קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איסור פיטום ברווזים: 1. זוהי תביעה לתשלום פיצויים בסך 10,000,000 ₪ בגין נזקים אשר נגרמו לתובעת, לטענתה, בעקבות החלטת הנתבעת לאסור הלעטת מולרדים בישראל. התובעת הינה חברה פרטית הרשומה ופועלת בישראל ואשר עסקה, למן הקמתה, בשחיטת מולרדים ושיווק כבד מולרדים בארץ ובחו"ל. הנתבעת, מדינת ישראל - משרד החקלאות ופיתוח הכפר, החליטה ביום 09/03/2006 לאסור פיטום מולרדים ולהביא לסגירתו של ענף המולרדים בישראל עד ליום 31/07/2006. בעקבות החלטת הנתבעת, נאלצה התובעת, בחודש יולי 2006, להפסיק את פעילותה בתחום המולרדים ולפטר את כל עובדיה. עיקרי העובדות והרקע הדרוש לענייננו- 2. פיטום הינו הליך חקלאי שמטרתו ייצור כבד מוגדל ושומני למאכל אדם, הידוע בשם Foie Gras. במהלך הפיטום מקבל העוף את מזונו בצורה כפויה, באמצעות החדרת צינור לוושט (הלעטה). ההלעטה מבוצעת מספר פעמים ביום ובמהלכה מוזן העוף בכמות מזון העולה בהרבה על זו שהיה צורך אילו היה ניזון באופן חופשי. תקופת הפיטום נמשכת מספר שבועות, עד הגיע הכבד לגודל אופטימלי. גודלו של הכבד בסיום הליך הפיטום עולה על גודלו של כבד נורמלי, פי עשרה לערך. הכבד השומני הופק באופן מסורתי מאווזים. עם זאת, בשנים האחרונות חל באירופה מעבר גורף לשימוש בברווזים במקום באווזים, בעיקר מסיבות כלכליות. בצרפת, שם עיקר הייצור והצריכה של ה - Foie Gras (85% מן הצריכה העולמית), עברו משימוש בלעדי באווזים בשנות ה-50' לייצור נוכחי אשר למעלה מ-90% ממנו מקורו בברווזים. הברווז שנבחר לשם ייצור הכבד השומני הינו ייצור כלאיים המתקבל מזיווג ברווז מוסקובי זכר עם נקבה של גזע ברווז מבוית (כדוגמת ברווז פקין), המכונה ברווז מולרד. בארץ, לעומת זאת, הופק ה - Foie Gras ברובו המוחלט מאווזים והוא מוכר בשם "כבד אווז", על אף שהמינוח הלועזי אינו מתייחס לכבד המופק מאווזים דווקא. טרם סגירת הענף עסקו בגידול אווזים כ-100 משקים משפחתיים, מהם 45 עסקו בפיטום עצמו. זאת, לעומת מספר קטן של משקים אשר עסקו בפיטום מולרדים (מנספחי כתב התביעה עולה כי מדובר בחמישה משקים). על פי נתוני משרד החקלאות, היקף הגידול בארץ, נכון לשנת 2004, עמד על 3,324 טון אווזים וכ-380 טון מולרדים. 3. ביום 11/08/2003 ניתן פסק-דין בבג"ץ 9232/01 "נח" ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 212 (2003) (להלן: "בג"ץ נח"). בפסק הדין קבע בית המשפט העליון, ברוב דעות, כי תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (הלעטת אווזים), תשס"א-2001 (להלן: "תקנות הלעטת אווזים") בטלות בהיותן עומדות בניגוד להוראות סעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994 (להלן: "חוק צער בעלי חיים"). בדומה, נקבע כי פרקטיקת הלעטת אווזים על פי תקנות הלעטת האווזים, הינה אסורה. עם זאת, נקבעה בפסק הדין תקופת מעבר שבמהלכה הוטל על הגורמים הרלוונטיים לשקול את "המדיניות הראויה בשאלת פיטום אווזים". עוד נקבע כי במידה ויוחלט להמשיך בקיום הענף לייצור כבד אווז, יש להתקין תקנות שתבטחנה שימוש באמצעים באופן שהסבל הנגרם לאווזים על ידי הפרקטיקה הקבועה בתקנות, יופחת במידה משמעותית (בג"ץ נח, 264). בעקבות פסק הדין האמור, החליטה הנתבעת לאסור את המשך השימוש בפרקטיקה לפיטום אווזים ומולרדים כאחד, על אף שפסק הדין עסק לכאורה בעניינם של אווזים בלבד. בכך הביאה הנתבעת לסגירת ענף המולרדים, כמו גם סגירת ענף האווזים, ומכאן תביעה זו. תמצית טענות הצדדים- 4. לטענת התובעת, בג"ץ נח בחן את שיטת הלעטת האווזים וכלל לא עסק בשיטת הלעטת המולרדים. הנתבעת הרחיבה את קביעות בג"ץ נח בנוגע לשיטת הלעטת האווזים והחילה אותן על שיטת הלעטת המולרדים, ללא בסיס משפטי או עובדתי ותוך עריכת היקש שגוי. לטענת התובעת, קיימים הבדלים פיזיולוגיים מהותיים בין אווזים למולרדים. הבדלים אלה מביאים לכך שלמולרדים רגישות נמוכה ביותר להלעטתם במזון. הנתבעת לא בחנה את טענות התובעת בצורה מעמיקה ויסודית והתעלמה מן ההבדלים הפיזיים שבין שני סוגי העופות. הנתבעת לא ביצעה מחקרים וטרינריים או אחרים אשר היו יכולים להביא למציאת פרקטיקה חקלאית חלופית לפיטום המולרדים. כמו כן, הנתבעת לא עשתה כל ניסיון להסדיר בחקיקה ראשית את נושא הלעטת המולרדים ומציאת שיטות פיטום אשר יעמדו במבחני החוק. נטען כי הנתבעת לא ערכה לתובעת שימוע כנדרש, טרם החלטתה להורות על סגירת הענף וכי לא נתנה לתובעת התראה מספקת טרם סגירת הענף. במעשיה ובמחדליה האמורים, הנתבעת לא פעלה בסבירות, פגעה בזכויותיה החוקתיות של התובעת לחופש עיסוק, קניין ושוויון ועוולה כלפי התובעת בעוולת הרשלנות. נטען, כי הנתבעת הפרה את חובת תום הלב החלה על צד לפעולות משפטיות ואף הפרה חובות חקוקות החלות עליה בהתייחס להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולהוראות חוק יסוד: חופש העיסוק. 5. הנתבעת מכחישה את טענות התובעת וטוענת כי החלטתה לאסור הלעטת בעלי חיים הינה החלטה נדרשת ומתחייבת לאור פסיקת בג"ץ ולאור הוראות חוק צער בעלי חיים. ההחלטה נתקבלה לאחר שניתנה לתובעת האפשרות להעלות את טענותיה בפני הגורמים הרלוונטיים ולהציג עובדות ונתונים להוכחת טענתה בדבר הבדלים מהותיים בין האווזים למולרדים. למרות זאת, התובעת לא הצליחה להוכיח הבדלים רלוונטיים אשר יש בהם להחריג את המולרדים מתחולת פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין נח. ההחלטה על אכיפת איסור ההלעטה, התקבלה לאחר שניתן לעוסקים בענף פרק זמן ממושך לצורך התארגנות וכן סיוע כלכלי לצמצום נזקיהם, על פי החלטת הממשלה. הנתבעת סבורה כי לא נפל כל פגם בהחלטתה לאכוף את איסור הלעטת המולרדים כמתחייב מהוראות חוק צער בעלי חיים, כפי שפורשו על ידי בג"ץ, ובהעדר כל הסמכה חוקית לסטות מהן. מדובר בהחלטה סבירה וראויה אשר התחייבה מהדין ומהמציאות ואשר לא ניתן לבסס עליה עילת תביעה. דין הוא כי המדינה אינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, אלא אם נעשה ברשלנות, שלא כבענייננו. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במעשה מנהלי שלטוני המבוסס על שיקולי מדיניות שבצידם שיקול דעת נרחב. לטענת הנתבעת, התובעת אינה מצביעה על מקור חוקי אשר יכול להוות בסיס לחיוב המדינה בפיצוי הנתבע. חוקי היסוד אינם יכולים לשמש בסיס לטענה של הפרת חובה חקוקה, בוודאי מקום בו הפגיעה בזכויות מוצדקת ועומדת בתנאי פסקת ההגבלה. משכך, סבורה הנתבעת כי יש לדחות את התובענה. 6. השאלה העיקרית שבמחלוקת בין הצדדים היא האם בהחלטתה לאסור הלעטת מולרדים פעלה הנתבעת ברשלנות כלפי התובעת, או שמא היתה זו החלטה סבירה ומתבקשת לאור המצב המשפטי, כטענת הנתבעת. דיון והכרעה- 7. סעיף 2(א) בחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994 קובע כך: "לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי". החוק מכיל איסורים ספציפיים על התעללות בבעלי חיים, אך גם מוציא מתחולתו שימושים מסוימים בבעלי חיים לצורכי האדם, ובכן מאזן במידת מה בין אינטרס ההגנה על בעלי החיים לבין אינטרסים אחרים העשויים להיות מנוגדים לו. כך, קובע סעיף 22 בחוק כי הוא אינו חל על "המתת בעלי חיים שנעשתה לצורכי מאכל אדם" וכן על ניסויים בבעלי חיים הנערכים על פי חוק. לעניין זה נקבע בבג"ץ נח (שם, 253), כך: "פרט לאקט ההמתה של בעלי חיים לצורכי מאכל אדם (וניסויים בבעלי חיים בהיותם מוסדרים בחוק הניסויים) אין החוק כולל סייגים נוספים לתחולה. מכלל ההן אתה שומע לאו, לאמור כי גידול בעלי חיים לצורכי מאכל אדם ולצרכים אחרים חוסה תחת כנפי החוק. זאת ועוד, העובדה כי החוק מוציא מתחולתו המתת בעלי חיים לצורכי מאכל אדם, כמו גם העובדה כי חיית המשק נדונה להמתה בסיום תהליך הגידול, אינה מצדיקה - כשלעצמה - כי עד לאקט ההמתה יהיו חייה רצופי סבל". 8. סעיף 19 בחוק, מסמיך את שר החקלאות להתקין תקנות לשם ביצועו, תוך התחשבות בצורכי החקלאות, וזו לשונו: "שר החקלאות ממונה על ביצוע חוק זה, והוא רשאי באישור ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, ובהתחשב בצורכי החקלאות להתקין תקנות לביצועו ולשם השגת מטרתו של חוק זה ... " מכוח הוראה זו התקין שר החקלאות, באישור וועדת החינוך והתרבות של הכנסת, את תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (הלעטת אווזים), התשס"א-2001, אשר קבעו את דרך הגידול והפיטום של אווזים באופן אשר לדעת שר החקלאות, עלה בקנה אחד עם החוק. יצויין, כי לעניין פיטום מולרדים לא הותקנו תקנות דומות. 9. בעקבות הדברים, עתר ארגון נח לבג"ץ כנגד תקנות הלעטת האווזים, בטענה כי התקנות מנוגדות לקבוע בחוק צער בעלי חיים. בפסיקתו קבע בג"ץ כי סעיף 19 לחוק צער בעלי חיים, נותן מכשיר בידי מחוקק המשנה באמצעות התקנות לשם קונקרטיזציה של האיזון בין מטרת החוק, שעניינו הגנה על בעלי חיים, לבין "צרכי החקלאות". בדעת הרוב, קבעה כב' השופטת שטרסברג-כהן כי "צרכי החקלאות" אינם גוברים באופן גורף על אינטרס ההגנה על בעלי חיים, ולא כל סבל הנגרם לבעל חיים נסוג מפני "צרכי החקלאות", אלא שיש לבחון בכל מקרה נתון את מהות "צרכי החקלאות" שעל הפרק, אל מול עצם גרימת הסבל לבעל החיים, סוג הסבל, עוצמת הסבל וכיוצא בזה (בג"ץ נח, עמ' 256). בהתאם, בחן בג"ץ את פרקטיקת פיטום האווזים וקבע כי פרקטיקה זו גורמת סבל לאווזים. בתמצית הדברים נכתב כך: "בתהליך ההלעטה נמנעת מן האווז האפשרות לאכול באופן חופשי, ומבוצעת האכלה כפויה של האווז פעמים מספר ביום במזון עתיר אנרגיה ובכמות העולה בהרבה על הנדרש לצרכיו הפיזיולוגיים. התהליך שבו מוחדר לאווז צינור מתכת שדרכו נדחס המזון לקיבתו, הוא אלים ופוגעני. התהליך גורם למחלה ניוונית בכבדו של האווז ולהגדלתו עד פי עשרה מגודלו הטבעי. אין חולק כי ללא הפגיעה בכבדו של האווז לא ניתן לייצר כיום כבד אווז" (בג"ץ נח, 256). נוסף לאמור, אימץ בג"ץ את מסקנת דו"ח הוועדה המדעית שליד מועצת אירופה בנושא בריאות חיות ורווחתן, אותו עוד אסקור בהמשך, אשר קבע כי פרקטיקת הפיטום פוגעת ברווחת האווזים. 10. פסק הדין קבע כי בעריכת איזון בין האינטרסים המתנגשים, אין לתת משקל שווה ל"צרכי החקלאות" בייצור מזון חיוני הדרוש להבטחת קיומו של האדם ל"צרכי החקלאות" בייצור מזון הנחשב מעדן, שיש לראותו כמותרות: "בחינת היחס בין התועלת מפיטום האווזים (ייצור כבד אווז) לבין הפגיעה בהם בתהליך הפיטום מצריכה דיון גם בהיבטיה של התועלת הצומחת מייצור כבד אווז. אכן, כדברי חברי, "התכלית של ייצור מזון צריכה לקבל משקל נכבד יותר מבידור (עניין התנינים - רע"א 1684/96 "עמותת תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת גדר בע"מ, פ"ד נא(3) 832), ודאי כאשר החוק הורה במפורש שיש להתחשב בצרכי החקלאות". עם זאת ככל ש"ייצור מזון" דרוש להבטחת צורכי קיומו של האדם, כך יגדל משקלו. מכאן, שאין לראות במזונות בסיסיים ובמזונות אשר יש לראותם כמותרות מיקשה אחת. שלא כחברי, אינני סבורה כי יש להתעלם כליל מן ההבחנה בין סוגי מזון בהתאם למדרג של נחיצות וחיוניות. נכון הדבר במיוחד כאשר המזון הוא מעדן, והוא מופק בפרקטיקה המלווה בגרימת סבל חמור לבעלי חיים" (בג"ץ נח, 261). לאור האמור נקבע כי התקנות העוסקות בתהליך הפיטום, סוטות באופן מהותי מהגשמת מטרתו של החוק, ועל כן דינן להתבטל. בפסק הדין קבע בג"ץ כך: "התקנות נוקטות אמצעים שפגיעתם באינטרס ההגנה על בעלי חיים קשה היא, וכפועל יוצא מכך הן אינן משקפות יחס ראוי בין התועלת ל"צרכי החקלאות" לבין הפגיעה בבעלי חיים המותרת על פיהן. הן עונות חלקית על מבחן ההתאמה הרציונלית בין אמצעי לבין מטרה, אך אין הן מספיקות כדי לעמוד במבחן זה. הן אינן קובעות את האמצעים שפגיעתם פחותה, והן אינן עונות על מבחן המידתיות במובן היחס בין התועלת לבין הנזק" (בג"ץ נח, 261). עוד נקבע בפסק הדין, כי אם יחליט המחוקק להמשיך בקיום הענף לייצור כבד אווז, יהיה עליו להתקין תקנות שתבטחנה שימוש באמצעים באופן שהסבל הנגרם לאווזים על ידי הפרקטיקה הקבועה בתקנות, יופחת בצורה משמעותית (שם, 264). סבירות החלטת הנתבעת ליישם את בג"ץ נח על מולרדים- 11. קביעת בג"ץ, לפיה פרקטיקת הפיטום הנהוגה לצורך ייצור כבד אווז עומדת בניגוד לחוק צער בעלי חיים ולפיכך אסורה, מתייחסת אמנם לפרקטיקת פיטום אווזים ולא לפרקטיקת פיטום מולרדים, למצער לא באופן מפורש. אולם סבור אני, כפי שסברה גם הנתבעת, כי יש להחילה גם על פרקטיקת פיטום המולרדים ואנמק: 12. כידוע, בית המשפט אינו מכריע בשאלות אקדמיות אלא מושיט סעד קונקרטי לבעל דין המבקש אותו. עיסוקו של בג"ץ נח בהלעטת אווזים בלבד הינו תוצאה של עתירת ארגון נח כנגד תקנות הלעטת האווזים שהתקין שר החקלאות. אי אפשר להתעלם מן העובדה כי ניסיון להחיל את התקנות גם על מולרדים לא צלח ותקנות דומות, המסדירות את נושא הלעטת מולרדים, לא הותקנו מעולם. יתרה מזו - טיוטת תקנות הנוגעת לפיטום מולרדים (נספח ג' לכתב התביעה), הונחה לפני ועדת החינוך והתרבות של הכנסת ונדונה ביום 17/07/2001 (פרוטוקול הישיבה צורף כנספח ד' לכתב ההגנה). במהלך הדיון בוועדה, הביעו חברי הוועדה את דעתם כי יש לאסור את פיטום המולרדים כליל. מטעמי התחשבות במשפחות העוסקות בענף ועל מנת שלא לגדוע את מקור פרנסתן באחת, הוצע לאפשר תקופת הסתגלות של שנה שבמהלכה ייערכו המשקים לסגירת הענף. ההבחנה בין המולרדים לאווזים נעשתה בין היתר לאור העובדה כי גודלו של ענף המולרדים היווה כעשירית מגודלו של ענף האווזים והנזק מסגירתו קטן יותר. בסופו של דבר החליטה הוועדה לדחות את התקנות, תוך קביעה כי תהיה מוכנה לדון בתקנות שיונחו לפניה בתנאי שיקבעו במפורש כי בתום שנה יאסר הפיטום וייסגר הענף (עמ' 26 בפרוטוקול ישיבת ועדת החינוך והתרבות מיום 17/07/2001). בכך, גילה מחוקק המשנה את דעתו באשר להמשך השימוש בפרקטיקת פיטום המולרדים. באיזון שבין אינטרס ההגנה על בעלי החיים, לבין האינטרס הלגיטימי של החקלאים בשימור פרנסתם, ניתנה עדיפות לאינטרס בעלי החיים, מתוך שיקולים לגיטימיים שונים ובהם גם שיקולי מדיניות ראויה, המצויים ברקע הדברים. 13. זאת ועוד, בג"ץ אימץ בפסק דינו את מסקנות דו"ח הוועדה המדעית שליד מועצת אירופה בנושא בריאות חיות ורווחתן שפורסם ביום 16/12/1998, בקובעו: "דוח זה מתייחס בהרחבה לפרקטיקת הפיטום תוך שהוא סוקר ומנתח את הידע המדעי בנושא פיטום אווזים שהיה קיים עד ליום כתיבתו. כן בוחן הדוח את השפעת הפיטום על רווחת האווזים תוך שימוש באינדיקטורים שונים, כגון מצב בריאות, פרודוקטיביות, מצב פיזיולוגי והתנהגות (סעיפים 1.2-1.4 לדוח). חברי מאמץ בהסכמה מתוך הדוח את הקביעה כי תהליך הפיטום גורם סבל לאווז, ולכך אין לי אלא להוסיף את הסכמתי, עם זאת מציין הוא כי אין הוא מוצא בו מסקנות חד משמעיות. אכן הדוח קובע כי הידע המדעי בנושא השלכות הפיטום על האווזים אינו מושלם, וכי תוצאת המחקרים במקרים מסוימים אינן מוחלטות, אלא שלמרות זאת מסקנתו החד-משמעית היא כי פרקטיקת הפיטום פוגעת ברווחת האווזים" (בג"ץ נח 257). ואולם, מסקנת הדו"ח אינה מצומצמת לאווזים בלבד אלא מתייחסת לאווזים ולברווזים כאחד, לרבות מולרדים. כאן המקום להזכיר כי באירופה, בניגוד למצב ששרר בארץ, עיקר הפיטום מבוצע בברווזי מולרד ועל כן מטבע הדברים בחן הדו"ח את השפעת הפיטום גם על ברווזים אלה (סעיף 4 בדו"ח). כאמור, המסקנה הקובעת כי הפיטום פוגע ברווחת בעלי החיים, מתייחסת לכלל העופות המפוטמים וזו לשונה: "The Scientific Committee on Animal Health and Animal Welfare concludes that force feeding, as currently practiced, is detrimental to the welfare of the birds" (ההדגשה אינה במקור - א.י.) (ibid [58], sec. 8.2) 14. במצב דברים זה, בו אימץ בג"ץ את מסקנת הדו"ח האירופאי הקובעת כי הפיטום פוגע ברווחת העופות, ובהינתן שמסקנת הדו"ח תקפה לגבי אווזים, ברווזים ומולרדים כאחד, הרי זה רק מתבקש כי יישום פסיקת בג"ץ נח יחול גם על ענף המולרדים. על הרקע החקיקתי שתואר ולאור בג"ץ נח, אני סבור כי החלטת הנתבעת לאסור את פרקטיקת פיטום המולרדים היתה החלטה מחויבת המציאות המשפטית. ויובהר - השתלשלות העובדות המאוחרת כפי שתתואר להלן, אין בה כדי לשנות מהנחת מוצא זו, לפיה פסיקת בג"ץ נח תקפה לגבי מולרדים כפי שהיא תקפה לגבי אווזים. בחינת פרקטיקות פיטום חלופיות- 15. בג"ץ נח הורה כי על פי עקרון "הבטלות היחסית", ביטול שיטת הפיטום לא ייכנס לתוקפו באופן מיידי, אלא תינתן תקופת מעבר, אשר תאפשר בחינת שיטת פיטום חלופית שתפחית באופן ניכר את הסבל לבעלי החיים. בהתאם לאמור, מינה שר החקלאות ועדה מקצועית - ועדת סנפיר, לצורך הכנת "הצעת תקנות הלעטת אווזים ומולרדים שיעמדו בקריטריונים שהציב פסק בג"ץ 9232/01" (כתב המינוי - נספח ג' לתצהיר ד"ר בן-דב) (ההדגשה אינה במקור - א.י.). לאחר בחינה מקצועית, קבעה הוועדה כי ישנם שלושה היבטים של צער בעלי חיים הקשורים בהלעטת אווזים והם: החדרת גוף זר לגוף האווז; כפיית ההאבסה; הפיכת הכבד הנורמלי לכבד פתולוגי (פרוטוקול ישיבת סיכום הוועדה מיום 17/05/04 - נספח ה' לתצהיר דר' בן-דב). בשלושת היבטים אלה, אין כל הבדל בין פרקטיקת הפיטום שהיתה נהוגה ביחס לאווזים ובין זו שהיתה נהוגה ביחס למולרדים. מסקנת הוועדה היתה כי על סמך המידע שהונח בפניה, לא ניתן להתקין תקנות שיעמדו בפסיקת בג"ץ. עם זאת הוצע להמשיך בניסויים ובמחקרים לבחינת שיטות הלעטה שיפחיתו את הסבל הנגרם לבעל החיים באופן משמעותי. על רקע זה פעלה הנתבעת על מנת לאפשר את המשך בחינת הנושא, בין היתר גם במישור החקיקתי על ידי ניסיון לקדם חקיקה שתחריג את הלעטת האווזים והמולרדים מתחולתו של חוק צער בעלי חיים. ניסיון זה לא צלח. 16. בעקבות דחיית טיוטת החוק, אשר על פי כותרתו וסעיף ההגדרות שבו נועד לחול על עופות המים - אווזים ומולרדים כאחד, הגיש השר הממונה ערר בפני מליאת הממשלה. בהחלטתה מיום 02/10/05, ולאחר שהשר משך את הערר, החליטה הממשלה להקים ועדה שתקבע את אופן הסיוע למפטמים, בעקבות סגירת עסקי הפיטום (החלטה מס. 4278). לציין כי החלטה זו נועדה לחול גם על ענף המולרדים. נראה שבכך נסתם הגולל על מאמציה של הנתבעת להביא להסדרת הנושא בתחום החקיקתי. 17. עם סיומה של תקופת המעבר, כפי שנקבעה בבג"ץ נח, ועל רקע המאמצים הנמשכים מצד הנתבעת לאפשר את המשך פיטום העופות, עתרו שוב ארגוני הגנת בעלי החיים לבג"ץ במטרה להביא ליישומו המיידי של פסק הדין האוסר את המשך הפיטום בפרקטיקה הנהוגה. בבג"ץ 7713/05 נח ההתאחדות הישראלית של ארגונים להגנת בעלי חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, , 22/02/06) (להלן: "בג"ץ נח השני"), קבע בית המשפט העליון בסעיף 17 לפסק-הדין את הדברים הבאים: "מהשתלשלות הדברים עולה באורח ברור כי במהלך תקופת המעבר, נעשתה על ידה (המדינה - א.י.) בחינה מקצועית מעמיקה של שיטות חלופיות לפיטומם של אווזים במטרה שיענו לדרישות פסק הדין. שותפים לבחינה זו היו הגורמים המקצועיים ברשות הציבורית, ולקחו בה חלק גם העוסקים. אולם לדאבון הלב, שיטה חלופית כזו לא נמצאה. המהלכים שננקטו במישור הרשות המבצעת והמחוקקת להארכת תוקפן של התקנות ולחקיקת חוק שיאריך את תקופת המעבר עד לביטול התקנות ושיטת הפיטום הנוהגת נכשלו. על רקע מציאות זו, נותרה פסיקת בית משפט זה על כנה, בלא ששונתה באמצעות חקיקה ראשית או משנית. קמה, אפוא, חובה בלתי מסויגת על כל הגורמים הנוגעים בדבר לכבדה ולמלא אחריה ככתבה וכלשונה". 18. על רקע דברים אלה, קשה לקבל את טענות התובעת בדבר רשלנות מצד הנתבעת בהחלטתה לאכוף את איסור ההלעטה ביחס למולרדים. כפי שהוברר, המצב המשפטי הנתון היה כי הלעטה כפויה של מולרדים בפרקטיקה הנוהגת הינה אסורה. אכיפת האיסור אינה אלא יישום הוראות החוק והפסיקה על ידי הנתבעת. הנתבעת, שעליה מוטלת החובה למלא אחר פסיקת בית המשפט העליון, אינה יכולה להימצא רשלנית בעשותה כן. סבירות החלטת הנתבעת לפיה אין השפעה להבדלים הפיזיולוגיים שבין העופות על תחולת האיסור לגבי מולרדים- 19. הצדדים טענו בפני רבות לעניין ההבדלים בין המולרדים לאווזים ודומה שבכך תלתה התובעת את עיקר יהבה. אין ולא היתה מחלוקת על כך שקיימים הבדלים בין סוגי העופות. ואולם הבדלים כאלה או אחרים אינם מובילים בהכרח למסקנה כי הסבל הנגרם למולרד בתהליך הפיטום נמוך במידה משמעותית מזה הנגרם לאווז. יוער כי המומחים שהעידו בפני, הבהירו כי בשפה המדעית אין זה מקובל להשתמש במונח "סבל" הנגרם לבעלי חיים מאחר ומונח זה מתייחס להיבטים פסיכולוגיים שאינם נמדדים בבעלי-חיים. ביחס לבעלי החיים מקובל יותר לבחון את "רמת הרווחה" בה הם מצויים ולכך התייחסו בעדויותיהם. 20. התובעת הגישה חוות דעת מומחים הקובעת כי אי הנוחות הנגרמת למולרדים נמוכה באופן משמעותי מאי הנוחות הנגרמת לאווזים בעקבות הפיטום. בחוות הדעת התייחסו המומחים למדד יחיד לבחינת העקה הנגרמת למולרד בעת הפיטום, והוא נוכחותו של הורמון הקרוי קורטיקוסטרון בדם. לאחר שבניסויים שערכו מצאו כי לא נצפתה "עלייה מובהקת" ברמת הקורטיקוסטרון במולרדים אחרי הפיטום, היתה מסקנתם כי מולרדים רגישים לפיטום פחות מאווזים. 21. הדו"ח האירופאי, לעומת זאת, קובע שורה של מדדים המשפיעים על הערכת רמת הרווחה של עופות המים המולעטים ובהם מדדים בריאותיים, יצרניים, פיזיולוגיים והתנהגותיים (הורמון הקורטיקוסטרון מהווה רק אחד מן המדדים הפיזיולוגים). ביחס למדדים הפיזיולוגיים, נקבע כי יש לפרש את התוצאות באופן זהיר, באשר ישנם גורמים נוספים היכולים להשפיע על התגובה הפיזיולוגית של העוף לכאן או לכאן. כך למשל, מצב עקה מתמשך יביא להסתגלות העוף ולא יגרום בהכרח לתגובה פיזיולוגית (עמ' 7-9 סעיף 1.2.3 בד"ח). עמד על כך המומחה מטעת הנתבעת, פרופ' ברום, אשר העיד: "תגובות מהסוג הזה לפעמים מעוכבות בנסיבות מסוימות, למשל במהלך האכילה. בנסיבות כאלה איננו עשויים לראות עליה בייצור ההורמון וגם כאשר בעל החיים מגיע למצב של חום יתר. אמנם מדובר במצב חירום, אבל התגובה המתאימה איננה עלייה או הגברת האנרגיה" (עמ' 110 ש' 6-9 בפרוטוקול). בהמשך דבריו אמר: "ישנם אינדיקטורים רבים שיכולים למדוד את רווחתו של בעל החיים. בדיקת הקורטיקוסטרון אינה מועילה במהלך האכלה של בעל החיים, ישנם כ-10 עד 15 אינדקטורים. מחקר טוב צריך לבדוק את השפעת הטיפול באמצעות מדדים רבים ... אם (צ.ל.-הם) לא השתמשו במספיק אינדקטורים וכך הגיעו למסקנות לא נכונות" (עמ' 110 ש' 17-23 בפרוטוקול). יצויין, כי בעדותו סיפר ד"ר גומנה על מדדים נוספים אשר נבדקו במהלך הניסויים, אולם אלה לא מצאו ביטויים בחוות הדעת מאחר ולדבריו מדדים אלה "לא סיפקו מידע" (עמ' 8 ש' 1-16 בפרוטוקול). 22. קשה להתייחס ברצינות למסקנת חוות הדעת שהגישה התובעת, לא כל שכן להעדיפה על פני מסקנת הדו"ח האירופאי. חוות דעת זו מבוססת על מדד אחד לבחינת רמת הרווחה של בעל החיים בעוד שאין מחלוקת על כך שקיימים אינדיקטורים נוספים לבחינת האמור וכי שימוש במדד אחד אינו מספק לצורך זה. אינני מקבל את הסברו ד"ר גומנה להשמטת האינדקטורים הנוספים שבחן מחוות הדעת, מחמת שלא סיפקו לו את המידע הנדרש והדבר משפיע באופן ניכר על מידת האובייקטיביות שאני מייחס לחוות דעת זו. בסופו של דבר לא מצאתי כי יש מקום להעדיף את מסקנת חוות דעת התובעת על פני מסקנת הדו"ח האירופאי ולפיכך אני סבור כי החלטת הנתבעת להעדיף את מסקנת הדו"ח האירופאי, אשר אומצה על ידי בג"ץ, על פני מסקנת מומחי התובעת, היתה החלטה סבירה ומתבקשת. 23. יודגש, כי בבוחנו את פרקטיקת פיטום האווזים, שם בג"ץ נח דגש על היבטי ההלעטה הגורמים סבל לבעל החיים (בסעיף 17 לפסק-הדין): נמנעת ממנו האפשרות לאכול באופן חופשי, הוא מולעט בכפייה בכמות מזון העולה בהרבה על הנדרש לצרכיו, בתהליך אלים שבו מוחדר צינור מתכת לגרונו ונדחס המזון לקיבתו. תהליך זה מביא להגדלת הכבד פי כמה וכמה מגודלו הטבעי וגורם למחלה ניוונית בו. הפגיעה בכבד הכרחית לצורך ייצור הכבד השומני. בכל ההיבטים האלה, אין הבדל בין תהליך ההלעטה של האווזים לבין תהליך ההלעטה של המולרדים. לפיכך, להבדל פיזיולוגי זה או אחר בין שני סוגי העופות אין השלכה על הקביעה העקרונית כי פרקטיקת הפיטום שנבחנה - אסורה היא. חובת השימוע- 24. חובת השימוע המוטלת על הרשות, עניינה במתן הזדמנות נאותה לאדם העלול להיפגע מהחלטתה להשמיע את טענותיו בפניה (יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב' 793 (תשנ"ו)). מתכונת הטיעון בפני הרשות אינה נלמדת מן הדגם המשפטי והיא משתנה מעניין לעניין על פי הנסיבות (דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך א' 515-523 (2010)). כך למשל יכולה זכות הטיעון לבוא לידי מימושה באמצעות הצגת טיעון בעל-פה או בכתב, באמצעות נציגים או אף על ידי מינוי חוקר מטעם הרשות המוסמכת שישמע את המעוניינים וידווח לרשות המוסמכת. הדגש מושם על תכלית השימוע אשר נועד להבטיח שמיעה הוגנת או טיפול הוגן מצד הרשות בעניינו של האזרח (י' זמיר, 812-813). 25. מעיון בתכתובת הענפה שהוחלפה בין התובעת לנתבעת עולה כי הנתבעת אפשרה לתובעת בכל שלב להשמיע את טיעוניה כנגד סגירת הענף ואף עשתה מאמצים רבים, שהיו בבחינת דחיית הקץ, על מנת לאפשר לתובעת להעלות את טיעוניה ולבחון אותם. פרט לטיעונים שהועלו בכתב על ידי באי כוח התובעת, ראוי להזכיר את ועדת סנפיר שמינתה הנתבעת, אשר בין היתר שמעה את נציגי העוסקים בענף, זאת טרם קבלת ההחלטה על סגירתו. 26. על אף שטענות התובעת בפני הרשות המוסמכת, בדבר אבחנה שראוי לעשות בין סוגי העופות, נטענו בשיהוי ולאחר שכבר החלה הכנת המתווה לסגירת הענף, ניאותה הנתבעת, כפי שצריכה היתה, לשמוע את טענות התובעת לעניין זה ולבדקן גם במחיר השהיית ההחלטה לגבי מולרדים והוצאת מתווה סגירה שיחול על אווזים בלבד. הנתבעת קיבלה מהתובעת חומר כתוב, ערכה שיחה טלפונית עם המומחה הצרפתי אליו הפנתה התובעת ושקלה את הדברים. העובדה כי הנתבעת לא מצאה לנכון לשנות ממסקנתה, באופן סביר ומשיקולים ענייניים, אין משמעה כי טיעוני התובעת לא נשמעו בנפש חפצה. התרשמותי היא כי הנתבעת עשתה כל אשר לאל ידה על מנת לבדוק את הטענות שיאפשרו את המשך קיום הענף, אולם על אף האמור ולאור מכלול הנתונים שהיו בידיה - החלטתה הסופית היתה מתבקשת ובלתי נמנעת. לפיכך אני דוחה את טענות התובעת לעניין הפרת חובת השימוע. פיצוי בהעדר רשלנות- 27. סעיף 3 בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 קובע כך: "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה". נמצא, כי לא היתה רשלנות בהחלטת הנתבעת להורות על סגירת ענף המולרדים וכי החלטה זו היתה מחויבת המציאות המשפטית. נשאלת השאלה האם יש מקום לחייב את המדינה בפיצוי בהעדר רשלנות מצידה? 28. התובעת ניסתה לבסס עילת תביעה חלופית לעילת הרשלנות וטענה להפרת חובה חקוקה מצד הנתבעת בהתייחס לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. יצויין, כי טיעוניה של התובעת בעניין זה, נטענו בתמצית בלבד ונדמה שאף נזנחו בסיכומיה. עם זאת אתייחס לטיעון זה בקצרה ואעיר, כי בפסיקת בית המשפט העליון, נקבע כי חוקי היסוד אינם מהווים חובה חקוקה במובנו של סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. חוקי היסוד מעגנים חובה כללית ועקרונית המקנה לאזרח זכות יסוד, אך אין עסקינן בחובה ספציפית על פי דין. (ע"א 10508/08 דור זהב חברה לקבלנות בנין והשקעות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנות ובניה הרצליה (לא פורסם, , 04/02/2010). עוד נקבע כי כאשר החובה הקבועה בחוק היא חובה כללית בלבד, הרי שקיימת קרבה מבחינת דרך הניתוח המשפטי בין קיומה של החובה החוקית לבין קיומה של חובת זהירות מכוח עוולת הרשלנות. אין בחובה כללית כאמור כדי לבסס חובה ספציפית ולכל היותר מהווה החובה הכללית סטנדרט התנהגות נורמטיבי שעמידת הרשות המנהלית בגדרו, תיבחן לאור עוולת הרשלנות ולא לפי עוולת הפרת חובה חקוקה (ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5) 167, 186-187 (2004)). לפיכך, עילת התביעה של התובעת אינה יכולה להתבסס על עוולת הפרת חובת חקוקה ואני דוחה את טענותיה לעניין זה. 29. עילה תביעה נוספת עליה ביקשה התובעת לבסס את תביעתה עניינה בפיצוי חוקתי בגין הפגיעה בזכויותיה היסודיות של התובעת לקניין, לחופש עיסוק ולשוויון. עילה זו מבוססת על הגישה הגורסת כי הסעד נגזר מן הזכות (ubi jus ibi remedium) (כדברי כב' השופט חשין בבג"צ 1921/94 סוקר נ' הוועדה לבניה למגורים ולתעשיה, פ"ד מח(4) 237, 262 (1994) "מקום שם הזכות - שם הסעד"). 30. על אף שניתן למצוא בפסיקה גישה עקרונית אוהדת לרעיון הסעד החוקתי כתוצאה של פגיעה בזכויות אדם חוקתיות, נושא העוולות החוקתיות לא זכה לפיתוח פסיקתי מלא ועל אף מאמציהם, לא הצליחו התובעים להפנות לפסק דין אחד אשר אימץ גישה זו ופסק פיצויים מכוח פגיעה בזכויות היסוד. בבג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל (לא פורסם, , 09/06/05) נסקרה התפתחות ההלכה בנושא זה, שם נכתב כך (סעיפים 136-137 בפסק-הדין): "מאז פרשת בן-ברוך חוקקה בישראל "מגילת זכויות סטטוטורית". אלה הם חוקי היסוד בדבר זכויות האדם. הם חלים במקרה שלפנינו. הם מכירים בזכויות חוקתיות-על-"סטטוטוריות". אמת, לא נקבע בחוקי-היסוד עצמם סעד באשר לפגיעה בהם. הועלו בעניין זה אפשרויות שונות בספרות המשפטית (השוו א' ברק, פרשנות במשפט 785 (כרך שלישי, 1994)). אפשרות אחת הינה, כי הסעד יינתן במסגרת דיני הרשלנות שבפקודת הנזיקין (ראו ד' ברק, שם), או במסגרת דיני הפרת החובה שבהם (ראו א' ברק, שם, עמ' 787). אפשרות שניה מבקשת להסתמך על פרשת אדמה. על-פיה "נוצרת עילת-תביעה כאשר מתקיימים שלושה יסודות אלה: (1) הנתבע עשה מעשה בלתי-חוקי; (2) המעשה גרם נזק כספי לתובע או פגע בנוחיותו או בהנאתו מרכושו; (3) הנזק או הפגיעה הם תוצאה ישירה וטבעית של מעשהו הבלתי חוקי של הנתבע" (השופט צ' ברנזון בע"א 140/53 אדמה חברה בינלאומית בישראל בע"מ נ' לוי, פ"ד ט 1666, 1672). יש שראו בדבריו של השופט ברנזון בפרשת אדמה כביטוי לעוולה בדבר היפר חובה חקוקה ולא כעילת תביעה עצמאית (ראו ע"א 416/58 ג'דעון נ' סלימאן, פ"ד יג 916, 921; ע"א 4/62 בורמן נ' בדנה בע"מ, פ"ד טז 2460; ע"א 55/56 ראש המועצה המקומית אשדוד נ' אורן, פ"ד כ(4) 841). אחרים מדגישים את האופי העצמאי של עילת תביעה זו (ראו מ' חשין, "דין נזיקין ודין אבות נזיקין במשפט ישראל", משפטים א 346, 365; א' ברק, שם, עמ' 789; ד' ברק, שם, עמ' 181; פרשת סוקר, עמ' 250, 261). גישה זו מבקשת למקם את פרשת אדמה במסגרת רחבה, שעניינה הכלל כי מקום בו זכות שם גם תרופה (ubi ius ibi remedium). על פי גישה זו "הסעד הוא פונקציה של הזכות" (ראו ע"א 579/83 זוננשטיין נ' אחים גבסו בע"מ, פ"ד מב(2) 278, 292). "הלך הסעד אחר הזכות" (ע"א 700/89 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ, פ"ד מז(1) 667, 687). לפי תפיסה זו, משהופרה זכות חוקתית יש להכיר בסעד חוקתי הנגזר ממנה. כך הדין, למשל, בארצות-הברית לעניין הפרת הזכויות הקבועות במגילת הזכויות האמריקנית (ראו א' ברק, שם, עמ' 703). אין סיבה שלא להכיר בדין דומה בישראל (ראו א' ברק, שם, עמ' 703, 704). נראה לנו, איפוא, כי עמדת המדינה, לפיה "המסגרת המשפטית הכללית אינה מעמידה עילת תביעה מוגדרת, אם בכלל" ... אינה משקפת את המצב המשפטי הקיים. עם זאת, המסגרת המשפטית הכללית טרם הגיעה לגיבוש מלא". 31. נמצא אם כן, כי אף לגישת המצדדים בהכרה בעילת תביעה חוקתית עצמאית בהתבסס על "הלכת אדמה", נדרש קיומו של אשם בפעולת הרשות כתנאי לחיובה בפיצוי. עילת תביעה חוקתית עצמאית תיתכן, אם בכלל, מקום בו פעולת הרשות חורגת מן הסטנדרט הראוי. עמדה על כך פרופ' דפנה ברק-ארז במאמרה "עוולות חוקתיות בעידן חוקי היסוד" משפט וממשל ט 103, 117-118 (2006): "במקרה הרגיל, אחריותה של הרשות בגין נזקים שנגרמו עקב הפרה של זכויות אדם אכן צריכה להיות מבוססת על אשם. מטרה מרכזית של תביעת הפיצויים החוקתית היא להרתיע מפני פגיעות לא ראויות בזכויות אדם - פגיעות הנובעות מזלזול מודע בזכויות, יחס של אי-אכפתיות בנוגע לשמירתן או מודעות לקויה לחובה לכבדן. מטרה זו תושג במידה הראויה, בלי לחטוא בהרתעת יתר, רק אם התביעה תהיה מבוססת, ברגיל, על תפיסה של אשם, כלומר על חריגה מסטנדרט ההתנהגות הראוי של רשויות מנהליות. ראוי לשאוף לתוצאה זו, בין שעילת התביעה היא אחת מעוולות המסגרת של דיני הנזיקין ובין שהיא עילה שמקורה במשפט הציבורי. כחריג יש מקום להכיר באפשרות של תביעה נגד רשויות (מכוח עילה מן המשפט הציבורי) גם במקרה שבו התנהגותן היתה ראויה - כאשר פעילות רצויה, כשלעצמה, הטילה נטל מיוחד על פרט מסוים או פרטים מסוימים. בנסיבות אלה המטרה העומדת ביסוד האחריות אינה הרתעה של הרשות והכוונתה לאורח פעולה שונה בעתיד, כי אם הימנעות מחלוקה לא-שוויונית של הנטלים החברתיים". 32. בענייננו, נמצא כי החלטת הנתבעת לא חרגה מנורמת ההתנהלות הסבירה ויתרה מכך - היתה זו החלטה מחויבת הדין והמציאות המשפטית. הפסקת פעילות התובעת נבעה כתוצאה מאיסור השימוש בפרקטיקה המנוגדת לחוק צער בעלי חיים ואשר נפסלה על ידי בג"ץ. הנתבעת מחויבת היתה לפעול ליישום החלטת בג"ץ, וכך אכן עשתה. משכך, לא יכולה לעמוד לתובעת עילת תביעה תלויית אשם או המבוססת על אי-חוקיות המעשה המנהלי. 33. מבלי לדון בשאלה האם המקרה שלפני ראוי להידון במסגרת החריג לאפשרות להכיר בעילת תביעה חוקתית, דבר שאינני משוכנע בו כלל, סבורני כי אין מקום להשית נזק שעיקרו אבדן רווחיה העתידיים של התובעת, כתוצאה מהפסקת פעילות שנמצאה פסולה - על כלל הציבור. לפיכך, אני דוחה את הטענות שעלו בסיכומי התובעת באשר לפיזור הנזק. 34. סוף דבר, התביעה נדחית. בשל הנזק הכבד שנגרם לתובעת, מצאתי לנכון לחייבה לשלם לנתבעת את הוצאות הדיון ושכ"ט עו"ד בסכום מינימלי של 10,000 ₪. צער בעלי חייםפיטום