קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איומים בהתאבדות כתב אישום: כללי כנגד הנאשמת הוגש, בתאריך 22/4/2011, כתב אישום המייחס לה עבירה של איומים - וזאת לפי ס' 192 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין). פרק העובדות כולל פסקה אחת, ומשום חשיבות הדברים נביא את הפסקה במלואה: "בתאריך 16/4/11, סמוך לשעה 21:00, בדירת הורי הנאשמת שברחוב המלך אמציהו 9 בחיפה (להלן: הדירה), שעה שהנאשמת היתה תחת השפעת אלכוהול, השתוללה הנאשמת בדירה, זרקה חפצים שונים ואיימה על הנוכחים בדירה - הוריה, אחיה -חברתו ושכנתם, בפגיעה שלא כדין בגופה, בכוונה להפחידם ו/או להקניטם, באופן שצעקה שברצונה למות ואף יצאה למרפסת הדירה לגג דירת השכן ונעמדה עליו במטרה לממש איומיה, עד שהנוכחים בדירה תפסוה ומנעו ממנה לממש איומיה". באות כוח הנאשמת טענו, כטענה מקדמית, כי יש להורות על ביטול כתב האישום שכן עובדות כתב האישום, כפי שהובאו לעיל, אינן מהוות עבירה. משכך, יש להורות על ביטול כתב האישום, כאמור בס' 149 (4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982. עוד נטענה טענה נוספת והיא, כי הנאשמת לא יכולה היתה לגבש מחשבה פלילית מסוג "מטרה" בנוגע לעבירת איומים, וזאת משום היותה במצב של שכרות. בהקשר זה נטען, כי לא ניתן להרשיע - משום ס' 34 ט' לחוק העונשין - את מי שביצע עבירה תוצאתית בהיותו במצב של שכרות. ב"כ הנאשמת ציינו, כי הפסיקה החילה את ס' 34 ט' לחוק (אשר חל כפשוטו רק על עבירות תוצאתיות), גם על עבירות התנהגות מסוג מטרה. יחד עם זאת, ב"כ הנאשמת הסכימו (ר' עמ' 6 לפרוטוקול), כי מדובר בסוגיה הכוללת גם שאלות עובדתיות (באם אכן היתה הנאשמת במצב של שכרות, במשמעות מונח זה בחוק), ולכן היא תידון, אם וכאשר, במהלך ניהול המשפט. טענות הצדדים, בקצרה לאור האמור לעיל, נתמקד בטענה הנאשמת, כי עובדות כתב האישום אינן מקימות עבירה. בהקשר זה נטענו, בקצרה, הטענות הבאות (ר' סיכומי הנאשמת שהוגש בכתב בתאריך 16/5/11): ב"כ הנאשמת ציינו, כי על פי הנטען בכתב האישום איימה הנאשמת לפגוע בעצמה. אשר על כן, אין מדובר בפגיעה שלא כדין, במשמעות סעיף 192, שכן אין כל איסור בדין על אדם לפגוע בעצמו. משכך, לא מתקיים ולא יכול להתקיים בנדון אחד מהיסודות העובדתיים של עבירת האיומים, והוא יסוד ה"שלא כדין". עוד נטען, גם היסוד הנפשי שבעבירה, שהינה עבירת מטרה ("בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו") לא התקיים, שכן לא ניתן לשלול כי הנאשמת אמרה את שאמרה מתוך שלל מטרות ותחושות אחרות (רגשות אשם, עצבנות, עצבות, תסכול, ייאוש עמוק, דיכאון ועוד שלל מטרות ורגשות אחרים) שבינן ובין המטרה הנטענת (בכוונה להפחיד) אין דבר וחצי דבר. מנגד, שללה המאשימה את טענת הנאשמת כי איום בפגיעה עצמית אינה מהווה פגיעה "שלא כדין", ואף הפנתה לפסיקה בנדון. כמו כן, הפנתה המאשימה למובאות מתוך הודעות חלק ממי שנכחו באירוע (אף כי ספק אם היה לכך מקום במסגרת זו הן מבחינה דיונית והן לגופו של עניין), מהן עולה כי הם חשו מבוהלים ומפוחדים ממעשי הנאשמת. עוד ציינה המאשימה כי לשיטתה, "אדם אחר" במשמעות ס' 192 לחוק העונשין, כולל גם את המאיים עצמו. דיון ומסקנות ס' 192 לחוק המגדיר את עבירת האיומים קובע כי:"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים" ביחס לעבירת האיומים, נקבע שהיא עבירה שתחומי התפרסותה אינם ברורים:". . המקרים הקיצוניים אינם מעוררים קושי. מקרי הביניים מעוררים לעתים קרובות בעיות קשות של תיחום הגבול בין אמירה מותרת לבין איום אסור. דומה כי הטעם לכך נעוץ בערכים אשר עליהם באה העבירה להגן. ערכים אלה הם בעיקר השלווה הנפשית, הביטחון וחירות הפעולה של הפרט . . מטבע הדברים, שהשלווה הנפשית, הביטחון וחירות הפעולה של פרט אחד עשויים להתנגש עם השלווה הנפשית, הביטחון וחירות הפעולה של פרט שני. נדרש איפוא איזון בין הערכים המתנגשים. . ." (כב' השופט ברק, כתוארו דאז, בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מ"י, פ"ד מג (3) 373). אקדים ואומר, כי קיים קושי מסוים להכריע בשלב זה בטענות, שהרי טרם שמעתי את הראיות בנדון, ודווקא במקרה שכזה יש לבחון את כלל ההקשרים והנסיבות שבהם נאמר הביטוי העומד לדיון, שכן:"בית המשפט אינו בוחן את הביטוי במנותק מסביבתו, אלא הוא בוחן את מכלול הנסיבות שבהן נמסר הביטוי, ובהן זהות המאיים והמאוים, הקשר או מערכת היחסים ביניהם, הרקע לביטוי וכן ההתרחשויות או התוצאות שבאו לאחר הביטוי". (רע"פ 2038/04 לם נ' מ"י, פ"ד ס' (4), 95, 112; להלן: פס"ד לם). יחד עם זאת, זו בדיוק תכליתו של ס' 149 (4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, היינו לייתר דיון וניהול משפט פלילי כנגד נאשם, כאשר כבר על פי העובדות הנטענות, ברור כי עובדות אלו - גם אם תוכחנה - אינן מקימות עבירה פלילית. אתחיל את התייחסותי לטענה השניה בטיעוני ב"כ הנאשמת, והיא כי לא מן הנמנע, שמטרות אחרות היו אלו שהובילו את הנאשמת לאמר את שאמרה (היינו, כוונה אמיתית להתאבד ללא כל רצון להפיק מעצם האמירה רווחים משניים). אשר על כן, לשיטת ב"כ הנאשמת, לא תוכל המאשימה להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש בנדון. איני יכול להסכים לטיעון זה, כבר בשלב זה. עבירת האיומים הינה עבירת התנהגות מסוג "מטרה" (ור' בנדון פס"ד לם). זאת ועוד - וזהו הדבר החשוב לעניינו - בפס"ד לם נקבע, כי ניתן להחיל את הלכת הצפיות הקבועה בס' 20 (ב) לחוק, גם על עבירת האיומים (ר' פסקאות 39-40 לפסק הדין). ס' 20 (ב) קובע כי: "(ב) לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן". משכך, גם אם ייקבע שהנאשמת אמרה את שאמרה מתוך מטרות נוספות, אין בכך כדי לשלול את המסקנה (העתידית), כי הנאשמת צפתה כאפשרות קרובה לוודאי, כי מי שסבב אותה יחוש מאוים מדבריה (ור', בשינויים המחויבים, את האמור בע"פ 6269/99 כהן נ' מ"י, פ"ד נה (2) 496). יחד עם זאת, אין באמור לעיל כדי לשלול מהעלאת טענה זו בעתיד, שכן ייתכן כי המאשימה לא תוכל להוכיח, בסופו של הליך, שהנאשמת, במקרה קונקרטי זה, צפתה, כאפשרות קרובה לוודאי, כי מי שסובב אותה יחוש מאוים וכיוב', וזאת בשים לב לנסיבות האירוע והעובדה כי הנאשמת יצאה בפועל למרפסת וככל שעולה מעובדות כתב האישום, הרי שאם לא היו הנוכחים תופסים אותה, הרי ייתכן והיתה מממשת את דבריה (בין אם הם מקימים עבירת איומים, ובין אם לאו). אך זאת ייקבע, לכאן או לכאן, בהמשך הדרך (ור' בנדון, את ספרם של יורם רבין ויניב ואקי, דיני עונשין, מהדורת 2008, עמ' 336; וכן את הפסיקה אליה הפנו: ע"פ 4597/00 עובדיה נ' מ"י, ניתן בתאריך 26/12/2000). וכעת, לטענתה המרכזית של הנאשמת, בדבר דרישת החוק, כי הפגיעה הנטענת תהיה בדבר "פגיעה שלא כדין". בהקשר זה, טענו באות כוח הנאשמת כי על פי החוק הקיים, התאבדות וניסיון להתאבד אינם מהווים עבירה. משכך, מדובר באמירה המתייחס לפגיעה "כדין" ולכן "איום" בפגיעה שכזו, אינו מהווה עבירה פלילית. ב"כ הנאשמת אף הפנו בנדון לפס"ד ליכטמן לעיל, והביאו את דבריו של כב' השופט ברק, כתוארו דאז, שציין כי: "פשיטא, כי פגיעה היא "שלא כדין", אם היא מהווה עבירה לפי דיני העונשין. נראה לי, כי יש להוסיף ולקבוע כי פגיעה היא "שלא כדין", אם היא מהווה עוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כאשר המחוקק בשיטת המשפט קובע, כי התנהגות פלונית היא מעשה נזיקין, הריהו הופך התנהגות זו להתנהגות "שלא כדין". עד כמה שדין הנזיקין, ההופך התנהגות פלונית "שלא כדין", מגן על ערכים זהים או דומים לערכים שהדין הפלילי מבקש להגן עליהם מפני פגיעה "שלא כדין", כי אז ניתן לראות באיסור הנזיקי כמקיים את התנאי כי אותה התנהגות פלונית הינה שלא כדין באיסור הפלילי. . . ." לא היה כל פסול בהבאת עמדתו של כב' השופט, כתוארו דאז, אהרון ברק מתוך פסק דין ליכטמן לעיל. אולם, ראוי - ואף מחויב היה - להשלים את התמונה ולאזכר את שאר העמדות בנדון, כפי שהובאו בפסק דין חמדני (ע"פ 3779/94 חמדני נ' מ"י, פ"ד נב (1) 408), שם סיכמה את העמדות השונות כב' השופטת, כתוארה דאז, ביניש: "לא מעט דיו נשפך והרבה דיונים הוקדשו לשאלת משמעותו ופירושו של הביטוי "שלא כדין" כאשר הוא מופיע כרכיב ביסודותיה של עבירה פלילית, שכן הוא נכלל ברבות מהעבירות, ומשמעותו, "תפקידו" וחיוניותו בהגדרת העבירה שונים בעבירות השונות. . . . יש הגורסים על דרך הצמצום כי מקום שהמחוקק קבע עבירה בהוספת התנאי כי ההתנהגות תהא שלא כדין או תתייחס לפגיעה שלא כדין, יש להוכיח קיומו של איסור נפרד פלילי או אזרחי. יש הגורסים על דרך ההרחבה כי בהוכחת יסודותיה של העבירה אין נדרש, כי ההתנהגות האמורה תהא אסורה בנורמה נפרדת, אלא די בכך שאין היא מותרת או אין הצדק כלשהו בדין לאותה התנהגות. . . . כשלעצמי, נוטה אני לקבל את דעתו זו של פרופ' פלר, וסבורה אני שפירוש הביטוי עשוי להשתנות בהתאם לעבירה ולהקשר שבו הביטוי מופיע. בעבירות מסוימות הוא מיותר ושורשיו נעוצים בגישה שעבר זמנה; באחרות ראוי לתת לו משמעות שאין בה כדי לגרוע מהאיסור שביקש המחוקק לקבוע. אמנם, בעבירת האיומים הנדונה לפנינו הרכיב המוגדר "שלא כדין" אינו מיותר, אך נראה לכאורה, כי ניתן להסתפק לצורך סעיף זה במבחן הנזכר של התנהגות ללא היתר פוזיטיבי בדין. אולם כאמור, איני סבורה כי נזקקים אנו להכרעה בין הגישות השונות בנסיבות העניין שלפנינו." (ההדגשה אינה במקור - י.ל). יוצא, כי לעמדת כב' הנשיאה ביניש, די שההתנהגות הבאה לידי ביטוי באמרה הנאשמת הינה התנהגות שאין לה היתר פוזיטיבי בדין, כדי שתקיים את דרישות הסעיף, בהקשר לתנאי ה"שלא כדין". בפס"ד לם ציינה כב' הנשיאה ביניש, בהתייחס לסוגיה זו, כי:"בערעור שלפנינו אין מתעוררות שאלות בנוגע לתוכן האיום, ואין אנו נדרשים לפסוק מה הן אמות המידה המהותיות שלפיהן ייקבע אם ביטוי כלשהו עולה מבחינת תוכנו כדי איום אם לאו. מטעם זה אין לנו צורך לשוב ולהידרש לשאלות בדבר טיבו של הרכיב 'שלא כדין'." יוצא, כי בית המשפט העליון טרם הכריע סופית בסוגיה זו. למותר לציין, כי אין היתר פוזיטיבי בדין למעשה התאבדות. נהפוך הוא, ס' 302 לחוק העונשין קובע איסור פלילי על סיוע או שידול לאדם אחר להתאבד. לא כאן המקום להיכנס לעובי הקורה בהקשר בנדון, תחום המערב סוגיות מתחום המשפט והמוסר. די אם אפנה לסקירתו המקיפה בנדון, הן מבחינה היסטורית והן מבחינה דין משווה, של כב' השופט ערן קוטון במסגרת ת.פ. (שלום חיפה) 18971-12-10 מ"י נ' עג'ב, ניתן בתאריך 12/5/2011. פסיקת בית המשפט העליון אינה מעלה, ככל שחיפשתי, התייחסות למקרה דומה העומד בפנינו. לא כן פסיקת בית המשפט המחוזי. בהקשר זה, יש להביא שני פסקי דין של בית המשפט המחוזי שניתנו במקרים דומים: המקרה הראשון מבחינה כרונולוגית, הינו פסק דינו של בהמ"ש המחוזי בחיפה במסגרת ע"פ 2555/01 מליכוב נ' מ"י, ניתן בתאריך 8/5/2003. באותו מקרה, נדון עניינו של מערער אשר דרש מאמו שתיתן לו את מכשיר הוידיאו שלה וכן כספים, באיימו עליה שאם לא תעשה כן, הוא יפגע בעצמו. הנאשם לקח סכין מטבח, הניחהּ על ידו ואיים כי אם לא יקבל את מבוקשתו הוא יחתוך את עצמו ויתאבד. הנאשם הועמד לדין בעבירה של סחיטה באיומים, לפי ס' 428 לחוק ובעבירות נוספות שאינן מענייננו (תקיפת שוטר ועוד). בהקשר לעבירת הסחיטה נטענה טענה זהה לענייננו, בהקשר לפרשנות המונח "שלא כדין". כב' השופטת שטמר, אליה הצטרפו כב' השופט פיזם וכב' השופט רזי, ציינה כי: "אם אבוא לסכם את דעתי, הרי עמדתי היא, כפי שהיתה גם עמדתה של כב' השופטת בייניש בעניין חמדני, כי איום בפגיעה שאיננה "שלא כדין" יהיה כזה אם החוק התיר אותו באופן פוזיטיבי, כגון כשהורה מאיים על ילדו כי ינקוט נגדו באמצעי חינוכי, או כששוטר מאיים על אדם, במסגרת סמכויותיו על פי דין, לעוצרו. אמנם נסיון להתאבד לא הוגדר בחוק כעבירה, וזאת מטעמים שונים, שלא כאן המקום לעמוד עליהם, אולם כן ניתן לקבוע, כי בכך שחוק העונשין לא קבע את הנסיון להתאבד כהתנהגות עבריינית, אין בכך כדי לתת לגיטימציה כלשהי להתנהגות זאת, שיש בה כח (במובן פוטנציה) לסחוט את המאוים ולהטיל עליו פחד ומורא. לפיכך, לא ניתן לומר שהמחוקק התיר לאדם לאיים בהתאבדות כדי להשיג מבוקשו מאחר." בהמ"ש בעניין מליכוב לעיל שלל את הפרשנות, כאילו לא ניתן להכליל את המאיים עצמו במסגרת המונח "אדם אחר". המקרה השני, הינו פסק דינו של בהמ"ש המחוזי בנצרת, במסגרת ע"פ 1248/05 אמארה פרג' נ' מ"י, ניתן בתאריך 22/11/2005. פסק הדין ניתן על ידי כב' השופט יצחק כהן, אליו הצטרפו כב' השופט אברהם וכב' השופטת הלמן. באותו מקרה, הועמד המערער לדין במגוון עבירות ומעשים כאשר הרלוונטי לעניינו הוא זה - המערער היה מסוכסך עם רעייתו ונאסר עליו להתקרב אליה. המערער הגיע לבית אשתו למרות איסורים אלה וביקש ממנה שתעשה לביטול צווי בהמ"ש שאסרו עליו להיפגש עמה. כאשר סירבה לבקשה, איים המערער להזריק לעצמו אוויר באמצעות מחט שאחז בידו ולהתאבד. בהמ"ש באותו מקרה קבע, כי: "פרוש פשוט של הסעיף מוביל למסקנה, כי הדיבור "אדם" משמעו, גם המאיים עצמו הנו בֶּגָדֶר זו לאמור, ניתן לאיים על אדם אחר שעה שהמאיים עצמו הנו נשוא האיום כלפי האדם האחר כמו כאן, בפגיעה בעצמו. למעלה מן הצורך אציין, כי במקרה שלפנינו שוכנעתי, שפעולת ההפחדה אכן הצליחה והמתלוננת חזרה והודתה, כי פחדה שמא יארע אסון לבן זוגה (ראו עדותה בעמ' 25 לפרוטוקול שורות 9-10). המערער הפעיל איום כלפי המתלוננת באמצעות איומו באשר למזרק. אין חולק באשר לעובדות נשוא מסכת האיום וכמפורט לעיל, העובדות מלמדות כי המערער נקט "איום"." יוצא, כי דין הטענה המקדמית, להדחות. למותר לציין, כי אין באמור בהחלטתי זו כדי להוביל בהכרח למסקנה בדבר הכרעת דיני העתידית, במידה ואדרש לכך. כפי שציינתי בס' 7 לעיל, יש לבחון את האירוע אל מול מכלול הנסיבות ומתוך היכרות עם הנפשות הפועלות, הרקע שהוביל לאירוע וכלל נסיבותיו. כל המעיין בהחלטתי זו, למד כי אין מדובר במקרה שכיח, וספק אף באם ניתן לגזור גזירה שווה לחלוטין משני המקרים שנדונו בבתי המשפט המחוזי ושהובאו לעיל. באותם מקרים, נאמרו האיומים מתוך כוונה להשיג דבר. בענייננו, לא נטען כך. זאת ועוד, בכתב האישום אף צוין כי הנאשמת יצאה למרפסת הדירה לגג דירת השכן ונעמדה עליו במטרה לממש איומיה, עד שהנוכחים בדירה תפסוה ומנעו ממנה לממש איומיה. אזכיר בהקשר זה, את שציינתי בסיפא של ס' 8, בדבר הוכחת היסוד הנפשי. סוגיה זו אינה יכולה להתברר במסגרת דיון בטענות המקדמיות, אלא תתברר במסגרת ניהול ההליך. יפים לסיום דבריה של כב' השופטת שטמר בפס"ד מליכוב לעיל: "אחזור ואדגיש, כי הסוגיה שמעורר ערעור זה מתייחסת, ככל הנראה, למקרים נדירים. סביר להניח כי ברוב המקרים בהם האיום יהיה בפגיעה במאיים עצמו, לא יהיה עניין לציבור להגיש כתב אישום." אקווה, כי שני הצדדים ישקלו דברים אלה, שכן - על פני הדברים - ספק אם המסלול הפלילי הוא המתאים במקרה דנן, ודומני כי יש למצות אפיקי טיפול, תרתי משמע, אחרים. משפט פליליאיומיםהתאבדות