובענה דנא עניינה בשאלה המשפטית, שהוגדרה ברישא לפסק דין זה, ועוסקת במצב דברים בו השוכר אינו משלם מאומה למשכיר במשך תקופה ארוכה, הרי שבמסגרת התובענה הקודמת הוגשה כאמור תובענה שכנגד ועל כן ספק הוא אם בית המשפט דשם ייזקק כלל להכרעה בסוגיית הקיזוז (בהקשר זה ר' גם דברי ב"כ הנתבע בפרוטוקול, עמ' 21 שורה 20 ואילך). הדיון בתובענה דנא התארך ונמשך, כפי שעוד יתואר בפרק ד' שלהלן. בסופו של דבר, לאחר שנשמעו לפניי תובע 2 והנתבע ועדה מטעמו - וכאשר העדים הנוספים שביקש הנתבע לזמן, על מנת להוכיח את שיעור הנזק שנגרם לו לטענתו, כבר נשמעו כולם במסגרת התובענה הקודמת ובית המשפט דשם ממילא יידרש להכריע במשמעותן - הוריתי על הגשת סיכומים מטעם הצדדים בשאלה המשפטית, אשר אין כל מחלוקת כי היא מהווה את לב ליבה של התובענה דנא (וכדבריו של הנתבע עצמו בדיון האחרון, "הסוגיה המשפטית היא כל הסוגיה" - ר' בפרוטוקול, עמ' 30 שורה 14; להלן - ההחלטה בדבר הגשת הסיכומים). ג. דיון והכרעה בשאלה המשפטית: כפי שצוין ברישא לפסק דין זה, על פי ההלכה המחייבת ברי כי השוכר-הנתבע לא רשאי היה להימנע משלם דמי שכירות במשך תקופה של חודשים ושנים - בענייננו החל מיום 1.9.08 - והכל בטענה של קיזוז נזקים אותם גרמו לו המשכירים-התובעים בעבר, בבצעם נגדו עוולות שונות לרבות בגניבת שעון הרולקס. אכן, המקרה דנא ממחיש היטב את ההיגיון שבהלכת אלתר ובקביעת כב' הנשיא שמגר, לפיה חובת דייר הגר בשכירות לתשלום דמי השכירות הינה בבחינת חיוב עצמאי, על כל המשתמע מכך. מחד גיסא, במקרה דנא עסקינן בבעלי נכס המצויים - על פי טענתם שלא נסתרה - במצב בריאותי וכלכלי קשה, אשר מבקשים להתקיים מהנכס שבבעלותם באמצעות השכרתו תוך שהם מתגוררים בדירה קטנה יותר. מאידך גיסא, מדובר בדייר השוכר בית מגורים מרווח, ואף משכיר את חלקו בשכירות משנה, אשר אינו משלם מאומה לבעלים, וזאת במשך תקופה הולכת ונמשכת, שבמועד הגשת התובענה התקרבה לתשעה חודשים וכיום לתקופה של שלוש שנים תמימות. יש להדגיש, כי במועד הגשת התובענה לא זו בלבד שחלפו כתשעה חודשים בהם לא שילם הנתבע מאומה על חשבון דמי השכירות, אלא שהנתבע אף הודיע בריש גלי כי בדעתו להמשיך ולקזז מדמי השכירות את נזקיו הנטענים עוד ועוד. ואמנם, מאז ועד היום לא שילם הנתבע לתובעים מאומה על חשבון דמי השכירות, הגם שהמשיך להתגורר בבית, ומכאן שהגשת התובענה היתה בזמנו בעיתה ובמקומה. זוהי כמובן זכותו המלאה של הנתבע להגיש תובענה נגד התובעים בגין נזקים אותם הם גרמו לו לטענתו, ובמקרה דנא הוא אף מימש את זכותו זו באמצעות הגשת התובענה שכנגד (במסגרת התובענה הקודמת). יתר על כן: אך מובן הוא, כי ככל שבית המשפט, הדן בתובענה שכנגד, ימצא כי אמנם נגנב לנתבע שעון רולקס, שערכו כנטען על ידי הנתבע, וכי יד התובעים היתה בדבר, הוא יפסוק לנתבע פיצויים הולמים; והוא הדין בטענותיו הנוספות של הנתבע נגד התובעים, לרבות טענותיו לזכותו לפיצויים בגין עגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב. ואולם, אין בזכותו זו של התובע כדי לאפשר לו לשבת חינם-אין-כסף, במשך חודשים ושנים, בנכס השייך אליבא דכולי עלמא לתובעים. אכן, המשך ישיבה כאמור אינו יכול להיחשב בגדר מימוש זכות משפטית לגיטימית של הנתבע, אלא הוא מהווה פגיעה קשה בזכות הקניין של התובעים; וזהו, מסתמא, הרציונאל שבהלכת אלתר. על פני הדברים, זהו גם הרציונאל החקיקתי שביסוד הוראות תקנה 215יג לתקנות, אשר אינן מאפשרות הגשת תביעה שכנגד והודעה לצד שלישי בתובענה כגון דא; וזאת, מן הסתם, כדי למנוע מצב דברים בו בירור טענות הנתבע-השוכר אודות נזקים שונים שגרם לו התובע-המשכיר יעכב ממושכות את בירור סוגיית הפינוי. עוד יש לציין, כי הנתבע לא הביא אסמכתא כלשהי לטענתו המשפטית, מרחיקת הלכת, לפיה הוא אמנם רשאי היה להמשיך ולהתגורר בבית, במשך תקופה כה ממושכת, מבלי לשלם לתובעים מאומה. הנתבע ציטט בסיכומיו, בהרחבה, מתוך פסק הדין בע"א (מחוזי חי') 1273/05 נגר משולם נ' יום טוב דוריס (2006), אך שם דובר במקרה שונה לחלוטין, של שכירות מוגנת מכוח הוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972. יתר על כן, נשוא פסק הדין הנ"ל היה מבנה, בו היו ליקויים להם היה מודע הבעלים (שם, בפסקה 21), ועל כן נדרש בית המשפט לפרשנות סעיף 68 לחוק הגנת הדייר, שעניינו אחזקת הבית והתיקונים, ואף קיבל, אם גם באופן חלקי, את ערעור הבעלים. הנתבע גם הפנה, ללא הסבר, לת"א (מחוזי ת"א) 2788/99 תמימה בורנשטיין נ' ברון מ.ש.מ. יבוא ושיווק 1980 בע"מ (2007), אלא ששם דובר בתובענה כספית בגין חוב דמי שכירות, שאף היא התקבלה, אם גם לא באופן מלא. הנתבע הוסיף וטען, כי הוא היה זכאי לערוך את קיזוזיו הנטענים מכוח "נוהג" של קיזוזים, שהתקיים בינו לבין התובעים. כראיה לנוהג זה הפנה הנתבע למקרה אחד, בו הופחת מדמי השכירות סכום מסוים בגין נזקים שנגרמו לנתבע לטענתו, ולמקרה אחר בו קוזז סכום נוסף בגין תשלומי ארנונה ומים, אותם הנתבע היה אמור לגבות מגב' רקנטי. ואולם, אין ללמוד ממקרים אלה כי התובעים הסכימו לכך שהנתבע יימנע מתשלום מלוא דמי השכירות, במשך חודשים ושנים, בטענות לקיזוז. הנתבע אף לא הביא ראייה כלשהי להסכמה כזו, שקיומה גם אינו מתיישב עם שורת ההיגיון. יתר על כן, גם במכתב הקיזוז מטעם הנתבע לא נטען כי קיימת הסכמה כלשהי מצד התובעים לכך שהנתבע יימנע כליל מלשלם את דמי השכירות בטענות קיזוז, וממילא ברור כי מדובר בטענה חסרת יסוד. ד. השתשלות ההליכים בתובענה והתמשכותם: כפי שהוזכר כבר לעיל, ההליך דנא התארך מעל ומעבר לנדרש, בפרט לנוכח העובדה שמדובר בתובענה לפינוי מושכר לפי הוראות פרק ט"ז4 לתקנות, והכל בשל בקשות דחייה חוזרות ונשנות מטעם הנתבע והליכים מיותרים בהם נקט. אין צורך לפרט כאן את כל ניסיונות הנתבע לדחות, שוב ושוב, את בירור התובענה, שהביאו אף לדחיית שמיעת הראיות ולפיצולה למספר ישיבות שונות, ולהלן יאוזכרו רק עיקרי הדברים. מעבר לבקשות דחייה, שנומקו בטעמים כאלה ואחרים, ביקש הנתבע לזמן עדים רבים שהעידו במסגרת התובענה הקודמת. בהקשר זה אף הגיש הנתבע בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (רע"א (מחוזי ת"א) 25029-01-10; להלן - הבר"ע הראשונה), על כל העיכוב שהיה כרוך בכך. ואולם, בסופו של יום, כמסתבר, אין צורך בשמיעת עדים אלה לצורך ההכרעה בשאלה המשפטית, שהיא אליבא דכולי עלמא עיקרה של התובענה דנא. יוער, כי בעקבות הבר"ע הראשונה נשמעה לפניי ביום 17.4.11, בהסכמת התובעים, עדות הגב' רקנטי, שלא העידה במסגרת התובענה הקודמת. ואולם, לא זו בלבד שלא היה בעדותה כדי להעלות או להוריד לעניין השאלה המשפטית המכרעת, אלא שהעדה - שזומנה כאמור מטעם הנתבע - ציינה כי הנתבע אמר לה שישמח אם לא תוכל להתייצב לדיון, וכדבריה: "הוא אמר שישמח אם לא אוכל וכך יוכל לדחות את הדיון" (ר' בפרוטוקול, עמ' 27 שורה 1). בתום הדיון האחרון שנערך בתובענה, בו העידה כאמור גב' רקנטי, ורק לאחר שבית המשפט דחה בקשת דחייה נוספת מטעם הנתבע והורה על הגשת הסיכומים בשאלה המשפטית, ביקש הנתבע עצמו - שלא באמצעות בא-כוחו דאז, אשר נכח בדיון - כי בית המשפט יפסול את עצמו מלהמשיך ולשבת בדין בתובענה. משהבקשה נדחתה, ביקש הנתבע את עיכוב ההליכים בתובענה, ומשגם בקשה זו נדחתה הגיש הנתבע, בעצמו, ערעור לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט בטענת הפסלות (ע"א 3473/11; להלן - הערעור בטענת פסלות); ואף במסגרתו ביקש לעכב את ההליכים בתובענה. לאחר שכב' הנשיאה ד' ביניש דחתה את בקשת הנתבע לעיכוב ההליכים בתובענה, הגיש הנתבע בקשת רשות ערעור נוספת לבית המשפט המחוזי (רע"א (מחוזי ת"א) 46633-05-11; להלן - הבר"ע השנייה), ואף בגדרה הוסיף וביקש, שוב, את עיכוב ההליכים בתובענה דנא. במסגרת הבר"ע השנייה טען הנתבע, בין השאר, כי החלטת בית המשפט בדבר הגשת הסיכומים מנוגדת, כביכול, לפסק הדין בבר"ע הראשונה. ואולם, בית המשפט המחוזי, אף מבלי לבקש את תשובת התובעים, דחה את הבקשה. לא זו בלבד שבית המשפט המחוזי קבע כי החלטות בית משפט זה, נשוא הבר"ע השנייה, "אינן ממין ההחלטות לגביהם תינתן רשות ערעור", אלא שבית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי לא שוכנע, בנסיבות העניין, "שיש מקום לתיקון ההחלטות - שהן מנומקות וסבירות על פניהן - על ידי ערכאת הערעור". והנה, גם לאחר שכל בקשותיו הנ"ל לדחיות נוספות או לעיכוב ההליכים בתובענה כשלו, לא הגיש הנתבע את סיכומיו במועד שנקבע בהחלטות בית המשפט. ביום 23.6.11 הגיש הנתבע, על דעת עצמו, "הודעה בעניין מועד הגשת סיכומי הנתבע", בה הודיע כי סיכומיו יוגשו עד ליום 12.7.11, אך גם במועד זה, שקצב הנתבע לעצמו, לא עמד הנתבע ולא הגיש את סיכומיו. ביום 14.7.11 הגיש הנתבע "בקשה" (מס' 32) בה הודיע כי הוא מסכים למתן פסק הדין כמבוקש בתובענה, אך זאת בתנאי שפינוי הבית ייעשה בתום חודש זה ובתנאי שלא יינתן צו להוצאות ושתושב לידיו הערבות אותה הפקיד במסגרת הבר"ע הראשונה. בבקשה זו ציין הנתבע, כי ממילא בתום חודש זה "מועד השכירות מסתיים" וההליכים בתובענה דנא יהיו מיותרים וחסרי תועלת. בסופו של דבר, ולאחר שהנתבע לא עמד גם במועד נדחה נוסף להגשת סיכומיו (28.7.11), שניתן לו לפנים משורת הדין, הגיש הנתבע את סיכומיו לתיק בית המשפט ביום 4.8.11, וזאת בהיקף הגדול כמה מונים מההיקף שנקבע בהחלטה בדבר הגשת הסיכומים. ה. טענות הנתבע בסיכומיו: בסיכומיו טען הנתבע כי הוא מגיש את סיכומיו "תחת מחאה", שכן משהודיע על הסכמתו הנ"ל למתן הסעד של פינוי וסילוק ידו מן הבית התייתר הצורך במתן הכרעה בסוגייה המשפטית נשוא התובענה, שהפכה לסברתו לתיאורטית גרידא. עם זאת, ועל אף הסכמת הנתבע לסעד המבוקש בתובענה, ביקש הנתבע בסיפא לסיכומיו לסלק את התובענה על הסף או לחלופין לעכבה עד למתן פסק הדין בתובענה הקודמת. יש להדגיש כי בהודעת הנתבע אודות הסכמתו למתן סעד של פינוי - במיוחד על רקע עיתוי הגשתה - יש אך כדי לעורר תמיהה באשר לניסיונותיו החוזרים ונשנים, בפרט אלה שמן הזמן האחרון, לדחות או לעכב את בירור התובענה. אם אמנם התכוון הנתבע מראש לפנות את הבית עוד החודש, לא ברור מדוע לא הודיע על כך בדיון האחרון, שנערך כאמור ביום 17.4.11 ושבו ניתנה ההחלטה בדבר הגשת הסיכומים; ובכך היה מונע מהתובעים את הצורך בהגשת סיכומיהם, שלשיטת הנתבע הם כעת מיותרים. לא זו אף זו: אם אמנם התכוון הנתבע מראש לפנות את הבית עוד החודש, עוד פחות ברור מהנ"ל מדוע המשיך הנתבע וביקש לעכב את בירור התובענה גם לאחר הדיון האחרון, תחילה במסגרת הערעור בטענת פסלות ולאחר מכן אף במסגרת הבר"ע השנייה - כאשר אין כל הגיון בעיכוב כאמור אם בכל מקרה התכוון הנתבע להסכים לסעד המבוקש. יתר על כן, הנתבע הגיש את הודעתו בדבר הסכמתו לפינוי רק לאחרונה, לאחר שבית המשפט המחוזי החליט לדחות את הבר"ע השנייה. מכל מקום, לא רק שאין בסיכומי הנתבע אישוש לטענותיו בשאלה המשפטית, אלא שהם עוסקים, בין השאר, בטענות שכבר נדונו ונדחו או שהוא-עצמו חזר בו מהן. כך, ובאופן תמוה, טען הנתבע בסיכומיו כי על בית משפט זה לפסול עצמו מלהמשיך ולשבת בדין בתובענה דנא, למרות שהוא-עצמו ביקש למחוק את הערעור בטענת פסלות שכן "לנוכח החלטת כבוד הנשיאה (מיום 5.5.2011) שלא לעכב את ההליכים בבית המשפט קמא, הוא למד כי ערעורו צפוי להידחות" (ר' בפסק הדין בערעור בטענת פסלות). כמו כן, ובאופן תמוה דומה, טען הנתבע בסיכומיו כי ההחלטה בדבר הגשת הסיכומים מנוגדת לפסק הדין בבר"ע הראשונה, וזאת חרף האמור בהחלטת בית המשפט המחוזי בבר"ע השנייה. עוד יש לציין, בהדבק דברים זה, כי בקשת הנתבע שלא לפסוק הוצאות בתובענה, על אף הסכמתו לסעד המבוקש בה וחרף היקף ההליכים הנכבד בה, הינה מנוגדת לכל אמת מידה מקובלת וסבירה. ודוק: אין עסקינן במקרה בו הסכים הנתבע לסעד של פינוי מיד עם הגשת התובענה, או בסמוך לאחר מכן, אלא במקרה בו הנתבע פעל, שוב ושוב, לדחיית ההליכים ולעיכובם, ורק לאחר חלוף תקופה של למעלה משנתיים ימים ממועד הגשת התובענה הודיע על הסכמתו לסעד המבוקש בה. יש גם להעיר כי טענת הנתבע בהודעתו על הסכמתו לסעד של פינוי (בקשה מס' 32), לפיה הוא יפנה את הבית בסוף חודש זה משום שרק אז תסתיים תקופת השכירות לפי ההסכם, הינה למצער טענה מוקשה. טענה זו מבוססת על ההנחה שלנתבע היתה זכות להפעיל את תקופת האופציה השנייה, מחודש אוגוסט 2010 (ר' בפסקה 10 דלעיל), על אף שבאותו המועד - היינו בחודש אוגוסט 2010 - הנתבע לא מילא את חובתו היסודית כדייר לתשלום דמי השכירות כבר מזה כשנתיים ימים; אך להנחה זו אין כל יסוד. אכן, אין סביר, כלל ועיקר, כי דייר שאינו משלם דמי שכירות כלשהם, במשך תקופה כה ממושכת, יוכל לטעון כי הוא זכאי להמשיך ולהתגורר בנכס מכוח הפעלת אופציות להארכת תקופת השכירות; שהרי ביסוד אופציה להארכת תקופת שכירות, הנקובה בחוזה שכירות, עומדת ההנחה כי הצדדים לחוזה ממלאים את חובותיהם הבסיסיות לפיו. לפיכך, גם טענת הנתבע כי תקופת השכירות לפי ההסכם עדיין נמשכת - עד לתום חודש זה - הינה טענה מוקשית, שהנתבע אף לא ביססה על אסמכתא משפטית כלשהי (בהקשר זה השווה לאמור בפסק הדין בעניין פוסמן, בפסקה 15). ו. סוף דבר: אשר על כן אני מקבל את התובענה ומורה לנתבע לפנות את הבית מכל אדם וחפץ, ולסלק את ידו ממנו. לפנים משורת הדין, ועל מנת ליתן לנתבע זמן להתארגנות, הפינוי ייעשה עד ליום 31.8.11. לנוכח היקף ההליכים בתובענה, כפי שפורט בפרק ד' דלעיל, על ההוצאות הכרוכות בכך, ישלם הנתבע לתובעים הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪. תשלום ההוצאות ייעשה בדרך של חילוט הערבות שהופקדה בבר"ע הראשונה (רע"א (מחוזי ת"א) 25029-01-10), אשר על פי החלטת בית המשפט המחוזי הועברה להכרעת בית משפט זה. ייתרת סכום ההוצאות תשולם לתובעים על ידי הנתבע תוך 30 יום מהיום. מקרקעיןשכירותדמי שכירות