קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על איחור בפינוי דירה בשכירות: בין התובעת (כמשכירה) לבין הנתבעת (כשוכרת) נערך חוזה שכירות. תקופת השכירות נקבעה לשנה אך בסיומה הוארכה בהסכמה לשנה נוספת וכך חוזר חלילה במשך מספר שנים. בסמוך לתום אחת מהתקופות שהוארכו, הודיעה התובעת על כוונתה להעלות את דמי השכירות בצורה חדה. הנתבעת מצידה, הודיעה כי במצב זה הסתמכה על המצג לפיו יוארך החוזה שוב ובלא שינוי תנאיו, שלכן לא תפנה את הדירה בתום תקופת השכירות אלא רק לכשתמצא דירה חלופית. זו נמצאה לה לנתבעת בסופו של יום כארבעה חודשים לאחר תום תקופת השכירות. האם המצב זה הפרה הנתבעת את חוזה השכירות? ואם כן - האם תחויב בתשלום הפיצויים המוסכמים שנקבעו בחוזה? אלו השאלות העומדות להכרעה בתיק זה, כאשר התובעת עותרת לחיוב הנתבעת בתשלום סך של 41,408 ₪. העובדות התובעת הינה הבעלים של דירה ברח' הנשיאים 18, רעננה (להלן: "הדירה"). ביום 11.8.03 נערך חוזה שכירות (להלן: "חוזה השכירות") במסגרתו השכירה התובעת את הדירה לנתבעת. תקופת השכירות נקבעה בחוזה לשנה, עד 31.8.04, אך בסיומה נחתמה תוספת לחוזה השכירות במסגרתה הוארכה תקופת השכירות לשנה נוספת. כך גם בשנים שלאחר מכן, בכל פעם לשנה נוספת (התוספות המאריכות את תקופת השכירות יכונו להלן: "התוספות"). התוספת האחרונה לחוזה עליה חתמו הצדדים, נערכה באוגוסט 2006 ובמסגרתה הוארכה תקופת השכירות עד 31.8.07. דמי השכירות אשר שילמה התובעת בגין התקופה שעד 31.8.07 הסתכמו בסך השווה בשקלים ל- 900$ לחדש. הטיפול בדירה ובהארכות חוזה השכירות נעשה עבור התובעת על ידי עו"ד פסח מור ועל ידי עובד במשרדו, ארז קנדיוטי (להלן: "ארז"). ביום 21.6.07 פנתה הנתבעת לארז בהודעת דאר אלקטרוני וציינה כי "אני מעוניינת להאריך את חוזה השכירות לשנתיים נוספות בתנאים הקיימים". בסמוך לאחר מכן, בקרה התובעת בדירה בצוותא עם מתווך וזה ציין באזני התובעת כי דמי השכירות הראויים לדירה מסתכמים בסך של בין 1,600$ ל- 1,700$ לחדש. נוכח זאת, הודיעה התובעת לנתבעת על כוונתה להעלות את דמי השכירות בהתאם ואילו הנתבעת בתגובה, הודיעה שאין כל הצדקה להעלאה כה גורפת של דמי השכירות. ביום 12.8.07 הועברה לנתבעת בפקס' טיוטת נוסח חדש של חוזה שכירות בגין הדירה (להלן: "הטיוטא"), במסגרתה נקבעה תקופת שכירות בת שנה נוספת מיום 1.9.07. דמי השכירות הנקובים בטיוטא עמדו על 1,300$ לחודש. בתגובה, פנתה הנתבעת לתובעת באמצעות עורך דינה, במכתב מיום 14.8.07. במכתב זה, הודיעה הנתבעת לתובעת כי אין באפשרותה לעמוד בשיעור דמי השכירות הנקובים בטיוטא, שלכן בכוונתה לפנות את הדירה. עוד הודיעה הנתבעת במכתבה זה, כי אין באפשרותה לפנות את הדירה עד לתום תקופת השכירות ב- 31.8.07 שכן לא יהיה ספק בידה למצוא דירה חלופית בהתראה כה קצרה ולכן בכוונתה לפנות את הדירה "בהתאם למועד שבו יותר לה להכנס לדירה אחרת לפי חוזה עתידי". בו ביום, 14.8.07, הודיעה התובעת לנתבעת בכתב כי היה והנתבעת לא תחתום על הטיוטא עד ליום 16.8.07, יהיה עליה לפנות את הדירה ביום 31.8.07. הנתבעת לא חתמה על הטיוטא לאחר קבלת מכתב התובעת ואף לא לאחר קבלת מכתבים נוספים הכוללים דרישה לפינוי הדירה. כך חלף המועד בו אמורה הייתה הנתבעת לפנות את הדירה לפי החוזה, 1.9.07, אך הדירה לא פונתה. ביום 2.9.07 הודיעה התובעת לנתבעת על חילוט פקדון שהפקידה הנתבעת בסך השווה ל- 2,700$ (בסופו של דבר התברר כי הפקדון הסתכם ב- 3,000$) וביום 11.9.07 הוגשה כנגד הנתבעת תביעת פינוי (ת.א. 5103/07 בבימ"ש השלום בכפר סבא ; להלן: "תביעת הפינוי"). בסמוך לתחילת 2008 (המועד המדויק שנוי במחלוקת) פינתה הנתבעת את הדירה וביום 28.2.08 ניתנה החלטה למחיקת תביעת הפינוי וחיוב הנתבעת בהוצאות בסך 4,500 ₪ בצירוף מע"מ. ביום 3.7.08 הוגשה תביעה זו. טענות הצדדים והראיות לטענת התובעת, בהתאם לחוזה השכירות חייבת הייתה הנתבעת לפנות את הדירה ביום 31.8.07 והעובדה שלא עשתה כן - מהווה הפרה של חוזה השכירות. התובעת, לטענתה, רשאית הייתה לקבוע כראות עיניה את דמי השכירות אשר היא דורשת עבור הדירה בהיותה קניינה היא. התובעת החליטה כי היא דורשת 1,600$ לחודש ולאחר מכן, נוכח הפצרות הנתבעת, ניאותה להפחיתם לסך של 1,300$. לכך, טוענת התובעת, הסכימה הנתבעת אך חזרה בה לאחר מכן. מאחר והטיוטא לא נחתמה, פקעה תקופת השכירות ביום 31.8.07 ועל הנתבעת היה לפנות הדירה עד מועד זה. הנתבעת לא עשתה כן ובכך הפרה את חוזה השכירות בהפרה יסודית. עוד טוענת התובעת, כי בתקופה שמיום 1.9.07 ועד לפינוי הדירה בפועל ביום 3.1.08, לא שילמה הנתבעת כלל את דמי השכירות והותירה חובות בגין חשבונות חשמל, מסים עירוניים וועד בית. לנוכח הפרת התחייבויות הנתבעת, עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויים מוסכמים בסך 100$ לכל יום איחור. התובעת מדגישה את סבירות הפיצוי בפרט כאשר היא איננה יודעת מתי בדיוק תפנה הנתבעת את הדירה ולכן גם לא יכולה להציגה בפני שוכרים פוטנציאליים, כאשר בפועל עלה בידה להשכיר הדירה מחדש רק מיום 9.3.08. לפי תחשיבי התובעת, מהמועד בו התחייבה הנתבעת לפנות את הדירה ועד לפינוי הדירה בפועל חלפו 125 ימים, ולפי 100$ ליום מסתכם הפיצוי בסך 12,500$. מסכום זה מקזזת התובעת את דמי פקדון שהפקידה הנתבעת בסך 3,000$ וכך, לאחר ההפחתה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד מועד הגשת התביעה - טוענת התובעת שיש לחייב הנתבעת בתשלום 41,408 ₪. הנתבעת מצידה, טוענת שיש לדחות התביעה במלואה. הנתבעת מדגישה כי התגוררה בבניין בו מצויה הדירה מאז 1.9.98, כאשר עד אוגוסט 2003 התגוררה בדירה אחרת בבניין, בבעלות אחותה של התובעת ואשר גם היא יוצגה על ידי עו"ד פסח מור. השנים הרבות בהן הוארכה תקופת השכירות שנה אחר שנה, יצרה "הסתמכות" שלפיה יוארך החוזה באותם התנאים. רק כאשר נתקבלה אצל הנתבעת הטיוטא ובה נדרשו דמי שכירות בסך 1,300$ לחודש, הבינה הנתבעת שאין כוונה להאריך את תקופת השכירות כפי שבקשה, אולם לאותה עת לא היה באפשרותה למצוא דיור חלופי בהתראה כה קצרה. לכן גם הובהר במכתב מיום 14.8.08 כי החלה בחיפוש דיור חלופי. לאחר מכן, בשיחות טלפון, נמסר לנציגי התובעת כי בכוונת הנתבעת לפנות הדירה עד 31.12.07 ואין כל מניעה מפני הצגתה בפני שוכרים פוטנציאליים. בפועל, טוענת הנתבעת, פונתה הדירה ביום 31.12.07 ומפתחות הדירה נמסרו לעו"ד פסח מור בצירוף הודעה בכתב. טוענת לפיכך הנתבעת כי הנוהג בין הצדדים יצר הסתמכות לפיה תוארך תקופת השכירות באותם התנאים. החלטת התובעת לשנות את תנאי השכירות כאמור בטיוטא (בעיקר בהעלאת דמי השכירות בלמעלה מ- 44% אך גם בדרישה לערבים, בטחונות ותנאים נוספים ששונו) עמדה בסתירה למצג הקודם ולהסתמכות זו של הנתבעת. במצב זה, חייבת הייתה התובעת ליתן לנתבעת ארכה סבירה לפינוי הדירה. ביחס לתחשיבי התובעת, טוענת הנתבעת כי אין הצדקה לחיוב בפיצויים מוסכמים. הנתבעת איננה מכחישה שלא שילמה כלל את דמי השכירות בתקופה שמתום תקופת השכירות ועד לפינוי בפועל, אך טוענת שהתובעת נמנעה מלדרוש תשלום זה הואיל ומנוי וגמור היה עימה לתבוע פיצויים מוסכמים, מה גם שהפקדון מכסה למעלה משלושת חודשי שכירות ונגבה ימים ספורים לאחר מועד הפינוי הקבוע בתוספות לחוזה השכירות. הנתבעת מכחישה הטענות לאי תשלום המיסים עבור השימוש בדירה. לטענת הנתבעת, איש לא מנע מהתובעת את הצגת הדירה בפני שוכרים פוטנציאליים. דווקא התובעת בחרה להמתין שכן הבינה שעליה להשקיע בשיפוץ יסודי של הדירה כדי שתוכל לדרוש עבורה את דמי השכירות בסך 1,600$ לחודש. בפועל אכן בוצע השיפוץ ולאחריו אוחדה הדירה עם דירה צמודה והושכרה עימה. בנסיבות העניין, טוענת הנתבעת, אין זה סביר לדרוש פיצוי מוסכם בסך 100$ ליום ואין סכום זה משקף את הנזק הצפוי מאי פינוי במועד. עוד טוענת הנתבעת שככל שתחויב בתשלום, יש לקזז ממנו סך של 347 ₪, סכום אותו שילמה לתיקון צנרת בדירה ביום 16.5.07. שני הצדדים תמכו טיעוניהם בתצהיר עליו נחקרו בחקירה נגדית. בנוסף לצדדים, זימנה הנתבעת את ארז למתן עדות. בעדותו, אישר ארז את קבלת האי-מייל של הנתבעת מיום 24.6.07 ואישר כי לא השיב עליו (עמ' 16 בפרוט'). ארז אף אישר כי לאחר 31.12.07 אישר לנתבעת להיכנס לדירה לשם פירוק מנורות (עמ' 17 בפרוט'). עוד אישר ארז כי התובעת היא שקבעה את דמי השכירות בגין הדירה וכי העביר לנתבעת את הטיוטא מאחר והיה תחת הרושם שתנאיה מקובלים על הנתבעת. בתום חקירת הנתבעת סיכמו ב"כ הצדדים את טיעוניהם בעל-פה. דיון בכתב התביעה ובתצהיריה, טוענת התובעת כי הנתבעת לא עמדה בהתחייבות לשלם את המיסים הכרוכים בהחזקת הדירה מיום 1.9.07 ועד לפינוי בפועל. בפועל מאידך, לא עותרת התובעת כלל לחיוב הנתבעת בתשלומים אלו. כל שעותרת לו התובעת בתביעה זו הוא חיוב הנתבעת בתשלום הפיצויים המוסכמים אשר נקבעו בסעיף 14.2 בחוזה השכירות. שתי מחלוקות עיקריות עומדת לפיכך להכרעה. האחת - המחלוקת באם אכן הופר חוזה השכירות כטענת התובעת, שמא רשאית הייתה הנתבעת להסתמך על מצג לפיו תוארך השכירות כטענתה; והשנייה - אם אכן הפרה הנתבעת את חוזה השכירות, האם בנסיבות העניין זכאית התובעת לפיצויים המוסכמים ובאיזה שיעור. חוזה המסגרת אשר קובע את מערכת הזכויות והחובות של הצדדים, הינו חוזה השכירות מיום 11.8.03 (נספח ב' לתצהיר התובעת). בבקשת הרשות להגן ("הבר"ל"), הכחישה הנתבעת מחוסר ידיעה את הטענה כי הינה חתומה על נוסח חוזה השכירות שהציגה התובעת, מיום 11.8.03 (סע' 3 לתצהיר הנתבעת התומך בבר"ל, להלן: "תצ' הבר"ל"). אף בעדותה טענה הנתבעת כי איננה יכולה "לומר בוודאות" כי היא החתומה על נוסח החוזה שהציגה התובעת (עמ' 22, ש' 24 בפרוט'). בסיכומיה של הנתבעת מאידך, הובהר שאין חשיבות לטענה זו והיא הועלתה רק על רקע הגשת התביעה בסדר דין מקוצר, כך שהנתבעת מסכימה להיותה מחויבת בתוכנו של חוזה השכירות (עמ' 35, ש' 20 בפרוט'). על אף זאת, כאשר התביעה מתבססת על אותו חוזה, ראוי שיבהרו הדברים וראוי שיובהר כי להכחשת הנתבעת את חתימתה על החוזה אין יסוד. הנתבעת הרי מודה שחתמה על התוספות (סע' 3 לתצ' הבר"ל) והנה ב"הואיל" הראשון לכל שלש התוספות שנחתמו, נכתב במפורש כי נחתם חוזה שכירות ביום 11.8.03. הכחשת הנתבעת את חתימתה על חוזה השכירות עומדת בסתירה להצהרה בתוספות. הכחשה זו אף איננה מתיישבת עם ההכרעה בתביעה שהתבררה בין בן זוגה לשעבר של הנתבעת לבין התובעת ופרקליטה, עו"ד פסח מור בקשר עם הפקדון בסך 3,000$. במסגרת פסק דין זה נקבע במפורש שהנתבעת חתמה על חוזה השכירות ביום 11.8.03 (ת.א. 2360/08 גרידי אילן נ' פסח מור ואח' [2.5.10], סע' 14 בפסק הדין - מוצג ת/1). כאשר ברור כשמש שנחתם חוזה שכירות כלשהו ב- 11.8.03, כאשר התובעת מצהירה כי נוסח החוזה הוא זה שצורף לתצהירה, כאשר נוסח החוזה חתום בראשי תבות הנראים על פניהם כראשי תבות שמה של הנתבעת, כאשר הנתבעת מסתפקת בהכחשה כללית "מחוסר ידיעה" ונוכח האמור לעיל, אני דוחה את טענת הנתבעת וקובע כי חתמה גם חתמה על חוזה השכירות המצורף לתביעה. בעקבות חתימת חוזה השכירות מיום 11.8.03, נערכו ונחתמו התוספות לחוזה שנה אחר שנה, בשנים 2004, 2005 ו- 2006. בכל פעם שהתקרב מועד סיום תקופת השכירות המוסכמת בתוספת הקודמת, נחתמה תוספת חדשה. תמיד לשנה נוספת ולא יותר. התוספת האחרונה אשר נחתמה קבעה כי תקופת השכירות תסתיים ביום 31.8.07. תוספת נוספת לא נחתמה ולכך מסכימה אף הנתבעת. ונהפוך הוא. לא זו בלבד שלא נחתמה תוספת נוספת להארכת תקופת השכירות, הנתבעת עצמה מודה שלא הושגה הסכמה בעניין זה כאשר היא, הנתבעת, דוחה את הדרישה להעלאת דמי השכירות לסך של 1,300$ לחודש וטוענת כי "אילו הייתי מסכימה להעלאה בדמי השכירות, הייתי נשארת להתגורר במושכר והתביעה לא הייתה באה לעולם" (סע' 11 לתצ' הבר"ל). כך מתברר כי הסכמה לעניין הארכת תקופת השכירות מעבר ליום 31.8.07 לא הושגה בין הצדדים. לא בכתב, אף לא בעל-פה. על פניו איפה, לפי חוזה השכירות על תוספותיו, חייבת הייתה הנתבעת לפנות את הדירה ביום 31.8.07 והימנעותה מכך מהווה הפרה של חוזה השכירות. טענת ההגנה של הנתבעת נסמכת על עילת ההסתמכות. לטענת הנתבעת, יצרה התובעת כלפיה מצג לפיו חוזה השכירות יוארך פעם נוספת באותם תנאים והנתבעת הסתמכה על מצג זה ולא פעלה כלל לאיתור דירה חלופית לקראת תום תקופת השכירות. הנתבעת איננה טוענת כי במצג זה נכרת בפועל חוזה להארכת תקופת השכירות, אך טוענת כי מצג זה מזכה אותה בארכה סבירה להיערכות לפינוי, ארכה אותה היא מונה מיום שנמסרה לה הטיוטא (12.8.07). ארכה זו מסתכמת באותם ארבעה חודשים שמיום תום תקופת השכירות החוזית ועד לפינוי הדירה ביום 31.12.07 (כגרסת הנתבעת). סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע כי בקיומם של חוזים יש לנהוג בתום לב ובדרך המקובלת. על יסוד נדבך בסיסי זה של דיני החוזים הוחל במשפט בישראל עקרון ההסתמכות ובמסגרתו הדוקטרינה בדבר השתק באמצעות מצג. תכליתו של עקרון זה היא מניעת תוצאות בלתי צודקות אשר עלולות להתרחש כאשר בעל דין מתכחש למצג אותו הציג בפני בעל דין יריב, לאחר שזה האחרון הסתמך על המצג באופן סביר ובתום לב ועקב כך שינה את מצבו לרעה. מצג אשר בעטיו שינה הצד האחר את מצבו לרעה, בפרט כאשר יוצר המצג הפיק הנאה מאותו שינוי מצב לרעה, משתיק את יוצר המצג מלטעון טענה הסותרת את המצג. במצב שכזה, העלאת טענה שכזו איננה מתיישבת עם חובת תום הלב (רע"א 7831/99, צוריאנו נ' צוריאנו , פ"ד נ"ז (1) 673). כאשר טוען בעל דין טענת השתק מכוח מצג, עליו הנטל להוכיח כי הוצג לפניו מצג ברור, כי על יסודו פעל ושינה מצבו לרעה וכי היה זה סביר מצדו לפעול כך (ע"א 5587/93 ד' נחמני ואח' נ' ר' נחמני ואח', פ"ד מט(1) 485, 517). כאמור, טוענת הנתבעת כי התובעת יצרה מצג לפיו תוארך תקופת השכירות פעם נוספת. מצג הכיצד? הנתבעת איננה טוענת כי כך נאמר לה על ידי התובעת. נהפוך הוא. הפעם הראשונה בה נפגשו היה עת ביקור התובעת בדירה בסמוך ליוני 2007 (עדות התובעת בעמ' 9, ש' 24 בפרוט'), לאחר פניית הנתבעת לארז מיום 24.6.07 ואז דווקא טוענת הנתבעת שנתגלעה מחלוקת באשר לגובה דמי השכירות (סע' 7 בתצ' הבר"ל). אם כך, הנתבעת כלל איננה טוענת כי התובעת היא שיצרה מצג זה. הנתבעת מאשרת כי את הקשר בכל הנוגע לחידוש השכירות קיימה עם ארז, אך גם ביחס לארז לא טוענת הנתבעת כי בשלב כלשהו יצר אצלה מצג לפיו תוארך השכירות פעם נוספת באותם התנאים. ושוב - נהפוך הוא. הנתבעת טוענת כי ארז התעלם מפניותיה בעניין זה (סע' 5 לתצ' הבר"ל). למעשה, דווקא התנהגות הנתבעת עומדת בסתירה לטענה בדבר מצג שיצרו כלפיה התובעת או ארז. שהנה אשר כתבה הנתבעת עצמה בהודעת דואר אלקטרוני מיום 21.6.07 (נספח א' לתצ' הבר"ל): "ארז שלום רב מה שלומך? חיכיתי שתחזור אלי לגבי הארכת חוזה השכירות. אני מעוניינת להאריך את חוזה השכירות לשנתיים נוספות בתנאים הקיימים. אנא שלח לי הסכם הארכה לחתימה." מכתב זו עומדת בסתירה ברורה לטענת המצג של הנתבעת. במכתב זה הרי מביעה הנתבעת עצמה את בקשתה להאריך את תקופת השכירות. הנתבעת עצמה איננה רואה בכך דבר מובן מאליו אלא מבקשת הסכמה לכך. הנתבעת עצמה איננה מסתפקת באי מענה או בשתיקה אלא מבקשת שישלח אליה הסכם לחתימה. והנתבעת עצמה מודה כי למכתב זה לא קבלה כל מענה. כל שקבלה הנתבעת הוא את הטיוטא מיום 12.8.07. טיוטא אשר על פניו מבטאת סירוב מוחלט לחידוש החוזה באותם תנאים כהצעת הנתבעת. לטענת הנתבעת, חידוש השכירות והארכת תקופות השכירות במהלך השנים, הם שיצרו אצלה הסתמכות כי ההסכם יוארך פעם נוספת באותם התנאים. טענה זו לא ניתן לקבל. דווקא הקפדת הצדדים על הארכת תקפות השכירות באמצעות התוספות בכתב, כאשר לשונן ברורה והן נחתמות שנה בשנה, היא הנותנת שהצדדים לא ראו כמובן מאליו את הארכת תקופת השכירות. הנתבעת אף מלינה על השיעור החד של העלאת דמי השכירות, ברם כאשר הדירה היא קניינה של התובעת וכאשר חוזה השכירות פקע, רשאית הייתה התובעת לדרוש כל סכום לפי שיקול דעתה המוחלט. בדיוק כשם שרשאית הייתה הנתבעת לסרב לסכום הנדרש. לסרב - ולפנות המושכר בתום תקופת השכירות. ודוק, ככל שציפתה הנתבעת שיוארך החוזה באותם התנאים, הנה טופחת המציאות על פניה. ארז מתעלם מפניותיה (עדות הנתבעת בעמ' 24, ש' 10 - 24 בפרוט') והתובעת עצמה מגיעה לדירה ומודיעה לה שדמי השכירות יועלו. לא ניתן להבין כיצד מצב דברים שכזה יכול ליצור מצג כפי שטוענת הנתבעת. היעדר כל קשר עם התובעת או עם ארז והיעדר מענה לפניות הנתבעת בכתב - אינם מתיישבים כלל עם טענת ההסתמכות של הנתבעת. המצג אשר ניכר ממצב דברים זה הינו דווקא מצג הפוך לזה לו טוענת הנתבעת, מצג של סירוב לבקשותיה. כאמור, לפי ההלכה הפסוקה הנטל על הנתבעת להוכיח קיומו של מצג ברור על יסודו סביר היה מצידה לפעול כפי שפעלה. בנסיבות שהתבררו לא עמדה הנתבעת בנטל זה. בנסיבות שנתבררו חייבת הייתה הנתבעת לפעול על יסוד ההנחה שבקשתה להאריך את תקופת השכירות באותם התנאים נדחתה. באם לא כן עשתה הנתבעת, אין לייחס זאת למצגי התובעת או מי מטעמה ואין לנתבעת להלין אלא על עצמה. משנדחתה טענת הנתבעת למצג אשר על בסיסו רשאית הייתה להיוותר בדירה לפי תנאי החוזה הישן עד לפינויה בפועל, ברי כי הימנעותה מפינוי הדירה היווה הפרה יסודית של החוזה. סעיף 14.1 בחוזה השכירות קובע את חובת הנתבעת לפנות את הדירה בתום תקופת השכירות, בשולי הסעיף מובהר כי הסעיף מהווה תנאי עיקרי בהסכם ואף אלמלא הובהר זאת במפורש, ברי כי ההתחייבות לפנות את הדירה בתום תקופת השכירות מהווה תנאי יסודי של חוזה שכירות. סעיף 14.2 בחוזה קובע כי באם לא תפנה הנתבעת את הדירה בתום תקופת השכירות, הרי בנוסף ליתר הסעדים המוקנים לתובעת כדין, תחויב הנתבעת בתשלום פיצויים מוסכמים בשיעור 100$ ליום. לטענת הנתבעת, סכום זה של פיצוי איננו תואם את הנזק שהיה צפוי מאי פינוי המושכר בעת כריתת החוזה. בהתאם לסעיף 15 (א) בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, באם הסכימו צדדים מראש על שיעור הפיצויים, יהיו הפיצויים כמוסכם אולם "רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". זכותו של נפגע לפיצויים המוסכמים אשר נקבעו בחוזה, איננה זכות מוחלטת ולבית המשפט נתונה הסמכות להפחיתם אם הגיע למסקנה שהוראת הפיצוי נקבעה ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לחזותו מראש. יחד עם זאת, סמכות זו של בית המשפט פורשה בצמצום ונטיית בית המשפט הינה כיבוד רצון הצדדים. "הפחתת הפיצוי המוסכם מותרת רק במקרה חריג, בו מצא בית המשפט העדר כל יחס סביר בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש. המילה כל שהודגשה על-ידי היא הנותנת שהתערבותו של בית המשפט בפיצוי המוסכם היא מצומצמת ונדירה. כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו". (ע"א 300/77 ד' רוזנר ואח' נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבנין ופתוח בע"מ פ"ד לב (3), 682, 686) בהתאם, נקבע כי זה אשר מבקש לתקוף את יסודתיה של תניה פיצויים מוסכמים, לסווגה כתניית פיצויים בלתי סבירה - עליו הנטל להביא ראיות לייסוד טענתו, ועליו המשא לשכנע את בית המשפט בטיעונו (ע"א 44/81 ישראל אהרון ואח' נ' ג. פרץ מ. בן גיאת חברה להנדסה ובנין בע"מ ואח', פ"ד מו (3) 427, 439). בהקשר זה טוענת הנתבעת כי תניית הפיצויים המוסכמים בגין איחור בפינוי הדירה איננה סבירה. דא עקא, וזולת טענה זו - לא הובאה על ידי הנתבעת כל ראיה לביסוסה ולא הוסבר על ידה מדוע החשיפה והסיכון בו עלולה הייתה התובעת לעמוד באם תסרב הנתבעת לפנות את הדירה במועד, הופכים את תניית הפיצויים לכזו שאיננה סבירה. הנתבעת מציינת שסכום הפיצוי נקוב במטבע חוץ אך לא הוסבר על ידה מדוע צורה זו של הסכמה יוצרת אי סבירות. דמי השכירות עצמם הרי נקובים במטבע זר ואך סביר היה שכך ינהגו הצדדים גם ביחס לפיצוי המוסכם. עוד טענה הנתבעת כי חוזה השכירות נחתם על גבי "מסמך סטנדרטי" הנוהג במשרד ב"כ התובעת, עו"ד פסח מור. מעבר לכך שלא הובאה ראיה לטענה זו, לא מובהר כלל מדוע עשיית שימוש בנוסח סטנדרטי של חוזה שכירות, הוא הוא שיוצר את אי הסבירות הנטענת. לדידי, לא זו בלבד שהנתבעת לא הוכיחה כי תניית הפיצויים איננה סבירה, בחינת הנסיבות דווקא מביאה למסקנה הפוכה שלפיה תניית הפיצויים המוסכמים דווקא סבירה. ראשית, אין עסקינן בתנייה גורפת. שוכר דירה עלול להפר את חוזה השכירות בדרכים למכביר. באי תשלום דמי השכירות, בגרימת נזק למושכר, באי תשלום מיסים ועוד. סעיף הפיצויים המוסכמים דנא מתייחס אך ורק לאי פינוי הדירה במועד ומלמד על הדגש ששמו הצדדים דווקא למחויבות זו של הנתבעת. שנית, הנתבעת עצמה מלינה על כך שבטיוטא מיולי 2007, עליה סירבה לחתום, הוקשחו תנאי החוזה במכלול תנאים שבהם "שכ"ד שהועלה, ערבים, שטר בטחון, שוכר חליפי רק לפי בחירת המשכירה וכו'" (סע' 19 בתצ' הבר"ל). משמע, בחוזה השכירות המקורי היו התנאים פחות קשוחים וממילא שמציבים את התובעת בסיכון גדול יותר. הנה אכן התברר שזולת הפקדון שחולט בסך 3,000$ לא נטען כלל שניתנו בטוחות נוספים להתחייבויות הנתבעת. לא ערבים ואף לא שטר חוב. אם כך, רמת הסיכון בו עמדה התובעת בעת כריתת החוזה למקרה שהנתבעת לא תפנה את הדירה הייתה גבוהה. לו כך ארע, וכך אכן ארע, חשופה הייתה התובעת להתמודדות ממושכת ולמצב בו תעמוד מול הנתבעת כשזו מחזיקה בדירה בלא לשלם מאום ובלא בטחונות נאותים. שלישית, ראוי להבין את המצב אותו צופה משכיר למקרה שיסרב שוכר לפנות מושכר. במצב שכזה, לא זו בלבד שהמשכיר יימצא נאלץ לפנות לערכאות, לתבוע פינוי ולתבוע בנפרד את דמי השכירות עד למועד הלא ידוע של הפינוי, המשכיר כלל איננו יכול לפעול לאיתור שוכר חלופי. המשכיר אינו יכול לעשות כן מעשית, שכן לא יוכל להתחייב כלפי שוכר חלופי על מועד מסירת הדירה. וכיצד יתחייב כשהשוכר הנוכחי ממאן לכבד התחייבותו לפנותה? בעניין זה טוענת הנתבעת כי במהלך ספטמבר 2007 כבר הבהירה שתפנה את הדירה בסוף דצמבר 2007 (סע' 13 לתצ' הבר"ל), אלא שטענה עובדתית זו איננה רלוונטית לבחינת סבירות תניית הפיצוי המוסכם. את סבירות הפיצוי בוחנים לפי אומד דעת הצדדים בעת כריתת חוזה השכירות ולא לעת הפרתו המאוחרת. מאותה הסיבה אף אינני מוצא נפקות בטענות הנתבעת לאשר עשתה התובעת בדירה לאחר הפינוי. לסיכום, אין ספק כי פיצויים מוסכמים המביאים לחיוב בדמי שכירות העולים פי שלוש וחצי על דמי השכירות המקוריים, מעמידים את הנתבעת במצב לא פשוט, ברם בית המשפט איננו עורך את החוזה מחדש עבור הצדדים. חוזים יש לכבד ומשלא הוכיחה הנתבעת כי הפיצויים המוסכמים לא היו סבירים ביחס לנזק החזוי, אינני מוצא מקום להתערבות בהסכמה חוזית זו. יחד עם זאת, כאשר בוחנים את האופן בו התנהגה הנתבעת, תחושתי היא שהתוצאה הקשה מבחינתה הינה גם התוצאה הצודקת בנסיבות העניין. ברור הדבר כי הנתבעת מצאה עצמה במצוקה של ממש במחצית אוגוסט 2007, כאשר אין בפניה אלטרנטיבה להמשך המגורים בדירה. גם אם הנתבעת הביאה מצב זה על עצמה כאשר לא נערכה לכך מבעוד מועד, הרי בעניין זה אני מאמין לנתבעת ומקבל את טענתה כמשקפת תחושותיה הסובייקטיביות. על אף זאת, גם במצב זה לא הייתה כל הצדקה לניסיון הנתבעת להכתיב לתובעת את התנאים בהם תישאר בדירה. מכתב הנתבעת מיום 14.8.07 בו "הודיעה" כי תישאר בדירה עד שתימצא לה דירה אחרת ובלא הגבלת זמן - חסר כל הצדקה. באותן נסיבות שנוצרו חייבת הייתה הנתבעת לבוא בדברים עם התובעת ולכל הפחות לנסות להסכים על הארכה קצרה של תקופת השכירות, גם אם במהלכה יועלו דמי השכירות בשיעור חד. אפשר והצדדים היו מגיעים לכדי הסכמה ואפשר שלא אך בפתרון החד צדדי בו בחרה הנתבעת, חייבת הייתה לקחת בחשבון את הסיכון שתימצא מחויבת בתשלום הפיצוי המוסכם הנקוב בחוזה השכירות כך שהתוצאה, בדיוק זו, אף מוצדקת. לטענת התובעת, פונתה הדירה ביום 3.1.08, שלכן מונה התובעת 125 ימי איחור. לפי מכתב הנתבעת מיום 31.12.07 (נספח ח' לתצ' הבר"ל) נמסרו מפתחות הדירה לב"כ התובעת ביום 31.12.07. אף ארז אישר בעדותו שכניסת התובעת לדירה מספר ימים לאחר מכן הייתה באישורו ולשם הוצאת מספר פריטים מהדירה (עמ' 17 לפרוט'). נוכח זאת אני מקבל את טענת הנתבעת וקובע כי הדירה פונתה למעשה ביום 31.12.07, באיחור בן 122 יום לעומת מועד הפינוי המקורי. לפי תחשיבי התובעת בכתב התביעה הסתכם חוב הנתבעת בעת הגשת התביעה בסך של 50,781 ₪ (סע' 24 בכתב התביעה). בהפחתת החלק היחסי מסכום זה ולפי 122 ימי איחור, עומד חובה של הנתבעת על סך של 49,562 ₪. מסכום זה יש לקזז את הפקדון שחולט בסך של 1,427 ₪ ולפיכך מסתכם חובה של הנתבעת בסך של 48,135 ₪. בנוסף, הנתבעת הציגה חשבונית המבטאת תשלום סך של 346 ₪ עבור תיקון שבצעה בדירה במאי 2007. טענתה לפיה בחוזה השכירות נקבע שתשלום זה יחול על התובעת לא נסתרה, שלפיכך יופחת אף סכום זה מחוב הנתבעת. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 47,789 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה. כמו כן תישא הנתבעת באגרת בית המשפט ובשכר טרחת עו"ד בסך של 7,500 ₪. הפקדון אשר הפקידה הנתבעת בקופת בית המשפט לפי ההחלטה מיום 17.8.09 יועבר במלואו לב"כ התובעת. הפקדון אשר הפקידה הנתבעת בקופת בית המשפט לפי ההחלטה מיום 9.6.10 יועבר במלואו לב"כ התובעת ובאם טרם שולם שכר העד, ארז קנדיוטי, יועבר סכום זה לעד על ידי ב"כ התובעת על חשבון שכר עדותו. פינוי מושכרמקרקעיןשכירותפינויפינוי דירה