קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איומים על שופט: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בת"א (כב' השופטת רייך- שפירא), מיום 13.7.2010 בת"פ 1015/09, לפיו הורשע המערער בשלוש עבירות איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז- 1977 (להלן: "החוק") ונידון ל-7 חודשי מאסר בפועל, 7 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר הדין ותשלום קנס בסכום של 5,000 ₪. 2. הערעור, שהוגש על ידי המערער בעצמו, מופנה כנגד הכרעת הדין המרשיעה, לחילופין- כנגד עצם הרשעת המערער ולחילופי חילופין- כנגד חומרת העונש. 3. הערעור הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב ועל פי בקשת המערער החליטה כב' הנשיאה בייניש להעביר את הדיון בערעור לבית משפט זה. כתב האישום 1. על פי הנטען ברקע לכתב האישום, המערער הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בת"א (בר"ע 1453/08) במסגרת תיק שהוא מנהל נגד גרושתו בבית המשפט לענייני משפחה. לבקשה נלוו בקשות שונות, שאת מרביתן דחה רשם בית המשפט המחוזי בת"א (להלן: "כב' הרשם") בהחלטה מיום 27.7.08 (להלן: "ההחלטה"). כתב האישום מייחס למערער שלושה אישומים אשר בכל אחד מהם מיוחסת לו עבירת איומים, לפי ס' 192 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין). 2. עפ"י האישום הראשון- ביום 1.9.08 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בקשה נוספת שנקבעה לדיון בפני כב' הרשם אורנשטיין. המערער פתח את הבקשה בציטוט מדברים, שלטענתו שמע מפי כב' השופט בדימוס ש' טימן, אשר שודרו בכלי התקשורת: " הרצח של השופט הבא בישראל זה רק עניין של זמן". בהמשך, כלל המערער בבקשה בכתב דברי גידופים כלפי כמה שופטים שבשמותיהם נקב. לדברים אלה לא היה קשר לבקשה, ולטענת התביעה הם נכתבו בכוונה להפחיד ולהקניט את כב' הרשם. 3. עפ"י האישום השני- ביום 31.12.08 הגיש המערער ערר על החלטת כב' הרשם, שנידון בתע"א 2108/08 בבית המשפט המחוזי בת"א, בפני כב' השופטת ברוש אשר דחתה את הערר. בסיום ההליך הטיח המערער בכב' השופטת ברוש: " לא סתם כנראה אמר השופט טימן שהרצח של השופט הבא בישראל זה רק עניין של זמן", במטרה להפחידה ולהקניטה. 4. עפ"י האישום השלישי- ביום 1.1.09 הובא המערער לדיון בהארכת מעצרו בגין האירוע מושא האישום השני. כב' השופט שגיא החליט להאריך את מעצרו בשלושה ימים בהסתמך על הצהרת תובע. לאחר השמעת ההחלטה אמר המערער לשופט: "הדברים שנאמרו וצוטטו כנראה הם תופסים". לטענת התביעה הדברים נאמרו במטרה להפחיד או להקניט את כב' השופט שגיא. ההליך בבית המשפט קמא 1. ביום 02.11.09 הודה המערער, שהיה מיוצג באותו שלב על ידי עו"ד גיא גור, בכך שהוא ציטט בפני בית המשפט את דבריו של כב' השופט בדימוס, שלי טימן, שאותם שמע בראיון רדיופוני ולפיהם הרצח של השופט הבא זה עניין של זמן אך טען שלא התכוון לאיים. בישיבת תזכורת שהתקיימה ביום 11.1.10 הוגשו כראיות מטעם המאשימה הבקשה וההחלטה בפני כב' הרשם אורנשטיין והפרוטוקול של הדיונים בפני כב' השופטת ברוש וכב' השופט שגיא והדיון נדחה לשמיעת ראיות ההגנה ליום 16.03.10. 2. בדיון שהתקיים ביום 16.02.10 היה המערער מיוצג על ידי עו"ד גיל גבאי מטעם הסנגוריה הציבורית לאחר שעו"ד גור שוחרר מייצוגו לבקשת המערער. להלן הדברים שנאמרו על ידי המערער ובא כוחו באותו דיון: "הנאשם: אני מודע לכך שעו"ד גיל גבאי מונה לייצג אותי בתיק זה מטעם הסנגוריה במקומו של עו"ד גיא גור. כל מה שכתבתי בבקשה לגבי עו"ד גור הן עובדות. אחר כך שוחחתי מספר פעמים עם עו"ד גבאי, שיחות ארוכות, והתוצאה היא שנכנעתי והשתכנעתי לתת לעו"ד גיל לפעול על פי הידע המקצועי שלו ולקבל את דעתו המקצועית. עו"ד גבאי: לאחר שעיינתי בחומר החקירה ושוחחתי עם הנאשם טלפונית ואישית, המחלוקת בתיק היא בנושא היסוד הנפשי. הבהרתי לנאשם שגם כשאין כוונה לאיים, יש לדברים קונוטציה והיה עליו לדעת שדבריו יכולים להתפרש אוביקטיבית כאיום ויש בכך כדי לקיים את יסוד העבירה, לרבות היסוד הנפשי, כשאין מחלוקת על היסוד העובדתי. לאור זאת, אין מקום לנהל הוכחות ואנו מבקשים לאפשר לנאשם לחזור בו מכפירתו ולהודות בכתב האישום. הנאשם: אני מסכים לדבריו של עו"ד גבאי ואיני כופר עוד בעובדות כתב האישום. אני מבקש לאפשר לי לחזור מהכפירה". לאחר הדברים האלה התיר בית המשפט קמא למערער לחזור בו מכפירתו ולאחר שהמערער אמר "אני מודה שהמילים שאמרתי לשופטים השונים הם עבירה על פי החוק" הרשיע אותו בית משפט קמא באיומים בשלושה מקרים, הפנה אותו לממונה על עבודות שירות ודחה את הדיון לטיעונים לעונש לאחר קבלת חוות דעת הממונה. 3. בדיון ביום 05.07.10 התקבלה חוות דעת הממונה על עבודות שירות לפיה המערער מתאים לריצוי מאסר בעבודות שירות והצדדים טענו לעונש. במסגרת הטיעונים לעונש הוצג בפני בית המשפט קמא גיליון הרשעותיו הקודמות של המערער וב"כ המאשימה ביקשה לגזור על המערער קנס ומאסר, חלקו לריצוי בפועל ויתרתו על תנאי. הסניגור ביקש להסתפק במאסר קצר שירוצה בעבודות שירות. לטענתו, יש ליתן משקל משמעותי להודיית המערער, לנסיבות ולרקע שהביאו אותו לעבור את העבירות ולכך שדברי המערער מהווים ציטוט של דברים שנאמרו בתקשורת, והוא הביא אותם על רקע תסכולו ובהיותו במצב נפשי נסער, מבלי שהתכוון לממש את איומיו. כמו כן ביקש הסניגור ליתן משקל מועט להרשעותיו הקודמות של המערער בהיותן ישנות, ברובן, ועל רקע סכסוך הגירושין. המערער אמר באותו מעמד "אין לי מה להוסיף". גזר הדין של בית משפט קמא 1. ביהמ"ש קמא הדגיש את התגברות התופעה של אלימות כנגד שופטים, באופן המחייב תגובה שיפוטית הולמת שיהיה בה להוציא מהכוח אל הפועל את התכלית החקיקתית ולשמש מסר הרתעתי אישי וכללי כאחד. תסכולו של המערער מהתנהלות ההליכים, כפי שטען, איננו יכול לשמש נסיבה מקלה. מדובר בעבירות חמורות, המקבלות משנה חומרה בכך שהמדובר ברצף של איומים חוזרים ונשנים שהוטחו בשלושה שופטים במסגרת שלושה הליכים נפרדים. המערער לא הביע חרטה על מעשיו ויש בכך כדי להעלות סימן שאלה האם הוא אכן הפנים והבין את חומרת העבירות. 2. בית משפט קמא ציין את הרשעותיו הקודמות של המערער ואת חלוף הזמן מאז ביצוען. עם זאת קבע כי אין בחלוף הזמן כדי לשלול מחומרת העבירות לאחר שניכר שהמערער השכיל להבין את ההזדמנויות שניתנו לו ע"י ביהמ"ש ולא הפנים את הלקח מעונשי המאסר בעבודות שירות שהוטלו עליו. 3. בימ"ש קמא נתן משקל משמעותי לקולא להודאת המערער, שהיה בה כדי לחסוך זמן שיפוטי יקר, וכן למצבו הכלכלי והבריאותי של המערער ולעובדה כי בעבר לא ריצה עונשי מאסר בכלא. נימוקי הערעור 1. בימ"ש קמא שגה כאשר הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום שכן הוא לא הודה למעשה מעולם באיום על שופט. עורך דינו של המערער, במסגרת ההליך בבית המשפט קמא, "מכר" אותו, מאחר וההודייה שלו נוגעת אך ורק לכך שהוא מבין שיכול השומע לפרש את אמירתו כאיום, אך לא בכך שהוא עצמו איים בפועל. כפי שהשופט טימן לא הועמד לדין על דבריו, כך לא היה מקום להעמיד את המערער לדין, באשר ציטט את האמור בלא כוונה להפחיד ו/או להקניט. 2. בימ"ש קמא שגה בכך שנמנע מלדון ולא קיבל כל ראייה בשאלת הלך נפשו של המערער לאור העובדה לפיה עבירה בניגוד לס' 192 לחוק העונשין מחייבת גיבוש כוונה מיוחדת להשגת המטרה. המערער לא התכוון להקניט או להפחיד, אלא המדובר בהתרסה כנגד נושאי משרות שפיטה בישראל. אין המדובר באמירה שתוכנה מהווה את היסוד העובדתי הפיזי הנדרש לצורך גיבוש יסודות עבירת האיומים, מה גם שהדברים לא נאמרו בפניו של המאויים לכאורה, שכן המערער לא יכול היה לדעת מי יכריע בבקשתו הכתובה במסגרת תיק בש"א 16439/08. 3. בימ"ש קמא שגה בכך שלא קבע כי עובדות כתב האישום, בקיומן הודה המערער, אינן מהוות אמירות מאיימות. המדובר בציטוט דברי השופט בדימוס טימן, ובנסיבות מיוחדות שיש בהן כדי לזכות את המערער. 4. בימ"ש קמא לא נתן למערער את יומו. 5. על בימ"ש קמא היה לקבוע כי כתב האישום יתברר במחוז אחר מאחר וה"מאויימים" הם נושאי משרה שיפוטית באותו מחוז. 6. לחילופין - שגה בימ"ש קמא כאשר לא נמנע מהרשעת המערער, שכן המערער לא בחר בדרך חיים עבריינית וחי חיים נורמטיביים, ואין כל הצדקה לתייגו כעבריין. 7. לחילופי חילופין- שגה בימ"ש קמא בכך שהשית על המערער עונש מאסר לריצוי בפועל, שלא ניתן לרצותו בדרך של עבודות שירות, וכאשר השית על המערער תקופת תנאי ארוכה במיוחד. 8. במהלך הדיון בערעור טען המערער ארוכות כי לא הוכח היסוד הנפשי שנדרש להרשעה בעבירה של איומים שכן הוא ציטט דברים שאמר שופט וזאת כדי להעצים את הבעיה שלו ואת חוסר הצדק שנגרם לו על ידי מערכת המשפט. לטענת המערער, בימ"ש קמא לא נתן לו להוסיף דברים בכתב על טענות בא כוחו, כפי שביקש לעשות, ובקשותיו לדחיית הדיון בשל חילופי הייצוג ולתיקון פרוטוקול נדחו על ידי בית משפט קמא. המערער טען שלא ביקש מבימ"ש קמא לבטל את הודאתו מאחר וניתנה בשל חוסר הבנה בגלל שהיה מיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית ובא כוחו הבטיח לערער בשמו. 9. ב"בקשה הבהרה לדיון יום 18.1.10" (יום הדיון בערעור) שהגיש המערער הוא טוען שלא הודה מרצונו, לא איים ולא התכוון לאיים. למסמך צורפו צילום הודעתו של המערער, צילום הודעות של כב' השופטת רוטשילד מבית משפט לענייני משפחה וטיוטת סיכום אישפוז בבית חולים וולפסון מיום 6.4.10. ב"בקשה" הנ"ל טוען המערער טענות באשר למהלך הדיונים נושא כתב האישום, מפנה לבקשה לדחיית הדיון שהגיש לבית משפט קמא שבה טען כי לא ביצע ולא התכוון לבצע כל עבירה, וטוען שפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא מתאר רק חלקית את מסכת הלחצים בהם היה נתון. המערער טוען ב"בקשה" ששרת בצה"ל, מפעל חייו נהרס על ידי בית המשפט למשפחה מאז פתיחת הליך הגירושין בסוף שנת 1998, מצבו הבריאותי הוא בכי רע והתגלה גידול בראשו. תשובת ב"כ המשיבה 1. המערער לא עובר את המשוכה הראשונה של חזרה מהודאה, שכן המערער היה מיוצג ביום 16.2.10 ע"י סניגור מהסנגוריה הציבורית. המערער ובא-כוחו הודיעו לבית המשפט כי המערער מבקש לחזור בו מכפירתו, תוך שעוה"ד מפרט את תוכן השיחה שניהל עם המערער, ובין היתר כי הבהיר לו היטב את משמעות ההודאה. בימ"ש קמא איפשר למערער לשאת דברים ועל בסיסם ניתנה הכרעת הדין המרשיעה. 2. בין מועד הכרעת הדין ועד מועד הטיעונים לעונש חלפו 5 חודשים, שגם במהלכם לא פנה המערער לבית המשפט בבקשה לבטל את הודאתו. המערער שמע את סניגורו טוען לעונש ומבקש מבית המשפט להסתפק בעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, ואמר בסופם של הטיעונים שאין לו מה להוסיף. גם בין מועד שמיעת הטיעונים לעונש למתן גזר הדין חלפו שבועיים ובמהלכם לא ביקש המערער לבטל את ההרשעה ולא הביע כל טרוניה כלפי הסניגור. למערער יש 6 הרשעות קודמות והוא מבין את ההליך המשפטי ומשמעותו מהליכים קודמים. 3. באשר לטענה לפיה אין המדובר בנסיבות המקימות עבירת איומים- טוענת ב"כ המשיבה כי ציטוט דברים שנאמרו ע"י אחר ומתן קונוטציה משלו בסיטואציה שבה הם נאמרים, מהווים איום. עצם העובדה כי מדובר בציטוט מפי אחר לא מפחיתה מעצם היות הדברים איום. 4. באשר לעונש, פרט בימ"ש קמא ושקל את השיקולים לקולא ולחומרה. אין בעצם שליחתו של המערער לקבלת חוות דעת הממונה כדי לשלול את שיקול דעת בית המשפט בגזירת העונש ולייצור ציפייה אצל המערער, בעיקר לאחר ששמע את עמדת המאשימה בטרם נשלח לקבלת חוו"ד כי היא עותרת למאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. דיון והכרעה חזרה מהודאה 1. השאלה המרכזית אשר עולה במסגרת הערעור שבפנינו היא האם יש להיעתר לבקשת המערער לחזור בו מהודאתו ולבטל את הרשעתו בדין. 2. סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 מסמיך את בית המשפט להתיר לבעל דין לחזור בו מהודאתו, מקום בו הוכח כי קיימים "נימוקים מיוחדים" המצדיקים מתן היתר שכזה: " (א) הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו". המחוקק לא הגדיר מהם אותם "נימוקים מיוחדים" שיצדיקו חזרה מהודיה אך הפסיקה שדנה בסוגיה קבעה מספר קווים מנחים. 3. "נימוקים מיוחדים" הם אותם נימוקים שמכוחם לא יראה בית המשפט לקבל הודיה מלכתחילה, ובסופו של יום נסבות ההכרעות בהקשרים אלה על עובדותיו של המקרה  הקונקרטי ((ראו י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני (2009) עמ' 1377-1374; ע"פ 9902/04  פלוני נ' מדינת ישראל , מיום 22.9.09, ע"פ 3165/08 עסאלה נ' מדינת ישראל ; ע"פ 7063/08 טרבלסי נ' מדינת ישראל ; ע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל , מיום 19.1.04 (להלן: ע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל") ). חזרה מהודאה מתאפשרת למשל, כאשר קיים חשש שההודיה לא נעשתה חופשית ומרצון; כאשר מדובר בטעות בהבנת ההודיה על ידי הנאשם, או מקום בו משמעותה ותוצאותיה הושגו שלא כדין (ראו למשל : ע"פ 6877/95 גולן נ' מדינת ישראל נא(1) 332; ע"פ 10518/06 בטאט נ' מדינת ישראל (מיום 29.3.07) ;ע"פ 5583/08 פלוני נ' מדינת ישראל (13.4.2010); ע"פ 3165/08 עסאלה נ' מדינת ישראל (29.5.2008); ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל (26.11.2007)). עם זאת, נקבע כי רשימת הנימוקים המיוחדים אינה רשימה סגורה. (ראו ע"פ 6229/07 מוופק נ' מדינת ישראל (20.11.2008); ע"פ 3991/04 רגבי נ' מדינת ישראל (2.5.2005), ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, פ"ד מה(5) 798, 803 (1991) (להלן: " הלכת סמחאת") ). 4. בהתקיים אחד משני סוגי פגמים יש כדי להביא למתן רשות לנאשם לחזור בו מהודאתו: הפגם האחד נעוץ בנאשם עצמו - כאשר נוכח מצבו הסובייקטיבי אין זה ראוי להותיר ההרשעה על כנה. הפגם האחר, נעוץ בהליך שנוהל- אם בשל אי שמירה על דרישות דיוניות, אם בשל אי מתן הסבר ראוי אודות מהותה של הודאה ואם בשל התעלמות בית המשפט קמא מחזרת הנאשם מההודיה בשלב התסקיר או העונש מבלי לברר את הסוגיה. יודגש כי ההודאה שניתנה בפני בית המשפט היא אשר מהווה הבסיס להרשעת הנאשם. כפי שנקבע בע"פ 3227/10, פלוני נ' מדינת ישראל, , מיום 24.1.11: "... יש להתייחס להודאת נאשם בתוך כותלי בית המשפט ברצינות הראויה. הנאשם אינו בגדר "סוחר בשוק" המשפט הפלילי. הוא אינו רשאי לשמור את כל הקלפים באמתחתו ואינו בן חורין לעבור מהודאה לכפירה בכל עת אשר יחפוץ. אולם, היה ולמשל מתברר שקיים חשש ממשי לנפילת פגם ברצונו החופשי של הנאשם או בהבנתו את משמעות הודייתו, כי אז כובד המשקל של ההודאה יטה את הכף לכיוון מתן רשות לנאשם לחזור בו. לנוכח מורכבות הסוגיה אין מנוס מכך כי העניין ייבחן גם על פי מכלול הנסיבות הנלוות להודיה (ראו ע"פ 3991/04 דלעיל)".   5. טענות נגד ייעוץ משפטי לקוי שניתן לנאשם, יכול שיצדיקו, בעיקרון, חזרה מן ההודאה. כך למשל, במקום שבו בא כוחו של הנאשם פועל מתוך מניעים זרים תוך הפרת אמונים כלפיו (ע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל, בעמוד 153). אולם, המלצתו של סנגור לנאשם להודות, כל עוד אין בה כדי לשלול את הרצון החופשי של הנאשם וכל עוד ההכרעה והבחירה החופשית אם להודות נשארת בידי הנאשם, אין בה כל פסול. גם בהמלצתו של סנגור לנאשם להודות תוך הבהרה כי אם לא יודה צפוי לו עונש חמור יותר, אין כדי להצדיק חזרתו של הנאשם מהודאתו (ראו ע"פ 5561/03 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(4) 145 (2004); רע"פ 10705/05 מסיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, , 2.5.06); ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, 577 (1987); ראו גם ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל (לא פורסם), , מיום 26.11.07)). עוד יילקח בחשבון האם הודיית הנאשם נעשתה בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו (ע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל בעמ' 153, וכן- ע"פ 763/03 ציון שמואל נ' מדינת ישראל , מיום 14.4.03). בע"פ 5763/10 תורג'מן נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 3.2.11, קבע כב' השופט גרוניס בסעיף 8 לפסק הדין כלדקמן: "נדון תחילה בבקשת המערער לחזור בו מהודאתו. סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע כי נאשם "רשאי בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו". כעולה מהסעיף, מותנית החזרה מן ההודאה ברשות שנתן בית המשפט לכך. מתן הרשות אף הוא מסויג לנימוקים מיוחדים בלבד. בית משפט זה קבע כי בית המשפט ישקול להתיר חזרה מהודאה בנסיבות חריגות. בין היתר ייעשה הדבר כאשר ההודאה לא נעשתה באופן חופשי ומרצון, כאשר הנאשם לא הבין את משמעות הודאתו וכאשר ההודאה הושגה שלא כדין, באופן המצדיק פסילתה (ראו למשל, ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 26.11.2007); ע"פ 3227/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 24.1.2011); ע"פ 6952/10 בשימוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 13.1.2011)). בגדרם של נימוקים מיוחדים כללה הפסיקה גם הודאה שנמסרה בעקבות הבעת דעה מצד השופט באשר לעונש הצפוי לנאשם (ע"פ 6877/95 גולן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 332, 336 (1997)). עוד נקבע, כי במקום בו פעל בא כוחו של נאשם תוך הפרת אמונים כלפיו, בעדותו מונע משיקולים זרים, אפשר כי ייחשב הדבר ל"נימוק מיוחד" (ע"פ 5561/03 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(4) 145 (2004)). עם זאת, ברי שאין די בהמלצת סנגור לנאשם להודות, משום נימוק כאמור (ע"פ 635/05 הנ"ל). על כל פנים, רשימת הנימוקים שנמנתה לא מהווה רשימה סגורה. יוער, כי סמכותו של בית המשפט לאפשר חזרה מהודאה בכל שלב של המשפט משתרעת גם על שלב הערעור. עם זאת, עיתוי הגשת הבקשה לחזור מן ההודיה מהווה שיקול מכריע בבחינת הבקשה ורק במקרים נדירים יותר לנאשם לחזור בו מהודאה לאחר גזירת דינו (ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572 (1987); ע"פ 5561/03 הנ"ל)". 6. שיקול נוסף בעניין זה עניינו במידת העוול שיגרם לנאשם באם לא יתאפשר לו לחזור בו מהודייתו וההשלכות של ההרשעה על שמו הטוב ומקצועו (ראו דעת הרוב בע"פ 3754/91 הלכת סמחאת; ע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל , בעמוד 153). גישה מקלה כלפי נאשמים בנושא זה הובעה בפסק-דין סמחאת (דעת הרוב, מפי השופטים א' גולדברג ו-ש' נתניהו) שם נקבע כי גם אם התברר שהנאשם מסר הודייתו מתוך רצון חופשי וללא כפייה, אין להכביד עם נאשם אשר מבקש לחזור בו מהודייתו, ובלבד שבבסיס הבקשה עומדת כוונה כנה ואמיתית כי תינתן לו הזדמנות להוכיח את חפותו והיא אינה נובעת מתכססנות פסולה (שם, בעמודים 802-803; י' קדמי בספרו הנ"ל, בעמוד 999). אולם, גישה מקלה זאת, יוחדה בפסיקה לנאשמים שהודו בטרם נגזר דינם (וראה גם בע"פ 5622/03 הנ"ל, בעמוד 152). "מן הפסיקה נמצאנו למדים, כי הדגש המרכזי בכגון דא מושם בראש וראשונה על שאלת רצונו החופשי של הנאשם בשעת ההודיה, ומידת הבנתו את משמעות החלטתו. ברי כי ההליך הפלילי אינו "תכנית כבקשתך" ואין לאפשר לנאשם לתעתע בבתי המשפט (ובתביעה); ועם זאת, יש מקום לבדוק כראוי את "אותות האמת" של החזרה מהודיה, שמא יש בה ממש". (ע"פ 10478/09 , פלוני נ' מדינת ישראל, , מיום 24.6.10). 7. סמכותו של בית המשפט לאפשר חזרה מהודיה כוללת אמנם גם את שלב הערעור, (ע"פ 3991/04, מאהרן גבי נ' מדינת ישראל, , מיום 2.5.05). עם זאת, עיתוי הגשת הבקשה לחזור מן ההודיה מהווה שיקול מכריע בבחינת הבקשה והיתר לחזרה מהודיה לאחר גזר דין יינתן אך במקרים חריגים ובנסיבות נדירות עוד יותר (ע"פ 5561/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 145, 154) . בע"פ 10518/06 בטאט נ' מדינת ישראל (מיום 29.3.07, נקבע בפסקה 7, כדלקמן: "מתן פתח רחב לנאשמים להתחרט על הודייתם עלול להוביל לתוצאה בלתי רצויה, שבה נאשמים יודו לאחר שבאי כוחם יסבירו להם כי כך יהיו צפויים לעונשים פחותים, ולאחר מתן גזר הדין, ישקלו האם כדאי לחזור בהם מהודייתם (ראו ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, 579). אמנם, בשקילת "רעה" זו אל מול עשיית הצדק, ברי כי "חייבת לנטות כפה של האחרונה, חרף 'המחיר' שמשלם הציבור כתוצאה מזה" (עניין סמחאת, בעמ' 802). עם זאת, עשיית הצדק אין פירושה כי יש לאפשר לנאשמים לחזור בהם מהודייתם כל אימת שהם מבקשים זאת. בית המשפט ישקול את בקשתו של נאשם לחזור בו מהודייתו על פי נסיבות המקרה הקונקרטיות, כשרשימת "הנימוקים המיוחדים" אינה רשימה סגורה (שם, בעמ' 803)". (וכן ר' ע"פ 7063/08 יגאל טרבלסי נ' מדינת ישראל, , מיום 11.6.09, ע"פ 3991/04 רגבי נ' מדינת ישראל, , 2.5.2005); רע"פ 6532/07 חיים נ' מדינת ישראל, , 9.8.2007)). ומן הכלל אל הפרט. 8. המערער טוען בערעור שעורך דינו "מכר" אותו, אך הוא לא ביסס טענה זו אלא על תחושה אישית שלו, וזאת רק לאחר מתן גזר הדין. עיון בפרוטוקול הדיון בבית משפט, קמא כפי שהובא לעיל, מפריך טענה זו. מפרוטוקול הדיון מיום 16.2.10 עולה, כאמור, שהמערער הצהיר בפני בית המשפט שהוא השתכנע ומקבל את המלצתו המקצועית של בא-כוחו, עו"ד גיל גבאי. עו"ד גיל גבאי הדגיש כי ההחלטה התקבלה לאחר שניהל שיחה עם המערער ולאחר שהבהיר לו כי גם אם לא הייתה לו כוונה לאיים, הרי שמבחינה משפטית יש באמור כדי לקיים את יסודות העבירה, לאחר שהיסוד העובדתי לא היה במחלוקת. 9. המערער זכה להליך הוגן בבית משפט קמא, אשר דאג לוודא את הבנתו ושמע את דבריו ואת דברי בא כוחו בטרם אפשר למערער לחזור בו מכפירתו ולהודות. המערער הודה בעובדות כתב האישום כשהוא מודע להשלכות הודאתו, לאחר שבא-כוחו הבהיר לו במפורש כי מעשיו מבססים את היסוד הנפשי של עבירת האיומים, ולפיה ייגזר עונשו. המערער הבין את משמעות ההודייה, גם אם לא הסכים לניתוח היסוד הנפשי בעבירת האיומים, כפי שהוסבר לו ע"י בא-כוחו. לא למותר לציין כי המערער הוא בעל הרשעות קודמות, משכך אינו נוטל חלק בהליך פלילי לראשונה בחייו והוא הבין את משמעות העובדה שהוא מודה בביצוע העבירה המיוחסת לו. יתר על כן, מטענות המערער לא עולה כי העוול שיגרם לו באם לא יתאפשר לו לחזור בו מהודאתו וההשלכות של ההרשעה על שמו הטוב ומקצועו הוא בלתי מידתי ומהווה גורם שיש לקחת בחשבון במסגרת שיקוליו של בית המשפט. 10. המערער לא נתן הסבר מדוע הבקשה לחזרה מהודאה וביטול ההרשעה הוגשה רק במסגרת הערעור ולא במועד קודם לכן, שכן גזר הדין ניתן מספר חודשים לאחר הודאה והרשעת המערער. המערער שמע את דברי ב"כ התובעת מיום 16.2.10, מיד לאחר הכרעת הדין, כי עמדתה העונשית היא למאסר בפועל. כמו כן, שמע את דברי בא כוחו במסגרת הטיעונים לעונש מיום 5.6.10. מדובר בפרק זמן משמעותי מאוד שבו יכול היה המערער לבקש לחזור בו מהודאתו. בטרם ניתן גזר הדין ביום 13.7.10, והוא לא עשה כן מבלי שמסר נימוק לכך. לאור כל האמור לעיל, אין מקום לאפשר למערער לחזור בו מהודאתו ולבטל את הרשעתו. עבירת האיומים 1. מאחר והמערער טוען ארוכות בהודעת הערעור ובטיעוניו בפנינו שיש לזכותו מעבירת האיומים המיוחסת לו, ולמרות שאיננו מאפשרים לו לחזור מהודאתו נתייחס גם לטענה זו. המערער טוען שהוא עצמו לא איים, מאחר ולא התגבשה בלבו כוונה מיוחדת כפי שדורש החוק ולא היה בכוונתו להפחיד או להקניט דמות ספציפית. עוד הוא טוען כי המדובר בדברים שנאמרו, בחלקם, שלא בפני המאוים, וכן כי תוכן הדברים אינו מהווה כלל איום. 2. סעיף 192 לחוק העונשין קובע כי: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים". מלשון הסעיף עולה כי איום הוא מעשה שנעשה ("בכל דרך שהיא") כדי להפחיד או להקניט אדם בכך שייפגעו גופו, חירותו, נכסיו, שמו הטוב או פרנסתו - שלו או של אדם אחר. האיום הוא אפוא ביטוי שהמשפט מטיל עליו מגבלות תוך פגיעה בחופש הביטוי, וזאת כדי להגן על ערכים אחרים ובהם שלוות נפשו, ביטחונו וחירות פעולתו של הפרט. עמד על כך השופט גולדברג בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(3), 373 בעמ' 378 (להלן: "ע"פ ליכטמן "):  "מניעת ההפחדה וההקנטה לשמן היא שעומדת ביסוד האינטרס החברתי המוגן בעבירת האיומים שבסעיף 192. רוצה לומר, אינטרס החברה להגן על שלוות נפשו של הפרט (person’s peace of mind) מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין. אינטרס חברתי נוסף אף הוא מוגן בעקיפין בעבירה זו, והוא נוגע לחופש הפעולה והבחירה של הפרט. כי גם אם אמרנו, שאין בסעיף 192, בהבדל מסעיף 428, דרישה, שמטרת האיום תהא להניע את המאוים לעשות מעשה או להימנע ממעשה, בידוע הוא, שבמקרים רבים מושמעים איומים per se כמסר מוסווה להתנהגות המצופה מן המאוים. נמצא, כי סעיף 192 מקדים רפואה למכה ומונע מלכתחילה פגיעה עתידית בחרות הפעולה של הזולת...". 3. יודגש כי על פי סעיף 192 לחוק העונשין, לא נדרשת תוצאה של פגיעה בפועל בערכים המוגנים כדי שתתקיים עבירת  האיומים. לשם אכיפת האיסור שנקבע בעבירה לא נדרש להוכיח כי האיום אכן השיג את מטרתו של המאיים וכי ההפחדה או ההקנטה התממשה. די בפעולת האיום עצמה, אם בוצעה מתוך כוונה להפחיד או להקניט, כדי להיות עבירה של איומים. מדובר אפוא בעבירה שהיא מסוג העבירות ההתנהגותיות, ואין מדובר בעבירה תוצאתית. זאת ועוד, מדובר בעבירה שהמחשבה הפלילית הנלווית אליה כוללת יסוד של "מחשבה פלילית מיוחדת". 4. נפנה לבחון עתה, ביתר פירוט, את יסודותיה של עבירת האיומים. א. עבירת האיומים - היסוד העובדתי  היסוד העובדתי של עבירת האיומים כולל רכיב התנהגותי ורכיב נסיבתי, המהווים יחד את מכלול ההתנהגות האסורה. בע"פ ליכטמן קובע כב' השופט ברק (כתוארו אז) בעמ' 384 - 385 : ".... היסוד העובדתי מורכב מצידו ממספר רכיבים... הרכיב הראשון הוא האיום עצמו. זו התנהגות, בדרך כלשהי, העלולה לנטוע בליבו של אדם רגיל, פחד או חרדה. המבחן לקיומו של רכיב זה הוא אובייקטיבי... מידת ההשפעה שיכולה להיות לדברים על אדם רגיל, ולא לפי הרגשתו הסובייקטיבית של האדם אליו נאמרו הדברים... לענין זה יש להבחין בין איום לבין מתן אזהרה או עצה. ...קו הגבול בין איום לבין אזהרה אינו מדוייק. דומה כי ניתן להעזר במבחן הבא. האם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של הסכנה שעליה הוא מתריע. אם התשובה היא בחיוב - הדובר שולט על התממשות האזהרה - יש לראותו כמאיים, ולא אך כמזהיר. רכיב עובדתי אחר בעבירת האיומים הוא שהפגיעה בגופו, בחירותו, בנכסו, בשמו הטוב או בפרנסתו של אדם, תהיה "שלא כדין"... פשיטה, כי פגיעה היא "שלא כדין" אם היא מהווה עבירה לפי דיני העונשין. נראה לי כי יש להוסיף ולקבוע, כי פגיעה הוא "שלא כדין" אם הוא מהווה עוולה לפי פקודת הנזיקין...". (ההדגשה אינה במקור) * הרכיב ההתנהגותי - המעשה הפיזי - חלקו הראשון של הרכיב ההתנהגותי בעבירת האיומים הוא המעשה הפיזי של ביצוע האיום. על פי לשון החוק, מעשה זה יכול להיעשות "בכל דרך שהיא". ניתן ללמוד אפוא מלשון החוק כי התנהגות שהיא מעשה איום אינה מוגבלת לצורה מסוימת והאיום יכול להימסר בכתב, בעל פה או בתנועות גוף. כמו כן האיום יכול להימסר תוך שימוש באמצעים שונים: כתבה בעיתון, מכתב, הודעת דואר אלקטרוני ועוד. ההיגד "בכל דרך שהיא", המגדיר את היקף הרכיב ההתנהגותי בעבירת האיומים, מבטא את מגמת החוק לקבוע מרחב בלתי מסויג של צורות התנהגות אסורות, ובלבד שהן עולות מבחינה מהותית כדי "איום". התייחסות זו לעבירת האיומים היא התייחסות הבוחנת את מהותו ותוכנו של הביטוי ולא את צורתו החיצונית.   * הרכיב ההתנהגותי - תוכן האיום - חלקו השני של הרכיב ההתנהגותי ביסוד העובדתי של עבירת האיומים הוא תוכנו של האיום- הביטוי עצמו ומהות הפגיעה המשתמעת ממנו.  על פי סעיף 192 לחוק העונשין, מעשה ייחשב ל"איום" אם תוכנו עוסק בפגיעה שלא כדין בגוף, בחירות, בנכסים, בשם הטוב או בפרנסה של האדם שעליו מאיימים, "או של אדם אחר". על הקושי שיש בסיווג תוכן הביטוי כאיום הטמון בהגדרתה של עבירת האיומים, עמד השופט ברק (כתוארו אז) בע"פ ליכטמן, בעמ' 384 : "עבירת האיומים (סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977), קשה היא. תחומי התפרסותה אינם ברורים. המקרים הקיצוניים אינם מעוררים קושי. מקרי הביניים מעוררים לעיתים קרובות בעיות קשות של תיחום הגבול בין אמירה מותרת לבין איום אסור. דומה כי הטעם לכך נעוץ בערכים אשר עליהם באה העבירה להגן. ערכים אלה הם בעיקר השלווה הנפשית, הבטחון וחירות הפעולה של הפרט... מטבע הדברים, שהשלווה הנפשית, הבטחון וחירות הפעולה של פרט אחד עשויים להתנגש על ידי השלווה הנפשית, הבטחון וחירות הפעולה של פרט שני. נדרשו, איפא, איזון בין הערכים המתנגשים. גבולותיו של איזון זה מטבע הדברים אינם מדוייקים, ולדבר השלכה ישירה על חוסר הבהירות באשר לגבולותיו של האיום האסור". כבר נפסק כי הקביעה אם תוכן הביטוי הוא מאיים נעשית על פי אמת מידה אובייקטיבית. הבחינה נעשית מנקודת מבטו של האדם מן היישוב, המצוי בנסיבותיו של המאוים, ולא על פי אמת מידה סובייקטיבית ומנקודת מבטו של המאוים בלבד. לפיכך כדי לקבוע אם תוכן הביטוי עולה כדי איום, על בית המשפט לבחון "...אם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן היישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום" (ע"פ 3779/94 חמדני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 408, בעמ' 415 ,(להלן: "פסק דין חמדני")). בחינת תוכנו של הביטוי לא מתבצעת במנותק מהנסיבות אלא בתוך ההקשר שבו ניתן הביטוי. בית המשפט יבחן את הנסיבות שאפפו את מסירת הביטוי ואת הנסיבות שבהן הוא נקלט. כמו כן יבחן בית המשפט את המסר שהיה גלום בביטוי (פסק דין חמדני בעמ' 416).   בדרך כלל, כאשר האמירה נמסרת לאדם אשר בשל מעמדו או תפקידו כלפי המאיים יהיה בה כדי לערער את שלוות נפשו, והיא אכן נאמרה כדי להפחידו, הרי שהיעדר הזיקה בין קולט האמירה לבין מושאה אינו משמעותי. יהיו מקרים בהם בשל זהותו של מושא האמירה תיחשב האמירה לאיום כלפי כל מי שהאמירה הושמעה באוזניו, גם אם אין זיקה ישירה בינו לבין מושא האמירה, למשל כאשר האיום הוא כלפי אישיות ציבורית. ברע"פ 2038/04, שמואל לם נ' מדינת ישראל , מיום 4.1.06 (להלן: "רע"פ שמואל לם") נקבע כי "השמעת איומים נגד אישי ציבור היא רעה חולה אשר בכוחה לפגוע באושיות הדמוקרטיה, וזאת גם במקרים שבהם איש הציבור עצמו אינו מודע כלל לאיום שהושמע כלפיו. איום המופנה נגד אישי ציבור מערער את הסדר החברתי, ובנסיבות המתאימות יהיה בו כדי לזעזע את שלוות נפשו של כל אדם מן היישוב השומע את האיום. אין ספק כי בכוחו של איום כזה ליצור פחד בלב שומעו, ואם אכן זו הייתה כוונת משמיע האמירה, כי אז מדובר באיום לכל דבר ועניין. ודוק: אין לבלבל בין איום על אישי ציבור לבין דברי ביקורת, שהם לגיטימיים וחוסים תחת הגנת חופש הביטוי".   עתה, נפנה לבחון את הרכיב הנסיבתי ביסוד העובדתי של עבירה זו: (ב) הרכיב הנסיבתי - "שלא כדין"  רכיב נסיבתי אחד ביסוד העובדתי של עבירת האיומים הוא הרכיב הבא לידי ביטוי במילים "שלא כדין", שנתפס אמנם כרכיב נסיבתי, אולם הוא קשור קשר הדוק לתוכנו של האיום. (ג) הרכיב הנסיבתי - "על אדם"  הרכיב הנסיבתי השני ביסוד העובדתי של עבירת האיומים הוא הרכיב המעוגן במילים "על אדם". כאמור בסעיף יש להיגד "על אדם" משמעות כפולה: ראשית, דברי האיום צריכים להיות מופנים כלפי אדם ושנית, כדי שיושלם היסוד העובדתי של העבירה נדרש שדברי האיום יגיעו לאדם שיקלוט אותם. מדובר בקליטה של דברי האיום במובן ה"טכני", וכמצוין לעיל, לא נדרש כי בעקבותיה תתרחש גם תוצאה כלשהי. עבירת האיומים נעברת בכך שדברי איום מושמעים בליווי היסוד הנפשי המתאים ונקלטים אצל אדם אחר, ואין דרישה בחוק כי דברי האיום יגרמו בפועל לפחד או לחשש בלב האדם שקלט אותם. כאשר המאוים אינו יודע על דבר האיום, אין לומר כי נפגעו הערכים המוגנים שביסוד עבירת האיומים מאחר והפחדה בפועל של המאוים אינה יסוד מיסודות העבירה, והעובדה שהמאוים אינו פוחד לא מעלה ואינה מורידה לעניין השלמת העבירה. מנגד, כאשר האיום לא נקלט כלל על ידי המאוים, הרי הוא לא הועמד בסכנה כי יופחד, והמעשה שבוצע בכוונה להפחיד או להקניט עשוי לעלות לכל היותר כדי ניסיון לאיים.  במקרה שבפנינו אין מחלוקת שהמערער אכן אמר/כתב את האמירות שתוכנן מהווה איום מפורש. גם אם לא בכל הפעמים מדובר היה באיום המכוון כנגד דמות ספציפית וגם אם לא תמיד נאמרו דברי האיום בפני המאוים ישירות, אין בכך כדי לערער את היסוד העובדתי של העבירה. (ד) עבירת האיומים - היסוד הנפשי  היסוד הנפשי בעבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין מורכב משני אלה: הוכחת מודעות מצד מבצע העבירה לטיב המעשה ולקיום הנסיבות. הדרישה כי מעשה האיומים ייעשה "... בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו...".    ביצוע עבירה לפי סעיף 192 מחייב אפוא קיומה של "מחשבה פלילית מיוחדת" מצד הנאשם. היסוד הנפשי - הגדרת הכוונה הנדרשת בעבירת האיומים המונח "בכוונה" לא מכוון לרכיב תוצאתי, ונראה כי משמעותו הנכונה, היא "במטרה". כיוון שהביטוי "כוונה" בסעיף 20(א) לחוק העונשין לא רלוונטי לעבירה שאינה עבירה תוצאתית, כדוגמת עבירת האיומים, לא יחול עליה כלל הצפיות הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק הנ"ל אך אין בכך כדי לשלול את תחולתה של הלכת הצפיות שלא על פי סעיף 20(ב). כדי לקבוע אם על עבירה מסוימת, שהיא עבירה התנהגותית, חלה הלכת הצפיות, יש לבחון את העבירה באופן פרטני על פי פרשנותה של העבירה העומדת לדיון, בהתאם לתכלית חקיקתה ומטרותיה (ראו ע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5), 2001, 729 בעמ' 750 ). היסוד הנפשי - תחולת הלכת הצפיות ברע"פ שמואל לם נקבע כי בבחינת עבירת האיומים, שהיא עבירה התנהגותית המבוצעת מתוך מטרה, המסקנה המתחייבת היא שהלכת הצפיות חלה עליה, וזאת על פי לשון הסעיף, על פי תכלית החקיקה וכן על פי ההיסטוריה הפסיקתית. בפסק דין ליכטמן, ציין השופט ברק (כתוארו אז) בעמ' 385: "משמעותו של יסוד נפשי זה הינה, כי המאיים הציב לנגד עיניו את המטרה של הפחדה והקנטה, כלומר, כי שאיפתו - ולא המניע שדחפו לעשות המעשה - הייתה להשגתו של יעד זה... לדעתי, יסוד נפשי זה מתקיים במקום שלמאיים היתה מודעות, ברמה גבוהה של הסתברות, כי היעד של הפחדה או הקנטה יתממש עקב איומו, גם אם אין לו שאיפה לכך. אכן, מאיים אשר בשעת האיום מודע, ברמה גבוהה של הסתברות, לכך כי דבריו יפחידו את המאוים, פוגע בערכים מוגנים על-ידי העבירה של איומים - השלווה הנפשית, הביטחון וחירות הפרט - באותה מידה ממש כמו מאיים אשר העמיד לנגד עיניו את השאיפה לפגוע בערכים אלה". (ההדגשה אינה במקור) וכן בפסק הדין חמדני בעמ' 419: "דרישת היסוד הנפשי מתמלאת כמובן, כאשר המאיים פועל במטרה להפחיד או להקניט, אך היא מתקיימת גם אם למאיים הייתה מודעות ברמה גבוהה של הסתברות, עד כדי קרוב לוודאי, כי התנהגותו יש בה כדי להפחיד או להקניט". (ההדגשה אינה במקור) היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין מתקיים כאשר קיימת מודעות ברמת הסתברות גבוהה, עד כדי קרבה לוודאות, שהביטוי המאיים עלול להפחיד או להקניט את המאוים. 5. המערער הודה באופן מפורש שהוא היה מודע לכך שיכול השומע לפרש את אמירתו כאיום כשמטרתו היא התרסה כנגד נושאי משרות שפיטה בישראל וגם אם לא הייתה לו כל כוונה לממש את תוכן האיום דבריו מהווים דברי איום כהגדרת החוק. כפי שנקבע ברע"פ 234/10 האני קנבורה נ' מדינת ישראל , מיום 11.2.10: "גם אם המאיים לא התכוון להפחיד את קולט האיום די בכך שצפה או צריך היה לצפות שאפשרות זו עשויה להתממש ברמת סבירות גבוהה כדי שהעבירה תושלם כלפי האדם ששמע את האמירה המאיימת...". (ההדגשה אינה במקור) לאחר בחינת יסודות העבירה , לא ניתן לקבל את טענת המערער באשר לאי התגבשותן של יסודות עבירות האיומים בנוגע לכל אחד מן האישומים שבו הורשע. לאור האמור, הקביעה כי המערער עבר עבירת איומים בשלוש הזדמנויות כמפורט בכתב האישום בדין יסודה. ביטול הרשעה 1. המערער מבקש, כטענה חלופית, לקבוע כי גם אם נתגבשו יסודות העבירה לא היה מקום , בנסיבות העניין, כדי להרשיעו והוא מבקש לבטל הרשעתו. 2. ככלל, ביטולה של הרשעה במערך הענישה בפלילים הוא עניין חריג המתאפשר בנסיבות מיוחדות (סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, וסעיף 71א(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). ברע"פ 11476/04, מדינת ישראל נ' חב' ההשקעות דיסקונט בע"מ ואח', מיום 14.4.10 מדגיש בית המשפט העליון: "על פי העיקרון המשפטי הרווח, קיומה של אחריות בפלילים לביצוע עבירות על החוק מחייב הרשעה וענישה כחלק מאכיפת הדין, כנגזר ממטרות הענישה, וכנדרש מיישום עקרון השוויון של הכל בפני החוק. בהתקיים אחריות פלילית, סטייה מחובת הרשעה וענישה היא, על כן, ענין חריג ביותר. ניתן לנקוט בה אך במצבים נדירים שבהם, באיזון שבין הצורך במימוש האינטרס הציבורי באכיפה מלאה של הדין, לבין המשקל הראוי שיש לתת לנסיבות האינדיבידואליות של הנאשם, גובר בבירור האינטרס האחרון. כאשר מתקיים חוסר איזון נוקב בין העניין שיש לציבור באכיפת הדין, לבין עוצמת הפגיעה העלולה להיגרם לנאשם מהרשעתו וענישתו, עשוי בית המשפט להשתמש בכלי הנדיר הנתון בידו ולהימנע מהרשעת הנאשם (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997); ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' קליין, פסקה 76 ואילך (, 4.9.2007))". 3. לעניין ההחלטה שלא להרשיע נאשם בעבירות שנקבע כי ביצע יש לבחון שני פרמטרים עיקריים. ברע"פ 6904/09, בלוך נ' מדינת ישראל , מיום 26.11.09 חזר ביהמ"ש על פרמטרים אלה: סוג העבירה, חומרתה ונסיבותיה והאם יש בנסיבות אלה אפשרות לוותר על ההרשעה מבלי שהדבר יפגע באופן חמור באינטרס הציבורי בהרשעה. נסיבותיו האישיות של המבקש, הנזק הצפוי לו והאם הנזק הצפוי להיגרם לו עקב ההרשעה הינו כזה הפוגע בסיכויי שיקומו וחורג מן הראוי בנסיבות העניין. בעניין זה קבע בית המשפט העליון בע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון, ניתן ביום 23.7.09: "... נקבע, כי להימנעות מהרשעה זיקה הדוקה לשיקומו של נאשם, ברם, עניין זה מבלי להפחית מערכו, הוא רק אחד מבין אדניה של השתת האחריות בפלילים, על הסנקציות הנלוות לה. מרכיבים אחרים, שענינם בִּפְרט בטיב המעשים שבוצעו ובמידת החומרה הטבועה בהם, עשויים להטות את הכף לחובת הנאשם ולהוביל למסקנה כי מן הדין להרשיעו. כאמור, הכלל הוא כי משהוכחה האשמה יש להשית אחריות בפלילים, ונסיבות מקלות שלזכות הנאשם יוכלו, לכל היותר, להצדיק הקלה בעונש הנלווה להרשעה. הימנעות מהרשעה שמורה למקרים מיוחדים בלבד, בהם שוכנע בית-המשפט כי הפגיעה הקשה שתיגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, אינה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המעטה שזו תניב. תועלת ציבורית זו אין כוונתה, אך מובן הוא, לנטייה אחר דעת הקהל או המיית לבו. היא נוגעת לתכליות של הרתעת היחיד והרבים, להעברתו של מסר המוקיע את דבר העבירה ואת מבצעו, ולהקפדה על מדיניות ענישה אחידה המקדמת את יסודות השוויון והוודאות. סיכמה השופטת דורנר בקובעה: "הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים" (שם, בעמ' 342; וראו גם ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 689 (2000); ע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 869, 876 (2004); על"ע 6038/04 ג'ורג'י נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, פ"ד נט(6) 202, 216 (2005)). בפרשת כתב הוסיף השופט ש' לוין ומנה מספר קווים מנחים במענה לשאלה אם להימנע מהרשעתו של נאשם לצורך הבטחת שיקומו ובהם, בין היתר, השאלה אם לחובתו עבר מכביד ואם קיים סיכון כי יחזור ויחטא בפלילים; הנסיבות בהן ביצע את מעשה העבירה; מידת הפגיעה של העבירה באחרים; יחסו של הנאשם לעבירה ומידת נכונותו להכיר בפסול שבמעשיו; והשפעותיה של ההרשעה על הנאשם (שם, בעמ' 344)". ומן הכלל אל הפרט. 4. אין בטענת המערער כי הוא מתנהל באופן נורמטיבי ולכן אין עילה לתייגו כעבריין, כדי להצדיק ביטול ההרשעה. בהתייחס לסוג העבירות, חומרתן ונסיבות ביצוען- אין ספק כי המדובר בעבירות חמורות, שאינן מהוות מעידה חד פעמית בלשונו של המערער, כשהוא נתון בסערת רגשות, כטענת בא כוחו, אלא ברצף של איומים מכוונים, חלקם כתובים, כנגד גורמים שונים, כאשר המערער לא הביע חרטה והוא אינו מפנים את חומרת המעשים. בהתייחס לנסיבותיו האישיות של המערער והנזק הצפוי לו יש לומר כי המערער לא הצביע על נזק מיוחד שייגרם לו באם לא תבוטל ההרשעה ולכך יש להוסיף את העובדה שהמערער כבר הורשע בעבר, במספר הזדמנויות ולכן אין משמעות חריגה להרשעה נוספת שלו. במקרה זה האינטרס הציבורי של הוקעת מעשי המערער, ההגנה על המערכת השיפוטית והרתעת המערער מחייבים הותרת ההרשעה על כנה ואין באינטרס האישי של המערער כדי לגבור על הציבורי. הערעור על חומרת העונש 1. אנו דוחים טענתו החילופית של המערער כי העונש שהושת עליו הוא חמור ובלתי מידתי בנסיבות העניין. כידוע ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בעונש שהושת על נאשם בערכאה דיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שהוטל על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו למשל: ע"פ 1494/07 אבו כף נ' מדינת ישראל, , מיום 2.6.2008; ע"פ 1323/08 מדינת ישראל נ' פלוני, , מיום 29.10.08 ) 2. אנו סבורים כי המקרה והמערער שבפנינו אינם נופלים בגדר מקרים חריגים אלה, האיזון שערך בית המשפט קמא בבחינת העונש שהושת על המערער הולם את חומרת מעשיו ואת הנסיבות האחרות ואינו חורג מהפסיקה הנהוגה. מדובר במעשים חמורים שיש להוקיעם ועל בית המשפט להעביר מסר ברור שיבוא לידי ביטוי גם בעונש שיושת על המאיים על הציבור בכלל ועל עובדי ציבור, בשל מילוי תפקידם, בפרט. בע"פ 1867/01 מיארה נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4), 865, בעמ' 870 נקבע כי: "איום על שופט, בין במשתמע ובין במפורש, הינו דבר חמור אשר פוגע בעקרונות היסוד של שיטתנו. הוא מהווה פגיעה קשה בשלטון החוק, ככלל, ובפעילות מערכת בתי-המשפט, בפרט. יש לעוקרו מן השורש ולגנותו בכל פה". 3. עצם הפנייתו של המערער לקבל חוות דעת הממונה על עבודות שירות אינה כובלת את ביהמ"ש ואינה מחייבת גזירת עונשו למאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. זאת ועוד, המערער לא יכול לטעון כי נוצרה אצלו ציפייה מיוחדת לאור העובדה כי הוא נכח בדיון ושמע את ב"כ המאשימה טוענת כי בכוונתם לדרוש כי יושת על המערער עונש שירוצה מאחורי סורג ובריח, גם אם היא לא מתנגדת לשליחתו לממונה, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון מיום 16.2.10 וכך גם במסגרת הטיעונים לעונש מיום 5.7.10. לאור האמור, אנו דוחים את הערעור גם ככל שהוא נוגע לגזר דינו של בית המשפט קמא. סיכום אנו דוחים את הערעור על כל חלקיו. המערער יתייצב לריצוי עונשו בבית המשפט המחוזי מרכז בפתח תקווה ביום 13.3.11 בשעה 12:00, כשהוא מצויד בתעודת זהות. התנאים שנקבעו לעיכוב ביצוע עונש המאסר יעמדו בתוקפם עד להתייצבות המערער לריצוי עונשו. שופטיםאיומים