קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד חברת שילוח מטענים בגין איחור משלוח מטען מחו''ל: פסק הדין ניתן לאחר הגשת סיכומים בכתב בתביעה כספית שהגישה התובעת נגד הנתבעת על סך של 367,720 ₪ (80 אלף דולר ארה"ב). התובעת הינה חברה העוסקת בייצור, שיווק ומכירה של מוצרי טקסטיל. הנתבעת הינה חברה לשילוח מטענים אשר על פי כתב ההגנה "נותנת שירותי ניירת בלבד להסדרת שינוע מטענים מנקודה לנקודה באמצעות צדדים שלישיים ואינה עוסקת בשינועם בפועל" (סעיף 4). מכתב התביעה עולה כי בחודש יולי 2003 או סמוך למועד זה התקשרה התובעת בהסכם עם חברה בשם Yonatan Inc. שמקום מושבה בארה"ב (להלן: "הקונה") לאספקת מטען טקסטיל אשר נועד למכירה בתקופת קיץ 2004 באזורי תיירות הקיץ בדרום קרוליינה בכלל, ובמרטל ביץ' בפרט (להלן: "המטען"). על פי כתב התביעה, המטען נמכר בתנאיDDP (Delivery Duty Paid) והוסכם בין הצדדים לעסקת המכר כי המטען יסופק לקונה לא יאוחר ממחצית חודש מאי 2004, וכי התמורה תשולם בתוך 120 יום מהמועד הנקוב בשטר המטען. התובעת טענה כי הייתה חסרת ניסיון בעסקאות בתנאי DDP, ועל כן התקשרה בהסכם המכר הנ"ל על יסוד מצגים שהציגה לה הנתבעת, שעל פיהם משך התובלה המשולבת לא יעלה על חמישה שבועות המביאים בחשבון מקדמי ביטחון. עוד עולה מכתב התביעה כי מתחילת מאי 2004 עמדה התובעת בקשר טלפוני רציף עם הנתבעת לשם בירור סטאטוס המטען ומועד מסירתו הצפוי לידי הקונה, אך במשך מספר שבועות זכתה לתשובות "לך וחזור" מצד הנתבעת שנטעו תחושה כי הכול תקין וכי המטען עומד להימסר בזמן הקרוב. ואולם, לטענת התובעת, בסופו של דבר הגיע המטען לידי הקונה באיחור ניכר רק ביום 23/6/04 או בסמוך למועד זה - דבר אשר לדברי הקונה מנע ממנו לעשות שימוש במטען, ובשל כך סירב לשלם לתובעת את התמורה בגינו. על פי כתב התביעה, כתוצאה מהאיחור במסירת המטען נגרמו לתובעת נזקים בסכום כולל של 91,850$ ארה"ב (אם כי התביעה הועמדה, לטענת התובעת משיקולי אגרה, על סך של 80,000$ ארה"ב בלבד), וזאת כמפורט להלן: (1) תמורת המטען שלא שולמה לתובעת בסך של 37,680$ ארה"ב; (2) הוצאות מימון לפי ריבית שנתית של 17% שבו נוהגת התובעת לחייב את לקוחותיה בסך של 13,900$ ארה"ב; ו- (3) אובדן רווחים בשל ניתוק יחסים עם הקונה בסך של 40,000$ ארה"ב. התובעת העלתה בכתב התביעה שורה של טענות משפטיות כנגד הנתבעת לרבות הפרת חוזה ורשלנות. בנוסף נטען כי יש להטיל על הנתבעת את האחריות לנזקים של התובעת, הואיל והאיחור נגרם כאשר המטען היה במשמורתה המעשית של הנתבעת או של מי מטעמה, ולחילופין נטען כי יש להחיל בענייננו את הכלל של היפוך נטל הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו. בפתח כתב ההגנה הועלתה טענת התיישנות, אולם הצדדים ניהלו דיונים מקדמיים בעניין זה ובסופו של דבר חזרה בה הנתבעת מבקשתה לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות על רקע הצהרת ב"כ התובעת כי "אין כל תביעה המופנית לנתבעת בכובעה כמוביל. התביעה היא בגין הפרת ההתחייבות לדאוג להובלת ומסירת המטען כאמור בסעיף 10" (לכתב התביעה)", כאשר על העילה האמורה לא חלים דיני ההתיישנות נשוא פקודת הובלת טובין בים ולא האמור בסעיף 20b לשטר המטען שאליו הפנתה הנתבעת בכתב ההגנה (ראו החלטתו של כב' השופט יפרח מיום 12/7/07). כמו כן נטען בכתב ההגנה כי יש לדחות את התביעה מחמת חוסר סמכות ולהעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך בארה"ב, אך טענה זו נזנחה על ידי הנתבעת בהמשך ההליך. לגופו של עניין נטען כי לא הובטח לתובעת דבר באשר למועדי הגעת המטען, כאשר בפועל הגיע המטען לניו-יורק ביום 23/4/04, ולנמל צ'רלסטון בדרום קרוליינה ביום 7/5/04. עוד נטען כי משך הזמן שחלף ממועד הגעת המטען לנמל צ'רלסטון ועד הגעתו לחצרי הקונה הינו כתוצאה מעיכוב הסחורה בידי המכס האמריקני, כאשר למיטב ידיעתה של הנתבעת העיכוב במכס נבע מחוסר פרטים מלאים ומדויקים בניירת שסופקה על ידי התובעת. לטענת הנתבעת, החברה המשנעת אשר הנפיקה את שטר המטען, "MENLO WORLDWIDE FORWARDING, INC." (להלן: "מנלו") הגישה את התיק למכס האמריקאי אשר החזיר אותו כמה פעמים בדרישה לפרטים נוספים, אך נציגי הקונה סירבו לשתף פעולה ולמסור את הפרטים החסרים לגבי הסחורה. בנוסף עלה מכתב ההגנה כי רק לאחר מספר פניות של אנשי מנלו ושל נציגי התובעת והנתבעת לקונה, סופקה האינפורמציה הנדרשת, וזאת למיטב ידיעתה של הנתבעת, על ידי נציג התובעת, מר חודדה. עוד נטען כי כאשר שוחררה הסחורה בסופו של דבר מהמכס האמריקאי סרב הקונה לקבלה, ולבסוף תואם עימו זמן מסירה מאוחר יותר עקב היותו של Joseph , הבעלים של הקונה, בחופשה. עוד נטען בכתב ההגנה, בין היתר, כי האיחור בהגעת הסחורה לחצרי הקונה איננו הגורם לכך שהקונה סירב ומסרב לשלם לתובעת את תמורת הסחורה. לגבי הנזק נטען כי התביעה הינה מנופחת ומוגזמת, וכי התובעת לא הראתה שעשתה כל שלאל ידה להקטנת נזקיה ולא ציינה מה עשתה, אם בכלל, עם הסחורה שהועמדה לרשותה לאחר שהקונה סירב לשלם עבורה. כמו כן הועלו טענות שלפיהן סעיפים שונים בשטר המטען מסייגים או מגבילים את אחריותה של הנתבעת, אך טענות אלה נזנחו בהמשך ולא הוזכרו בסיכומים. לבסוף נטען כי התובעת נותרה חייבת לנתבעת סכום של 11,172 ₪ נכון ליום 18/4/04 - סכום שבגינו שלחה התובעת לנתבעת המחאה אך לאחר מכן נתנה הוראה לבנקאי שלא לכבדה, ובהתאם לסעיף 52 לתקנות סד"א מקזזת הנתבעת את הסכום הנ"ל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 18/4/04 כנגד תביעת התובעת בתיק זה. התובעת הגישה כתב תשובה לכתב ההגנה שבו נטען, בין השאר, כי הנתבעת העלתה את הטענה בדבר פשר העיכוב בשחרור המטען לראשונה בכתב ההגנה, וזאת למעלה משנתיים לאחר מסירת המטען למקבליו. בנוסף הוכחש באופן כללי, סתמי וללא פירוט כלשהו החוב הנטען של התובעת לנתבעת בסך של 11,172 ₪ והזכות לקזזו. לאחר שורה של קדמי משפט ודיונים מקדמיים שהתנהלו בפני כב' השופטים יפרח ושינמן הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית: תצהיריהם של מר גד חודדה ושל מר יוסף (ג'ו) אלמליח מטעם התובעת ותצהיריהם של מר איציק אטיאס ושל מר זאב חורי מטעם הנתבעת. מתצהיר עדותו הראשית של מר גד חודדה עולה כי הינו והיה בזמנים הרלוונטיים לתביעה מנהל התובעת וביצע בשמה את ההתקשרות עם הקונה ועם הנתבעת. מר חודדה חזר על הטענות בכתב התביעה וכן הוסיף ופירט כי לפני קבלת ההזמנה מהקונה פנה אל מר איציק אטיאס שעבד אצל הנתבעת על מנת שייעץ לו, ידריך אותו ויטפל עבור התובעת בייצוא ובמסירה של המטען במחסן הקונה בדרום קרוליינה, כאשר הודגש בפני מר אטיאס כי מועד האספקה לקונה הוא קריטי, וכי אם יש בעיה של זמנים בהובלה ימית תישקל בחיוב הובלה אווירית. על פי תצהירו של מר חודדה, מר אטיאס הרגיע אותו, אמר שהנתבעת יודעת לטפל בייצוא סחורות כמו של התובעת ושיש לה סוכן בכל מקום, במקרה זה סוכן בשם מנלו, וכן הבטיח שזמן ההובלה המשולבת הימית והיבשתית בארה"ב לא יעלה על 35 יום. בנוסף הוצהר כי מר אטיאס אישר למר חודדה שאין כל מכס על טקסטיל שמיוצר בארץ ומיובא לתוך ארה"ב. מר חודדה חזר והעלה בתצהירו את הטענה בדבר איחור במועד אספקת הסחורה, אולם הצהיר כי הנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מהאיחור עומדים על סך של 66,236$ בלבד, ולא על סך של 91,850$ כנטען בכתב התביעה. עוד עולה מתצהירו של מר חודדה כי בשל היכרותו האישית המוקדמת עם הבעלים של הקונה, ישראלי לשעבר בשם ג'ו אלמליח, הסכים זה האחרון לאחסן את המטען אצלו, ורק כחודשיים-שלושה לפני מועד הגשת תצהירו של מר חודדה, הסכים חבר שלו בשם ישעיה קריספין לקבל את המטען לאחסנה בניו יורק ולהשתדל למצוא קונה עבורו, אך נכון למועד חתימת התצהיר לא נמצא קונה למטען. מר יוסף (ג'ו) אלמליח ערך תצהיר עדות ראשית שלפיו היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה הבעלים והמנהל של הקונה, וסוכם בינו לבין מר גד חודדה שהסחורה נשוא התביעה תתקבל במחסן הקונה לא לפני אפריל 2004 ולא יאוחר מאמצע מאי 2004. על פי תצהירו של מר אלמליח, המטען הגיע אליו באיחור רב רק ביום 23/6/04 או סמוך למועד זה, וכתוצאה מכך איחר את העונה ולא יכול היה למכור את הסחורה ולספק אותה בדרום קרוליינה, למרות ניסיונותיו הרבים. כמו כן הוצהר כי בגלל האיחור בקבלת הסחורה וחוסר היכולת למכור אותה ללקוחות הקונה, סירב מר אלמליח לשלם תמורת הסחורה כפי שכתב למר חודדה במכתבו מיום 31/8/04, ורק בשל היכרותו המוקדמת עם מר חודדה ומתוך הבנה למצוקתו, הסכים לאחסן את המטען אצלו. מתצהירו של מר איציק אטיאס עולה כי הוא עובד כ"פרי לנסר" אצל הנתבעת וכי הוא אכן זה שהיה בקשר ראשוני עם מר חודדה בעניין הסדרת משלוח הטובין נשוא התביעה. מר אטיאס הצהיר כי קרא את תצהירו של מר חודדה, וככל שהדברים המתוארים שם מתייחסים אליו, הם רחוקים מהאמת. בהקשר זה הצהיר מר אטיאס בין היתר כי הוא אינו עוסק בייעוץ ולא ייעץ למר חודדה דבר, ותשובותיו לפניות של לקוחות הינן רק בתחום עיסוקו שהוא הסדרת המשלוח מנמל לנמל ולא מדלת לדלת. כמו כן הצהיר מר אטיאס כי למוד ניסיון בתחומו, הוא איננו מתחייב ללקוחות על מאומה ובוודאי שלא על זמני הגעת משלוחים, אך יחד עם זאת, אם מר חודדה שאל לדעתו לגבי משך הזמן של הקטע הימי מישראל לארה"ב, בוודאי ענה לו ש- 30-35 ימים הוא זמן סביר מניסיונו בתחום. מר אטיאס הכחיש כי אישר לתובע דבר מה לגבי מצב המכסים בארה"ב, אולם הצהיר כי סביר להניח שהשיב למר חודדה, ככל ששאל אותו, שמניסיונו הכללי מומלץ לפרט עד כמה שניתן במסמכי המשלוח את כל פרטי הטובין. בנוסף הצהיר מר אטיאס כי כפי הבנתו, חוסר ההיענות המיידי לדרישת המכס האמריקאי הוא שגרם לעיכוב בשחרור הסחורה בארה"ב ולא כל גורם אחר. מר זאב חורי ערך תצהיר עדות ראשית שלפיו בתקופה הרלוונטית לתביעה שימש מנהל מחלקת הייצוא של הנתבעת. מר חורי הצהיר, בין היתר, כי לא זכור לו שלאיסוף הסחורה נשוא התביעה מחצרי התובעת התלוו הוראות מיוחדות ממר חודדה, והמסמכים שהוכנו על ידו נקבו בתנאי CIF ולא DDP. כמו כן חזר מר חורי על טענת הנתבעת שלפיה האיחור הנטען על ידי התובעת נגרם כתוצאה מעיכוב הסחורה במכס האמריקאי שנבע מחוסר בפרטים מלאים ומדויקים בניירת שסופקה על ידי מר חודדה. בנוסף הוצהר כי אנשי מנלו פנו מספר פעמים לנציגי הקונה וביקשו את הנתונים החסרים, ובשלב מסוים פנה גם מר חורי ישירות למר אלמליח והסביר לו כי אי שיתוף פעולה מצידו באספקת המידע המתבקש גורם לעיכובים מיותרים בשחרור הסחורה, אך מר אלמליח סירב למסור את המידע המבוקש והמשיך להתעלם מהפניות אליו, כשמר חורי התרשם שהוא איננו שש לקבל את הסחורה. עוד עלה מתצהירו של מר חורי כי בהמשך פנה גם למר חודדה וביקש שישוחח עם מר אלמליח, ולמיטב ידיעתו בסופו של דבר סופק המידע הנדרש על ידי מר חודדה עצמו ובאיחור רב. מר חורי אישר בתצהירו גם את טענת הנתבעת כי מששוחרר המטען מהמכס הודיע מר אלמליח שיקבל אותו רק כאשר יחזור מהחופשה ששהה בה. לבסוף חזר מר חורי על הטענה כי התובעת נותרה חייבת לנתבעת סך של 11,172 ₪. לאחר הגשת התצהירים הנ"ל התנהל דיון ההוכחות הראשון שבמהלכו נחקר מר גד חודדה בחקירה נגדית על תצהירו, וכן הוגש ברשות בית המשפט תצהיר משלים של מר אלמליח. על פי תצהירו המשלים של מר אלמליח, החברה שבבעלותו העסיקה בזמנים הרלוונטיים שני עובדים אחרים מלבדו, אחראי מחסן וסבל, שאינם מוסמכים לקבל החלטות כלשהן, וכל פניה מבחוץ מופנית אליו. מר אלמליח הצהיר כי קיבל פניה טלפונית אחת בלבד שבה סיפרו לו שיש בעיה עם שחרור הסחורה במכס, וזאת בשבוע הראשון ואולי אפילו בשבוע השני של חודש יוני 2004, ומייד לאחר מכן פנה טלפונית למר חודדה ואמר לו שעליו לטפל בעניין. בתצהיר ישנה התייחסות לטענתו של מר חורי כי התרשם שמר אלמליח כלל לא שש לקבל את הסחורה, והוצהר שטענה זו "היא בגדר שטויות" וכי בתור קונה רצה מר אלמליח לקבל את הסחורה כמה שיותר מהר, אבל לא יאוחר מאמצע מאי 2004. כמו כן עולה מהתצהיר כי הפניה הבאה שקיבל מר אלמליח לאחר הפניה מחודש יוני 2004 הנ"ל הייתה בעניין תיאום מועד לקבלת הסחורה במחסן - פנייה שמר אלמליח סירב לה בתחילה בשל העיכוב בקבלת הסחורה. יחד עם זאת הצהיר מר אלמליח כי בהמשך נעתר לבקשתו של מר חודדה לקבל את הסחורה ללא כל התחייבות לתשלום על מנת לנסות למצוא קונה בשנה הבאה, ואז פנו אליו פעם נוספת על מנת לתאם מועד לקבלת הסחורה, ובשל יציאתו לחופשה נקבע מועד לשלושה ימים מאוחר יותר. לאחר הגשת התצהיר המשלים הנ"ל התקיימו שני דיוני הוכחות נוספים שבהם נחקרו כל יתר המצהירים בחקירה נגדית. במהלך דיון ההוכחות השלישי התקבלה בקשתו של ב"כ הנתבעת למנות מומחה מטעם בית המשפט אשר יחווה דעתו בנוגע לסיכויי מכירת הסחורה בישראל ובארה"ב בתקופה הרלוונטית ולאחר מכן ובנוגע למחיר שניתן היה לקבל עבור הסחורה, וכן ישיב על שאלות נוספות כפי שיוצגו ע"י באי כוח הצדדים. כמו כן נקבע כי הנתבעת היא שתישא בשכר המומחה בשלב זה. בהחלטה שניתנה בסמוך לאחר הדיון מונה המומחה, מר זיגי אברמוביץ'. הצדדים נפגשו עם המומחה והציגו בפניו את פרטי הלבוש שהוצגו במהלך הדיון בפני בית המשפט וסומנו כמוצגים ב/1 ו- ב/2, וכן פריט לבוש נוסף המורכב משני חלקים. כמו כן הוצגו למומחה העתקים מרשימת האריזה ומהחשבונית הרלוונטיות לפרטי הלבוש. לאחר הפגישה הופנו אל המומחה מספר שאלות, ובהסכמת הצדדים תשובותיו נמסרו בכתב ללא חוות דעת פורמאלית או תצהיר וללא חקירות. מר אברמוביץ' חיווה דעתו כי באם היבואן הוא המוכר הישיר לצרכן הסופי, הרי שעל מנת למכור את הסחורה בעונת הקיץ (של שנת 2004), על הסחורה להיות אצלו לא יאוחר מאמצע מאי 2004, ובאם היבואן איננו המוכר הישיר לצרכן הסופי, עלול מועד זה להיות קצת מאוחר מדי. יחד עם זאת הודגש כי ליכולת השיווק ולרמת המחירים עלולים להיות גורמים משפיעים נוספים, ובעיקר ההיקף הכמותי של הסחורה המדוברת. כמו כן עולה מתשובותיו של המומחה כי למיטב הערכתו, אם הטובין מגיעים ליבואן המקומי בחודשים יוני או יולי, עדיין ניתן היה למוכרם בקיץ 2004 אולם בהנחה של כ- 30%- 40%. כמו כן העריך המומחה כי ניתן היה למכור את הטובין גם לאחר עונת הקיץ של שנת 2004 ובמהלך השנים שלאחר מכן, אולם זאת בהנחה של 50%-60%. לגבי רווח סביר בענף השיב מר אברמוביץ' כי הוא יכול לנוע בין 10% ל- 15%. בסמוך למועד הגשת תשובותיו של המומחה הוגשה לבית המשפט תשובת התובעת לדרישת הנתבעת להודות בעובדות ולמתן פרטים נוספים, בעיקר בכל הנוגע לטענות התובעת בדבר הנזקים שנגרמו לה עקב הוצאות מימון. בעקבות זאת הוגשה בקשה לזמן את מר חודדה להשלמת עדות בעניין מסמכי הבנק שהמציא לב"כ הנתבעת, הבקשה התקבלה והתקיים דיון הוכחות נוסף שבו נערכה חקירה נגדית משלימה של מר חודדה. לאחר דיון זה הוגשו סיכומים מטעם הצדדים בכתב. דיון חובותיה של הנתבעת כלפי התובעת הנתבעת טענה בסיכומיה כי התחייבותה כלפי התובעת הייתה אך ורק לדאוג להובלת המטען ומסירתו, כאשר התובעת לא הוכיחה שהנתבעת הפרה את התחייבותה זו או התרשלה בבחירת הצדדים השלישיים שעסקו בפועל בהובלת המטען. דינה של טענה זו להידחות. אין חולק, אף לפי עדותם של מר אטיאס ומר חורי, כי הנתבעת סיפקה לתובעת שירותי עמילות מכס ושילוח בינלאומי (ראו בפרוטוקול הדיון מיום 16/2/09, עדותו של מר אטיאס בתחילת עמוד 24 כן בעמוד 25 מול שורות 4-8 ועדותו של מר חורי בסוף עמוד 36 ותחילת עמוד 37). כמו כן עולה מעדותו של מר חורי כי הצעתה של הנתבעת כללה משלוח "בתנאי דלת אל דלת" (שם, בעמוד 37, מול שורות 7-9), לרבות "איסוף מהמפעל ממקום מושבה בארץ, קליטה של הסחורה במסוף של נמל חיפה, הכנת רשימות ליצוא, הכנת שטר מטען הכנת תעודות נוספות הדרושות ליצוא בארה"ב, העברת ניירת לסוכן שלנו בחו"ל, שחרור ממכס בחו"ל, העברת הסחורה עד לבית הקונה" (שם, מול שורות 10-13). מכאן שתפקידה של הנתבעת לא התמצה בבחירת גורמים שלישיים מתאימים לצורך ביצוע ההובלה, אלא כלל טיפול בכל הקשור למשלוח החל ממועד מסירתו ועד למועד העברתו לקונה. זאת ועוד, התובעת הפנתה בסיכומיה לפסיקה בנוגע לחובותיו של משלח בינלאומי, אף במקרה שבו הפריקה בפועל נעשית באמצעות סוכן אחר, כאשר נקבע בין היתר כי על המשלח ליתן ללקוחו מידע אמין ומדויק לגבי הליך השילוח, לתאם בין הגורמים הרלוונטיים, לתכנן את לוח הזמנים ולעקוב אחר המטען באופן המאפשר תגובה בזמן אמת לבעיות המתעוררות בשטח או כאשר נוצר חשש להיווצרותן. הנתבעת לא התייחסה לפסיקה זו בסיכומיה ולא הפנתה לפסקי דין סותרים כלשהם. אשר על כן, הנני מקבל את טענתה של התובעת כי הנתבעת נטלה על עצמה אחריות להסדרת המשלוח, על כל הכרוך בכך, לרבות הכנתם ובדיקתם של המסמכים הנדרשים לצורך ביצוע השילוח, הכנת שטר המטען, שחרור מהמכס והעברת המטען לידי הקונה. כמו כן הנני קובע כי אף שהנתבעת נעזרה בצדדים שלישיים, היה עליה לעקוב אחר המשלוח ולנסות לטפל בפרק זמן סביר בבעיות שהתעוררו או שעשויות היו להתעורר במהלך השילוח, תוך עדכון התובעת בהתאם. ההתקשרות עם הנתבעת אין חולק כי הקשר הראשוני בין הצדדים נוצר באמצעות מר גד חודדה מטעם התובעת ומר איציק אטיאס מטעם הנתבעת. כאמור לעיל, מר חודדה הצהיר כי פנה למר אטיאס על מנת שייעץ לו, ידריך אותו ויטפל עבור התובעת בייצוא ובמסירה של המטען במחסן של הקונה בדרום קרוליינה, כאשר הודגש בפני מר אטיאס כי מועד האספקה לקונה הוא קריטי, וכי אם יש בעיה של זמנים בהובלה ימית תישקל בחיוב הובלה אווירית. כמו כן הצהיר מר חודדה כי מר אטיאס הרגיע אותו והבטיח שזמן ההובלה המשולבת הימית והיבשתית בארה"ב לא יעלה על כ- 35 יום. לעומת זאת, מר אטיאס הצהיר כי הוא אינו עוסק בייעוץ, לא ייעץ למר חודדה דבר ותשובותיו לפניות של לקוחות הינן רק בתחום עיסוקו שהוא הסדרת המשלוח מנמל לנמל ולא מדלת לדלת. כמו כן הצהיר מר אטיאס כי למוד ניסיון בתחומו, הוא איננו מתחייב ללקוחות על מאומה ובוודאי שלא על זמני הגעת משלוחים, אך יחד עם זאת, אם מר חודדה שאל לדעתו לגבי משך הזמן של הקטע הימי מישראל לארה"ב, בוודאי ענה לו ש- 30-35 ימים הוא זמן סביר מניסיונו בתחום. מר חודדה כמעט ולא נשאל כלל בחקירתו הנגדית על גרסתו בתצהיר לגבי חילופי הדברים בינו לבין מר אטיאס לפני ביצוע המשלוח, וממילא גרסה זו לא נסתרה. גם בחקירתו החוזרת חזר והעיד מר חודדה כי "כאשר מר אטיאס היה אצלי במשרד כשהציע איך לשלוח את המשלוח, שאלתי שאלות לגבי המשלוח ... שאלתי זמן הגעה, באוויר או בים, אם כדאי באוויר מוותר על הים. אמר שהכל יגיע בזמן, אפילו בתחילת מאי, אלה המילים שלו. גם שאלתי אם צריך לעשות משהו מיוחד כי המשלוח נועד לבית הלקוח" (עמוד 20 לפרוטוקול מיום 5/10/08, מול שורות 26-27). אל מול זאת, מר אטיאס העיד לראשונה בחקירתו הנגדית כי הוא עוסק בעמילות מכס בלבד ולא בשילוח (תחילת עמוד 20 לפרוטוקול מיום 16/2/09, וכן שם בעמוד 21 מול שורה 17), וכי מר זאב חורי הוא זה שעושה את החלק של השילוח הבינלאומי (שם, בעמוד 25, מול שורות 4-8). כמו כן העיד מר אטיאס כי לא הציע למר חודדה שירותי משלוח מדלת לדלת (שם, מול שורות 18-19), וכי איננו יודע מהם תנאי המשלוח שנרשמו בפועל, כשלדבריו תנאי המשלוח לא נסגרו איתו אלא עם מר חורי (שם, בעמוד 28, מול שורות 12-15). ואולם, מתצהיר עדותו הראשית של מר חורי ומחקירתו הנגדית עלה כי סביר להניח שקיבל את כל פרטי המשלוח לרבות הדרישה להובלה מדלת לדלת ממר אטיאס (ראו סעיף 2 לתצהיר וכן פרוטוקול הדיון מיום 16/2/09 בעמוד 36 מול שורות 22-26 ובעמוד 37). גם תכתובות הדוא"ל אשר הוגשו לתיק מטעם הנתבעת (נ/17) מחזקות את גרסתה של התובעת כי נאמר לה שהמטען יגיע לידי הקונה במחצית חודש מאי 2004. כך למשל, בהודעת דוא"ל מיום 13/5/04 אשר נחזה כי נשלח מנציגת הנתבעת בשם אלנה לנציגת מנלו בשם סטייסי שבו נכתב, בין היתר ובהדגשה: "… WHEN WILL IT BE DELIVERED? YOU HAVE ONLY 3 DAYS BEFORE 16.5". כן ראו הודעת דוא"ל מיום 12/5/04 שלפיה ב- 16 במאי הקונה עוזב לשבועיים ויש לספק את המטען קודם לכן. גרסתו של מר חודדה לגבי הדברים שנאמרו לו על ידי מר אטיאס לפני או בעת ההתקשרות עם הנתבעת, הייתה עקבית ואמינה יותר בעיני בית המשפט מגרסתו של מר אטיאס, שכאמור אף אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של מר חורי מטעם הנתבעת ועם הודעות הדוא"ל הנ"ל. יצוין כי אף לפי גרסתו של מר אטיאס עצמו בתצהיר כי התייחס אם בכלל אך ורק לזמני ההובלה עד לנמל בארה"ב והעריך אותם בכ- 30-35 יום, המטען אמור היה להגיע לנמל בתחילת חודש מאי 2004 לערך, ולמחסני הקונה הנמצאים בסמוך מאוד לנמל זמן קצר לאחר מכן. אף אילו היה מקום לקבל את גרסתה של הנתבעת כי לא ניתנה התחייבות לגבי מועד אספקת המטען אלא הערכה בלבד, הרי שהיה על הנתבעת להביא לידיעתה של התובעת עוד לפני ביצוע ההזמנה כי עלולים להיות עיכובים בלתי צפויים בלוח הזמנים, בין היתר עקב עיכוב המטען במכס האמריקאי. ואולם, לא נסתרה גרסתו של מר חודדה כי נציגי הנתבעת לא טרחו ליידע אותו על האפשרות של עיכוב במכס, וזאת על אף שמעדותו של מר חורי עלה כי הנתבעת נתקלה גם בעבר במקרים שבהם עוכבו מטענים במכס (עמוד 44 לפרוטוקול מיום 16/2/09 מול שורות 9-15). כמו כן וכפי שיפורט להלן, הנתבעת לא דיווחה לתובעת באופן מיידי על העיכובים שנוצרו במכס בפועל. התנהלות הצדדים עד למועד מסירת המטען לקונה מעדותו של מר חודדה עלה כי טעה וכתב בחשבונית וברשימת האריזה שצורפו למשלוח "CIF", על אף שמדובר היה במשלוח מדלת לדלת (עמוד 19 לפרוטוקול מיום 5/10/08, מול שורות 6-14). מר חורי העיד כי הואיל וצוין בחשבון הספק שהועבר לנתבעת כי המשלוח הינו בתנאי CIF, טופל המטען בתחילה כמשלוח CIF וכן נרשם על גבי שטר המטען כי הוא מיועד לפריקה בנמל ניו יורק (ראו עמוד 38 בפרוטוקול מיום 16/2/09). על פי עדותו של מר חורי, רק כאשר הגיע המטען לנמל ניו יורק נוצר קשר עם הקונה שאמר כי המשלוח הינו בתנאי DDP, ובעקבות זאת נעשתה הצלבה בין הצעת המחיר של הנתבעת לבין המשלוח נשוא התביעה, ושטר המטען תוקן בהתאם (שם). אמנם היה על מר חודדה לבדוק את המסמכים לפני מסירתם לנתבעת ולא להותיר את הכיתוב CIF כאשר ידע שמדובר במשלוח "מדלת לדלת", אף אם לא ידע את המינוח המדויק לכך. יחד עם זאת, הנתבעת הייתה הגורם המקצועי והמנוסה שאליו פנתה התובעת לצורך קבלת שירותי שילוח בינ"ל ועמילות מכס, כאשר הודגש בפני הנתבעת כי יש לבצע את המשלוח בתנאי DDP ושאין לתובעת ניסיון במשלוחים סוג זה, והנתבעת אף גבתה מהתובעת תשלום בהתאם למשלוח מסוג זה. בנסיבות אלה, היה על הנתבעת לבדוק את תקינות המסמכים שהעבירה התובעת והתאמתם לתנאי המשלוח עוד לפני העברת המטען לשילוח בפועל, ולהכין את שטר המטען בהתאם. מכל מקום, על פי הראיות שבפני בית המשפט העיכוב המשמעותי והמרכזי במועד הגעת המטען לקונה נבע מאירועים שהתרחשו לאחר המועד שבו תוקנה הטעות והמטען הגיע לנמל צ'רלסטון. אמנם עקב הטעות נפרק המטען בתחילה בנמל ניו יורק, אך לפי גרסתה של הנתבעת, המטען הגיע לנמל צ'רלסטון עוד ביום 7/5/04 (כפי שעולה לכאורה גם ממוצג נ/3). מר חודדה ומר אלמליח לא הכחישו טענה זו בתצהיריהם, ובחקירתם הנגדית העידו כי אינם זוכרים מתי הגיע המטען לנמל צ'רלסטון, אך לא שללו את האפשרות שמדובר במחצית הראשונה של חודש מאי (עמוד 18 לפרוטוקול מיום 5/10/08 מול שורות 16-23 ועמוד 6 לפרוטוקול מיום 28/10/08 מול שורות 10-13). בנוסף לכך, מר אלמליח העיד כי המחסן של הקונה נמצא במרחק של כשעתיים בלבד מנמל צ'רלסטון (עמוד 6 לפרוטוקול מיום 28/10/08, מול שורות 14-15). מכאן שגם לאחר העיכוב שנגרם כתוצאה מהטעות במסמכי הייצוא ובשטר המטען ועקב פריקת המטען בנמל ניו יורק, יכול היה המטען להגיע לידי הקונה במועד, דהיינו עד אמצע חודש מאי 2004. אשר על כן, יש לבחון את התנהלותם של הצדדים לאחר מועד הגעת המטען לנמל צ'רלסטון, שהוא כאמור לגרסתה של הנתבעת ביום 7/5/04. מר חורי הצהיר כי חל עיכוב בשחרור המטען מהמכס האמריקאי (סעיף 4 לתצהיר), וכששוחררה הסחורה נעשה ניסיון לתאם מסירתה עם מר אלמליח ששהה בחופשה והודיע שיקבל אותה כשיחזור, ואכן כך נעשה (סוף סעיף 6 לתצהיר). ואולם, מר חורי לא התייחס בתצהירו למועד הפניה למר אלמליח לצורך תיאום קבלת הסחורה ולמועד מסירתה בפועל. אל מול זאת, על פי כתב התביעה ותצהירו של מר אלמליח, המטען הגיע לידיו רק ביום 23/6/04 או בסמוך למועד זה (סעיף 12 לתצהיר המקורי). מתצהירו המשלים של מר אלמליח עולה כי הפניה הראשונה שקיבל בעניין תיאום מועד לקבלת הסחורה במחסן הייתה לאחר השבוע הראשון או אף השבוע השני של חודש יוני 2004 - פניה אשר סירב לה בתחילה עקב האיחור במועד הגעת המשלוח (סעיפים 5 ו- 9 לתצהיר המשלים). כמו כן עולה מהתצהיר כי לאחר מכן בעקבות בקשתו המיוחדת של מר חודדה הסכים לקבל את הסחורה ללא התחייבות, ובשל יציאתו לחופשת סוף שבוע נקבע מועד לשלושה ימים מאוחר יותר (סעיפים 10 ו- 11 לתצהיר המשלים). אף שמר אלמליח הודה בחקירתו הנגדית כי אינו זוכר את המועד המדויק שבו קיבל את הסחורה, מעדותו עלה כי המטען הגיע אליו כחודשיים לאחר הזמנתה (סוף עמוד 6 לפרוטוקול מיום 28/10/08), דהיינו במחצית חודש יוני 2004 לערך. ואכן, גם מתכתובות המייל אשר הוגשו מטעם הנתבעת (נ/17) עולה כי המטען הגיע לידי מר אלמליח ככל הנראה ביום 14/6/04, שכן במייל מיום 15/6/04 שנחזה כי נשלח מנציגת מנלו בשם סטייסי למר חורי נכתב, " Thanks.. The freight delivered yesterday". לפיכך, ובהעדר גרסה מפורטת ומבוססת מטעם הנתבעת לגבי המועד שבו התקבל המטען אצל הקונה ולגבי מועד הפניה הראשונה אליו לצורך תיאום קבלת הסחורה, הנני קובע כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה על מנת להוכיח כי המטען נמסר רק במחצית חודש יוני 2004 לערך, ככל הנראה ביום 14/6/04, כאשר הפניה הראשונה למר אלמליח נעשתה זמן קצר קודם לכן. לאור האמור לעיל, ומשהתקבלה גרסתו של מר חודדה כי מר אטיאס מטעם הנתבעת אמר לו לפני ביצוע המשלוח שהמטען צפוי להגיע לידי הקונה תוך כחמישה שבועות לכל היותר, עבר הנטל אל הנתבעת להסביר את פשר העיכוב ולהראות כי בנסיבות העניין פעלה באופן סביר על מנת למנוע את העיכוב או לצמצמו ככל הניתן. מר חורי טען בתצהירו כי העיכוב במסירת המטען לקונה נגרם כתוצאה מעיכוב המטען במכס האמריקאי עקב חוסר פרטים מלאים ומדויקים בניירת שסופקה על ידי מר חודדה, ועקב סירובו של הקונה לשתף פעולה לצורך השלמת הפרטים שנדרשו על ידי המכס. על פי תצהיר עדותו הראשית של מר חורי, נעשו מספר ניסיונות ליצור קשר עם הקונה לצורך השלמת הפרטים, אך הקונה לא שיתף פעולה בעניין, ולבסוף התקבלו הפרטים החסרים ממר חודדה עצמו, ובאיחור רב. מר חורי לא ציין בתצהיר האם מסמכי התובעת נבדקו על ידי הנתבעת לפני ביצוע המשלוח בפועל, וכן לא התייחס למועדי האירועים המתוארים בתצהירו, לרבות המועד שבו נודע לנתבעת על העיכוב במכס, המועדים שבהם פנו נציגי מנלו ומר חורי למר אלמליח לגבי הפרטים החסרים והמועד שבו פנתה הנתבעת או מי מטעמה למר חודדה בעניין זה. לגבי הפרטים החסרים, מעדותם של מר אטיאס ומר חורי עלה כי לא פנו למנלו לגבי הפירוט הנדרש במסמכי הייצוא, כאשר לטענתו של מר חורי הנתבעת לא התבקשה לעשות כן, ובאם הייתה מתבצעת טעות כלשהי באחד הטפסים, חזקה שהסוכן היה אומר זאת (ראו בפרוטוקול מיום 16/2/09 עדותו של מר אטיאס בסוף עמוד 29 ועדותו של מר חורי בעמוד 44). כמו כן העיד מר חורי כי אין הבדל בעניין הכנת המסמכים בין משלוחים בתנאי DDP לבין משלוחים בתנאי CIF שהתובעת כבר ביצעה בעבר (שם, בסוף עמוד 43). אף אם יש לקבל את גרסתו של מר חורי הנ"ל, נראה כי היה על הנתבעת לברר עבור התובעת מראש מהם הפרטים הנדרשים במסמכי הייצוא ולבדוק את המסמכים בהתאם לפני ביצוע המשלוח בפועל. על כל פנים, ברי כי לאחר ביצוע המשלוח היה על הנתבעת לעקוב אחר המטען, וככל שהתעורר צורך בהשלמת פרטים על מנת לשחרר את הסחורה מהמכס, היה על הנתבעת לעדכן את התובעת על כך בהקדם האפשרי. מתצהירו המשלים של מר אלמליח עלה כי קיבל רק פניה אחת לגבי הפרטים החסרים בשבוע הראשון ואולי אפילו בשבוע השני של חודש יוני 2004, ומייד לאחר מכן פנה למר חודדה ואמר לו שעליו לטפל בעניין (סעיפים 5-7 לתצהיר המשלים). כמו כן הצהיר והעיד מר אלמליח כי לא הייתה לו האפשרות או הידע הדרוש למסור פרטים לגבי הסחורה (סעיף 7 לתצהיר המשלים ועמוד 10 ותחילת עמוד 11 לפרוטוקול מיום 28/10/08). אמנם בחקירתו הנגדית הודה מר אלמליח כי איננו זוכר מתי פנו אליו לראשונה מטעם מנלו, אך מנגד, הנתבעת לא הגישה תצהיר ולא ביקשה להזמין לעדות נציג כלשהו של מנלו על מנת שימסור את גרסתו לגבי הפניות למר אלמליח בעניין השלמת הפרטים ומועדיהן. בנוסף לכך, גם מר חורי עצמו לא הציג בתצהירו ובחקירתו הנגדית כל גרסה מפורטת לעניין מועדי הפניות שלו ושל מי מטעם מנלו למר אלמליח (ראו סעיף 6 לתצהיר וסוף עמוד 48 לפרוטוקול מיום 16/2/09), כאשר טענת ההגנה המרכזית של הנתבעת הינה כי נעשה ניסיון להשלים את הפרטים החסרים באמצעות הקונה. מכל מקום, משנודע לנתבעת כי המשלוח מתעכב במכס האמריקאי וכי יש צורך בהשלמת פרטים, לא יכולה הייתה הנתבעת לצאת ידי חובתה בפניה לקונה בלבד, והיה עליה לפנות בעניין זה בהקדם האפשרי גם אל הלקוח שלה, דהיינו התובעת. בנסיבות העניין, הפניה לנציג התובעת הייתה הכרחית ומתבקשת ביתר שאת על רקע טענת הנתבעת, שכאמור לא פורטה כנדרש, בדבר העדר שיתוף פעולה של הקונה בהשלמת הפרטים. ואולם, מתצהירו ומעדותו של מר חורי עלה כי רק לאחר פניות רבות אל הקונה הוחלט לפנות ישירות אל מר חודדה (ראו למשל סעיף 6 לתצהיר ועמוד 49 לפרוטוקול מיום 16/2/09), אשר שיתף פעולה וסיפק את הפרטים שהתבקשו, כאשר ככל הנראה המטען שוחרר מהמכס זמן קצר לאחר מכן (עמודים 50-51 לפרוטוקול הנ"ל). בסעיף 17 לסיכומים מטעם הנתבעת נטען לראשונה כי הסחורה שוחררה מהמכס האמריקאי עוד ביום 26/5/04 וזאת על סמך מוצג נ/14 אשר הוגש במהלך הדיון ללא תצהיר ושלא באמצעות עורכו, בעוד בכתב ההגנה ובתצהירים מטעם הנתבעת אין כל התייחסות למועד שחרור המטען מהמכס. בנוסף יצוין כי במוצג נ/16 שהוגש אף הוא מטעם הנתבעת במהלך הדיון נרשם בשדה המכונה "Entry Date" התאריך 06/09/04 (לפי שיטת הרישום האמריקאית, שהוא למעשה 9/6/04). מכאן שאין לקבל את טענת הנתבעת לגבי מועד שחרור הסחורה מהמכס האמריקאי אשר הועלתה לראשונה בסיכומים ואינה נתמכת בתצהיר או בעדות כלשהי מטעם הנתבעת. בנוסף יובהר כי כאמור לעיל, אין בפני בית המשפט כל גרסה של הנתבעת לגבי מועד הפניה הראשונה אל הקונה במטרה לתאם מועד לשחרור הסחורה, ועל כן ממילא אין כל טענה שלפיה הייתה פניה כזו לפני תום השבוע הראשון של חודש יוני 2004. כפי שנקבע לעיל, התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה על מנת להוכיח כי המטען הגיע לידי הקונה באיחור של כחודש ימים מהמועד המתוכנן, כאשר אין חולק כי המטען היה בכל התקופה הרלוונטית ועד למסירתו לידי הקונה באחריותה או בשליטתה של הנתבעת או של מי מטעמה. לפיכך כאמור, עבר הנטל אל הנתבעת להוכיח כי בנסיבות העניין פעלה באופן סביר ומספק כדי למנוע את העיכוב שנוצר או לצמצם אותו ככל הניתן, אך בהעדר גרסה מפורטת ומבוססת של הנתבעת בעניין זה תוך התייחסות למועדים הרלוונטיים, לרבות מועד הפניה אל התובעת בעניין השלמת הפרטים החסרים, לא הרימה הנתבעת את הנטל הנ"ל. אשר על כן הנני קובע כי הנתבעת הפרה את התחייבותה כלפי התובעת בכך שלא סיפקה את המטען במועד, וכן התרשלה כלפי התובעת בכך שלא יידעה אותה מראש אודות עיכובים אפשריים בלוח הזמנים וכן לא פעלה באופן סביר כדי למנוע את העיכוב בפועל, בין היתר באמצעות בדיקת מסמכי הייצוא מראש ודיווח מיידי לתובעת אודות דרישות המכס. הנזק בכתב התביעה נטען כי נגרמו לתובעת נזקים בסכום כולל של 91,850$ ארה"ב (אם כי התביעה הועמדה, לטענת התובעת משיקולי אגרה, על סך של 80,000$ ארה"ב בלבד), בעוד בתצהיר עדותו הראשית של מר חודדה נטען כי נגרמו לתובעת נזקים בסך של 66,236$ בלבד (סעיף 26 לתצהיר). בכתב התביעה ישנה התייחסות, בין היתר, לנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מ"אובדן רווחים בשל ניתוק יחסים עם הקונה בסך כ- 40,000$ ארה"ב" (סעיף 16(ג) לכתב התביעה), אלא שנזק נטען זה כלל איננו מופיע בתצהיר עדותו הראשית של מר חודדה. מר אלמליח הצהיר כי הבטיח למר חודדה שאם המכירה תהיה טובה כפי שהעריך, ימסרו למר חודדה עוד הזמנות רבות (סעיף 11 לתצהיר המקורי), אך מדובר בטענה בעלמא שלא נתמכה באסמכתאות כלשהן. כמו כן לא הוצגו בפני בית המשפט ראיות המבססות את טענתו של מר אלמליח בתצהירו כי "באותה תקופה (2003) מכירות של סחורות מסוג הפרטים שהזמנתי ... היו מאוד מוצלחות וכמובן הייתה לי ויש לי היכרות טובה עם השוק" (שם), ומכאן שלא הוכח כי אילו סופק המטען במועד המכירות אכן היו עולות יפה. בנוסף לא הוצגו ראיות לתמיכה בטענתו של מר אלמליח אשר הועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית שלפיה היו לו הזמנות ל- 3/4 מהסחורה לערך (עמוד 13 לפרוטוקול מיום 28/10/08 מול שורות 9-12). על כל פנים, הואיל והטענה לנזק בגין אובדן רווחים נזנחה כליל בתצהירו של מר חודדה, ובהעדר טענות מפורטות ומבוססות של מר חודדה ושל מר אלמליח לגבי עסקאות עתידיות צפויות בין התובעת לבין הקונה אשר לא יצאו אל הפועל בעקבות האיחור במסירת המטען, אין לקבל את טענתה של התובעת אשר הועלתה מחדש בסיכומיה בנוגע לנזק בגין אובדן רווחים. על פי כתב התביעה נגרמו לתובעת "הוצאות מימון לפי ריבית שנתית 17% (שיעור הריבית בו נוהגת התובעת לחייב את לקוחותיה) בסך כ- 13,900$ ארה"ב" (סעיף 16(ב) לכתב התביעה), בעוד בתצהיר עדותו הראשית של מר חודדה נטען כי נזקי המימון שנגרמו לתובעת עומדים על סך של כ- 28,556$ ארה"ב נכון למועד חתימתו על התצהיר (סעיף 26(ב) לתצהיר). התובעת לא פירטה את כנדרש בכתב התביעה ובתצהירו של מר חודדה כיצד חישבה את הוצאות המימון, ואף לא צירפה אסמכתאות לעניין זה. בין היתר לא הוגשו ראיות כלשהן המבססות את טענת התובעת שלפיה הוסכם בינה לבין הקונה כי איחור בתשלום יישא ריבית של 17%. יתר על כן, התביעה הוגשה בגין הנזקים שנגרמו לתובעת עקב האיחור במועד הגעת המטען ובגין כספים שהייתה מקבלת אלמלא האיחור, כאשר במצב זה אף לגרסתה של התובעת עצמה הייתה מקבלת את סכום התמורה בלבד, ומכאן שהתובעת יכולה הייתה לתבוע לכל היותר את סכום התמורה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית רגילה (ולא ריבית פיגורים) החל מהמועד שנקבע לביצוע התשלום. ככל שביקשה התובעת לקבל סעד בגין הוצאות מימון ששילמה לבנק בפועל (להבדיל מהריבית שבה היא נוהגת לטענתה לחייב את לקוחותיה), היה עליה לציין זאת במפורש בכתב התביעה, אך היא לא עשתה כן. מעבר לכך, התובעת לא הציגה נתונים כנדרש לגבי סכומי הריבית ששילמה לבנק בפועל עקב אי קבלת התמורה בגין הסחורה מהקונה במועד. בהקשר זה יצוין כי בניגוד לעדותו של מר חודדה בחקירתו המשלימה, מכתב התביעה ומתצהירי העדות הראשית מטעם התובעת עולה בבירור כי היה על הקונה לשלם תמורת הסחורה רק בתוך 120 יום מהמועד הנקוב בשטר המטען, דהיינו 120 יום מה- 2/4/04, ומכאן שהיה על הקונה לבצע את התשלום רק בתחילת ביום 2/8/04 לערך. התובעת הציגה דפי חשבון מחודש פברואר 2004 ועד חודש יולי 2004 בלבד ולא הציגה נתונים ואסמכתאות לגבי סכומים ששולמו החל מחודש אוגוסט 2004 ואילך, כאשר כאמור, ממילא אין בפני בית המשפט טענה מפורטת כנדרש לגבי נזק שנגרם לתובעת עקב תשלום ריבית בנקאית. אשר על כן, הנני קובע כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה על מנת להוכיח את טענתה בעניין נזק שנגרם לה כתוצאה מהוצאות מימון. לבסוף אתייחס לטענת התובעת כי עקב האיחור במועד מסירת המטען לא שולמה לה התמורה בגין הסחורה בסך של 37,680$ ארה"ב, ועל כן נגרם לה נזק בסכום זה. המומחה מטעם בית המשפט, מר זיגי אברמוביץ', העריך כי אם הפריטים היו מגיעים ליבואן המקומי בחודשים יוני או יולי, עדיין ניתן היה למוכרם בקיץ 2004, אולם בהנחה של כ- 30%- 40%. כמו כן העריך המומחה כי ניתן היה למכור את הפריטים גם לאחר עונת הקיץ של שנת 2004 ובמהלך השנים שלאחר מכן, אולם זאת בהנחה של כ- 50%-60%. על רקע חוות הדעת הנ"ל, וכאשר נקבע כי הפריטים נמסרו לידי הקונה המחצית חודש יוני 2004 לערך, עבר הנטל אל התובעת להראות שעשתה כל שלאל ידה על מנת להקטין את נזקיה ולנסות למכור את הסחורה. בתצהיריו של מר אלמליח הועלו טענות כללית וסתמיות שלפיהן "איחרנו את העונה ולא יכולנו למכור, למרות כל ניסיונותינו ואלה היו רבים, את הסחורה ולספק אותה ללקוחות שלנו בדרום קרוליינה" (סעיף 12 לתצהיר המקורי) ולא נמצא קונה לסחורה ב- 2004 וגם לא ב- 2005 (סעיף 10 לתצהיר המשלים). מר אלמליח לא פירט בתצהיריו מתי ניסה למכור את הסחורה, למי ניסה למכור אותה ובאילו מחירים, וכן לא צירף לתצהירו אסמכתאות בעניין זה. בחקירתו הנגדית העיד מר אלמליח לראשונה כי היו ניסיונות רבים למכור את הסחורה ב- 5-6 מדינות בארה"ב, שבכל אחת מהן יש 5-6 חופים, כך שמדובר לדבריו בכ- "30-35 נקודות" (תחילת עמוד 16 לפרוטוקול מיום 28/10/08). מר חודדה העיד לראשונה בחקירתו הנגדית כי פנה לשני אנשים שיש להם חנויות במיאמי שאמרו לו שכבר מאוחר מדי, ושהם לא מוכנים לקנות את הסחורה (עמוד 14 לפרוטוקול מיום 5/10/08 מול שורות 28-30). דא עקא, מדובר בעדויות כבושות שלא ניתן כל טעם לכבישתן ולכן אין לייחס להן משקל משמעותי, וממילא גם עדויות אלה אינן מפורטת כנדרש ואינן נתמכות בעדויות או בראיות אחרות כלשהן. בנוסף לכך, בתצהירו של מר חודדה נטען כי כל הפריטים נמצאים כיום במחסן בניו יורק בידי אדם בשם ישעיה קריספין ועד למועד כתיבת התצהיר לא נמצא קונה למטען. ואולם, לא הוגש מטעם התובעת תצהיר של מר קריספין וכן לא הוצגו ראיות אחרות המעידות כי הסחורה אכן נמצאת בידיו במלואה ולא נמכרה. מכאן, ועל רקע חוות דעתו של מר אברמוביץ', אין לשלול את האפשרות שהתובעת אכן קיבלה או יכולה הייתה לקבל תמורה בגין הסחורה או חלק ממנה. לגבי סכום התמורה שיכולה הייתה התובעת לקבל בגין הסחורה, לנוכח הקביעה שלפיה המטען הגיע לידי הקונה באמצע חודש יוני 2004 לערך, על פני הדברים ועל פי הערכת המומחה ניתן היה למכור אותה בהנחה של כ- 30-40%. יחד עם זאת, המומחה סייג את דבריו בין היתר בכך שייחס משמעות לעובדה שהסחורה לא הגיעה ישירות לצרכן הסופי וכן בכך ש"ליכולת השיווק ורמת המחירים, עלולים להיות גורמים משפיעים נוספים ובעיקר ההיקף הכמותי של הסחורה המדוברת". כמו כן העריך המומחה, כאמור, כי ניתן היה למכור את הפריטים גם בעונות שלאחר קיץ 2004 בהנחה של כ- 50-60%. לפיכך, ומשאין אפשרות לקבוע באופן מדויק וודאי איזה חלק מתוך הסחורה יכול היה להימכר עוד בקיץ 2004 ובאילו מחירים, הנני קובע על דרך האומדן בהתבסס על חוות דעת המומחה ובהעדר ראיות סותרות, כי התובעת יכולה הייתה למכור את הסחורה בהנחה של עד 50%. אשר על כן, ומשלא הובאו ראיות שדי בהן על מנת להוכיח כי נעשו מאמצים סבירים על מנת למכור את הסחורה בהנחה הנ"ל והיא לא נמכרה, הנני קובע כי יש להעמיד את הנזק שנגרם לתובעת על מחצית מסכום התמורה שאמורה הייתה לקבל עבור הסחורה, דהיינו על סך של 18,840$. היות שסכום התביעה נקבע לפי שער של 4.459 ₪ לדולר והנתבעת לא העלתה טענות בעניין זה, הנני מעמיד את הסכום הדולרי הנ"ל על סך של 84,008 ₪. לגבי טענת הקיזוז של הנתבעת, משלא הוכחשה באופן ברור ומפורט הטענה בסעיף 20(6) לכתב ההגנה שלפיה נכון ליום 18/4/04 נותר חוב של התובעת לנתבעת אשר טרם שולם בסך של 11,172 ₪, ומשעלה מסיכומי התשובה של התובעת כי אכן ניתן שיק לתשלום החוב הנ"ל אשר לטענת התובעת בוטל וקוזז כנגד הפיצויים המגיעים לה מהנתבעת (סעיפים 18-22 לסיכומי התשובה), הנני קובע כי יש להפחית מסכום התביעה את החוב הנ"ל בסך של 11,172 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 18/4/04 ועד למועד התשלום בפועל. לאור האמור לעיל, הנני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 84,008 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 2/8/04 שהוא המועד שבו אמור היה להתבצע התשלום בגין המטען, ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן הנני קובע כי יש לקזז מהסכום הנ"ל את חובה של התובעת לנתבעת בסך של 11,172 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 18/4/04 ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 2,000 ₪ בגין הוצאות משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל וסך נוסף של 9,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. ניתן להגיש פסיקתה לחתימה. משלוח