קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איחור בהגשת בר''ע: ערעור על החלטת רשמת ביהמ"ש המחוזי בתל אביב (כב' הרשמת אסתר נחליאלי- חיאט) ברמ"ש 42410-04-10, שדחתה על הסף, מחמת איחור בהגשה, את הבר"ע שהגישה המערערת 1 (להלן - "המערערת") בשמה ובשם הקטינים המערערים 2, 3. הבר"ע התייחסה להחלטת ביהמ"ש לענייני משפחה בעניין מזונות זמניים, במסגרת הסכסוך המשפחתי שנידון שם, בין המערערת לבין המשיב - בן זוגה ואבי הקטינים. עפ"י הנטען בערעור, הבר"ע הוגשה עוד לפני היום האחרון להגשתה, אך עקב שורה של טעויות במזכירות ביהמ"ש המחוזי הבר"ע לא טופלה משך למעלה מ- 4 חודשים לאחר הגשתה. עוד נטען כי גם אם היה איחור של ימים בודדים בהגשת הבר"ע מתבקש ביהמ"ש לעשות שימוש בסמכותו ולהאריך המועד להגשת הבר"ע עד למועד הגשתה בפועל. המשיב טען כי יש לסלק את הערעור דנן על הסף בהעדר סמכות עניינית. לדידו ההליך הנכון הוא הגשת בר"ע לביהמ"ש העליון, ולא ערעור בזכות לביהמ"ש המחוזי. לגופו של עניין טען המשיב כי צדקה הרשמת בקביעתה כי המערערת אחרה את המועד להגשת הבר"ע, מאחר שיש למנות את מניין 30 הימים להגשת הבר"ע החל מהיום שבו, לטענתו, הומצא בפקס ע"י בא כוחו העתק החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה לב"כ המערערים דאז. כמו כן תמך בכל נימוקי כב' הרשמת שקבעה כי גם אם נלך לשיטת המערערת לגבי מועד המצאת ההחלטה, דעתה היא כי המועד להגשת הבר"ע חלף, זאת כיוון שהסיקה כי על הצ'ק שצורף לבר"ע נרשם התאריך 11.4.11. עוד טען המשיב כי אין להאריך המועד להגשת הבר"ע כעת, ע"י ערכאת הערעור, כיוון שלא התבקשה מהערכאה קמא הארכת מועד זו. דיון הבקשה לסילוק על הסף מחמת העדר סמכות עניינית לשיטת המשיב, החלטת כב' הרשמת היא "פסק דין", ולא "החלטה אחרת", שכן החלטתה סיימה את כל המחלוקות בתיק. משכך לשיטתו, יש להגיש ערעור ברשות לביהמ"ש העליון, כמו על ככל פסק דין היוצא מביהמ"ש המחוזי בהליך ערעורי, בין אם הוא ניתן ע"י הרשם ובין אם ניתן ע"י שופט (עפ"י סע' 96(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן - "חוק בתי המשפט")). אינני מקבלת עמדתו זו של המשיב. כבר נפסק כי כותרת ההחלטה, איננה קובעת את סיווגה. החלטת כב' הרשמת נשוא ערעור זה היא "החלטה אחרת" ולא "פסק דין". כך נקבע בפסיקת ביהמ"ש העליון ב- ע"א 34/89 גלצר נ' גלצר, פד"י מג (1) 329, 332) כי החלטה הדוחה בקשת רשות ערעור היא החלטה אחרת - "בניגוד לטענתו של פרקליט משיב, איני סבור שהחלטה הדוחה בקשת רשות לערעור היא "פסק דין". כידוע, באה ההבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" למנוע פיצול ההתדיינות, מקום שהתיק עדיין "פתוח", ובעל הדין שניתנה כנגדו "החלטה אחרת" יוכל, אם הרשות לערעור עליה לא תינתן לו, לתקוף את ההחלטה בגדר הערעור על פסק הדין (תקנה 11 4). הבחנה זו אינה נוהגת לגבי החלטות הניתנות לאחר שהערכאה הדיונית סיימה את מלאכתה; כך, למשל, החלטה, הדוחה בקשה לביטול פסק-דין שניתן על-פי צד אחד, ל"החלטה אחרת תיחשב, אף-על-פי שהדיון תם ונשלם (ע"א 502/68 [5]), והוא הדין בהחלטה הדוחה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור או בקשה לדיון נוסף. בכל המקרים הללו מדובר, מבחינה מהותית, ב"החלטות ביניים", שהערכאה הדיונית מחליטה בהן לאחר מתן פסק הדין, והערכה הערעורית עשויה להחליט הן אף לפני שהתחילה לדון בעניין גופו, ואולי אפילו היא לא תתחיל בעטיין לדון בעניין גופו. אני סבור, שהחלטה הדוחה בקשת רשות ערעור היא "החלטה אחרת", מסוג "החלטות הביניים" המהותיות האמורות, שניתן להשיג עליה ברשות". וכן ראו: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית), עמ' 506). מאחר שבעניינינו מי שנתנה את ה"החלטה האחרת" הנ"ל הייתה הרשמת ולא ביהמ"ש, הרי שהערעור על החלטתה הוא בזכות ולא ברשות, ככל החלטה אחרת של רשם, וזאת עפ"י סע' 96(ב) לחוק בתי המשפט. המועד האחרון להגשת הבר"ע מוקד נוסף של מחלוקת הוא בשאלה האם המועד להגשת הבר"ע נמנה מיום שנודע למערערים פסק הדין, או מיום שהומצא כדין ע"י בית משפט. בפסיקת ביהמ"ש העליון נקבע כי בהעדר נסיבות ממשיות של חוסר תום לב דיוני מצד בעל הדין היוזם הליך ערעורי, הכלל המחייב הוא כלל "ההמצאה" (הקבוע בתקנה 402 (סיפא) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - "תקנות סד"א") ולא כלל "הידיעה". (ראו למשל: בש"א 1788/06 רונית קלינגר נ' שלמה זקס (לא פורסם), , עמ' 10). לאור נסיבותיו המיוחדות של התיק שבפני, שיפורטו להלן, לא מצאתי כי המקרה דנן נופל בגדר המקרים החריגים שבהם קיימת הצדקה לסטות מכלל "ההמצאה". על כן מניין 30 הימים להגשת הבר"ע יחל מיום המצאת פסה"ד לידי המערערת כדין ע"י מזכירות ביהמ"ש, ולא מיום המשלוח בפקס ע"י ב"כ המשיב. משכך, אין צורך להתייחס לשאלה האם פקס כזה אכן נשלח והתקבל. הואיל ואין חולק כי ההחלטה נשוא הבר"ע שנשלחה ע"י המזכירות, נתקבלה ביום 2.3.2010 (כמוכח מאישור המסירה - נספח ד' להודעת הערעור), הרי שהמועד האחרון להגשת הבר"ע היה ביום 1.4.2010. בפועל, המועד 1.4.2010 נפל ביום הראשון של פגרת הפסח של מערכת בתי המשפט (ראו: תקנה 1(2) לתקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות), התשמ"ג - 1983). אי לכך, הרי שלפי תקנה 529 לתקנות סד"א עובר המועד האחרון להגשת הבר"ע ליום העבודה שאחרי הפגרה, דהיינו ליום 6.4.2011 . המועד שבו הוגשה הבר"ע בפועל המערערים הציגו אישורי דואר רשום המעידים לכאורה כי הבר"ע שנשלחה בדואר רשום למזכירות ביהמ"ש המחוזי ביום 28.3.2010 הגיעה לביהמ"ש עוד ביום 29.3.2010 (נספח ה' להודעת הערעור), דהיינו לפני המועד האחרון להגשת הבר"ע. הוצג אף המכתב הנלווה לבר"ע שנשלחה בדואר, שנושא את התאריך 28.3.2010, וכן עותק של הבר"ע שהוגשה, אשר נושא אף הוא תאריך 28.3.2010. גם במכתבים ששלח ב"כ המערערים למזכירות ביהמ"ש בחודשים מאי, יוני ואוגוסט 2010 הוא ציין כי הבר"ע נשלחה ב - 28.3.2010. כאמור, ה- 29.3.2010 חל בערב חג הפסח, יד' ניסן, שהוא היום הראשון לפגרת הפסח, משכך, פעילות מזכירות ביהמ"ש הייתה מושבתת באותו היום וברי כי איש לא טיפל בקבלת הדואר, לרבות הבר"ע נשוא המחלוקת. מאחר שמניין 30 הימים הסתיים ב - 1.4.2010, שגם הוא נפל בתוך פגרת חג הפסח, הרי שלפי תקנה 529 לתקנות סד"א עבר המועד האחרון האפשרי להגשת הבר"ע לאחר פגרת הפסח, דהיינו ליום 6.4.2010 (יום שלישי בשבוע) שבו חל חג המימונה, כך שייתכן שאף בחג זה נעדרו חלק מעובדי מזכירות ביהמ"ש ולכן סביר שהבר"ע לא טופלה באופן מיידי, ונשארה עם חומר שהצטבר. כפי שעולה ממכתבי מזכירות ביהמ"ש לב"כ המערערת, האחד מיום 9.6.2010 (שהוצג בפניי במהלך הדיון) והשני מיום 10.8.2010 (נספח ה'1 להודעת הערעור) המזכירות איבדה את הבר"ע שנשלחה אליה בדואר ע"י ב"כ המערערת: במכתב מיום 9.6.2010, שנכתב בכתב יד על גבי פניית ב"כ המערערת מיום 8.6.2010, כתב סגן המזכיר הראשי בביהמ"ש המחוזי, זכריה עקפה: "בעיוני במחשב בית המשפט לא מצאתי שהוגש בר"ע". במכתב מיום 10.8.2010, נספח ה'1 , ציינה מזכירות ביהמ"ש כי - "לאחר בדיקה יסודית, לא מצאתי שהוגש ערעור על תיק ברטל נגד ברטל...לא ברור לנו מדוע לא נפתח תיק הערעור". רק ב- 12.8.2010, דהיינו יומיים לאחר מכתב זה, נמצאת בתיק ביהמ"ש הערת מזכירות: "התיק נמצא ביחד עם ברע 10420-03-10 עידכון כתובת עו"ד אירית דודו ..." (כך במקור). העולה מכאן כי הבר"ע שהגישה המערערת צורפה כנראה בטעות לתיק הבר"ע שהגיש המשיב על אותה החלטה של בית שמפט למשפחה, ולפיכך מזכירות ביהמ"ש לא טיפלה בה עד ליום 12.8.2010. כתוצאה מהשתלשלות זו, ביהמ"ש המחוזי הנפיק אישור פתיחת תיק רק ביום 12.8.2010 (הוא היום שבו נמצא התיק שאבד, כאמור בהערת המזכירות הנ"ל), ובו ציין כי התיק נפתח רטרואקטיבית ליום 11.4.2010, בשעה 11:30. ברור איפוא, כי בפועל החלה מזכירות ביהמ"ש לטפל בבר"ע שבנדון רק באוגוסט 2010, במקום באפריל 2010, שהוא המועד שבו נתקבלה הבר"ע במזכירות ביהמ"ש. כב' הרשמת הסיקה מנספח ה' 1 - שהוא מכתבה של סמולקין קלרה, אחראית מח' הקלדה וסריקה במזכירות ביהמ"ש, כי הצ'ק שצורף לבר"ע נשא תאריך פרעון של 11.4.2010: "התיק יפתח על תאריך שהיה נקוב בהמחאה הראשונה דהיינו ביום 11.4.2010 ". המערערת טוענת כי כנראה שארעה טעות סופר בכתיבת הצ'ק, ובמקום לכתוב 1.4.2010 ייתכן שנכתב 11.4.2010. הצ'ק לא הוגש בביהמ"ש והמערערת טוענת כי הצ'ק איננו מצוי בידיה ולמרות פניותיה למזכירות ביהמ"ש לקבלו חזרה, לא הוחזר לה הצ'ק עד עתה. יצויין, שבמכתב המזכירות הנ"ל מיום 10.8.2010, לפני שנמצא תיק הבר"ע שאבד, נתבקשה המערערת לבטל ההמחאה ששלחה בדואר לביהמ"ש (ושמספרה היה בידי המזכירות) ולהעביר למזכירות ביהמ"ש המחאה חדשה בצירוף הבר"ע עצמה שאבדה במזכירות ביהמ"ש. מן ההשתלשלות לעיל ניתן ללמוד כי מזכירות ביהמ"ש לא החזירה הבר"ע והצ'ק למערערת מהטעם שהצ'ק דחוי, מאחר שתיק הבר"ע כולו "אבד" ולא טופל במועד הראוי והסביר. הודעה מיידית היתה מאפשרת למערערת תיקון הצ'ק או החלפתו עוד לפני חלוף המועד. ויובהר, גם מכתבה של הגב' סמולקין קלרה הנ"ל, הוא מכתב מאוחר מ- 10.8.2010 אליו לא צורף תיעוד, וכל שניתן ללמוד ממנו בוודאות הוא שהחומר לא טופל בזמן אמת ע"י ביהמ"ש. מול מכתב זה עומד אישור המסירה שהציגה המערערת ולפיו הומצא הערעור למזכירות עוד ביום 29.3.2010. ההתנהלות בלתי שגרתית במזכירות בשל הצטברות עבודה, לאחר פגרה שבה העובדים יוצאים לחופשה מרוכזת, היא תופעה מוכרת והניסיון אכן מלמד שבנסיבות כאלה מתרחשות תקלות. מה גם שבמקרה דנן תיק אבד במזכירות בחודש אפריל, ונמצא רק בחודש אוגוסט וכל שיש בפנינו כיום הוא תולדה של ניסיונות בירור ושחזור בדיעבד. כאשר מתעורר ספק כלשהוא הנובע מהתנהלות מזכירות ביהמ"ש, בשילוב הנסיבות של פגרת הפסח ושל העובדה שהצ'ק איננו ברשותה של המערערת כיוון שלא הוחזר לה, כך שאין באפשרותה להציגו, ספק ולו קל צריך במקרה דנן לפעול לטובת המערערים. הוסף לכך שעסקינן במחלוקת בסוגיה טכנית, ומאידך מהמערערים עלולה להשלל האפשרות לערער לגופו של עניין בסוגיות המהותיות של המחלוקת ומתבקשת המסקנה כי מן הראוי שכל אלה יפעלו לטובת המערערים ולא לחובתם. אני אומרת כל אלה עוד בטרם ארחיב בדיון בהשלכות המיוחדות שיש לעובדה שעסקינן בהליך הנוגע לסכסוך בענייני משפחה. הארכת המועד להגשת הבר"ע לפי תקנה 528 לתקנות סד"א בנסיבות המקרה מן הראוי להתייחס גם לבקשה החלופית של המערערת בהודעת הערעור כי יוארך המועד להגשת הבר"ע מטעמה עד ליום 11.4.2010. לפי תקנה 528 לתקנות סד"א ניתן להאריך המועד בהתקיים "טעם מיוחד" לכך. המבחנים שעלו בפסיקה להגדרת "הטעם המיוחד" אכן התייחסו למקרים פרטניים, עם זאת, כאשר נידונים השיקולים ביהמ"ש בוחן את הטעם שהוצג להגשת ההליך באיחור, מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על האיחור וכן סיכוייו הלכאוריים של הערעור. עוד נפסק ע"י כב' הנשיאה בייניש כי: "אין מדובר ברשימת שיקולים ממצה, שאלת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד תבחן תמיד על פי מכלול נסיבות העניין" (ראו: בש"א 5636/06 נפתלי נשר נ' שלומי גפן , לא פורסם, , סעיף 2 לפסה"ד). אומנם המערערת לא ביקשה מהערכאה קמא הארכת מועד להגשת הבר"ע, אך סמכות ביהמ"ש להארכת מועדים, הקבועה בתקנה 528 לתקנות סד"א, לא קובעת כתנאי להפעלת הסמכות כי תוגש בקשה להארכת המועד ע"י הצד שלטובתו מוארך המועד. מאחר שגם הערכאה קמא הייתה מוסמכת להאריך המועד להגשת הבר"ע, אף אם לא נתבקשה במפורש הארכת המועד ע"י המערערת (מכוח תקנה 528 הנ"ל), הרי שגם בימ"ש זה כערכאת ערעור רשאי לפי תקנה 462 לתקנות סד"א להאריך המועד להגשת הבר"ע, שכן הוא מוסמך מכוח תקנה זו ליתן כל החלטה שהערכאה קמא הייתה מוסמכת לתיתה. גם אילו הבר"ע הוגשה בפועל ביום 11.4.2010, דבר שכאמור לעיל לא הוכח, אלא להיפך, הוצגה ראיה לכאורה כי הבר"ע הגיעה לביהמ"ש עוד ביום 29.3.2010, הרי שהמדובר באיחור של 5 ימים בלבד, שמתוכם יומיים הם שישי שבת, כך שהאיחור הממשי מסתכם בסופו של דבר ב - 3 ימי עבודה בלבד. נקבע בפסיקה כי איחור קטן, ואפילו במקרים שעסקו במספר ימים רב יותר מהמקרה דנן, הוא שיקול להארכת המועד כשמצטרפות לכך נסיבות מקלות נוספות. לא זו אף זו, אף אינטרס ההסתמכות של המשיב על החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה לא נפגעה בנסיבות דנן. המשיב הגיש את הבר"ע מטעמו על אותה החלטה שיפוטית ביום 7.3.2010, והמערערת נתנה עוד ביום 23.3.2010, הסכמתה לבקשת המשיב לפטור מערבון בגין הבר"ע שהגיש (ראו: "הודעה מוסכמת לפטור מהפקדת ערבון", החתומה ע"י שני הצדדים, שהוגשה לביהמ"ש המחוזי ביום 23.3.2010). המערערת טוענת כי הייתה הסכמה בין הצדדים לפטור הדדי מהפקדת ערבון בשתי הבקשות לרשות ערעור, כך שלא ניתן לומר כי המשיב לא ידע ולא צפה הגשת הבר"ע מטעמה. המשיב חולק על כך. תמיכה לגירסת המבקשת נמצאת במכתב ב"כ המשיב מיום 24.8.2010 בו אכן נתן הסכמתו לבקשת המערערת לפטור מערבון. משכך, מסקנתי היא כי המשיב ידע על כוונת המבקשת להגיש בר"ע. קשה להניח שלאור הסכסוך בין הצדדים והיחסים הקשים השוררים ביניהם (מהם התרשמתי גם בדיון בפני), נתנה המבקשת הסכמה חד-צדדית לפטור רק את המשיב מערבון בבר"ע שהגיש, מתוך נדבת-לב בלבד וללא תמורה או הדדיות שמתבטאת בהסכמה נגדית לפטור גם אותה מערבון בבר"ע מטעמה. משכך, לא ניתן לומר כי אינטרס ההסתמכות של המשיב יפגע אם יוארך המועד להגשת הבר"ע שבנדון מטעם המערערת. לכך נוסף שיקול משמעותי נוסף - החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה ממילא איננה סופית ואינה מקובלת אף על המשיב עצמו, שכן גם הוא מצא לנכון לערער עליה. עפ"י פסיקת ביהמ"ש העליון (בש"א 7350/10 ד"ר ריצ'רד קונר נ' ג'סטין אבני , מיום 24.10.2010 (לא פורסם) ) קיומו של הליך באותו עניין תלוי ועומד בין הצדדים עשוי להוות "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור: "לא פעם נפסק כי במקום שבו קיים הליך "תלוי ועומד" באותו עניין, עשוי הדבר להוות "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת ערעור (ראו בש"א 2124/03 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' כהן (לא פורסם, , 19.3.2003)). זאת, בין היתר, משום שההליך התלוי ועומד עשוי לגרוע מיכולתו של הצד שכנגד לגבש אינטרס הסתמכות באשר לסופיות ההליך. כמו-כן, בנסיבות של הליך תלוי ועומד שטרם נדון, השיהוי בהגשת ההליך אינו גורם בהכרח לעיכוב בעבודתו של בית המשפט ולעינוי דין לצדדים (ראו ב"ש 1186/85 איליט בע"מ נ' אלקו חרושת אלקטרו מכנית בע"מ, פ"ד מ(2) 15 (1986))". וכך קבע כב' ביהמ"ש העליון במקרה שבו החליט להאריך המועד להגשת ערעור (בש"א 7350/10 ד"ר ריצ'רד קונר נ' ג'סטין אבני, מיום 24.10.2010 (לא פורסם) ): "בענייננו, הסיבות לאיחור המוזכרות בבקשה ובתצהיר שנלווה לה אינן משכנעות במיוחד, וקשה להתרשם כי המבקש ובא-כוחו פעלו בשקידה מלאה על-מנת להגיש הליך ערעורי או למצער בקשה להארכת מועד בתוך המועד הקבוע בדין. עם זאת, בהביאי בחשבון את הרקע להליך זה (בקשה להארכת מועד מטעם המשיב 1), את הנסיבות שתוארו בבקשה שלפניי, את העובדה שהבקשה הוגשה באיחור של מספר ימים (הבקשה הוגשה ביום 7.10.2010), ובפרט את קיומו של הליך ערעורי תלוי ועומד, החלטתי בנסיבות העניין להיעתר לבקשה. עם זאת, לאור האמור לעיל, יש לחייב את המבקש בהוצאות המשיב 1 בסכום של 2,000 ₪". בשלב זה קשה להעריך עד כמה ההחלטה של ביהמ"ש לענייני משפחה שגויה, במיוחד בהינתן הגשת בר"ע על אותה החלטה גם מטעם המשיב עצמו. אי לכך, אין לחסום בפני המערערת את האפשרות להגיש בר"ע על אותה ההחלטה של ביהמ"ש לענייני משפחה. הסמכות לסטות מסדרי הדין בענייני משפחה לצורך עשיית צדק מעל ומעבר לכל האמור לעיל, שגתה כב' הרשמת בכך שהתעלמה ממהותו של ההליך שבין הצדדים שהוא סכסוך בענייני משפחה, (כולל מזונות קטינים). על פי סעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק ביהמ"ש לענייני משפחה") מוסמך ביהמ"ש לענייני משפחה לסטות מסדרי הדין ומדיני הראיות לצורך עשיית צדק. "8.(א) בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק; אין בהוראה זו כדי לגרוע מכללי חסיונות עדים או כללי ראיות חסויות". בתקנות סד"א (תיקון תשנ"ה) ייחד המחוקק בחלק ג'1 מקום מיוחד ומובדל ל: "תובענות בענייני משפחה". פרק כ'1 שכותרתו: "בית המשפט לענייני משפחה" קובע הוראות סדר דין יחודיות להליכים בבית משפט למשפחה. תקנה 258 ב. שכותרתה "תחולת ההוראות" קובעת: (א) הוראות פרק זה יחולו על תובענות שנדונות בבית המשפט לעניני משפחה ועל תובענות בעניני משפחה שעל פי החוק נדונות בבית משפט שלום שאינו בית משפט לעניני משפחה (להלן שניהם כאחד - בית המשפט); וזאת על אף האמור בתקנות 260(ב), 268(ב) ו-297(ב). תק' תשנ"ו-1995 (ב) הגדרות והוראות אחרות שבתקנות אלה למעט פרק כ"ב1 יחולו על תובענות בעניני משפחה ככל שאינן סותרות חלק זה, ובשינויים המחוייבים לפי הענין. התקנה גם חוזרת וקובעת בפן הדיוני את הסמכות לסטות מסדרי הדי למען עשיית הצדק: "258ב. (ג) בית המשפט רשאי לסטות מהוראות שבפרקים אחרים שבתקנות אלה, ולנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק; ואולם הוראה זו לא תחול על תובענה לפי חוק הירושה, תשכ"ה-1965, שעילתה אינה סכסוך בתוך המשפחה". סע' 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה קובע כי לערכאת הערעור, הדנה בערעור על פס"ד או החלטה אחרת של בימ"ש לענייני משפחה, יהיו אותן הסמכויות הנתונות לביהמ"ש לענייני משפחה. אומנם בתיק שבפני אינני דנה ישירות כערכאת ערעור על החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה, אלא על החלטת כב' הרשמת של בימ"ש זה, בבקשה לסילוק על הסף של בר"ע, אך זו הוגשה על החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה. על כן, מהות הסכסוך העיקרי בין הצדדים נותרה בעינה. הרציונאלים להקמת ביהמ"ש לענייני משפחה עולים מ"דין וחשבון הועדה לבחינת יישום דיני המשפחה" בראשות השופט א. שינבויים המנוח. בדו"ח הודגשה החשיבות של התנהלות אחרת בדיני משפחה לעומת זו הנוהגת בבתי משפט אחרים. זאת לאור הייחודיות שבדיני משפחה, אשר מצריכים לטפל בסכסוך ובמשבר המשפחתי בשונה מתביעה רגילה. כך נאמר בדו"ח: "כל סכסוך שהצדדים המעורבים בו הם בני הזוג או ילדיהם, מעיד על קרע ברקמה המשפחתית. הוא רק סמפטום המעיד על מחלה עמוקה יותר ולכן מחייב טיפול כולל, להבדיל מהכרעה בודדת בבעיה אשר הובאה לפני בית המשפט. אין לטפל בסכסוך בבעיה פלונית בענייני משפחה כאילו היה תביעה כספית או קניינית רגילה, אלא כחלק ממכלול רחב שמטרתו הכרעה בסכסוך המשפחתי הכולל...". (שם, עמ' 18). תכלית החקיקה והשכל הישר מורים איפוא כי פרשנות סבירה לסע' 9 הנ"ל ולתקנה 258 ב. לתקנות סד"א מחייבת להחילם גם במקרה דנן, שהרי ביהמ"ש שאליו הוגשה הבר"ע נדרש למעשה להכריע באותן שאלות שלהן נדרשה הערכאה קמא, שהיא בית המשפט למשפחה. סיווגו של הסכסוך כמשתייך לענייני משפחה, אינה משתנה כאשר הוא מגיע לערכאות הערעור. זו גם המגמה הפרשנית של ביהמ"ש העליון, העולה מע"מ 8863/03 פלוני נ' פלונית (לא פורסם), , בסע' ח(2) לפסה"ד) שקבע כי ביהמ"ש העליון היושב כערכאת ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטה, או פס"ד של ביהמ"ש לענייני משפחה, רשאי אף הוא לסטות מסדרי הדין ודיני הראיות לצורך עשיית צדק: "בבקשה נטען, בין השאר, נגד התערבותו של בית המשפט של ערעור בקביעות עובדתיות של בית משפט של ערכאה ראשונה. כידוע, גישת המחוקק, המוצאת ביטויה בחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, היא גמישות בנושא ראיות וסדרי דין (סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה). ולענייננו - וזו עיקר - סעיף 9 לחוק זה קובע, כי "לבית משפט הדן בערעור על פסק דין או על החלטה של בית משפט לענייני משפחה, יהיו הסמכויות הנתונות, לפי חוק זה, לבית המשפט לענייני משפחה, לרבות שמיעת עדויות או הבאת ראיות נוספות, אם הוא סבור שהדבר דרוש לבירור הערעור"... לפיכך בדין נהג - בכל הכבוד - בית המשפט המחוזי, שהורה היתר לעצמו להידרש למכלול הנושאים שבהם עסק בפסק דינו. לפיכך יש בכך חריג שבדין לכללים בדבר אי התערבות בממצאי עובדה של בית משפט בערכאה הראשונה. במאמר מוסגר אציין, כי לכאורה שאלה היא אם בית משפט זה יכול לעשות כן אף הוא בהקשרים מעין אלה, והתשובה לכך חיובית, ככל הנראה, הן בפרשנות סבירה של לשון סעיף 9; הדיבור "בית המשפט הדן בערעור על פסק דין או החלטה של בית משפט לענייני משפחה", כולל - בין כלשונו ובין בפירוש תכליתו - גם בית משפט זה". (ראה גם ע"א 4151/99 בריל נ' בריל, פד"י נה(4) 709 וכן ספרם של ש. שוחט, שופט ו-ד. שאוה, עו"ד (בני ברק - 2009), בעמ' 400, סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה, נחה דעתי כי בנסיבות העניין יש לסטות מכל פרשנות דווקנית של הוראות תקנות סד"א למען "עשיית צדק" ולקבוע כי אין למחוק הבר"ע על הסף, ולחילופין כי נתקיימו טעמים מיוחדים להארכת המועד להגשת הבר"ע. תוצאה זו לא תביא לפגיעה בזכויות המשיב. מאידך דיון בבר"ע של המשיב בלבד, עשויה לפגוע באופן חמור בזכויות המערערים ובמיוחד הקטינים, דבר המנוגד לתפיסות יסוד הנוגעות להתדיינות בענייני משפחה. לאור כל האמור לעיל, במצטבר, אני מקבלת את הערעור ומבטלת את החלטת כב' הרשמת. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.   איחור בהגשת בקשת רשות ערעור